קרן אורה על זבחים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק ח - כל הזבחים · דף עד:
גמרא חבית של תרומה שנתערבה כו' ומצריך הש"ס להא דרב ור"ל והרמב"ם לא מצריך בחבית שיפלו שתים כמו בטבעת וע' בכ"מ שם פ' ט"ז ומוכח מכאן דלא כמש"כ לעיל דלא מקילינן בנפלה לים הגדול אלא בע"ג דשרי 'בב תערובו' אבל לא בשאר דברים חשובים דצריך ג' תערובות דהא הכא בתרומה מיירי בחביות סתומות דהוי דבר חשוב ואפ"ה אם נפלה אחת הותרו כולן והנה בתרומה איצטריך לאשמועינן האי דינא אפילו בפתוחות ולענין הרמה שאין צריך להרים דע"כ תאינה דפליגי רבה ורב יוסף היינו לענין הרמה דתאינה לא הוי דבר חשוב ובטילה במאה. וליכא נ"מ במאי שנפלה אלא לענין הרמה אלא דר"ל דהוי דבר שבמנין לר"ל דס"ל כל שדרכו כו' ואפילו לר"י י"ל דנפקא מינה אם נפלה לפחות ממאה דנעשה הכל מדומע ופליגי בנפלה אחת מהן אי הותרו כולן אבל הרמב"ם ז"ל כת' להאי דינא להדיא לענין הרמה כמבואר בדבריו פט"ו מה' תרומות הלכה ב' משא"כ בתאינה כו' אלא צריך להפריש אחת ומה שלא כ' לענין אם נתערב בפחות ממאה ולהתיר את כולן. לכאורה י"ל דלא מקילינן בנפלה אלא בהנך דלא בטלי כלל אפי' באלף. אבל פחות ממאה בתרומה אפשר דלא מקילינן בנפלה אבל לאחר העיון ראיתי בדברי הרמב"ם ז"ל להיפך דהמדומע פחות ממאה ונאבדה אחת מהן אפילו בתאינה הותרו כולן כמש"כ שם בפי"ד הלכה ח' דתרומה אוסרת ודאה במאה וספיקה בחמשים כו' כיצד כו'. נפלה אחת מחמשים ונאבדה אחת מן הכל ונראה דצ"ל נפלה אחת לחמשים ונאבדה אחת דהוי ספק שמא מן החולין נאבדה או שמא זו שנפלה נאבדה הרי אלו אסורות עד שירבה כו' נפלה לחמישים ואחת ונאבדה אחת הותר השאר לזרים אלמא דאפילו תאינה דאין נפילתה ניכרת והמדומע הוא פחות ממאה עד חמשים הותרו כולן ע"י זו שנאבדה והשתא ע"כ הא דפליגי הכא בתאינה הוא לענין הרמה ובהא הוא דקאמר רבה ע"י שאין נפילתה ניכרת צריך להרים כן נראין הדברים ברורים בדעת הרמב"ם והמפרשים ז"ל לא ביארו דבריו אלא דלפ"ז קשה לישנא דהש"ס אבל תרומה דיש לה מתירין אימא לא. ולפי הנ"ל לא על היתר כולן אנו דנין אלא על הרמתה אבל גם זה ניחא דבחביות וודאי על היתר כולן אנו דנין דדבר חשוב הוא ופלוגתא דרבה ורב יוסף בתאינה הוא דלא איתמר אלא לענין הרמה ופרטי הלכות אלו כבר נתבארו בדברי הראשונים והאחרונים ז"ל ורבו הספקות בזה עד יבא המתיר ויברר כל הספיקות וכל התיקות במהרה יבא וע' בדברי הראב"ד ז"ל בה' תרומות ושיטתו שם:
שם גמרא דאיערב נקובת הקוץ כו' ור"ל מוקי לה בנפולה כו' ויש לדקדק הא בתרווייהו מהני שהיה י"ב חודש. וא"כ היכי תנן בפשיטות ירעו עד שיסתאבו וימכרו הא אפשר שיקרב ג"כ אם יחיה י"ב חודש דלא כל הקרבנות נפסלות בעבור שנתן. וכ"ת דאפילו אחר י"ב חודש תו לא חזי דכבר נדחו וכדמוקי רבא לעיל למתני' כמ"ד בע"ח נדחין זה אינו דיראה דבטריפה כזו נפילה ודריסה או חיה י"ב חודש לא שייך בהו דיחוי דטריפה לא עדיף מבע"מ וכי היכי דבבע"מ עובר כ"ע מודו דהדר מיחזי כדאיתא ביומא ה"נ טריפה זו דהדרא ברי' אינה נדחית וצ"ל כיון דמילתא דלא שכיחא הוא שלא יטרפו ע"י דריסה ונפילה להכי תנן סתמא ירעו עד שיסתאבו וימכרו כו' וכן נראה דדריסה ונפילה קודם בדיקה לא בספק טריפה מחזקינן לה אלא קרוב לודאי טריפה דאל"ה תיקשי לשיטה שכ' התוס' ז"ל לעיל דספק טריפה שנתערבה באלף אינה אוסרת א"כ הכא אמאי לא בטיל אלא וודאי דרוסה ונפולה לא הוי בכלל ספק וליכא ס"ס גם אם נתערבה. וע' בבה"ז ז"ל ובד' האחרונים שהקשו דהוי מצי לאוקמי בכמה גווני הלעיטה חלתית ועוד כמה גווני ובאמת לא ניחא ליה להש"ס לאוקמי בטריפה שלא הוזכרה בהדיא במתני' ומהאי טעמא ניחא נמי דלא מוקי לה בדרוסת חתול כמש"כ התוס' ז"ל משום דדריסה זו ג"כ מימרא דאמוראי היא כדאיתא בחולין:
שם תוס' בד"ה והא בעי סמיכה כו' וא"ת ולוקמא בערל וטמא כו'. וכן בגיטין דפריך כו' מאי קושיא הא ערל וטמא משלחין כו' אין לשונם ז"ל מדוקדק דהכא מקשי לוקמה בערל וטמא ועלה דגיטין מקשו מאי פריך והא בעי סמיכה הא ערל וטמא משלחין קרבנותיהם בלא סמיכה אלמא אם לא אפשר לסמוך מקריבין בלא סמיכה ואם כן ה"ה אם שלח חטאתו דיכול להקריבו בלא סמיכה וה"נ הוי מצי לאקשויי הכא כיון דנתערבו וא"א לסמוך מקריבין בלא סמיכה כמו בערל וטמא וכן איתא קושיא זו בדבריהם ז"ל בפ' כל הגט ע"ש. ומסקנתם בזה דהיכא דאיכא תקנה אחרת כמו הכא רעי' ובגיטין יוכל לבא בעצמו ולסמוך אין להקריב בלא סמיכה. אבל אם אין לו תקנה אחרת מקריבין בלא סמיכה וערל וטמא מיירי נמי בערל שמתו אחיו כו' וטמא בזב ומצורע א"נ בקרבן שקבוע להם זמן כמו עולת ראיה וחגיגה כגון שהיה עובר עליהם בבל תאחר ולשונם ז"ל בזה ג"כ אינם מובנים דבעולת ראיה למה לי משום בל תאחר הא בלא"ה קביע להו זמן ואי משום בל תאחר מצינן לאוקמי בכל הקרבנות וכ"כ התוספת ז"ל בגיטין שם. אלא דצ"ע אי עובר בזה משום בל תאחר כיון דאינו יכול להקריבה משום סמיכה ונראה דנ"ל כאן או שהיה עובר עליהם בבל תאחר ומש"כ עלה דהא דאמרינן כל מ' שנה במדבר כו' ומשלחין כו' היינו תמידין שבכל יום קשה ג"כ למ"ד דנאסר להם בשר תאוה והקריבו הכל שלמים מא"ל ומש"כ דטמא היינו זב ומצורע הוא דלא כמשמעותא דהש"ס במועד קטן דמצורע אינו משלח קרבנותיו וכתבו התוספת ז"ל שם דדוקא טמא שרץ משלח קרבנותיו וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' ביאת מקדש. וא"כ הדק"ל אמאי משלחין ולא עבדי סמיכה הא יש לו תקנה שיטהר. ולפענ"ד נראה דוודאי סמיכה לא מעכבא והרבה מקריבין בלא סמיכה כמו נשים וכל אינך דתנן במתני' דמנחות וערל וטמא ג"כ בכלל זה כיון דאין ראוין לסמוך אין עליהם חובת סמיכה ויכולין להביא קרבנותיהם בלא סמיכה וכי בשביל זה לא יקריבו קרבן ולא מצינו זאת בתורה דמי שאינו יכול לסמוך לא יביא קרבן ומהאי טעמא לא תיקשי נמי מהא דאין ראוי לבילה כו' דזה לא בא לכלל זה דכיון דאין ראוי לסמיכה ליכא חובת סמיכה עליו כלל ולא ימנע בשביל זה להביא קרבנו ולא פריך הש"ס הכי אלא במתני' דחובת סמיכה על בעל הקרבן וזה אינו יכול להקריב קרבנו בלא סמיכה וכן השולח חטאתו הבעלים מחוייבים להביא קרבנו ולסמוך אבל בהמה הנמצאת דליכא בעלים שפיר מקריבין אותה בלא סמיכה והתו' ז"ל האריכו בזה בכמה דוכתי והנלע"ד כתבתי: