קרן אורה על זבחים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק ה - איזהו מקומן
התוס' ז"ל האריכו לדקדק אי סכין צריך שיהיה דווקא כ"ש והביאו דברי התוספתא ע"ש. והרמב"ם ז"ל הכריע וכתב דלכתחילה צריך כ"ש ובדיעבד אפילו בקרומית של קנה כשר כחולין ומשמע דבדיעבד לא בעינן כלי כחולין. וכ"כ הלח"מ ז"ל שם בפ"ד מה' מעה"ק ולשון התוספתא קמיצה טעונה כלי ושחיטה אפילו בקרומית של קנה מסייע לי' אלא דתו תנא התם חומר בשחיטה מבמליקה שהשחיטה טעונה כלי כו' משמע דשחיטה טעונה כלי וי"ל דלכתחילה קאמר דטעונה כלי או ל"ד כלי קאמר אלא דבר המטלטל לאפוקי ציפורן דפסול לשחיטה:
דף מח.
גמרא וניתני עולה ברישא כו' לכאורה תנא נקט סידרא למיתני ברישא כל המרובה בעבודה כמו חטאות הפנימיות טעון הזי' על הפרכת חטאת החיצונה טעון ארבע קרנות עולה טעון ב' שהן ד' וכליל לאשים אשם טעון ב' שהן ד' ואינו נאכל אלא לזכרי כהונה תודה אינו נאכל אלא ליום ולילה כו' וצ"ל דמ"מ הוי לי' למיתני עולה ברישא דצפון כתיבא גבי' ויש לישב בזה קושית התוס' ז"ל בד"ה איידי ע"ש ומש"כ דלהכי נקט עולה משום דאיתא בציבור אינו מוכרח דא"כ ליתני שלמי ציבור קודם עולה ותנא תני להו בהדי אשם אלא וודאי משום דשוו לאשם בעבודתם תני להו בהדיה וק"ל:
דף מח:
שם רש"י בד"ה דכתיב בכשבה כו' ותילף מיני' כשבה למצוה וכי הדר תני לענין כו'. נראה דצ"ל ותילף מיני' כשבה היינו לעיכובא דמהך קרא דשעירה שמעינן לעיכובא גבי כשבה וכי תני קרא בכשבה איצטריך לפנימיות ושעירי הרגלים ועי' בזה בת"כ באורך ובק"א שם ועי' רש"י ותוס' ז"ל במנחות מש"כ שם:
שם תוס' בד"ה אותו בצפון כו' תימא ל"ל קרא כו' כוונתם כיון דאשכחן בקדשים קלים דשחיטה לא דמיא לקבלה לענין פנים ה"נ ליכא למילף שחיטה מקבלה לענין צפון בק"ק. ותי' דחוק דלרבנן דשמעון התימני אותו מאי עביד לי' ונראה דאע"ג דבקדשים קלים לא דמיא שחיטה לקבלה ושוחט אפילו לפני ה' לא בעינן היינו משום דשחיטה לאו עבודה היא אבל קבלה דעבודה היא בעינן שיהיה מקבל בפנים דכ' לעמוד לשרת לפני ה' וכמו שכתב רש"י ז"ל לעיל בפ' כל הזבחים (דף כו) אבל הכא בק' קדשים דהחמירה תורה קבלה דווקא בצפון אימא דשחיטה נמי בין השוחט ובין הקרבן יהיו דווקא בצפון כי היכי דמקבל בצפון וק"ל:
שם תוס' בד"ה מה לבן צאן שכן קבע לו כלי. ואם תאמר וליעבד ק"ו הכי כו' עי' צ"ק מה שכ' בזה ואין דבריו מובנים דע"כ האי תנא דבעי למילף דבן עוף טעון צפון לא ס"ל כר' יוסי דריש פ' ק' קדשים דקדשים שנשחטו בראש המזבח כשירות דאליבי' לא שייך למימר דבן עוף טעון צפון כיון דמליקה בראש המזבח וכל המזבח כשר גם לקדשי קדשים ע"כ ס"ל כר"י בר"י דמתניתין לקמן דמזבח עצמו ג"כ בעינן צפון ולקמן בפ' קדשי קדשים יתבאר יותר בס"ד:
שם תוס' בד"ה אלא אין שוחט כו'. אבל מקבל בצפון וכדמסיק בגמרא דולקח לא משמע לי' תימא כו' ושמא כו' ויש לדקדק ר' אחי אותו דגבי שעיר מאי עביד ליה דלמקבל לא איצטריך כיון דדרש ולקח ולשוחט ג"כ לא איצטריך דמאותו דגבי עולה שמעינן דאין השוחט בצפון וי"ל דהש"ס אזיל בשיטתי' דרבינא דלר' יהודה ניחא דאיצטריך אותו למעוטי שעיר נחשון אלא דלר"ש קשיא ומסיק דאיצטריך דאין השוחט בצפון. אבל מקבל בצפון דולקח לא משמע לי' ור' אחי' דיליף מקבל בצפון מולקח דריש אותו דשעיר לשעיר נחשון כר' יהודה:
שם גמרא אשכחן שחיטה בעולה למצוה קבלה נמי למצוה אשכחן ופירש"י כדאמרן אבל מקבל בצפון וכבר הקשו התוס' דמאותו דגבי חטאת דרשינן דמקבל בצפון וא"כ בעולה מנ"ל קבלה ומקבל למצוה ועוד עיכובא דמקבל בחטאת מנלן דלא מצינו ששינה אלא על השחיטה והקבלה ע"ש. ויש לדקדק דקבלה עצמה בחטאת היכן מצינו ששינה אלא נראה דילפינן קבלה מולקח דכתיב בתר ושחט כמש"כ רש"י ז"ל לעיל וא"כ כי היכי דשחיטה מעכב ה"נ קבלה דמעכב וה"ה מקבל דמחד קרא ילפינן לה מולקח ולמ"ד נמי דילפינן מאותו דשעיר דמקבל בצפון מסתבר דמקבל כקבלה ומה שהקשו מקבל בעולה למצוה מנלן ג"כ קשה קבלה עצמה ג"כ למצוה בעולה מנ"ל וע"כ י"ל דמאותו דעולה דילפינן דאין השוחט בצפון שמעינן מינה דמקבל בצפון אלא דלא שמעינן אלא למצוה וגבי אשם לקמן ג"כ לא מצריך קרא לעכב אלא בשחיטה וממילא שמעינן למקבל וקבלה דמעכבא כמו בחטאת ועולה ועיין תוס' ז"ל לקמן בד"ה לעכב:
דף מט.
גמרא והרי תמורה כו' עי' בתוספתא מעשר שני דר' יהודה השיב לחכמים דמצינו טפל חמור מן העיקר דתמורה חל על בע"מ קבוע וקדשים לא חיילי והשיבו לו חכמים ממקום שבאת מה מצינו שם בע"מ נפדה תם אינו נפדה ה"נ טהורים אינו נפדה נטמא נפדה משמע מזה דרבנן דווקא בנטמא הוא דאמרי יפדה וכגירסא זו לא נטמא לא ע"ש. אבל קושית הש"ס הוא מד' ר"י כגירסת רש"י ז"ל וכמבואר בתוספתא דרבנן פרכי לי' מחמיר אתה בטפילה כו' ע"ש:
שם גמרא הרי פסח כו' הוי מצי למיפרך ממותר אשם דהוי עולה דג"כ מצינו טפל חמור מן העיקר דעולה כולה כליל ואיצטריך לשנויי ג"כ דמותר אשם עולה הוי וכשיטת ר"ת בכמה דוכתי דמה"ת הוא עצמו קרב עולה וק"ל:
שם תוס' בד"ה לפי שיצא כו' מה שחטאת מצורע כו' כבר תמה ע"ז הצ"ק ז"ל מה ענין חטאת לכאן הא באשם קיימינן ע"ש והאריכו ז"ל ותוכן דבריהם דלא מיקרי דבר החדש אלא אם סותר כללו כמו מתן דם בהונות ושריותא דאשת אח אבל תוספת איזה דבר חדש לא בא לכלל זה והקשה הבה"ז ז"ל מהא דלקמן דף נ"ז הביא רש"י ז"ל ד' הת"כ דתודה הוי יצא לידון בדבר החדש דטעונה לחם אלמא דתוספת ג"כ מיקרי דבר החדש ובת"כ אינו מבואר דלחם הוא הדבר החדש וי"ל דדבר חדש הוא מה שנאכל ליום ולילה דזה סותר הכלל ועוד הקשה מד' רש"י פ' נשא ואת האיל יעשה כו' ומנחתו ונסכו לפי שיצא איל לידון בדבר החדש להטעינו לחם להכי אהדרי' קרא דטעון נסכים וכן איתא בספרי ועי' בצ"ק ז"ל מש"כ לישב ול"נ בתלמודין במנחות דף צ"א ע"ב דתני התם ואת האיל כו' ומנחתו ונסכו איל בכלל היה ולמה יצא להקיש אליו מה איל בא בנדר ונדבה כו' משמע דאיל נזיר לא מיקרי יוצא מן הכלל דאל"ה הא איצטריך מנחתו ונסכו לגופיה וצ"ע יותר בזה ובזה יש לישב קצת קושית הר"י ז"ל מהא דאוב וידעוני דנהי דמת"כ נראה דזה ג"כ מיקרי דבר החדש אבל משיטת תלמודין נראה דתוספת לא מיקרי דבר החדש אלא למאן קאמר הא אוב וידעוני בכלל היה כו' ר' יהודה כדאיתא בסנהדרין דף ס"ז וסתם סיפרא ר"י היא ולד' הסיפרא הוי דבר החדש אפילו כה"ג:
דף מט:
גמרא רבא אמר מהכא כאשר יורם צריך לדקדק מ"ט לא ניחא ליה לרבא בילפותא דרבינא ולרבינא אמאי לא ניחא ליה בהא דרבא ותרתי למה לי ובשלמא לרבינא י"ל דאיצטריך לאשמעינן דאפילו כי האי הקישא דנאמר בפירוש ושחט החטאת במקום העולה ג"כ מיקרי הקישא ואינו מלמד בהיקש אבל רבא מ"ט לא יליף מהא דרבינא ועי' בת"כ דדריש לה לקרא דרבינא דגם חטאת ועולה במקום הקודש ועי' בק"א שם ואולי ס"ל לרבא דאיצטריך להאי דרשא ע"ש:
דף נ.
גמרא דבר הלמד בהקיש מהו שילמד בבנין אב כו' לכאורה קשה כיון דאפילו בגז"ש אינו מלמד כש"כ בבנין אב דגז"ש עדיפא מבנין אב וי"ל דס"ד דבנין אב בדבר שאין לו פירכא עדיף מגז"ש בדבר שיש לו פירכא:
דף נ:
גמרא אלא ק"ו ומה היקש שאינו מלמד בהיקש כו' גז"ש המלמדת בגז"ש כו' הוי מצי למיעבד ק"ו מגז"ש גופא ומה היקש שאינו מלמד בגז"ש כו' גז"ש המלמדת בגז"ש כו' וק"ל:
שם תוס' בד"ה אלא למאן דלית ליה דר"פ כו' ור"א בר אהבה כו' ול"נ דהא דר"א לאו בכלל ק"ו הוא אלא כדמסיק התם לא מצינו שיהא טפל חמור מן העיקר וסברא הוא ולד' קאמר ר"א לשון ק"ו לעיל וק"ל:
שם גמרא דבר הלמד בק"ו מהו שילמד בק"ו. עי' בד' המפרשים מה שהוקשו בזה ולפי מש"כ התוס' דרב אדא ק"ו קאמר א"כ איכא לאשכוחי בכה"ג דעולה באה בק"ו מחטאת דבאה מכחה ומעכב כש"כ עולה דמעכב וכי אתינן למילף אשם מעולה בק"ו דקולא וחומרא הוי דבר הלמד בק"ו כו' וק"ו דעולה מחטאת לא שייך באשם דחטאת לא בא מכח אשם וכה"ג איכא לאשכוחי טובא דשני הק"ו לאו סוג אחד הם ודו"ק:
דף נא.
רש"י בד"ה ולא היא כו' התם עיקר טעמא מהקישא כו' ואין זה מובן דאכתי הוי דבר הלמד בהיקש ואינו חוזר ומלמד בבנין אב מליקה משחיטה אלא עיקר הדחיה דהתם משחיטת חולין גמר ושחיטת עוף משחיטת בהמה דהכל חולין ולכ"ע למידין כה"ג למד מן הלמד ואפילו לר"פ היינו דווקא היכא דלמד הראשון קודש אבל הכא דלמד האחרון קודש לכ"ע למידין ומש"כ רש"י ז"ל ולמאן דלית ליה דר"פ צ"ע:
שם גמרא תנא מזאת תורת העולה כו' משמע דמסיק דלא איפשיטא מידי בבנין אב ומש"כ התוס' ז"ל בד"ה מה מצינו דדבר הלמד בבנין אב חוזר ומלמד בבנין אב כדמסקא בשמעתא צ"ע ולפ"ז אין כאן תימא כ"כ מאי דקאמר פשוט מהא חדא ולא תרתי כמו שתמהו התוס' ז"ל כיון דלא סלקא מסקנא הכי וחדא נמי לא איפשיטא ועי' תוס' ז"ל לקמן ד' פ"ה ע"ב שכ' דשפיר איפשיטא בעיין וסלקא שמעתא דהיקש אינו מלמד לא בהיקש ולא בגז"ש ובק"ו מלמד ובבנין אב ספק. גז"ש אי מלמדת בהיקש תליא בפלוגתא דר"פ ורבינא ובגז"ש מלמדת וכן בק"ו ובבנין אב ספק ק"ו אי מלמד בהקיש ג"כ תליא בפלוגתא הנ"ל ובג"ש ובק"ו מלמדת ובבנין אב ספק בנין אב בכולן ספק וכ"ז בקדשים דווקא ולא מיקרי קדשים אלא גוף הקרבן וכמש"כ התוס' ז"ל בד"ה אלא לרב פפא ומשמע משמעתין דגז"ש עדיף מהיקשא דהיקש אינו מלמד בהיקש וגז"ש מלמדת ולעיל ד' מ"ח מסקינן דכ"ע הקישא עדיף אלא דהיקש וודאי עדיף מק"ו דהבא מהיקש מלקינן ליה ובק"ו אין מזהירין ואפ"ה עדיף לענין זה דמלמד בגז"ש וע"כ כך נמסר למשה מסיני:
דף נא:
תוס' בד"ה תן יסוד כו' ע"ש שהאריכו לפרש דק"ו דר"י ור"ע משירים של עולה עצמה ועי' בת"כ מבואר להדיא דמשירי חטאת ילפי וע"ש בק"א שהביא פי' הראב"ד ז"ל שם ולענין קושיתם דלימא חטאת תוכיח י"ל דלא ילפינן בק"ו אלא בדמים הניתנין למטה דומיא דשירים דבעינן יסוד אבל לא בדמים הניתנין למעלה וא"ש בזה דלא ילפינן עולת העוף בק"ו משירים משום דעולת העוף למעלה היא נעשית ודו"ק:
דף נב.
גמרא יכול יעכבנו דלהכי כתב רחמנא הפר לרבות פר יוה"כ אפילו לעכב דלמצוה מק"ו שמעינן כמו שפי' רש"י ז"ל משמע דשירי יוה"כ לחוד מעכבי דתנא בי' קרא וא"כ מצינו טפל חמור מן העיקר דשל כהן משיח לא אשכחן קרא לעיכובא וי"ל דאי דרשינן הפר לעיכובא באמת גם בפר כהן משיח מעכבי דהפר כתיב גביה ויליף מוכלה מכפר דבפר יוה"כ לא מעכבי שירים ותו קאמר דבפר כהן משיח גופא שמעינן למצוה בק"ו משעיר נשיא וקרא דכתיב בגופיה יכול לעיכובא כתבי' ולזה קשה קצת הא כבר שמעינן מוכלה מכפר דאפילו בפר יוה"כ שנכנס לפנים חובה לא מעכב כש"כ בפר כהן משיח והיכי מצינן למימר דבפר כהן משיח ליעכב וצ"ל דה"א דגזרת הכתוב הוא דבפר יוה"כ לא מעכבי שירים ובפר כהן משיח מעכבי:
דף נב:
גמרא מה דמים כו' אף דמים כו' אם נתן למטה לא כיפר. מהאי ברייתא משמע דס"ל שלא במקומו לאו כמקומו דמי דאי כמקומו דמי אמאי לא כיפר הא בעלים נתכפרו וכ"ת דלא כיפר להתיר בשר לאכילה קאמר דא"כ לא הוי דומיא דלא כיפר בדמים פנימיים שנתנן בחוץ דלא כיפר וע"כ לא כיפר לגמרי קאמר דהא נשרפין המה וכבר כתבתי לעיל בזה אי מפנים לחוץ או איפכא אי אמרינן שלא במקומו כמקומו דמי ומהא דאמר רבא למ"ד שיריים מעכבים אתי בק"ו אם נתן למטה לא כיפר מניתנין בפנים שנתנן בחוץ דלא כיפר משמע נמי דחד דינא להו ולעיל כתבתי בזה באורך ועי' תוס' בד"ה אותה כו' ובבה"ז ז"ל וצ"ק ז"ל:
שם גמרא אמר לו ר"י כו' וגירסת הילקוט אמר לו ר' נחמיה כו' ולא משמע הכי בשמעתין דא"כ למה ליה לר' יוחנן למימר תנא ר' נחמיה כד' האומר שירים מעכבים הא בהדיא ס"ל הכי לר' נחמיה הכא וכן ביומא ד' ס' לא משמע כגי' זו עיין שם ודו"ק:
דף נג.
רש"י בד"ה עד חצות כו' להרחיק אדם מעבירת כרת כו' משמע דעיקר הסייג הוא שלא יבא לאוכלו אחר שנעשה נותר ולכאורה לא משמע הכי מהא דלא עשו סייג לנאכלים לשני ימים וכמש"כ התוס' ז"ל לקמן דנ"ז משום דליכא למיגזר דשקיעת החמה מינכר אבל בלילה לא מינכר והיינו אם הסייג הוא שמא יבא לידי נותר שפיר יש לחלק דביום נראה משקיעת החמה ולא יבא לידי נותר אבל בלילה לא מינכר אבל אם הסייג הוא שמא יבא לאוכלו נותר היינו אחר עמוד השחר הא וודאי גם בזה מינכר בין לילה ליום ולמה הוצרכו לסייג וכן נראה מד' התוס' דלקמן שלא כתבו דלחזקיה בלא"ה ניחא דלא עשו סייג לנאכלין לב' ימים משום דאליביה ליכא כרת כל אור שלישי אלא משמע דעיקר הסייג הוא שלא יבא לידי פסול ודו"ק:
שם גמרא אליבא דר"א בר"ש כו' דכ"ע לא פליגי ופי' רש"י ז"ל דבקרן עצמו וודאי כ"מ שבו קרוי קרן כי פליגי אליבא דרבי כו' ופריך מברייתא דתני מחטא ויורד כנגד חודה של קרן וע"כ כרבי היא וש"מ דבעי חודה וכפירש"י ז"ל משמע מזה דבקרן עצמו לא בעינן חודה אפילו לכתחילה וכי בעינן חודה למטה מן הקרנות והרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' מעה"ק כ' סתמא דמצוה בחודה משמע דכ"מ מצוה בחודה אפילו בקרן עצמו וי"ל דמפרש למסקנא דקאמר מצוה בחודה לכ"ע קאמר אפילו לר"א בר"ש ועי' כ"מ ז"ל שם שכ' דלהכי כתב הרמב"ם ז"ל מצוה בחודה משום דמספקא ליה הילכתא כמאן ע"ש ולא הוי צריך לזה כיון דבהדיא קאמר הש"ס דלכ"ע מצוה בחודה וק"ל:
שם גמרא קסבר האי תנא כולי' מזבח בצפון קאי ויסוד דרומי ג"כ פתח אהל מועד הוא ומ"מ לא שמעינן דיסוד דרומי דווקא דיסוד מערבי וודאי פתח אהל מועד הוא וצ"ל דבדמים החיצונים מסתבר דהוי יסוד דרומי בסמוך לו וילפינן פנימים ג"כ מחיצונים דהוי יסוד דרומי דהוי פתח אהל מועד וגם סמוך לו כיון דכולי' מזבח בצפון קאי וק"ל:
דף נד.
תוס' בד"ה ואי אמרת כו' ונראה שלא היה כתוב בברייתא שירי הדם כו' וקשה דא"כ הוי ליה לאקשויי ממתניתין כו' ולא ידענא מנלן דלא פריך ממתניתין דלקמן דאיתמר נמי בהאי לישנא ומלשון מיתבי אין הכרח דאשכחן כוותיה בתיובתא ממתניתין והאריכו בד' הר"ח ז"ל דגרסינן שירי הדם ור"ת ז"ל כתב דלא גרסינן שירי הדם כו' והא דמרבינן שירים היינו לבד מעולת העוף ואני לא הבנתי דלא שייכא שירים כלל בעולת עוף כיון דכתיב ונמצה דמו על קיר כו' משמע שימצה כל הדם ובחטאת העוף מצות המיצוי על היסוד ובעולה מצותה על קיר המזבח ושירים אין לה כלל אלא דהקשה על פירש"י מה איכפת לן אם הדם הולך לאיבוד כיון דנעשית מצותו ע"כ פירש ר"ת ז"ל דממליקה עצמה פריך דמצותה בראשו של מזבח ואי אין לה יסוד אין על האויר קדושת מזבח כלל ומשני דאוירה של בנימין וגם זה דחוק קצת דמנ"ל דלא היה מולק בראש המזבח ממש ואמאי לא ניחא ליה דמהזאה פריך כיון דהאויר לאו דבנימין הוא הוה כמו שלא נתן על המזבח ולא נעשית המצוה ומשני דאויר הוא דבנימין והוי מצי למיפרך נמי ממתנה הרביעית של חטאת באויר בעלמא הוא דקעביד לרבי לעיל:
דף נה.
תוס' בד"ה מה עולה בצפון וא"ת עיכובא מנלן כו' כבר כתבתי לעיל דסברא דרב אדא לאו בכלל ק"ו הוא ומש"כ התוס' ז"ל אם לא שנאמר דס"ל כר"פ אינו מובן דא"כ למאן דלית ליה דר"פ תיקשי מנלן עיכובא דהא ליכא קרא אחרינא לעיכובא אם לא הקישא דעולה והרמב"ם ז"ל כ' הקישא דחטאת לכל דיני שלמי ציבור ועי' בכ"מ ז"ל ובלח"מ ז"ל שם בפ"ה מה' מעה"ק ותוס' בד"ה מה חטאת אינה כו':
שם תוס' בד"ה אלא הקישא קמא כו' וכ"ת לענין פיסוק מתנות כו' כיון דאיתקש לעולה כו' ולר"י גופיה א"צ לאקושי לחטאת דבלא"ה כל ב' מתנות שבכל הזבחים כן הוא נותן וחוזר ונותן דבכולהו כתיב סביב בעולה ואשם ושלמים ובאמת נראה דאין צריך לכ"ז דלענין מתנות לא יצאו מכלל שלמים דשלמים קרינהו רחמנא ולא איצטריך הקישא דחטאת ועולה אלא ליתן עלייהו דין קדשי קדשים לישחט בצפון ולאכול לזכרי כהונה תדע דאטו לשמעון איש המצפה דמשנה בתמיד חצי' בעולה וחצי' בחטאת בזיבחי שלמי ציבור נמי נימא הכי כיון דאיתקש לעולה ולחטאת אלא וודאי לענין מתנות לא יצאו מכלל שלמים ובתוספתא תני לה לפלוגתא דר"י אכל הני דניתנין ב' שהן ד' אלא דתני לה התם בשם ר' נחמיה וראב"י והנוסחא התם אליבייהו מזרחית צפונית נותן מזרחה צפונה מערבית דרומית נותן מערבה אין נוסחא זו מובנת ואפילו אם נאמר דצ"ל נותן מערבה ואח"כ דרומה ג"כ לא אשכחן מאן דאמר הכי לבר משמעון איש המצפה דמשנה בתמיד וכדתני התם בתוספתא ע"ש:
שם גמרא ואת חזה התנופה כו' תאכלו כו' ואיזה זה מחנה ישראל כו' יש לדקדק למה לי כל הני קראי תאכלו במקום טהור ומיעוטא דאותה הא בלא"ה מלא תוכל לאכול בשעריך שמעינן דחוץ למחנה ישראל אסור לאוכלו וממילא מותר בכל מחנות כיון דלא כתיב קרא לאיסורא אלא בשעריך לבד וצ"ל דהוי ילפינן קדשים קלים במה מצינו מקדשי קדשים דכל הקדשים אכילתן במקום קדוש ואי משום דכתיב לא תוכל לאכול בשעריך כו' דבשעריך היינו חוץ לקלעים ג"כ כי היכי דדרשינן מהאי קרא דלא תוכל כו' לחטאת חוץ לקלעים כדאיתא במכות (דף י"ז) אלא דא"כ יקשה צאנך ובקרך דדרשינן התם לחטאת ואשם למה לי כיון דאפילו על קדשים קלים לוקה חוץ לקלעים ק"ו חטאת ואשם כדאמרינן התם במכות שם. ע"כ נראה דה"א דמלקות ליכא בקדשים קלים אלא חוץ לירושלים מלא תוכל לאכול כו' אבל איסור איכא אפילו בירושלים והשתא א"ש דבחטאת ואשם איכא מלקות גם חוץ לקלעים ובקדשים קלים אינו לוקה אלא חוץ לירושלים אבל עשה איכא לאכלן במקום קדוש להכי איצטריך הני קראי ועדיין צ"ע דהיכי ילפינן קדשים קלים במה מצינו מקדשי קדשים הא איכא למיפרך טובא:
דף נה:
גמרא ור"א כו' וחד להכשיר צפון וחד להכשיר צדדין לכאורה איפכא הוי ליה למימר חד להכשיר צדדין וחד להכשיר צפון דאי לא מרבינן צדדים אלא דווקא בעינן כנגד הפתח לא איצטריך לרבות צפון דתו ליכא ק"ו וממילא כל כנגד הפתח כשר בין חלק הצפוני ובין חלק הדרומי אבל אי מרבינן צדדים שפיר איכא ק"ו לפסול צפון כדאמר ר"א ונראה דלד' קאמר הכי ובאמת קרא שני להכשיר צדדים ושלישי להכשיר צפון ודו"ק:
שם תוס' בד"ה גובהה מאי תימא כו' א"כ כנגד המזבח יפסל כו' והיה נראה דמזבח לא הוי הפסק כיון דהוא עצמו כשר לשחיטת קדשים וגם צורך עבודה ודווקא בגובהה כגון תל או עץ הוא דמיבעי ליה והרמב"ם ז"ל השמיט לבעיא זו דגובהה ועי' לח"מ ז"ל:
שם גמרא אחורי ביה"כ מאי ת"ש כו' לול קטן כו' והקשו התוס' ז"ל בד"ה שנים לפרבר הא לא יכול לראות פתח אהל מועד דפרכת היה בין קדש קדשים ובין היכל כו' וי"ל דפרכת הוי כמו וילון דאינו מפסיק וכן מבואר בלשון הרמב"ם ז"ל דפרכת אינו מפסיק והתוס' ז"ל תי' שפיר ג"כ דקדשי קדשים בכלל אהל מועד הוא ולא הבנתי ד' ההג"ה ולא נ"ל כו' כיון דבהדיא קאמר הש"ס לול קטן כו' כדי להכשיר אלמא דחשוב פתח לענין זה ומכוליה שמעתין משמע דלא הוכשר העזרה כולה אלא משום דבכל מקום יכול לראות אוהל מועד ור"י בר"י ס"ל קדושת היכל ואולם חדא היא כמש"כ רש"י ותוס' ז"ל ולא מצאתי בד' הרמב"ם ז"ל בה' ביהב"ח הני שני פשפשים דבית החליפות וגם הלול קטן באחורי ביהכ"פ ובפ"ה מה' מעה"ק כתב סתם דכל העזרה כשירה לשחיטת קדשים קלים ואפילו אחורי ההיכל ועי' כ"מ ז"ל שם שכתב דצריך לימוד זו מנין לו ופליאה היא דהא מבואר כן בשמעתין דאחורי ביהכ"פ ג"כ כשר וכן פלא על הלח"מ ז"ל ע"ש וע' בה"ז ז"ל:
דף נו.
גמרא תני תנא קמי' דר"נ כו' ומסקינן בשמעתין דלענין אכילת קדשי קדשים אוכלין אפילו בלשכות הפתוחות לקודש מריבויא דקרא בחצר אהל מועד. אבל לשחיטת קדשים קלים ולהתחייב בטומאה בעינן דווקא עזרה לבד ופי' רש"י ז"ל משום דאימעיט צדי צדדים ולעיל נראה מפירש"י דטעמא דצידי צדדים לאו משום דלא הוי לפני פתח אוה"מ ובשמעתין משמע דאפילו אם הם כנגד הפתח אין שוחטין משום דלא קדישי והא דתוכן קודש הוא מדרבנן וי"ל דבהא פליגי ת"ק ור"א לעיל לת"ק איצטריך קרא למעוטי צידי צדדים משום דתוכן קודש מה"ת אלא דמ"מ לאו לפני הוא אפילו יש פתח כנגדו ולר"א תוכן קודש מדרבנן ולא איצטריך קרא למעוטי אבל לאכילה ריבתה התורה חצירות הרבה ולא בעינן כנגד הפתח ג"כ כמבואר בשמעתין. ועי' תוס' שבועות (דף י"ז ע"ב) שכתבו בפשיטות דלענין אכילה בעינן שיראה הפתח ולא כן הוא מסקנא דשמעתין ועי' משנל"מ ז"ל בפ"י מה' מעה"ק שתמה על הרמב"ם ז"ל שלא הזכיר דין זה דהתוס' ז"ל והתימא עליו שלא הרגיש בזה דדבריהם הוא נגד סוגיא דשמעתין ורש"י ז"ל כ' בד"ה אין חייבין משום טומאה כו' למעוטי לשכות כו' שלא נתקדשו בקדושת עזרה כו' ולפ"ז קשה קצת אמאי קדישי לענין אכילת קדשי קדשים כיון דלא נתקדשו כלל אלא צ"ל דוודאי נתקדשו בקדושת העזרה ולהכי נתרבו לאכילה אבל לשחיטה לא משום דלא חשיבין לפני אהל מועד אע"ג דהוי כנגד הפתח ולענין טומאה ג"כ אין חייבין עליהם דלא הוי בכלל משכן ה' ועי' בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל ובד' הרע"ב ז"ל בפ"ג דמע"ש שפי' הא דתוכן קודש בין לאכילה בין לשחיטה בין לטומאה והוא ע"פ התוספתא שם אבל בחיבורו כתב כמסקנת הש"ס דילן דתוכן קודש הוא לאכילה בלבד ולפ"ז היה נראה דהא דתנן התם גגן קודש היכא דשוין לקרקע העזרה ג"כ לא הוי קודש אלא לענין אכילה אבל לא לשחיטה וחיוב טומאה דזה ג"כ בכלל צידי צדדים והא דאמרינן בפסחים גגין ועליות לא נתקדשו לא איצטריך אלא לענין אכילה אבל לענין שחיטה וטומאה אפילו אי נתקדשו אין שוחטין ואין חייבין כמו אלו שתוכן קודש ובגגין לא נראה כן מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ו מה' ביהב"ח אלא אי גגותיהן שוין לקרקע העזרה כיון דבנויות בקודש הוי כעזרה לכל דבר אבל בעליות נראה דאפילו נתקדשו אין שוחטין ואין חייבין משום טומאה. ונפ"מ לענין עליה של היכל דאמרינן שם בכיצד צולין דנתקדשה ועפ"ז יש לישב קושית התוס' ז"ל בשבועות שם בד"ה וטמא שנכנס דרך גגין כו' ע"ש ומאי דכתיבנא דלשכות אלו נתקדשו צ"ע כיון דבנויות בחול ועוד דבשבועות פ' ידיעות איתא דכל תוספת העזרה אם נתקדש חייבין עליה משום טומאה. ועדיין אין הדברים ברורים אצלי וצ"ע יותר ועוד צ"ע לענין חולין בעזרה איך הדין ועי' תוספתא דכלים ובקידושין פ' האיש מקדש ומשם משמע דלא נאסר אלא במקום שהוכשר לשחיטה וא"כ אשכחן דיכול לאכול חולין במקום שהוכשר לאכילת קדשים:
שם תוס' בד"ה מנין לדם שנפסל בשקיעת החמה האריכו להקשות על פי' רש"י ז"ל דלמ"ד לינה מועלת בראשו של מזבח למה לי קרא כו' ותי' דאיצטריך קרא לדם שיפסל בלינה דה"א כיון דאין חייבין עליו משום נותר לינה נמי לא פסיל ביה וגם זה לא ניחא להו דהא עצים ולבונה לר"ש אין חייבים משום נותר ואפ"ה פסלי בהו לינה וכתבו לפרש דאיצטריך קרא ליפסל בתחילת שקיעה אע"ג דעדיין יום הוא וקשה לי דא"כ מאי קאמר הש"ס לקמן דילמא ה"ק רחמנא כו' אי זריק דם למחר נתאכל בשר למחר וליומא חרי והיכי אפשר שיזרק דם למחר הא כבר נפסל בלינה לכ"ע ע"כ נראה כתירוץ קמא דאיצטריך לדם שיפסל בלינה כיון דלית ביה נותר ומה שהקשו מר"ש בעצים ולבונה אין כאן קושיא כלל דלר"ש טעמיה דאין חייבים הוא משום דאין ראוין לאכילה אבל איפסולי שפיר מיפסיל אבל דם אע"פ שראוי לאכילה מיעטו רחמנא מנותר ה"א דלינה ג"כ לא פסיל ביה ומה שהקשו אמאי לא קאמר מנין לדם שיפסל בלינה ג"כ אינו קשה כ"כ כיון דנפסל בשקיעת החמה ועי' לקמן בפ' טבול יום דמיבעי לן אי פסיל לינה בפרים הנשרפין ולפ"ז צ"ע בקדשי עו"ג דאין בהם נותר אי פסיל בהו לינה אבל מלשון אין חייבים כו' משמע דפסול איכא וכן נראה מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' מעה"ק דקרא אתי לאשמעינן שלא יזרוק הדם אלא ביום השחיטה ולא למחר ע"ש ועפ"ז נראה דלא איצטריך האי קרא אלא לדם אבל לקומץ לא איצטריך קרא דבלא"ה בלילה אסור להקטיר ולמחר מיפסיל בלינה וא"כ למ"ד אין לינה מועלת בראש המזבח איכא נפ"מ בין דם לקומץ דדם מיפסיל בכ"ג דאין זורקים אלא ביום ששוחטין ונפסל בשקיעת החמה אבל קומץ שלן בראש המזבח מקטירו למחר וכן משמע מלשון הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' פה"מ הלכה י"א איברים וחלבים וקמצים שלנו בראש המזבח כאלו לנו בעזרה והיינו משום דפסק כרבא דלינה מועלת בראשו של מזבח משמע דלרבה בקמצים נמי אם לנו בראש המזבח וירדו יעלו ואינו נפסל בשקיעת החמה אבל לא משמע כן לעיל דף כ"א דאמרינן מי כיור נפסלין למתירין כמתירין משמע דכל מתירים נפסלין בשקיעת החמה וכמו שפי' רש"י ז"ל שם וכן איתא במנחות דף כ' דדם ומנחות שניהם שוין ליפסל בשקיעת החמה ע"ש:
ועל שיטת ר"ת ז"ל דלענין עבודות לא הוכשרו אלא עד תחילת שקיעה אע"ג דיום הוא לשאר דברים שמצותן ביום קשיא לי טובא מהא דאמרינן בהוריות משל לאדם שהביא כפרתו ביה"ש ספק נתכפר כו' ולפי שיטת ר"ת ז"ל לא אשכחן בכפרה ספיקא דביה"ש כיון דמתחילת שקיעה לאו זמן כפרה הוא וכבר נתארכו הדברים בענין זה בד' הראשונים ז"ל וגם אנכי כתבתי בזה בחי' ברכות ודקדקתי ממתניתין דמגילה דחשיב דברים שמצותן ביום ואין דינן שוה אבל מהא דהוריות מבואר דלא כשיטת ר"ת ז"ל. והשג"א ז"ל ג"כ האריך בזה ועי' רש"י ז"ל מנחות שם שכ' דדם שנפסל בשקיעת החמה ילפינן מקרא דר' יצחק ומנחה ילפינן מביום צותו ולפ"ז לא שמעינן במנחה דלא מהניא הלנה בראש המזבח ודו"ק:
דף נו:
גמרא ר"י אמר חייב דהא אידחי ליה מאכילה יש לדקדק לפ"ז דמיד הוי נותר גמור ואפ"ה אין שורפין אותו בלילה א"כ היכי בעי למימר ר"י דנותר שלא בזמנו שורפין אותו אפילו בלילה הא עיקר שריפתו הוי שלא בזמנו דבשקיעת החמה של שני נעשה נותר ואין שורפין אותו בלילה. וי"ל דזה חשיב בזמנו וכמו שכ' התוס' ז"ל בפסח דאינו נשרף אלא לבקר שני ע"ש וחזקיה אמר דלא הוי נותר עד הבקר ואין להקשות לחזקיה ממתניתין דפסחים הפסח אחר חצות מטמא את הידים אלמא דחשיב נותר גם קודם זמן שריפתו משום דמ"מ כבר נפסל ואינו ראוי לאכילה כי היכי דמיבעי לן בפסול יוצא אי מטמא את הידים משום דאפוקי בידים לא מפיק ועוד נ"ל דמחשב בפסח אחר חצות גם ר' יוחנן מודה דכשר אפילו לר"א ב"ע דהכי מוכח מקרא דמועד צאתך כו' אתה שורף וע"כ אתי לאשמעינן דלא נעשה נותר אלא עד הבקר וכמש"כ רש"י ז"ל בברכות (דף ח') דהא משרף לא שרפינן ביו"ט ולמאי נפ"מ קאמר דזמן שריפתו אלא ש"מ דלא מיקרי נותר עד הבקר וכיון דלא מיקרי נותר אין מחשבין עליו דהא לר"י חיוב נותר ומחשבה חד דינא הוא ולא הוי פיגול אלא היכא דמחייב משום נותר אבל אחר חצות בפסח דלא מחייב משום נותר כי חישב עליו כשר הוא ואפילו פסול בעלמא אין בו כדאמר חזקיה וכן מבואר בתוספתא פסחים פ"ה ועפ"ז לא הבנתי ד' התוס' ז"ל במנחות דף כ' ע"ב שכ' שם דאין לפרש משתשקע החמה דדם הוא פיגול דרבנן דדומיא דהנך בבשר ואימורים קאמר דהוי פיגול מדאורייתא מדלא קתני בשר קדשי קדשים מחצות ואילך דזמן אכילתן מדרבנן ע"ש ולפי הנ"ל לא אשכחן כלל פיגול דרבנן ואפילו אי אסור באכילה מדאורייתא כשר הוא כל שלא נעשה נותר גמור להתחייב כרת ומד' התוס' אלו נראה דס"ל דבכל הקדשים אחר חצות אסור באכילה מדרבנן ועי' תוס' פסחים דף ק"כ:
שם גמרא ת"ל ביום השלישי ביום אתה שורפו כו' לפי מאי דמסקינן ביבמות פ' הערל מריבויא דוהנותר דאפילו נותר שלא בזמנו אינו נשרף בלילה א"כ למה לי האי קרא דאינו שורפו בלילה וי"ל דה"א דמצוה לשורפו תיכף לאכילה ואפילו בלילה וק"ל:
שם תוס' בד"ה לשני ימים כו' ונראה דמעשר יליף בבנין אב משלמים כו' ויש לדקדק מנלן דילפינן משלמים נילף מתודה דקדשים קלים הוא ואינו נאכל אלא ליום ולילה וי"ל דרש"י ז"ל כתב לקמן דתודה הוי דבר שיצא לידון בדבר החדש וא"כ לא מצינן למיגמר כללא מיניה וכדאמרינן לעיל והיינו דריה"ג לא פריך לר"ט אלא דיגמור מחטאת ואשם ולא פריך ליגמור מתודה משום דלא מצינן למילף בבנין אב מתודה דיצא לידון בדבר החדש אבל לבתר דיליף בהקישא פריך שפיר דילמא איתקיש לתודה אלא דהתינח למ"ד דכללו לא גמר מיניה אבל למ"ד כללו גמר מיניה הדק"ל אמאי לא ניגמור מתודה וי"ל דלשלמים דמי טפי דשניהם אין טעונים לחם משא"כ תודה, דטעונה לחם וק"ל:
תוס' בד"ה ונאכלין בכל העיר כו' עי' מש"כ לעיל דף נ"ה ע"א בגמרא שם:
שם משנה הבכור נאכל לכהנים כו' עיין בתוספתא דתני התם בבכור ובכל המורם זה הכלל כל שהוא אוכל בתרומה אוכל באלו וכל שאינו אוכל בתרומה כו' והאיכא חוזרת דאוכלת בתרומה ואינה אוכלת בחזה ושוק אלא דאין למידין מן הכללות:
דף נז.
גמרא מר סבר הימנו וד"א הוי היקש ופריך עלה מהא דיליף היכל מלפני ולפנים ולכאורה לא דמו להדדי דגבי בכור מחזה ושוק של תודה לא ילפינן כלל בכור דבר זה שלמידין בהיקש אלא דבר שנאמר בגופו היינו יום ולילה רק כיון דעיקר חזה ושוק נלמד בהיקש לא מצינן למילף מינה אפילו דבר שנאמר בגופו והקישא דהיכל מלפני ולפנים ילפינן תרתי דבר שנאמר בפר ושעיר גופא ודבר הלמד בהיקש ואיכא למימר להכי ולהכי אפילו אי בכור מחזה ושוק של תודה לא הוי היקש היינו משום דלא ילפינן אלא דבר שנאמר בגופו לחוד אבל היכל מלפני ולפנים הוי היקש כיון דילפינן נמי דבר שלמד בהיקש ואיכא למימר איפכא אפילו אי הקישא דהיכל לא הוי היקש היינו משום דאגב דילפינן דבר שנאמר בו ילפינן נמי דבר שנלמד בהיקש אבל בכור מחזה ושוק כיון דעיקר חזה ושוק בא בהיקש לא מצינן למילף מינה אפילו דבר שנאמר בו וכמו שכ' רש"י ז"ל להאי סברא בהא דקאמר חוץ מפנים בחד זימנא גמר וכן צ"ע בהקישא דתביאו ועי' רש"י מנחות דף ט"ז:
דף נז:
גמרא א"כ מאי אלא עד חצות ואיב"א כו' כן הוא גירסת התוס' ז"ל וי"ל דלהכי קאמר ואיב"א משום דהדיוק מהא דתנן אלא עד חצות אינו דיוק כ"כ די"ל דקמ"ל אע"ג דאינו נאכל אלא בלילה והוי ס"ד שלא לעשות בו הרחקה דחצות ולקצר יותר זמן אכילתו קמ"ל דמ"מ אינו אלא עד חצות. אלא דהא תינח אי נימא דאחר חצות אינו נאכל עוד מדרבנן י"ל כנ"ל אבל אי לא עשו חכמים הרחקה אלא לכתחילה ולזרז אבל בדיעבד נאכל גם לאחר חצות א"כ גם בפסח אע"ג דאינו נאכל אלא בלילה מ"מ שפיר עבדי רבנן הרחקה לכתחילה ועי' תוס' סוף פסחים והא דלא עבדי רבנן איזה הרחקה לר"א ב"ע דמדאורייתא עד חצות לפי' רש"י ז"ל דפי' דהרחקה היא שלא יבא לידי איסור כרת א"כ לר"א ב"ע ליכא איסור כרת אפילו אחר חצות דאכתי לא הוי נותר וכמש"כ לעיל ולהכי לא עבדי הרחקה ואי נימא דעשו הרחקה שלא יביא קדשים לפסול צ"ל לראב"ע דזמנו קצר חצי הלילה לחוד לא עבדו הרחקה:
הדרן עלך פרק חמישי איזהו מקומן