אור ברסלב
קרן אורה על זבחים פרק ו - קדשי קדשים

קרן אורה על זבחים· רבי יצחק מינקובסקי

פרק ו - קדשי קדשים

פרק ה - איזהו מקומן

דף נח.

גמרא אמר ליה הכי אמר ר"י שניהם מקרא אחד דרשו כו' והא דר"י ס"ל כוליה מזבח בצפון קאי לא שמעינן ממתניתין כלל אלא גמרא גמיר לה וכמו שפי' רש"י ז"ל ולכאורה מוכח מר"י דמתניתין דלא ס"ל מזבח ממוצע כו' דא"כ אמאי לא ניחא ליה למידרש חציו לעולה כו' דהכי מסתבר כיון דהמזבח עצמו חציו בצפון וחציו בדרום אבל אי כוליה בצפון לא מסתבר ליה לחלק המזבח לחצאין אלא די"ל דס"ל דכוליה בדרום ולהכי ג"כ לא מסתבר ליה לחלק המזבח אבל לקמן בשמעתין משמע דאיכא למימר לר' יוסי דמתניתין ג"כ דממוצע היה המזבח והיינו משום דאי מזבח ממוצע וודאי מסתבר למידרש קרא כולו לעולה כו' דאי חציו לעולה כו' לשתוק קרא מיניה וממילא ידענא דבחצי הצפונית כשר לעולה. ומהא דאמר ר"י מודה ר"י בר"י שאם שחטן כנגדן בקרקע כו' משמע דר"י בר"י ס"ל כוליה בדרום הוא והיינו ג"כ מטעם הנ"ל דאי ממוצע הוא למה לי קרא להכי ואי כוליה בצפון ג"כ לא מסתבר להכשיר חציו ולפסול חציו כיון דכוליה בצפון קאי ואמרינן בגמר' דר"י מצריך קרא דשלמים משום דס"ד עולה הוא דדחיק ליה מקום כו' וגם בזה י"ל דלטעמייהו אזלי דלר"י דכוליה מזבח בצפון קאי וס"ל נמי כר"י בר"י באיזהו צפון מקיר המזבח עד כותל עזרה וא"כ דחוק ליה מקום וס"ד דלא הותר מזבח אלא לעולה ולא לשלמים אבל לר"י בר"י דכוליה מזבח בדרום קאי לא דחוק ליה מקום כ"כ. והרמב"ם ז"ל פסק כר' יוסי דכשר כולו לעולה ולשלמים וקשה קצת לשיטתו דרוביה דמזבח בדרום כמבואר בדבריו בה' ביהב"ח וכל הצד הצפוני מכותל האולם עד כותל עזרה נקרא צפון וא"כ לא דחיק ליה מקום עולה ותיקשי השתא כולו לעולה כשר לשלמים מיבעיא וצ"ל דמ"מ כיון דלא הוי צפון אלא כנגד המזבח ולא מן הצדדים וכמש"כ התוסיו"ט ז"ל בפ"ג דיומא וכמשמעות לשון הרמב"ם ז"ל שם בה' ביהב"ח מקום שלמים מרווח יותר ועוד דשלמים הוכשר בכל הרוחות ועולה לא הוכשרה אלא בצפון:

ובאותו ענין יש לדקדק בק"ו דר' אלעזר לעיל דמצריך קרא להכשיר צפון לשלמים משום דהוכשר בכל הרוחות לכאורה למאן דס"ל דכוליה מזבח בדרום קאי וכל חלק הצפוני הוכשר לעולה א"כ ליכא ק"ו דשלמים הוכשר בכל הרוחות דהא עולה נמי הוכשרה בכל הרוחות בכל חלק הצפוני ואדרבה בעולה המקום מרווח יותר דהוכשר גם במזבח שהוא בחלק הדרומי וגם מה שאמרו דשלמים הוכשר בכל הרוחות לא א"ש ואין לומר משום דהוכשר אפילו אחורי ביהכ"פ דהא אכתי לא ידעינן להא דצדדים הוכשרו אלא מקרא אחרינא כדאיתא לעיל וי"ל דר"א הוא דקאמר לעיל האי ק"ו ור"א לטעמיה דס"ל כוליה מזבח בצפון וא"כ לכ"ע לא הוכשר לעולה אלא חלק הצפוני עד המזבח כמש"כ לעיל ושלמים הוכשר בכל הרוחות אלא דהתוס' ז"ל העתיקו להא דלקמן ר' אלעזר ולעיל הגירסא ר' אליעזר:

דף נח:

תוס' בד"ה הא מני ריה"ג כו' וא"ת כו' ושמא סבר לה כר"מ דאמר נכנסין עכ"ל. וקצת תימא למה הוצרכו להביא מתוספתא דכלים פלוגתא זו דשלא רחוץ ידים ורגלים אי נכנסין בין האולם ולמזבח והא בריש כלים מבואר פלוגתא זו במתניתין ור' יוסי דאמר התם דאין נכנסין. ולדבריהם ז"ל יקשה אמאי לא פשיט מינה דר"י ס"ל כולי' מזבח בצפון קאי דאל"ה הוי הכיור בין האולם למזבח והיאך נכנסין שם שלא רחוץ ידים ורגלים אלא נראה דאלו שנכנסין לרחוץ ידיהם ורגליהם לא גזרו עליהם כיון דלצורך הם נכנסים. ועוד נראה דחומר בין האולם ולמזבח ל"ד בין האולם למזבח ממש אלא כל חלק העזרה שבין האולם למזבח יש עליו כל החומר כיון דבאותו החלל ליכא מידי דמפסיק מידי לבין ההיכל וכדאיתא ביומא (דף מ"ד) אלא דלמאן דס"ל הני מעלות דאורייתא צ"ע:

דף נט.

גמרא מזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולין וילפינן לה מוזבחת עליו כשהוא שלם ולא כשהוא חסר. יש לדקדק האי פסול מחמת מאי אי משום דהשחיטה עצמה פסולה היא בזמן שהמזבח פגום וילפינן מהאי קרא דשחיטה צ"ל בשלימות המזבח או משום דיחוי הוא דמיפסיל כיון שנשחט בשעת פגימת המזבח ולא חזי לזרוק הדם מיפסיל אפילו כשתיקן משום דיחוי וקרא אתי לגלויי דזריקה פסולה במזבח חסר וממילא שמעינן דאם נשחטה במזבח פגום פסול הוא אפי' כשתיקן משום דיחוי. ונפ"מ אם שחט סימן אחד בשעת פגימת המזבח והשני לאחר תיקונו אי הפסול בשחיטה עצמה מיפסיל ואי הפסול משום דיחוי לא מיפסיל דבע"ח אין נדחין ומלישנא דהש"ס מנין כו' שכל הקדשים שנשחטו שם פסולין משמע דשחיטה עצמה נעשה בפסול וא"כ י"ל דהא דאסור לזרוק על המזבח פגום לא מהאי קרא דוזבחת שמעינן אלא בלא"ה שמעינן דליכא זריקה על מזבח פגום דמזבח בעינן וכי איפגים לאו מזבח הוא וכן נאמר אבנים שלימות כו' וא"ש בזה הא דפריך דרב אדרב מהא דמזבח שנעקר כו' משמע דבעי למימר דבדמים נמי כשר במזבח והרי בחולין (דף י"ח) פליגי תנאי בשיעור פגימת מזבח ולכ"ע פסול הוא אם נפגם. ועוד דבמשנה מדות תנן דאין מלבנין אותו בכפיס של ברזל שמא יגע ויפסל הרי מפורש במשנה דפגימת המזבח פוסל והיכי ס"ד דבדמים נמי קאמר רב וגם למה לי' לרב לאשמועינן מילתא דתנן לה במתניתין ולפי הנ"ל ניחא דרב אתי לאשמועינן דהשחיטה עצמה פסולה במזבח פגום ופריך מהא דרב במזבח שנעקר מקטירין כו' וס"ד דה"ה דזביחה כשירה אפילו במזבח פגום. ומשני מודה רב בדמים דאפילו הזביחה פסולה ומ"מ עדיין אינו מיושב כיון דפסול זריקה שמעינן ממתניתין דמדות אלמא דדמים עדיפא ואכתי מאי פריך דרב אדרב:

אבל מפלוגתא דרב ור"י נראה דמימרא דרב מטעם דיחוי הוא וכל הקדשים שנשחטו שם היינו שנשחטו עד שלא נפגם ונפגם ופסולים משום דיחוי דשחוטין נדחין אבל בע"ח אין נדחין ור"י אמר אפילו נפגם המזבח כשהן חיים ג"כ פסולין דבע"ח נדחין. וא"כ עיקר קרא אתי לאשמעינן דהזריקה פסולה במזבח פגום וממילא הוי דיחוי וא"כ אם נשחטו בשעת פגימת המזבח י"ל דלרב נמי כשירין דהוי דיחוי מעיקרא דלכ"ע לא הוי דיחוי הכא כמש"כ התוס' ז"ל ונהי דאם הוקדשו בשעה שהיה שלם ואח"כ נפגם הוי נראה ונדחה אבל אם הוקדשו ונשחטו כשהוא פגום וודאי הוי דיחוי מעיקרא וכשירים ומדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' פסה"מ נראה כן דמפרש שנזבחו היינו שמצאן שחוטין ונפגם המזבח כמבואר שם הלכה כ"ב מזבח שנפגם נפסלו כל הקדשים שהיו שם שחוטין כו' ונאמר וזבחת עליו כו' כלומר תזבח והוא עומד בתיקונו לא פגום וקצת קשה לישנא דרישא אסיפא דמרישא משמע דלא נפסלו אלא אלו שהיו שחוטין דהוי נראה ונדחה אבל לא אלו שהוקדשו ונשחטו כשהיה פגום דהוי דיחוי מעיקרא ומסיפא משמע דאם נזבחו שלא בתיקונו פסולין בכ"ג וכן משמע התם בהלכה כ"ד שכ' הקדיש עד שלא נבנה כשיבנה מקריבין אותן משום דהוי דיחוי מעיקרו משמע דווקא הוקדשו לחוד אבל לא אם נזבחו ועי' בלח"מ ז"ל שדקדק למה ליה משום דיחוי מעיקרו הא בע"ח אין נדחין ותי' דאמר טעם שיועיל גם למנחות ודבריו ז"ל צ"ע דהא במנחות ליתא להאי דינא כלל וכמש"כ התוס' ז"ל בד"ה עד שלא נבנה ואני כתבתי לעיל בפ"ק מה שנ"ל בלשונו של הרמב"ם ז"ל בזה עכ"פ נראה ברור מלשונו ז"ל דאם נשחטו בשעה שהיה פגום ג"כ פסולין ולאו מטעם דיחוי אלא דהזביחה עצמה פסולה בשעת פגימה ועדיין צ"ע:

שם גמרא מזבח שנעקר מקטירין כו' אע"ג דגבי קטורת נמי נאמר והקטיר עליו אהרן כו' ולא דרשינן עליו כשהוא שלם כו' היינו משום דגבי קטרת אתי עליו כמשמעו ולגופי' אבל גבי וזבחת עליו ע"כ עליו לדרשא אתי כשהוא שלם כו' דכמשמעו לא אתי דוכי עליו אתה זובח כו':

שם תוס' בד"ה עד שלא נבנה ע"ש מש"כ בדין דיחוי ועי' מש"כ לעיל פ"ק באריכות בזה:

שם בא"ד וא"ת כו' אמאי אמר ר"י המעלה בזמה"ז בחוץ חייב הא עכ"פ מחוסר זמן הוי ע"ש באורך ותי' דר"י מיירי בקטרת או במנחה וניחא הא דנקט מעלה ולא שוחט ובאמת צריך עיון לחלק בין מנחות לזבחים דלכאורה הוקשו כל הנקטרין על המזבח החיצון להדדי בקרא דזאת תורת כו' ויותר קשה אם אכילת המנחה בעינן שיהיה המזבח שלם כש"כ הקטרתו וכן משמע מריש מנחות נתערב קומצה בשירי' כשירה וכ' התוס' ז"ל שם משום דמין במינו אינו חוצץ משמע דבעינן מזבח דאי לא בעינן מזבח לא שייכא חציצה כדאיתא במכילתין וכן משמע מהא דתנן במכילתין סתמא דאינו חייב בחוץ עד שיעלה על המזבח משמע דכל העלאות בעינן דווקא על המזבח אלא דמהא דאמרינן מודה ר"י בדמים ה"נ מודה רב בדמים משמע דאפילו בהעלאת אברים לא בעינן מזבח כמו ר' יהודה דלא מודה אלא בדמים היינו זריקת דמים דהיא עיקר כפרה על המזבח. אבל כבר כתבתי כיון דאכילות כל הקדשים בעינן שיהי' המזבח שלם כש"כ הקטרה:

אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפי"ט מה' מעה"ק מי ששחט והעלה בזמה"ז בחוץ חייב ותיקשי לדידי' קושית התוס' ז"ל וכבר רמז לזה המשנל"מ ז"ל שם ואם נאמר כמש"כ לעיל דהשחיטה מצד עצמה אינה פסולה אלא דהקרבן פסול מצד דיחוי א"כ י"ל דהשחיטה ראויה לבא פתח אהל מועד ולא דמי לשלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות היכל דהשחיטה עצמה פסולה ודו"ק. ועי' רש"י בחולין דפסול פגימת המזבח נפקא ליה מוזבחת עליו והא דמחלק הש"ס התם בין אבנים ליסוד דבאבנים פוסל פגימה כ"ש וביסוד הוי שיעור טפח כ' רש"י ז"ל התם משום דכתיב אבנים שלימות:

והתוס' ז"ל כ' שם הא דביסוד פסול בטפח הוא משום דבעינן רבוע וא"כ מבואר דבכל עבודות של מזבח החיצון פוסל פגימת המזבח דגבי מנחה נמי כתיב המזבחה וכל היכא דכתיב המזבח בעינן רבוע וע"כ צ"ל דוזבחת עליו אתי לאורויי דהשחיטה ג"כ פסולה כשהמזבח פגום אבל לקמן מסקינן לר' יהודה דכל הריצפה נתקדשה לכל הקטרות לבד בדמים מודה ותמהו התוס' לקמן מאי ס"ד הא קרן וכבש ויסוד ורבוע מעכבי משמע דמהא דמכשיר להקטיר ברצפה לא קשיא להו דהא דרבוע מעכב ג"כ לא נאמר אלא לענין דמים וא"כ לדידן נמי לכל הקטרות לבר מדמים רבוע לא מעכב ואפילו נפגם כשר לשאר הקטרות דהא לא פליגי ר"י ור' יוסי אלא אי נתקדשה הריצפה אבל בעיקר דינא לא פליגי וכי היכי דלר"י לא בעינן בשאר הקטרות כל הני מילי לעיכובא ה"נ לר' יוסי אלא דהתוס' ז"ל בד"ה עד שלא נבנה כו' כתבו דר"י לא מכשר בריצפה אלא בזמן שהמזבח שלם וא"כ לר"י נמי פוסל פגימת המזבח לכל הקטרות של זבחים ונהי דמכשיר בריצפה אבל מזבח שלם בעינן והדרן לקמייתא דבכל הקטרות של זבחים בעינן רבוע ולפ"ז אין תמיהתם לקמן דמאי ס"ד גדולה כ"כ דהא ר"י נמי ס"ל דבכל הקטרות של זבחים בעינן שיהיה המזבח שלם ככל דינו ובזמן שהוא שלם מקטירין גם על הריצפה ה"נ יש לומר כן בדמים אלא דאכתי קשה הא אפילו שלא כנגד היסוד במזבח מעכב כש"כ בריצפה ואכתי היכי ס"ד דלא מודי ר"י בדמים ועוד דהש"ס לקמן דחי סייעתא דרבא מהא דאמר ר"י כוס הי' ממלא כו' משמע דמספקא לי' להש"ס אי מודה ר"י בדמים והיכי מצינן לאכשורי זריקת דם הפסח בריצפה הא הוי שלא כנגד היסוד ועי' תוס' לעיל (דף נ"א ע"ב) בד"ה תן יסוד כו' שהקשו כנ"ל בסוף דבריהם שם:

דף ס.

גמרא קדשים קלים מנ"ל אתיא מדרשא דר"י כו' יכול יעלה אדם מע"ש כו' ת"ל והבאתם כו' וגריס רש"י ז"ל דלמסקנא ס"ל לר"י דלא קדשה לעתיד וכבר הקשו התוס' ז"ל ע"ז דא"כ דבטלה קדושת הבית והחומה פשיטא דאינו נאכל לא בכור ולא מעשר ע"ש בד"ה מאי קסבר באריכות אלא גרסינן לעולם קדשה לעתיד ואפ"ה בכור פשיטא דאינו נאכל משום דאיתקש בשרו לדמו מה דמו במזבח ואם נפגם אין זורקין ה"נ הבשר אינו נאכל בשעת פגימת המזבח ומינה ילפינן למעשר בהקישא וא"כ עיקר הפסול בזמה"ז הוא משום דליכא מזבח אבל קדושת ירושלים ועזרה קדשה לעתיד אע"פ שאין חומה וא"כ הא דאמר אביי אתיא מדרשא דר"י היינו מסברתו של ר' יוסי דמקיש בשר לדם וא"כ מע"ש נמי אינו נאכל בפגימת המזבח ולא אמרינן לעיל אלא קדשים קלים מנ"ל אבל מעשר לא קאמר. ועוד דהיכי קאמר בפשיטות דאינו מעלה מע"ש בזמה"ז הא אם בנה מזבח יכול לאכול מע"ש דקדושת החומה ישנה וכן כל הקרבנות יכול לבנות המזבח ולהקריב ועי' בתוס' מכות (דף י"ט) שנ' מדבריהם ז"ל שם דבכורים מותר לאכול אפילו כשהמזבח פגום אם נפגם אחר הנחה ומ"מ נראה מפשטא דשמעתין דהא דבכור אינו אלא בפני הבית היינו משום פגימת המזבח וא"כ ר' יוסי לא פליג על הא דאמר ר' יהושע שמעתי שמקריבים אע"פ שאין בית דר"י נמי מודה דקדושת הבית קידשה לעתיד אבל מזבח צריך שיהיה שלם ועי' תוס' מכות שם:

והרמב"ם ז"ל סוף פ"ו מה' ביהב"ח כתב כר"י דמקריבים אע"פ שאין בית ואוכלין קדשים קלים אע"פ שאין חומה דקדושת המקדש וירושלים קידשה לעתיד ותמה שם הכ"מ ז"ל ממשנה דמע"ש אם אין שם מקדש ירקבו וכ"כ הרמב"ם ז"ל בעצמו בפ"ב מה' מע"ש והתוסי"ט בפ"ח דעדיות כתב לתרץ דירקבו מדרבנן ע"ש ואינו מובן דהא כתב שם להדיא דרשא דר' יוסי דאיתקיש מעשר לבכור מה בכור אינו אלא בפני הבית אף מעשר אינו אלא בפני הבית אלמא דמדאורייתא אין מעשר נאכל אלא בפני הבית. וע"כ צ"ל כמש"כ דדבריו ז"ל בה' ביהב"ח הם דברי ר' יהושע מקריבין אע"פ שאין בית ואוכלין ק"ק אע"פ שאין חומה והיינו דקדושת ירושלים והעזרה קידשה לעתיד אע"פ שאין בית וחומה אבל מ"מ צריך שיהיה מזבח בנוי דאסור להקריב ולאכול כשהמזבח פגום והיינו הך דר' יוסי והם דברי הרמב"ם ז"ל בה' מע"ש ושלא בפני הבית לאו דווקא ומ"מ דבריו סתומים מאוד ולפ"ז נראה נמי דהא דביכורים אינו נוהג אלא בפני הבית היינו ג"כ משום דליכא מזבח. אבל אם בנה מזבח יכול להביא בכורים גם בזמה"ז אם לא משום דקדושת הארץ בטלה ולפ"ז אם הקדיש בכורים בזמה"ז שפיר קידשו ועי' סוף בכורים במשנה שם ובירושלמי שם דמבואר כפי' הרע"ב ז"ל שם ועי' תוס' מכות שם (דף י"ח) מש"כ והדברים ארוכים בזה וכבר הארכתי בענינים אלו בחי' יבמות פ' הערל ועי' בה"ז ז"ל שכ' ג"כ כנ"ל בדברי הרמב"ם ז"ל:

והקשו התוס' ז"ל בד"ה מאי קסבר כו' אמאי לא מקיש בשר לאימורין דמקטירין אפילו במזבח פגום כמו קטרת ותי' דלחומרא מקשינן. וא"כ קשה היכי קאמר דם ובשר חדא מילתא היא כיון דאיכא לאקושי לאימורין לקולא אלא דלחומרא מקשינן א"כ הוי לי' הקישא וכבר כתבתי לעיל דנ"ל דהקטרת אימורים ג"כ בעינן מזבח שלם והכי משמע מהא דאמרינן מה לבכור שכן טעון מתן דמים ואימורים לגבי מזבח אלמא דדם ואימורין חד דינא להו וסלקא סוגיא דשמעתין דבין זריקת דם ובין הקטרת אימורים ובין אכילת קדשים לכל אלו בעינן מזבח שלם אלא דלא דמי עבודות לאכילה דבעבודות כל שנמצאו בשעת פגימת המזבח נדחו לעולם אפילו לאחר שניתקן אבל באכילת קדשים אינו כן אע"פ דאסור לאכול כשהמזבח פגום מ"מ כשיתקן לא נדחו ומותר לאכלן דבאכילת קדשים ליכא דיחוי. וכ"כ התוס' ז"ל בב"מ (דף נ"ג) וא"כ אם הקדיש בזמה"ז דבר שאינו בע"ח לא חזי להקרבה גם כשיבנה המקדש דהוי דיחוי ולפ"ז יש לדקדק מהא דתניא בכריתות גר בזמן הבית צריך שיפריש רובע לקנו ומאי אהני הפרשתו כיון דלא חזי להקרבה דדחוי הוא אלא דבשמעתין משמע דדחוי מעיקרא בכה"ג לכ"ע לא הוי דיחוי וכמש"כ התוס' ז"ל משום דבידו לתקן המזבח אלא דהתינח לשיטה זו דקדושת הבית לא בטלה אלא הדחיה היא משום חסרון המזבח שפיר י"ל דחשיב בידו לבנות מזבח אלא למ"ד דקדושת הבית בטלה א"כ צריך לקדש מחדש קדושה אחרת זו לכאורה לא חשיב בידו כיון דקדושה אחרת היא והדברים נפלאים עד יבא המורה צדק ועי' תוס' ז"ל בד"ה מאי קסבר שכ' ג"כ סברא זו דלמ"ד לא קידשה קדושת הבית לעתיד הוי דיחוי גמור ומש"ה אינו חייב המעלה בחוץ אפילו אם לא הותרו הבמות בזמה"ז משום דהוי דיחוי גמור והתוס' ז"ל שם מיאנו בסברא זו דקדושת הבית וירושלים קידשה לעתיד וקדושת הארץ בטלה. והרמב"ם ז"ל לפי שיטתו דתרומה ומעשרות אפילו בזמן בית שני דרבנן הוא הדבר מוכרח לומר כן דקדושת הבית לחוד וקדושת הארץ לחוד ואפילו ליכא קדושת הארץ קדושת הבית במקומה עומדת כמו בית שני ועי' מש"כ בחי' יבמות בזה באורך:

דף סא:

תוס' בד"ה ולאחר שיפרקו כו' וא"ת כו' ואי חזרו והעמידו כיון שנדחה אינו חוזר ונראה וכ"כ בד"ה אע"פ וזה דלא כמש"כ בב"מ וכמו שהבאתי לעיל דבאכילת קדשים ליכא דיחוי ועי' בתוס' מנחות (דף צ"ה) שכתבו לתרץ קושיא זו דהיכי ס"ד להכשיר מסולק הא איפגים המזבח ותי' דאתי כתנא דפליג על ר"י ב"ר יוסי ואין זה מובן דלא אשכחן תנא דפליג אלא באכילת קדשים קלים דלא מקשי בשר לדם אבל ר"י בר"י דפוסל זביחה בכל הקדשים כשנפגם המזבח ליכא מאן דפליג עלי' ונראין דברי התוס' ז"ל בב"מ דליכא דיחוי באכילה:

דף סב.

גמרא אחד שהעיד להם על המזבח פירש"י ז"ל דהעיד להם שיכולים להוסיף עד ששים אמה ובמתניתא אליבא דר"א בן יעקב א"א לפרש כן דהא ס"ל דכולי' מזבח בדרום קאי וא"כ היכי מצינן להוסיף על המזבח עד ס' דהא בס"ה ליכא בחלק הדרומי כ"א ס"ה אמות והכבש ל"ב לא נשאר על המזבח כ"א ל"ג אמות וע"כ ראב"י לא ס"ל הך דרשא דכי בית אלא כאינך אמוראי דלעיל משום דלא סיפק או משום שיתין והיינו דכליל לתרווייהו המקום והמזבח בחד עדות דמידת המזבח סברא בעלמא היא ודו"ק:

שם גמרא מידת ארכו ורחבו וקומתו אין מעכבין ואמר ר' מני ובלבד שלא יפחות ממזבח שעשה משה משמע מזה דארכו ורחבו אין מעכבין לא למעלה ולא למטה ולא יותר מששים אמות ול"פ מאמה אחת אבל בגובהו נראה דלמעלה אין לו שיעור היינו אפילו יותר מעשרה אמות אבל למטה יש לו שיעור דהא של משה ג"כ גבוה י' הוי לר' יוסי לעיל וקי"ל כוותי'. וא"כ לא הבנתי דברי התוס' ז"ל בד"ה אף מזבח ששים שהקשו מהא דקאמר בכיסוי הדם קמוסיף אבניין. ותי' דמגובה פריך ע"ש וכן נראה מדבריהם בפ' כסוי הדם שכתבו דהא דהוסיפו ד"א מן הדרום ומן המערב היינו משום דקרא אשכחו ודרש מה בית ששים כו' אבל על גובהו אין להוסיף והא דאמרינן דמידת גובהו ג"כ אין מעכבין י"ל דנהי דלא מעכב מ"מ לכתחילה צריך שיהיה לא יותר מעשרה כאמור בתורה או י"ל דמפרשים הא דאורך ורוחב וגובה אינו מעכב היינו אם פיחת משיעור האמור בתורה אבל יותר מששים באורך ורוחב ויותר מעשרה בגובה שפיר מעכב דלא אשכחן שום סמך להרבות בשיעור יותר אבל פחות אשכחן במזבח שעשה משה שלא היה מקום המערכה אלא אמה. וכ"ת מידת גובהו אמאי אינו מעכב הא של משה ג"כ היה גובה עשרה י"ל דלא חשיב אלא מקום המערכה שנ' בו וקומה ג' אמות וכן מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל דהא דקאמר ובלבד שלא יפחתנו משל משה קאי גם אגבוה ולא יעשנו פחות מגבוה ג' במקום המערכה אלא דקשה לי א"כ מאי לא יפחות משל משה הא בכל המזבחות גובה מקום המערכה לא היה אלא ג' אמות משפת סובב ולמעלה ובשיעור גובה כולן שוין היו וכן הא דקאמר רב יוסף אמה נראה דלבר מקרן והילוך רגלי הכהנים קאמר כמו של משה ומסתימות לשון הרמב"ם ז"ל נראה דסגי באמה אחת לחוד וצריך עיון:

שם גמרא קרי עלייהו בני קטורה עי' מהרש"א ז"ל בח"א ונראה לכוין דבריהם ז"ל ע"פ ד' המדרש הנעלם כי שם אברהם יכונה על כח הנשמה ודעת ושכל האמת ועיקר תולדתו הוא דעת תורה ומצותיה באמת לאמיתו והתולדות אשר אינם ע"ד הזה לא יקרא שם השכל האמיתי עליהם וע"ז נאמר כי ביצחק יקרא לך זרע אבל התולדות האחרות שילחם מעל יצחק ע"כ כל מי שיולד בדעתו ושכלו ענין חוץ לקו האמת יכונה עליהם שם בני קטורה כאשר הם לא היו תולדות אברהם העיקרים כן הם תולדות אלו כיוצא בהם ולא יקרא עליהם שם הדעת השלימה ע"כ לא ידעו מאי קאמר רב יוסף וכן איתא במ"ר כאשר אמרו תלמידי ר"ט לפניו דבר שאין מתקבל אמר להם לא ירד בני עמכם כי אין זה תולדות בעלי דעה השלימה לדבר דבר שלא בדעת אפילו בד"ת וע"ז מייתי הש"ס עובדא דבני אחתי' דר"ט דהוי יתבי קמי' ולא אמרי מידי והוא נגד טבע בעלי דעת אשר לא יפסוק כח שכלם להוליד השכלות אמיתות בתורה ומצות ופיהם יפתח כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק וכשיפסק המעין הזה מאיש משכיל הוא על אחד מב' אופנים או שנתן עיני שכלו בהשכלה זרה אשר מצאה חן בעיניו או גם אם ישוטט תולדות דעתו ושכלו בעניני התורה אך לא לאמיתה ע"כ יסגר פי המדבר להוציא לפני רבן ר"ט דבר שאינו ברור וזש"א להם ויוסף כו' ויקח אשה ושמה יוחני ירמוז להם אולי נטה רעיונות שכלם בדברים זרים אשר מצאו חן כאשר יש הלצות רבות אשר ימצאו חן לשקר ואין בהם חפץ השיבו לו קטורה כתיב באו להצטדק כי לא נתנו עיניהם בזרות כ"א בעניני התורה אך לא לאמיתה קרי עלייהו בני קטורה כי גם זה אינו מבני הדעת השלימה והבן:

דף סב:

גמרא נמצא פורח על יסוד כו' פירש"י ז"ל דהש"ס משני הכי ולעיל ד' נ"ב משמע דברייתא היא ותני הכי נמצא פורח כו' מדפריך מינה לרב ועיין רש"י לעיל שם:

דף סג.

תוס' בד"ה כל כבשי כו' הקשו ממזבח הנחושת היכי עשו לו כבש ובאמת יפלא כי לא מצינו בתורה דבר מענין הכבש וכל כלי המזבח נאמרו ומטלטלין היו והכל היה מנחושת וכבש לא קאמר ואטו בכל עת חנייתן עשו כבש מחדש וגם ממה עשו כי מאבנים לא נמצא רמז בכל כלי המשכן ובתורה נאמר מצות הכבש אחר מצות מזבח אבנים כמש"נ ואם מזבח אבנים כו' ולא תעלה במעלות על מזבחי והדבר נפלא עד יגלו כלי המשכן:

שם רש"י בד"ה ממקום שרגלי הזר כו' וקס"ד השתא לאסור בין האולם קאתי שאין זר נכנס לשם עכ"ל וי"ל היכי ס"ד לאסור בין האולם אתי הא תנן סתמא דנקמצות בכ"מ בעזרה משמע אפילו בין האולם למזבח אינו אלא מדרבנן וכמש"כ התוס' ז"ל בד"ה סד"א אף מנחה טעונה צפון ע"ש ומי הכריחו לרש"י ז"ל לפרש כן ולא פי' כפשוטו דאהיכל פריך הא אין רגלי הזר עומדות שם. ואולי ס"ל כדברי הרמב"ם ז"ל בהני עשר מעלות דפ"ק דכלים דס"ל דהני מעלות מה"ת הם ואפילו כהן בע"מ אסור ליכנס בין האולם ולמזבח וכש"כ זר ומשמעתין וודאי משמע דאין זה אלא מדרבנן וכנ"ל:

והתוס' בד"ה שכן מצינו כו' הקשו ל"ל האי טעמא לפירש"י לעיל דהא דאין שוחטין בהיכל הוא משום דלאו אורח ארעא א"כ הכא בקמיצה ממילא תתכשר גם בהיכל ע"ש ובאמת לא הבנתי פירש"י ז"ל דהא בשמעתין אמרינן בשלמים דשחיטתן בהיכל כשר שלא יהיה טפל חמור מן העיקר וכדמסקינן דעבודה אדם עובד במקום רבו ואי לאו אורח ארעא לא אמרינן לא יהא טפל כו' כדמסיק באכילה ועוד דלא מסתבר דשחיטת שלמים כשר בהיכל ולא אמרינן לאו אורח ארעא ושחיטת קדשי קדשים יפסול משום דלאו אורח ארעא אלא נראה ברור דבקדשי קדשים דבעינן צפון דווקא היכל לאו בכלל זה לא מיבעיא למ"ד דצפון לא הוי אלא כנגד המזבח דפשיטא דמיפסיל בהיכל אלא אפילו למ"ד דכל הצפון כשר מ"מ בעינן על ירך המזבח צפונה אבל לא בהיכל והכי משמע נמי במכילתא פ' יתרו והובא בילקוט שם דפליגי תנאי אי קדשי קדשים ששחטן על המזבח כשירים ואיכא תנא התם דפוסל משום דכתיב ועשית עולותיך הבשר והדם בשר ודם אין אבל שחיטה לא ובעי למילף התם מסברא כי היכי דמזבח הפנימי אע"ג דכשר לכפרה פסול לשחיטה ה"ה מזבח החיצון ע"ש ואי פסול היכל הוא משום דלאו אורח ארעא א"כ היכי קאמר יוכיח ממזבח הפנימי על מזבח החיצון שאני התם דלאו אורח ארעא אלא וודאי הפסול משום דלא הוי צפון ושפיר קאמר יוכיח ממזבח הפנימי דאתה בא להכשיר שחיטה על המזבח אע"ג דלאו בצפון הוא מק"ו דחזי לכפרה ע"ש הרי מזבח הפנימי דג"כ כשר לכפרה ואפ"ה אינו כשר לשחיטה וע"ש במכילתא דקאמר בטעמא דרבי יוסי בר"י מחציו ולצפון כצפון כו' משום דמקיים ב' מקראות וזבחת עליו עולותיך כו' וקרא דועשית עולותיך הבשר והדם ולא שחיטה על חציו לצפון וזבחת עליו ועל חציו השני הבשר ודם אין אבל זביחה לא ע"ש:

שם גמרא מנין שאם הקיפו עו"ג שהכהנים נכנסים לשם ואוכלין כו' נראה דעיקר קרא אתי דיכולין לכתחילה ליכנס שם ולאכול דס"ד דאסור דאין אדם אוכל במקום רבו קמ"ל אבל לדיעבד לא איצטריך קרא ומסברא אם אכלו בהיכל אכלו ויצאו ידי אכילת מצוה דמהיכא תיתי למימר דלא יצאו כיון דקדשים כשירים אכלו וא"ש בזה דיש לדקדק מאי פריך באכילה נימא לא יהא טפל כו' הא משמע דהך סברא לא מהני אלא בדיעבד וכדאמר שלמים ששחטן כשירים וא"כ איצטריך קרא דבקדש הקדשים דאפילו לכתחילה נכנסין ואוכלין ולפי הנ"ל א"ש דבאכילה לא איצטריך אלא דיכול ליכנס לכתחילה ושפיר שמעינן מסברא דלא יהא טפל חמור כו' אלא דא"כ הוי מצי לשנויי הכי השתא התם בשחיטה אינו מכשיר אלא דיעבד והכא באכילה מתיר אפילו לכתחילה ואיצטריך קרא דבקדש תאכלנו היינו אפילו לכתחילה ע"כ נראה דהא דנקט לשון דיעבד שלמים ששחטן היינו משום דלכתחילה אסור ליכנס להיכל ביאה ריקנית אבל בכה"ג דהקיפו עו"ג כו' ה"נ מותר ליכנס להיכל ולשחוט כמו באכילה ועי' רש"י במנחות ד' ח' שמפרש דהמקשן ס"ד דקרא דבקדש הקדשים אתי לאשמעינן דאין הקדשים נפסלין בכניסתן להיכל וע"ז פריך למה לי קרא ולא יהא טפל חמור מן העיקר ומשני הכי השתא כו' פי' לזה דאין הקדשים נפסלין וודאי לא צריך קרא וכי איצטריך קרא למישרי אכילה דאין אדם אוכל במקום רבו ע"ש והרמב"ם ז"ל בפיו"ד מה' מעה"ק כ' ואם נאכלו בהיכל נאכלו עכ"ל ולא כתב הא דנכנסין לכתחילה ואוכלין דזה הוא עיקר רבותא ועי' בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל שכ' להדיא דבשעת הדחק שוחטין לכתחילה קדשים קלים בהיכל וזה כמש"כ:

דף סג:

תוס' בד"ה מה חטאת טעונה צפון עי' בדבריהם באורך מש"כ לקיים נוסחא זו והם ז"ל כ' בעצמם כי הכל דחוק הוא ולא נמצא דבר זה לא במשנה ולא בברייתא וכן מוכח מהא דקאמר לעיל סד"א מנחה טעונה צפון כו' ופריך מה לכולהו שכן מיני דמים ואי מנחת חוטא טעונה צפון הא איצטריך דלא נילף כולהו מנחות ממנחת חוטא ובלא"ה נוסחא זו נפלאה היא ועל גירסת הר"ח ז"ל מה חטאת כו' אף מנחה טעונה יסוד ומינה ילפינן דהגשה במערבית דרומית ע"ש וגם ע"ז קשה א"כ הרי מצינו בקרא דמנחת חוטא טעונה הגשה דאל"ה יסוד למה לי ובמנחות שם דף כ' יליף הגשה דמנחת חוטא מריבויא דאת המנחה ועיקר הגשה במנחת נדבה כתיב: ומה שא' שם דמנחה איקרי חטאת עי' רש"י ז"ל שם שכ' דכל המנחות קרוים חטאת קדש כו' כחטאת ואשם ומש"כ מנלן דמקשינן לשירים לקשינהו לתחילת דמים ג"כ אינו מובן דא"כ הקישא למה לי בלא"ה ה"א דאין מנחה טעונה יסוד גם מה שכ' דשאר מנחות ילפינן בגילוי מילתא בעלמא ולא בגז"ש כ"ז לא הבנתי דהא לפני ה' לא כתיב אלא בכל מנחות ומנחת חוטא אתי מריבויא דאת המנחה וא"כ ממילא דילפינן דלפני ה' הוא במערב וודאי דבכל המנחות הדין כן וגירסת ר"ת ז"ל ג"כ צ"ע דלעיל ילפינן ימין מקרא אחרינא וכן הקשה בצ"ק ז"ל ויותר נראה גירסת רש"י ז"ל מה חטאת פסולה שלא לשמה דהכי איתא בריש מנחות ור"ש נמי קאמר הכי מנחות חוטא הרי הוא כחטאת לפיכך שלא לשמה פסולה אע"ג דדרשא זו אסמכתא בעלמא היא וכמש"כ התוס' ז"ל שם במנחות מ"מ הכי איתמרא:

שם גמרא מאי קאמר ה"ק מלקה בכ"מ כשירה מיצה דמה בכ"מ כשירה דמיצוי לא מעכב כלל ובלבד שיתן כו' היינו עיקר הזאה יהיה כתיקון ופירש"י ז"ל דלא ניחא ליה לפרש הזה בכ"מ כשירה היינו אם חזר והזה אח"כ למטה דהזה דמה משמע כל דמה אלא ע"כ האי ובלבד כו' היינו שנתן ראשונה למטה והזה כמצותה ואם אח"כ מיצה דמה בכ"מ כשירה דמיצוי לא מעכב והרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' מעה"ק כ' ואם הזה בכל מקום כשירה והוא שיתן למטה מעט מדם הנפש ועי' לח"מ ז"ל שעמד ע"ז ע"ש והנה לפי שיטתו דמיצוי חטאת העוף מעכב ליתא להאי דינא דמיצה בכ"מ כשירה דהא ברייתא לא אמרה הכי אלא משום דס"ל דמיצוי לא מעכב אבל אם מיצוי מעכב אמאי בכ"מ כשירה ועי' תוס' מנחות ד' ג' ולהכי לא כתב הרמב"ם ז"ל להאי דינא אבל בהאי דינא דהזה בכ"מ כשירה אם חזר ונתן למטה הדין אמת לכ"ע ומש"כ הלח"מ ז"ל דהזאה צריך עכ"פ כולה למטה אינו מוכרח ורש"י ז"ל לא כ' אלא דהזה דמה משמע כל דמה אבל לא שיהיה צריך דווקא כל דמה ואי קשיא לי הא קשיא לי אם הזה תחילה בכ"מ אמאי כשירה אפילו הזה אח"כ למטה מדם הנפש הא קיי"ל שלא במקומו כמקומו דמי ונתכפרו בעלים ואסור באכילה ולא מהני מה שהזה אח"כ למטה מדם הנפש ומלשון הרמב"ם ז"ל נראה דכשירה לגמרי ואם נאמר דמש"כ והוא שיתן למטה מדם הנפש היינו בראשונה ג"כ קשה מש"כ ואם הזה מ"מ כשירה הא מיצוי מעכב וצ"ל דמיצה דמה ג"כ אח"כ על היסוד אלא דאחר שהזה למטה מדם הנפש מעט הזה ג"כ למעלה משום זה לא מיפסיל וחוזר וממצה דמה במקומה וכשירה ודו"ק:

דף סד.

תוס' בד"ה מפני שקרובה לבית הדשן תימא כו' וא"ל משום דכל דמים כו' דהאמר לעיל מודה ר"י בדמים עי' רש"ק וצ"ק מש"כ בזה ול"נ דהדברים כפשוטן דלא ניחא להו להתוס' ז"ל בכל הני דאין טעונין אלא מתנה אחת דצריך דווקא קרן דלא מצינו קרן אלא במתן ד' או בב' מתנות אבל מתנה אחת בכ"מ במזבח כשר והביאו ראיה לזה מהא דאמר לעיל בפסח נשקליה ונישפוך אדוכתי' ואי נימא דאפי' בניתנין מתנה אחת מצותן לכתחלה בקרן א"כ מאי פריך וס"ל להתוס' ז"ל הכא דהא דאיצטרך רבא לאשמועינן דמודה ר"י בדמים לא איצטריך אלא בהני דמים שניתנין במתנה אחת אבל מתן ד' או ב' פשיטא דמודה ר"י כיון דאיצטריך קרנות דווקא ואם שינה בקרנות אפילו במזבח עצמו פסול כש"כ בריצפה אבל בניתנין במתן אחת דכשר בכל מקום במזבח סד"א דריצפה נמי קדיש להכי קמ"ל וכבר כתבתי לעיל דהיכי ס"ד דבפסח מוכשר בריצפה הא צריך כנגד היסוד דווקא והרמב"ם ז"ל בפ"ז מה' מעה"ק כתב בכל הני דניתנין במתן א' דנותן אותן באיזה זוית שירצה משמע דצריך שיתן דווקא כנגד הזוית וכלשון המשנה לקמן בעולת העוף ג"כ בא לו לקרן דרומית מזרחית ועי' לעיל בפלוגתא דרבי ור"א בר"ש דאמר ר"א בד"א בעולת העוף:

דף סד:

משנה חטאת העוף עלה לכבש כו' עי' בה"ז ז"ל דלא גרס לה דמליקה בכל מקום במזבח כשר כדאיתא לעיל בברייתא אלא דמשמע דמליקה במזבח בעינן ולא ידעתי מנ"ל ובתוספתא איתא מלקה בכ"מ בעזרה כשירה אבל בד' הרמב"ם ז"ל מבואר ג"כ כלשון הברייתא מלקה בכ"מ במזבח כשרה ע"ש בפ"ו מה' מעה"ק:

שם משנה ואינו מבדיל פירש"י ז"ל דאינו מולק אלא סימן אחד ולקמן בעולה מבדיל פירש דהיינו שמולק ב' סימנים וכן הוא משמעות הסוגיא בחולין (דף כ"א) דעיקר אזהרת הבדלה בחטאת ובעולה הוא בסימנים אבל להבדיל ממש הראש מן הגוף גם בעולה אינו מחויב. אבל מד' הרמב"ם ז"ל נראה דמבדיל ואינו מבדיל הוא כפשוטו דבחטאת אינו מבדיל הראש מן הגוף אבל יכול למלוק גם השני סימנים וכמש"כ בפ"י מה' הנ"ל ויורד בציפרנו עד שיחתוך הסימנים או רוב אחד מהן ואינו מבדיל הראש מן הגוף ובעולה כ' סתם דמבדיל היינו הראש מן הגוף וכבר עמד ע"ז הלח"מ ז"ל ע"ש באורך ולשון המשנה מסייע לזה דתנן נטל את הראש כו' וזרקו על האישים בא לו לגוף כו' משמע דכבר הובדלו זמ"ז לגמרי וא"ש בזה נמי לישנא דברייתא לעיל אוחז בראש ובגוף ומזה דבחטאת מחוברים הם ואוחז בשתיהם אבל בעולה מובדלים הם אלא דא"כ בחטאת דכשר בב' סימנים ומפרקת ורוב בשר ע"כ אזהרה דלא יבדיל הוא על מיעוט הבשר והעור לבד ובחולין שם מבואר דעור לא מעכב בהבדלה לכ"ע וכדפריך התם אביי בפשיטות אי הכי עור נמי יעכב בהבדלה ויתבאר בזה לקמן בפירקין בס"ד:

שם משנה הבדיל בחטאת כו' והקשו התוס' ז"ל בעולה אם לא הבדיל אמאי פסול הא מהקטרה ילפינן מה הקטרה אינה מעכבת כו' ואין זה קושיא כ"כ דהא דהקטרה לא מעכבא היינו משום דהוא עצמו שלא הוקטרו אימורים וה"נ אם הקטיר הראש והגוף אפשר דלא הוי הקטרה ומ"מ לא מעכבא משא"כ בהבדלה דהוא קודם למיצוי דמה שפיר מעכבא וכן מה שהקשו ממליקה שנעשית למטה אמאי פסולה כיון דיליף מהקטרה והקטרה לא מעכבא בזה וודאי נראה כנ"ל דהקטרה נמי אם הקטיר נמי למטה לא הוי הקטרה אלא דלא מעכבא אפילו אם לא הקטיר כלל ודו"ק:

דף סה.

משנה לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר כו' וקשה הא לא אשכחן בחטאת העוף אכילה והקטרה דאין למזבח אלא דמה וכולה לכהנים ומאי אריא דאין אכילה והקטרה מצטרפין הא ליכא הקטרה גביה כלל. וי"ל דלר"א דמחייב במחשב מאכילת אדם למזבח או איפכא איצטריך לאשמעינן דאם חישב חצי זית באכילה וחצי בהקטרה כשר ואין מצטרפין:

שם גמרא הכהן לקבוע לו כהן שיכול והלא דין הוא כו' לכאורה למה ליה האי ק"ו בלא"ה אי לא נאמר הכהן מנלן למימר דבעי כהונה ונראה דמדכתיב והקריבו אל המזבח אפילו אי לא כתיב הכהן ה"א דבעי כהונה מדכתיב והקריבו אל המזבח ואין זר קרב למזבח אבל כיון דאיכא ק"ו דלא בעי כהן להכי איצטריך קרא אלא דא"כ פליג ר"ע דאמר דלא צריך קרא למליקה דבעי כהן מהאי טעמא דכי תעלה על דעתך שזר קרב כו' ורש"י ז"ל פי' דליכא פלוגתא וכולה ר"ע קאמר לה וא"כ האי ק"ו הוא לרווחא דמילתא ועיקר קרא אתי דמליקה בעצמו של כהן אבל עיקר האי ק"ו קשה לי דמאי קאמר עוף שלא קבע לו צפון כו' הא אדרבא חומרא יתירא איכא בעוף דקבע לו מזבח דווקא וכדאמרינן לקמן דמליקת עולה בראשו של מזבח וא"כ קביעותא יתירא איכא בבן עוף דאינו כשר אלא במזבח ובן צאן כשר גם בצפון המזבח וי"ל דקרא איצטריך לחטאת העוף דמליקתה כשירה בכ"מ וכן נראה מד' התוס' ז"ל בד"ה עוף שלא קבע כו' דחטאת העוף נמי מהאי קרא שמעינן דבעי כהן אבל נראה דלחטאת לא בעי קרא דגבי' כתיב ג"כ והביא אותם אל הכהן כו' ומלק שוב ראיתי בס' מי"ט שהעיר בזה ונראה עוד דקביעות מליקה במזבח הוא משום דצריך להזות מגופה ע"כ מסתברא שימלוק על המזבח ולהכי גם בחטאת תניא מלקה בכ"מ במזבח כשירה וגבי עולה נמי קאמר לקמן יכול ימלקנה בין למעלה בין למטה משמע דלא מספקא ליה אלא אי למעלה או למטה אבל במזבח פשיטא ליה והיינו מסברא הנ"ל אבל לא היא עצמה יש לה קביעות מקום ועדיין צריך עיון:

שם גמרא מה אם שחיטה כו' קבע לו כלי עוף שקבע כו' אינו דין שיקבע לו כלי והקשו התוס' ז"ל נילף מדאיתקש חטאת העוף למנחה ע"ש ול"נ דלא שייך הקישא בזה דאין לנו להוציא עוף קדשים מבין חולין דבעי כלי היינו זביחה ובעצמו של כהן לאו שחיטה היא והיכי שייך למילף לענין זה חטאת ממנחה אלא דא"כ לא איצטריך להאי ק"ו כלל ובלא"ה אי לא כתיב בהן ומלק וודאי ה"א דצריך כלי כמו בחולין ועי' ק"א מש"כ בזה:

ומש"כ התוס' ז"ל דחטאת איתקיש כו' ג"כ קשה דא"כ נילף עולה מחטאת בגז"ש דומלק כדילפינן לקמן כל דיני מליקה מהדדי מהאי גז"ש אלא משמע דכל דינים אלו בין לחטאת בין לעולה ילפינן וכמשמעות התוס' לעיל וכמו שכ' ג"כ בד"ה אף מליקה כו':

שם תוס' בד"ה אף מליקה בראש כו' אבל להצריך כו' בעולה לא ילפינן ע"ש ולשיטת רש"י ז"ל לעיל בפ' איזהו מקומן הוי זה הימנו ודבר אחר דאיכא פלוגתא בזה ול"נ דאין ללמוד חטאת מעולה למליקה למעלה דעולה מיצוי דמה למעלה גם מליקתה למעלה אבל חטאת דהזאתה למטה לא עדיף מליקתה מהזאתה וזה נכון:

שם בא"ד וא"ת ור' שמעון כו' א"כ מנ"ל בחטאת דבעצמו של כהן ע"ש ולדידי גם הא לא קשיא דהיכי מצינן למימר דבחטאת בעינן סכין א"כ היאך קרב עולה הא קרינן בי' ממשקה ישראל כיון דאין ראוי לאכילה ולא אשכחן שום דבר קרב למזבח ולהדיוט אסור וחלב ודם שאני דמצותן בכך כדאיתא ריש פ' גיד הנשה וגיד הנשה של עולה חולצו לתפוח כדאיתא התם וע"כ חטאת ג"כ מצותו בעצמו של כהן ונאכל גם לכהנים:

שם תוס' בד"ה דמו כולו נראה דחטאת לא בעי דמו כולו כו' ולא הבנתי דהיכי שייך בחטאת דמו כולו כיון דצריך הזאה תחילה ואח"כ מיצוי כמש"כ והנשאר בדם ימצה כו' א"כ לא בהזאה הוי דמו כולו ולא במיצוי אבל בעולה דאין צריך אלא מיצוי איצטריך לאשמעינן דצריך למצות דמו כולו ובת"כ משמע דאשמעינן דצריך למצות דמו כולו היינו דם הראש והגוף וזה ג"כ דווקא בעולה דהראש לעצמו והגוף לעצמו להכי איצטריך לאשמעינן דצריך למצות דם שניהם אבל בחטאת דלא בעי הבדלה לא איצטריך האי דרשא:

שם גמרא והסיר כו' זו זפק כו' עי' בק"א שהאריך בזה לפרש פלוגתא דהני תנאי ומתניתין כמאן אתיא ע"ש מש"כ בשם הרמב"ן והרא"ם ז"ל ועי' לח"מ ז"ל שדקדק למה לא כתב הרמב"ם ז"ל קודרה בסכין כו' ולפי משמעות המשנה דנוטל גם את בני מעיים וזה כאבא יוסי וכ"כ הרמב"ם ז"ל וא"כ הוי דלא כר' ישמעאל לפירש"י ז"ל וכן הוא משמעות הת"כ דכל בית הראי נפסל בעוף להקטרה:

דף סה:

גמרא אמר רב חסדא מיצוי חטאת העוף מעכב איכא בינייהו לת"ק מעכב כו' נראה לפי שיטת רש"י ז"ל דהא דתנן הבדיל בחטאת פסולה הוא משום דעביד בה מעשה עולה הבדלה ומיצוי ולת"ק דמיצוי מעכב א"כ פסול הוא (לעולה) [לעולם] ור"א בר"ש ס"ל דמיצוי לא מעכבה הילכך יכול להבדיל ולא ימצה ולא קעביד מעשה עולה אבל אם עביד מיצוי גם ראבר"ש מודה דפסול ולפ"ז הא דאמר מתניתין דלא כראבר"ש היינו משום דמתניתין סתמא תנן הבדיל פסול משמע דליכא גונא להכשיר הבדלה בחטאת ולפי הנ"ל הא דלא הבדיל בעולה פסול הוא ג"כ משום דעביד מעשה חטאת ואמאי פסול הא לא עבד הזאה ולא הוי מעשה חטאת וצ"ל דהבדלה בעולה מסתברא דמעכבא כדי שימצה דמו כולו אבל שיפסול הבדלה בחטאת לא מסתברא ליה אלא משום דקעביד מעשה עולה דאל"ה ליכא טעם לפוסלו דמחתך בשר בעלמא:

ורבא אמר שהייה בסימן ב' בעולת העוף מעכב אי"ב ופירש"י ז"ל ג"כ על דרך הזה דלת"ק אסור להבדיל בחטאת דהוי מעשה עולה אע"ג דשהה בין סימן לסימן בחתיכת רוב בשר דבעולה ג"כ כשר בכה"ג וראבר"ש קאמר דאם הבדיל ג"כ כשר אם חתך רוב בשר בנתים דלא הוי מעשה עולה דבעולה פסול כה"ג: אבל אם חתך ב' סימנים ואח"כ רוב בשר לראבר"ש ג"כ פסול וכמש"נ לא יבדיל ולהני תרתי אוקימתא לת"ק בכל גווני אם הבדיל עובר בלא יבדיל ופסול מה"ת:

ואביי אמר רוב בשר מעכב א"ב ת"ק ס"ל דלא מעכב ומש"ה פוסל ת"ק בכ"ג שמא לא יחתוך רוב בשר וראבר"ש סבר דמעכב וחתיכתו אחר סימן ראשון והוי שהיה ולא הוי מעשה עולה ולהך אוקימתא ת"ק וראבר"ש לא פליגי בדאורייתא דאם לא חתך רוב בשר בין סימן לסימן לכ"ע פסול ואם חתך רוב בשר בנתים לכ"ע כשר מה"ת אלא דלת"ק דרוב בשר לא מעכב גזרינן דילמא לא יחתוך רוב בשר כלל ויהיה מעשה עולה ולהכי אפילו חתך רוב בשר בנתיים פסול וראבר"ש ס"ל דרוב בשר מעכב להכי מכשיר אם הבדיל סימן השני אחר חתיכת רוב בשר והקשו התוס' ז"ל לשיטה זו דלר"א בר"ש יכול להבדיל בחטאת כמה שירצה כל שאינו כמעשה עולה א"כ היכי יליף ראבר"ש בחולין עולה מחטאת מה להלן כשהוא אחוז הראש בגוף ומזה אף עולה כן ואין מבדיל בעולה אלא רוב שנים הא בחטאת גופא ג"כ יכול להבדיל קודם הזאה כמה שירצה ובלבד שלא יהיה כמעשה עולה וכן הקשו מהא דאמרינן התם בפ"ק ובפ' העור והרוטב דלראבר"ש דווקא רוב שנים ולא יותר ומנ"ל הא הא בחטאת ג"כ מבדיל הוא כל השנים אם ירצה ויש להקשות עוד לשיטה זו דלא נאסר הבדלה בחטאת אלא משום דלא להוי כמעשה עולה א"כ היכי קאמר לעיל בברייתא אי מה חטאת מולק ואין מבדיל אף עולה מולק ואין מבדיל הרי דאי לאו קרא ה"א דנאסר הבדלה בתרווייהו בחטאת ובעולה אלמא דנאסר להבדיל איסור מחמת עצמו ולבתר דכתיב קרא בעולה דמבדיל מנ"ל דאיסור הבדלה בחטאת הוא משום דהוי כמעשה עולה:

ופי' התוס' ז"ל דקודם הזאה וודאי נאסר להבדיל מקרא דלא יבדיל וכל סוגיין מיירי בהבדלה אחר הזאה וקודם מיצוי ואמר רב חסדא דמיצוי חטאת העוף א"ב ת"ק ס"ל דמיצוי מעכב ועדיין לא נגמר מצותה ואם הבדיל אח"כ פסול דקעביד מעשה עולה ור"א בר"ש ס"ל דמצוי לא מעכב ומחתך בשר הוא כיון דלאחר מצותה ולפ"ז קשה למ"ל דקאמר האי לישנא דקעביד מעשה עולה תיפוק ליה בלא"ה כיון דמיצוי מעכב הוי כמו קודם הזאה וכל שינוי שנעשה מקודם פסול ויותר קשה למאי דקאמר רבא דשהיה בסימן ב' בעוה"ע מעכב א"ב לר"א בר"ש מעכב ולא הוי מעשה עולה ואי לאו מעשה עולה הוא מאי הוי כיון דמיצוי מעכב כי היכי דקודם הזאה פסול אם הבדיל אפילו בשהיה ה"נ קודם מיצוי ומנ"ל לחלק בין הזאה למיצוי דקודם הזאה פוסל הבדלה בכל גווני וקודם מיצוי לא מיפסיל אלא כמעשה עולה וכל שנעשה קודם הזאה ומיצוי פוסל:

ושינויא דאביי רוב בשר מעכב א"ב פירשו דלכ"ע שהיה לא מעכב בעוה"ע אלא דת"ק ס"ל דרוב בשר לא מעכב וכי מבדיל קודם מיצוי בלא רוב בשר הוי מעשה עולה ולהכי אפילו חתך רוב בשר בנתיים גזרינן אטו לא חתך רוב בשר וראב"ש ס"ל דרוב בשר מעכב וכי מבדיל אח"כ לאו מעשה עולה הוא דהא מתה עומד ומולק ופסול הוא לאביי דפריך בחולין שם וכי מתה עומד ומולק. וגם בזה לא זכיתי להבין דבריהם ז"ל דאדרבה אביי לא ס"ל קושיא דרבא התם וכי מתה עומד ומולק ופריך ליה אביי ולטעמיך עולת העוף דבעי ב' סימנים וכי מתה עומד ומולק הרי דס"ל לאביי דיכול לחתוך רוב בשר קודם הסימנים ולא קשיא ליה וכי מתה עומד ומולק ובעולת העוף עצמה ג"כ יכול לחתוך רוב בשר קודם הסימנים וא"כ אכתי הוי מעשה עולה אפילו אם חתך רוב בשר בנתים ועוד דלשיטתם ז"ל צ"ל דרבא ואביי תרווייהו ס"ל דמיצוי חטאת העוף מעכב וכל כי האי לא הוי ליה להש"ס למיסתם סתומי:

וראיתי בס' מו"ק שהרגיש ג"כ בד' ז"ל מש"כ דאביי לטעמי' ויפה כתב לישב דבריהם ז"ל ע"פ פי' הריטב"א ז"ל שם בקושית אביי וכי מתה עומד ומולק דאביי פריך מאי קושיא לך על זעירי שם דאמר מפרקת ורוב בשר הוי נבילה וכי מתה כו' הא לכ"ע תיקשי דמפרקת ורוב בשר וסימן אחד וודאי נבילה היא וא"כ בעולת העוף בסי' ב' וכי מתה עומד ומולק אלא ע"כ חותך רוב בשר אחר הסימנים ה"נ לזעירי בחטאת העוף וא"כ לאביי מצות עולת העוף לחתוך רוב בשר דווקא אחר ב' הסימנים וא"כ בחטאת דחותך רוב בשר אחר סימן ראשון כי מבדיל אח"כ סימן ב' מתה עומד ומבדיל ולא הוי מעשה עולה אבל עיקר סברתם דמחלקי בין הזאה למיצוי קשה מאוד כמש"כ:

ונראה ליישב פי' רש"י ז"ל דמש"כ דכל הני שמעתא דחולין דמבואר דאסור להבדיל בחטאת וגם בעולה יותר מרוב שנים לראבר"ש אתיא דלא כר"ש בן אליקום הוא דחוק דשמעתין משמע דכל הני שינויא לא קיימא במסקנא אלא טעמי' דראבר"ש הוא משום דלא יבדיל אין צריך להבדיל קאמר והא דאמרינן בחולין דרוב שנים דווקא לראבר"ש י"ל דס"ל נהי דיכול להבדיל בחטאת מ"מ בעינן שיהיה אחוז הראש בגוף וחטאת בא ללמד על עולה ונמצא למד גם הוא דבעינן עכ"פ שיהיה אחוז הראש בגוף והיינו רוב שנים ולא יותר או י"ל דר"א בר"ש שמעתי שמבדילין קאמר וליה לא ס"ל כדאמרינן בעירובין גבי הא דאמר ר"מ שמעתי שמקדרין בהרים דדייק הש"ס מדקאמר שמעתי ש"מ דלי' לא ס"ל אלא דבתוספתא איתמר האי הילכתא משמיה דראבר"ש גופיה ע"ש ואוקימתא דאביי דאמר רוב בשר מעכב א"ב ולפירש"י ז"ל לת"ק מיפסיל מדרבנן משום גזירה שמא לא יחתוך רוב בשר וגם זה דחוק קצת למימר דפסול דרבנן קאמר תנא דמתניתין ונראה לפרש דת"ק ס"ל רוב בשר מעכב וא"כ לא חשיב שהיה כלל כיון דרוב בשר ג"כ מצוה ומעכב כמו סימנים בעולה נמי כשר אפילו חתך רוב בשר בין סימן לסימן דהכל מליקה היא ולהכי פסול בחטאת דמעשה עולה היא וראבר"ש ס"ל דלא מעכב ובעוה"ע הוי שהיה כיון דאינו מעכב לא הוי בכלל מליקה להכי בחטאת כשר כה"ג:

ושיטת הרמב"ם ז"ל כבר הבאתי לעיל דנראה מדבריו ז"ל דאיסור הבדלה בחטאת ומצותה בעולה הוא להבדיל לגמרי הראש מן הגוף אבל במליקת הסימנים אין חילוק ויכול למלוק בחטאת כל הב' סימנים וא"כ איסור הבדלה אינו אלא על רוב בשר דבחטאת מניח רוב בשר ובעולה צריך להבדיל גם רוב בשר. ובזה א"ש מה שדקדק הלח"מ ז"ל שם בפ"ז מה' מעה"ק שהשמיט הרמב"ם ז"ל הא דלכתחילה צריך לחתוך רוב בשר ולשיטתו הנ"ל א"ש דבעולה הרי כתב דצריך להבדיל לגמרי הראש מן הגוף ממילא גם רוב הבשר בכלל וגם מעכב הוא כמש"כ אם לא הבדיל פסול ובחטאת מולק הסימנים אבל לא רוב בשר והך ברייתא דתני למצוה רוב בשר גם בחטאת היינו לשיטת הני תנאי דהבדלה הוא בסימנים לחוד ובחטאת אינו מולק אלא סימן אחד להכי תני דחותך רוב בשר ג"כ אבל להאי תנא דאיסור הבדלה היינו להבדיל הראש מן הגוף לגמרי יכול למלוק ב' סימנים ולהניח רוב בשר ובכלל לא יבדיל הוא ודין שהיה בעולת העוף לא ביאר הרמב"ם ז"ל ומסתימות דבריו ז"ל נראה דלא איכפת לן בשהיה דהסימן הב' ורוב בשר אינו אלא לקיים מצות הבדלה הראש מן הגוף ועדיין צ"ע בזה:

שם בא"ד ור"ת הגיה כו' דר"א בר"ש הא דקאמר אין צריך להבדיל היינו קודם מיצוי אבל קודם הזאה בלאו הוא כדכתיב ולא יבדיל אבל קודם מיצוי לאיסורא לא אתי קרא דמוהקריבו נפקא אלא אין צריך להבדיל קאמר ולפ"ז קשה מאי פריך רב אחא מולא יכסנו הא הכא נמי משמעותא דלא יבדיל לאזהרה אתי קודם הזאה אלא וודאי משמע דכוליה קרא דלא יבדיל אין צריך להבדיל קאמר ולשיטתו ע"כ צ"ל דס"ל לראבר"ש דמיצוי חטאת העוף מעכב דאל"ה מחתך בשר בעלמא וא"כ למ"ד מיצוי לא מעכב אי ס"ל כר"א ע"כ גם קודם הזאה אין צריך להבדיל קאמר דאל"ה לא יבדיל למה לי מוהקריבו נפקא וא"כ מש"כ ז"ל לקמן דרב הונא מוקי מתניתין קודם הזאה ואפילו כראבר"ש אינו מובן דכיון דמיצוי אינו מעכב כלל א"כ ע"כ ר"א קודם הזאה הוא דקאמר דמבדילין דקודם מיצוי פשיטא כיון דאינו מעכב ונראין הדברים דר"א מכשיר בכל גוונא, כסתימת ד' ר"א כאן ובתוספתא:

דף סו.

גמרא אלא מעתה גבי בור דכתיב ולא יכסנו ה"נ דאין צריך לכסות צריך לדקדק מאי מדמי הש"ס הני תרי קראי להדדי קרא דומלק את כו' ולא יבדיל נאמר בלשון ציווי ויש לפרש ולא יבדיל בשני פנים או שבא באזהרה שלא יבדיל או שבא לומר דאין צריך להבדיל אבל התם גבי בור לא נאמר בלשון ציווי אלא דרך מקרה כי יפתח איש בור כו' ולא יכסנו מנ"ל למימר דאין צריך לכסות קאמר וצ"ל דפריך אי מפרשינן דבר הנאמר בלא היינו אין צריך א"כ ולא יכסנו נמי נפרש כן אין צריך לכסות וה"ק קרא כי יפתח איש כו' א"צ לכסותו אלא ש"מ דלא דקרא הוא דבר שאינו במוחלט או שלא יעשה כן או שלא עשה כן:

ומסיק הכא מכדי כתיב והקריבו כו' לא יבדיל למה לי ופי' רש"י ז"ל דאי לא יבדיל אזהרה היא מנלן בעולה אזהרה שיבדיל דווקא הא לא שמעינן אלא דאינו מוזהר להבדיל אלא ש"מ דלא יבדיל אין צריך להבדיל קאמר וקשה קצת דילמא לא יבדיל אזהרה היא ובעולה קאמר דיכול להבדיל אבל אינו מחויב והיה נראה לפרש כפשוטו דמוהקריבו נפקא דבחטאת אינו מבדיל ובעולה מבדיל מדחלק הכתוב בין חטאת לעולה ש"מ דאין דומין זל"ז ולא יבדיל למה לי ש"מ אין צריך להבדיל וע"כ הא דחילק היינו דבעולה מחויב להבדיל ובחטאת אינו מחויב. אבל אכתי תיקשי הא איצטריך לא יבדיל למלקות כמבואר בד' הרמב"ם ז"ל דאם הבדיל לוקה ועי' בק"א שהאריך בזה ועי' צ"ק ז"ל שהביא יש מקשים מלאו דועצם לא תשברו בו דילמא אין צריך קאמר דה"א שצריך לשבר לראות אם ניקב קרום של מוח ע"ש ואין זה קושיא דמאי איריא דכתבי' רחמנא להאי גבי פסח לישמעינן בכל הקדשים אלא דיש להקשות דילמא כתביה רחמנא שאין צריך לשוברו מפני המוח שיש בו אע"ג דמצוה לאכלו וה"א דצריך לשבר העצם ולאכול המוח קמ"ל דאין צריך לשוברו וגם הא לא קשיא דא"כ לכתביה רחמנא בשאר קדשים הנאכלים דאיכא מצוה באכילתן ובלא"ה לא סלקא במסקנא הכי אלא דווקא הכא מדכתיב והקריבו כו' ע"כ לא יבדיל אין צריך להבדיל אבל בעלמא וודאי לאו נאמר:

הדרן עלך קדשי קדשים פרק ששי

תוכן העניינים

קרן אורה על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה