אור ברסלב
קרן אורה על זבחים פרק ד - בית שמאי

קרן אורה על זבחים· רבי יצחק מינקובסקי

פרק ד - בית שמאי

פרק ג - כל הפסולין

תוס' בד"ה מנין לניתנין כו' נסתפקו ז"ל אי האי ברייתא דווקא אליבא דב"ש אתיא אבל לב"ה דילפינן בחטאת מתנה אחת לא צריך קרא בשאר דמים דילפינן כולהו מחטאת כדאיתא בסוף שמעתין או אפילו לב"ה צריך קרא בשאר קרבנות משום דכתיב בהו סביב והם ז"ל הביאו ראיה לזה מהא דאמרינן לקמן מה דמים האמורים למטה כו' ומנלן אם לא מודם זבחיך כו' ודחו זאת דשאר זבחים ידע דלא שינה עליהם הכתוב כו' ע"ש ואין זה מובן דא"כ מאי קאמר לקמן נראה למי דומה כו' כיון דליכא קרא בשאר זבחים דלא מעכבי נילף כולהו מהדדי לעכב חטאת וד' קרנות מחטאת וד' קרנות ואח"כ נילף שאר זבחים מחטאת חוץ מחוץ דמעכבי ועוד דלמה ליה למילף מדמים שנאמרו למטה בלא"ה לא בעי קרא בחטאת דגם בו לא שינה הכתוב לעכב אלא משמע דמסברא אמינא דכולהו מעכבי דחדא כפרה היא ואין כפרה למחצה וע"כ נראה דתנא לקמן מקרא דודם זבחיך יליף אלא דלקמן דיליף לב"ה בחטאת מקרנות כו' הרי כאן ד' שלש למצוה ואחת לעכב ופריך ואימא כולהו למצוה ומשני כפרה בכדי לא אשכחן ולפי הנ"ל מאי פריך ואימא כולהו למצוה אדרבה אימא כולהו לעכב כיון דלא בעינן שישנה הכתוב לעכב ואי משום דנילף משאר זבחים דלא מעכבי כולהו א"כ למה ליה למימר כפרה בכדי לא אשכחן כיון דמשאר זבחים ילפינן הא בדידהו ג"כ מתנה אחת בעינן לעכובי אלא וודאי משמע דבעינן שישנה הכתוב לעכב וי"ל דבלא סברא דכפרה בכדי לא אשכחן שפיר ה"א דכולהו לא מעכבי כיון דלא שינה הכתוב אבל לבתר דקאמר כפרה בכדי כו' מסתברא דכולהו מעכבי דכולהו חדא כפרא היא והא דלא מעכבי כולהו בחטאת הוא משום דילפינן משאר זבחים דכולהו לא מעכבי ולפ"ז נראה דהא דאמרינן בסוף שמעתין דמאן דמוקי ודם זבחיך כו' לדרשא אחרינא סברי כב"ה ויליף כולהו מחטאת היינו להאי תנא דיליף בחטאת משלשה וכיפר דכתיב בחטאת או כאיבעית אימא דאהני מקרא ואהני מסורת כו' דגלי רחמנא בהדיא בחטאת דלא מעכבי אלא אחת אבל לרב הונא דלב"ה הרי כאן ארבע ליכא למימר דיליף כולהו מחטאת דאימא בחטאת גופא ג"כ כולהו מעכבי אלא ע"כ מודם זבחיך ישפך נפקא בשאר זבחים וילפינן גם חטאת מיניהו. וכן הוא משמעות לשון הרמב"ם ז"ל בפ' ב' מה' פסהמ"ק דחטאת ג"כ מקרא דודם זבחיך ישפך נפקא ע"ש בכ"מ וע"פ הנ"ל דברי הרמב"ם ז"ל מכוונים ועוד הקשה הכ"מ ז"ל שם כיון דאיצטריך ודם זבחיך כו' דאם נתן בשפיכה יצא היכי יליף מינה דסגי במתנה אחת וכדאמרינן בשמעתין דתרתי לא ילפינן מינה וגם בזה מבואר בלשונו ז"ל דלאו מחד קרא ילפינן אלא הא דסגי במתנה אחת ילפינן מישפך על מזבח ה' אלהיך שפיכת דם על המזבח הוא העיקר ואם נתנן בשפיכה יצא נפקא מישפך ע"ש ועוד יתבאר בזה בשמעתין:

דף לז.

גמרא ואכתי להכי הוא דאתי מיבעי ליה לכדתניא כו' סבר לה כר"ע כו' ואכתי מיבעי ליה כו' סבר לה כריה"ג כו' וסלקא שמעתא בהכי דלא דרשינן מודם זבחיך אלא חד דרשא ולתנא דברייתא דדריש למתנה אחת שכיפר ס"ל דכולהו קרבנות בזריקה גם בכור ומעשר ופסח ולר"י דמתניתין דפסחים ג"כ כולהו בזריקה ופסח פטר הזבח משום דטפל לו הוא ולר"ע פסח בשפיכה מודם זבחיך אבל ניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה לא יצא כן הוא שיטת רש"י ז"ל והתוס' ז"ל בד"ה תרי תנאי הרבו להקשות על שטתו מהא דסוף ע"פ דמבואר דר"י תרתי אית ליה ומהא דפ' האשה ומש"כ ומשני מאי נפ"מ כו' אין לשונם ז"ל מדוקדק דקושטא הוא דפריך הש"ס התם אמאי לא מתנה במותר הפסח והא ניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא ומשני התם אימור דיעבד אבל לכתחילה לא מ"מ מוכח מסתמא דהש"ס דליכא מאן דפליג בהני תרתי דפסח בשפיכה וניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא דאל"ה אמאי לא משני דברייתא דפ' האשה אתיא כהאי תנא דס"ל דפסח בשפיכה מודם זבחיך כו' וא"כ הניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה אפילו בדיעבד לא יצא ונהי דהא בפסח בשפיכה תי' התוס' ז"ל דלכ"ע בשפיכה מקרא אחרינא אבל להאי תנא דיליף פסח בשפיכה מודם זבחיך נראה מפשטא דשמעתין דלא דריש לניתנין בזריקה שנתנן בשפיכה יצא אלא דווקא בזריקה וא"כ מאי פריך בפ' האשה:

והרמב"ם ז"ל כ' ג"כ להני תרתי דנזרקים שנתנן בשפיכה יצא כמש"כ לעיל ובכור ומעשר ופסח דזריקת דמם נפקא מקרא דגבי בכור ואת דמם תזרוק ואפ"ה כ' דדווקא בשפיכה ופסק ג"כ כר"ע בפסח וזבח דלא זו פוטר את זו וכבר עמדו ע"ז מפרשי דבריו ז"ל ונראה דסמך אשמעתא דפ' האשה דמשמע דליכא מאן דפליג בהא וטעמא דר"ע דאומר לא זו פוטר כו' הוא מסברא בעלמא דשני מצות הם וכשיטת הירושלמי שהביא רש"י ז"ל וכמו שיבואר וראיתי בלח"מ פ"ה מה' מעה"ק שכ' ג"כ כנ"ל דאשמעתא דפ' האשה סמך אלא דדבריו אינן מובנים מש"כ בטעמא דר"ע משום דזבח לכתחילה בזריקה ופסח בשפיכה ולמה לנו להמציא סברא שלא נאמרה בש"ס ונכון יותר לומר כסברת הירושלמי אך מש"כ שם דמש"כ הרמב"ם ז"ל דבכור ומעשר הוא בשפיכה היינו לעיכוב אבל לכתחילה בזריקה הוא תמוה ולא אשכחן תנא דאמר דהני תלת בכור ומעשר ופסח יהיו חלוקים במתן דמם אלא או כולהו בשפיכה או כולהו בזריקה ונהי דבין בכור ובין מעשר ופסח יש מקום לומר דבכור בזריקה דכתיב גביה ואת דמם תזרוק ומעשר ופסח בשפיכה לתנא דיליף מודם זבחיך ישפך אבל להאי תנא דיליף כולהו מאת דמם תזרוק וודאי דכולהו בשפיכה והכי משמע ממשנה דאיזהו מקומן הבכור והמעשר ופסח כו' ודמן טעון מתנה אחת כו' ולא תני שום חילוק בינייהו ומהך סתמא מוכח דהא דהני תלת בשפיכה לאו משום דילפינן מקרא דודם זבחיך ישפך דא"כ בבכור מנלן דבשפיכה אלא וודאי כללא היא בכל הניתנין מתנה אחת בשפיכה הם לכ"ע אלא דלא נמצא מקור לדין זה כיון דבבכור כתיב ואת דמם תזרוק מנלן דבשפיכה הוא ונראה דכיון דהני תרתי הא דאם נתן מתנה אחת כיפר ואם נתן בשפיכה יצא מחד קרא נפקא ודם זבחיך ישפך וכמש"כ הרמב"ם ז"ל דעיקר הכפרה היא שפיכה על המזבח מינה ילפינן דאין טעון זריקה אלא הניתנין על הקרנות ולכתחילה מצותן בזריקה ועל הקרנות אבל אלו שמצותן מתנה אחת לבד לכתחילה מצותן בשפיכה על המזבח כן נראה נכון בד' הרמב"ם ז"ל:

אבל לקמן בסוף פ' איזהו מקומן עלה דהא מתניתין הבכור והמעשר כו' אמרינן מאן תנא ריה"ג היא ופירש"י ז"ל שם מאן תנא מעשר ופסח בזריקה ריה"ג היא דיליף כולהו מאת דמם תזרוק משמע מזה דלריה"ג כולם בזריקה וכשיטת רש"י ז"ל כאן ולמאן דיליף מודם זבחיך כו' מעשר ופסח בשפיכה ובכור בזריקה והיינו דלא אתיא מתניתין כוותיה דמשוה מתן דם שלשתן וזה שלא כד' הרמב"ם ז"ל שכ' לקרא דואת דמם תזרוק וכולהו בשפיכה אלא דקשה לפ"ז דלמאן דיליף מעשר ופסח מודם זבחיך כו' לא דמי לבכור א"כ מנלן במעשר ופסח דמתן דמם כנגד היסוד בשלמא בבכור יליף זריקה זריקה מעולה אבל במעשר ופסח מנלן אלא נראה יותר דאין שום חילוק בין הני תלת דטעונין מתן אחת וכולן בשפיכה כפסח והא דאמרינן בפ' איזהו מקומן מאן תנא ריה"ג היינו מדכללינהו שלשתן כאחד משמע דכולהו מחד קרא אתיא דאל"ה הוי ליה למתני בתרתי הבכור ק"ק ודמו טעון ונאכל לכהנים כו' המעשר כו' הפסח כו' אלא מדתני להו כחדא ש"מ דריה"ג היא דכולהו מאת דמם תזרוק נפקא אבל בדין מתן דמים אין כאן מחלוקת וכולן בשפיכה כ"ז נראה לי בישוב ד' הרמב"ם ז"ל:

אבל אכתי קשה לישנא דמתניתין דתמיד נשחט גבי עבודות הפסח זורקו זריקה אחת כנגד היסוד משמע דהפסח ג"כ בזריקה וכדאיתא כן להדיא דריה"ג היא. ועי' שם בפי' המשנה שהביא קרא דאת דמם תזרוק ולמדו מפי הקבלה דמעשר ופסח ג"כ בכלל זה ולזה נכתב ואת דמם והוא כד' הכ"מ שם בפ"ה מה' מעה"ק במה שדקדק למה כ' הרמב"ם ז"ל מפי השמועה כו' והרי לשונו ז"ל בפי' המשנה מבואר כן ודלא כד' הלח"מ ז"ל שם מ"מ לישנא דזורקו כו' קשה למאי דאסיקנא לעיל דלכ"ע בשפיכה ובתוספתא שם פ"ד תני שופכו שפיכה אחת כנגד היסוד וראיתי בירושלמי שם במשנה הנ"ל דשקיל וטרי בהא אלא דצריכה ביאור וז"ל שם כתוב אחד אומר אך בכור שור כו' ואת דמם תזרוק וכתוב אחד אומר ודם זבחיך ישפך אם שפיכה למה זריקה ואם זריקה למה שפיכה דהני תרתי קראי מיירי בניתנין מתנה אחת על המזבח וא"כ קשיין קראי אהדדי בחד נאמר זריקה ובחד נאמר שפיכה ומשני ישפך לא יטיף ישפך לא יזה פי' דזריקה ג"כ כשר ומה שנאמר ישפך למעוטי שלא יטיף ושלא יזה באצבע ופריך ישפך לא יזרוק נימא נמי דאתי למעוטי זריקה ומשני פירש בקבלה כהנים זורקים את הדם מיד הלוים וזה נאמר גבי פסח בד"ה הרי מצינו בפסח ג"כ לשון זריקה וע"כ ליכא למעוטי זריקה מקרא דישפך הכל מודים בשפיכה די הכן ובהזי' די הכן ומה מפלגינן בזריקה ר' מנא אומר זריקה כעין שפיכה ר' חוניא אומר זריקה כעין הזי' אר"י בר מרי קרי' מסייע לר' חוניא כי מי נדה לא זורק עליו כו' הא די לא קיים גבה הזי' ואת צוח לה זריקה פי' הכל מודים בשפיכה די הכן שפיכה כמשמעה שופך בכלי ע"ג מזבח והכל מודים בהזיה די הכן שמזה באצבעו מעט מעט ומה פליגי בזריקה היכי היא ר' *מנא בכלי מעט מעט ומייתי ראיה מקרא דמי נדה לא זורק עליו והתם דווקא הזיה וקרי לה זריקה אלמא דזריקה כעין הזיה *אולי צ"ל ר' חונא אומר אבל מודו כולהו דבפסח כשר בין זריקה בין שפיכה ולהכי לא מייתי ראיה מפסח דבשפיכה ונאמר בקרא לשון זריקה אלמא זריקה כעין שפיכה משום דהכא שניהם כשרים בין זריקה בין שפיכה וישפך לא אתי למעוטי אלא שלא יטיף ושלא יזה כנ"ל לפרש ד' הירושלמי ובק"ע פי' ישפך ולא יזרוק בניחותא היינו שלא יזרוק באצבע אלא ישפוך הכל בכלי ומביא ראי' לזה מקבלה הכהנים זורקים כו' ואין זה מובן דמה בין לא יזה ובין לא יזרוק וגם הפירוש בקבלה דחוק הוא לפירושו ובפלוגתא דר' מנא ור"ח פירש דפליגי אי זריקה כשירה בפסח אי לא ור"מ אומר זריקה כעין שפיכה וכשר בפסח ור"ח אומר זריקה כעין הזיה ופסול בפסח ומייתי ראי' בזריקה כעין הזי' מקרא דמי נדה לא זורק כו' וזריקה פסולה בפסח ולפ"ז קשה אמאי לא מייתי ראי' לר"מ ממה שנאמר זריקה בפסח אע"ג דבשפיכה וקרי לה זריקה ועוד דא"כ מאי פריך קראי אהדדי ואת דמם תזרוק ודם זבחיך ישפך לישני דהא בבכור והא בפסח אלא וודאי משמע דאין חילוק בינייהו וכל הני דבמתנה אחת דינן שוה בין בשפיכה בין בזריקה וכי פליגי בזריקה עצמה אם היא כעין שפיכה או כעין הזיה וכנ"ל ולפ"ז משמע משיטת הירושלמי דלא כשיטת תלמודין דפסח דווקא בשפיכה והיינו דמפרש ר' מנא בסוף פסחים בירושלמי טעמא דר"י בפטור פסח של זבח משום עיקר וטפל ולא מטעמא דתלמודין זריקה בכלל שפיכה ולא שפיכה בכלל זריקה דלטעמי' אזיל דפסח נמי איתא גם בזריקה וא"כ זבח אמאי לא פטר של פסח וע"כ טעמא הוא משום עיקר וטפל ועדיין אין הדברים ברורים אצלי עד עמוד הכהן לעבודה במהרה:

שם תוס' בד"ה תרי תנאי וכו' וכי פריך התם אבא חנן כו' כבר האריכו המפרשים בד' אלו ואינם מובנים אחרי כל הפירושים וד' הספרי אתן כפשוטן למה נאמר להביא מעשר ופסח לאימורים והלא דין הוא מה קדשים שלא הושוו במתן דמים היינו בכור ושאר קדשים דבכור מתן אחת ושאר קדשים ב' שהן ד' הושוו באימורים מעשר ופסח שהושוו במתן דמים לבכור אינו דין שישוו לאימורים וד' ז"ל צ"ע:

דף לז:

גמרא לימד על בכור בע"מ שניתן לכהן שלא מצינו כו' ופי' רש"י ז"ל שלא מצינו מקום אחר משמע דאיצטריך קרא שינתן לכהן ואי לאו קרא ה"א דבע"מ אינו ניתן לכהן ולכאורה לא נצרכה אלא אם נולד בע"מ אבל אם נולד תם כבר זכו בו הכהנים משעה שנולד ומהיכא תיתי למימר דאם נולד לו מום שיחזור לרשות בעלים ומטעם זה אינו מובן קצת ג"כ ד' התוס' ז"ל שכ' דלא מצינו בענין זה בכל התורה דכל פסולי המוקדשין אינו מתנה לכהן אלא פודהו ומה ענין בכור לשאר פסולי המוקדשין דכל הקדשים אפילו חטאת ואשם אין לכהן זכי' בו מחיים כדאמרינן בפ"ק דתמורה משא"כ בבכור דזכו בו הכהנים מחיים ועוד דכבר נאמר לא תפדה בבכור כיון דלית ביה פדיון ע"כ אוכלהו במומו ולמה לי קרא להכי ונראה כד' רש"י ז"ל וכל שנולד בו מום עד שלא נתנו לכהן ה"א דאינו מחויב ליתנו לכהן דלא זכה בו הכהן אלא כשהוא עומד להקרבה אבל בע"מ יאכלנו בעליו כקדושת בכור להכי איצטריך קרא:

שם גמרא ואימא כולהו למצוה כו' ואי בעית אימא כו' משמע דסברא זו דכפרה בכדי לא אשכחן לא פסיקא לי' להכי קאמר ואב"א כו' וכבר כתבתי לעיל היכי ס"ד דכולהו לא מעכבי כיון דאפילו בשאר קדשים אחת לעכב ועוד דהסברא מצד עצמה ג"כ מוכרחת היא דבלא הרצאת דמים לא הוי כפרה. ונראה דמטעם אחר קאמר איבעית אימא כו' דבהך סברא דכפרה בכדי לא אשכחן לחוד לא סגי וגם למילף משאר קדשים דאחת מעכב לא מצינן דה"א דסגי במתן אחת אפילו שלא על הקרן כמו בשאר קדשים דקרנות כולן למצוה ובזה לא הוי ג"כ כפרה בכדי להכי קאמר ואיבעית אימא כו' וחד קרנות אתי לעכב דאינו כשר אלא אם נתן אחת על הקרן כדין חטאת וכמו שכ' הרמב"ם ז"ל בפ"ה מה' מעה"ק ולפ"ז יקשה קצת לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' פה"מ שכ' דחטאת שנתן במתנה אחת כיפר ג"כ מודם זבחיך ישפך נפקא והא אין שוין בדינן לשאר קרבנות והיכי מצינן למילף חטאת ושאר קרבנות מחד קרא ועוד צ"ע הא דבחטאת כיפר אפילו לא נתן אלא על קרן אחת אי כיפר אפילו נתן על קרן דאין לו יסוד כיון דחטאת בכל מתנותיו אין טעון יסוד או דילמא לא כיפר אלא אם נתן בקרן אחת כנגד היסוד דאטו קיל משאר קרבנות דלא כיפר במתנה אחת אלא כנגד היסוד וכדתנן לעיל במשנה דשלא כנגד היסוד הוי שלא במקומו ועי' בפ"ב הנ"ל בהלכה ח' וט' מש"כ הרמב"ם ז"ל שם וכבר הערתי בדבריו לעיל במכילתין:

ותו איכא למידק בשמעתין הא דמשמע לב"ש אם נתן מתנה אחת לא כיפר בחטאת ואמאי הא אפילו נתן על הכבש או שלא כנגד היסוד או שלמעלה למטה ושלמטה למעלה כיפרו בעלים כיון שהגיע דם למזבח אפילו שלא במקומו כדאמר שמואל לעיל וכן פסק הרמב"ם ז"ל כוותי' ונהי דהזבח נפסל אבל בעלים אמאי לא נתכפרו וכן יקשה מניתנין בפנים שנתנן בחוץ שכתב הרמב"ם ז"ל דבעלים נתכפרו א"כ אם חיסר אחת מן המתנות אמאי הוי כאלו לא כיפר הא אם נתן אפילו בחוץ כיפרו בעלים. ובהא י"ל דדווקא כשהגיע דם למזבח אפילו שלא במקומו הוא דכיפרו בעלים כדכ' ואני נתתיו לכם על המזבח לכפר אבל הזאות שעל הפרוכת אם חיסר אחת כאלו לא כיפר אבל חטאת אמאי לא כיפר במתנה אחת כיון דאפי' שלא במקומו כיפר. ודוחק לומר דשלא במקומו צריך ג"כ שתי מתנות דווקא כיון דנפקא לן מקרנות ב' לעכב ואם הקרן לא מעכב לענין זה לכפרת בעלים ב' מתנות ג"כ לא לעכבי. ועוד קשה היכי מצינן למימר ניתנין שבפנים שנתנן בחוץ כיפר א"כ הא דבפר ושעיר נאמר חוקה דאפילו הסדר מעכב ולמאי הוי עיכובא כיון דאפילו לא נתן אלא בחוץ כיפר ולקמן בפ' התערובות יתבאר יותר בזה בס"ד:

דף לח.

גמרא אימא וכיפר כו' לא מצינו דמים שחצין למעלה כו' והיה נראה לפרש בזה דברי רב איזהו דבר שצריך שלש כו' דהמקשן דאמר וכיפר ג' אע"פ שלא נתן למעלה אלא למטה ולא קאמר אע"פ שלא נתן אלא אחת למעלה הוא מהאי טעמא גופא דלא מצינו דמים ולזה אמר רב איזהו דבר שצריך ג' כו' אבל למעלה ולמטה אין צריך שלש דבחד סגי כיון דלא מצינו דמים חצין למעלה וחצין למטה מחד וכיפר שמעינן דלמטה נמי כשר אלא דא"כ מאי קאמר המקשן תרי וכיפר ליתן המתנות למעלה ולמטה כיון דלא מצינו כו' ועי' בק"א שהאריך בד' רש"י ותוס' ז"ל ומש"כ שם לישב פירש"י משמי' דנפשי' יפלא כי הן הן דברי התוס' ז"ל בהג"ה ע"ש. ויש לדקדק עוד מנלן דהנתינה למעלה בחטאת מעכב דילמא לא נאמר אלא למצוה. וע"כ צ"ל דאיזה קרא איכא לעיכובא א"כ היכי בעי למידרש וכיפר אע"פ שלא נתן למעלה ויתבאר עוד בזה במכילתין ועי' תוס' בד"ה וכיפר בסוף דבריהם דהכא דרשינן וכיפר לגמרי כו' ואין כאן קושיא דע"כ וכיפר דהכא הוא להתיר בשר אתי דלכפרה לחוד לא צריך קרא דמלכפר נפקא דאפילו ניתנין למעלה שנתנן למטה בעלים נתכפרו ולקמן בשמעתין יתבאר עוד ועי' לקמן ד' נ"ב ע"ב בתוס' בד"ה אותה כו':

דף לח:

תוס' בד"ה וליתני' כו' ע"ש שהביאו ד' התוספתא ונסתפקו לב"ש אי ס"ל מפגלין בחצי מתיר וע' בתוספתא דתני עוד אחת מקולי ב"ש אחת חוץ לזמנו ואחת חוץ למקומו לב"ש פיגול ואין בו כרת משמע משום דחישב השני' חוץ למקומו והוי עירוב מחשבות אבל אם השניה בשתיקה הוי פיגול וע"ש בתוספתא (*וכי) כל הזבחים אחת חוץ לזמנו ואחת חוץ למקומו פסול ואין בו כרת ונראה דצ"ל פיגול וחייבים עליו כרת כמו חטאת לב"ה:

שם גמרא ג' מתנות שבחטאת אינן באות בלילה ובאות למחר כו'. נראה דהא דנקט ר"י ג' מתנות שבחטאת הוא משום דבעי לאשמועינן דבאות לאחר מיתה ואין זה אלא בחטאת. אבל לענין חוץ ולילה ל"ד מתנות שבחטאת אלא ה"ה מתנה הב' שבכל הקרבנות ג"כ אין באות בלילה וחייב עלי' בחוץ וכן צ"ל בלשון הרמב"ם ז"ל. אבל האי דינא דאין באות בלילה משמע דאתי לאשמועינן דלענין לילה כתחילתו הם מאי קמ"ל בזה כיון דדם נפסל בשקיעת החמה פשיטא [דאין] להעלותו ע"ג המזבח ואפילו שירים שנפסלו בשקיעת החמה נראין דאינן נשפכין ליסוד אלא ישפך לאמה. ועי' לקמן ד' נ"ו ברש"י ותוס' ז"ל ושם יתבאר יותר בס"ד. ור"פ הוסיף וחשיב כל הדברים שהן כתחילתן זרות היינו דזר היה חייב מיתה עליהם בזמן הבית כמו שפירש"י ז"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ט מה' ביאת מקדש בין שהזה הזיה אחת מכל הקרבנות והיינו כשמעתא דר"פ הכא. ועי' כ"מ שם שתמה על הרמב"ם ז"ל שהשמיט הממצה דם חטאת העוף דתני התם בברייתא דיומא ועי' תוס' ישנים ביומא שם דנראה דלא הוי גרסי בברייתא הממצה והקשו שם אמאי לא תני לה ותי' דפליגי בזה אי מיצוי מעכב ולמ"ד לא מעכב לא היה זר חייב עלי' מיתה. וכן הרמב"ם ז"ל לא הוי גרס לה. ונהי דפסק דמיצוי חטאת העוף מעכב מ"מ י"ל דס"ל דאין זר חייב עליה דהוי כשפיכת שירים דלא הוי עיקר כפרה כלי שרת קרן ואצבע וקרן ואצבע א"ש דהוי כתחילתו אבל כ"ש צ"ע דאטו שירים אין צריך כלי שרת הא אין מוציאין מכלי שרת לחול וי"ל דאתי לאשמועינן אע"ג דאינן מעכבות צריך לקבל אותן בכ"ש. וגם שאין זה רבותא *צ"ל בשאר כל כו' כ"כ חשיב לי' אגב אינך : כיבוס ושירים פירש"י ז"ל דאם קיבל דמה בד' כוסות והזה מכל אחד מתנה אחת כולן נעשו שירים לישפך ליסוד וזה דלא כר"א בר"ש לעיל דאפי' הזה כולן מכוס אחד ישפך ליסוד אלא כת"ק שם ועל כל אלו לא הוצרך ר"פ להביא ראיה חוץ מכיבוס דהוי מסתבר שלא יצטרך כיבוס כיון דכבר גמר העיקר כפרה וקרינן בי' שכבר הוזה קמ"ל ר"פ דבעי כיבוס וכדדייק ממתניתין. ובהני דכסופן הוסיף ר"פ לא עיילא לגוואי כסופן ופי' רש"י ז"ל דאם הכניס דם חטאת לפנים אחר שנתן מתנה אחת לא נפסל וע"כ לא איצטריך לאשמעינן דהחטאת לא נפסל דזה מילתא דפשיטא היא דאחר שהוכשר אינו חוזר ונפסל ואפילו נשפך הדם החטאת כשר אלא קמ"ל דלא נפסל בכניסתו לפנים וחוזר וגומר ממנו הזאות בחוץ ובדברי הרמב"ם ז"ל לא נתבאר האי דינא וגם זה יתבאר בסוף פ' התערובות בס"ד:

שם גמרא הא מני ר' נחמי' היא עי' רש"י ותוס' ז"ל ול"נ לפרש כולי' שמעתא ר"פ אמר לה ולקיומי סייעתא ודייק מן הקרן הוא דאין טעון כיבוס הא ראוי לקרן טעון כיבוס ואפילו ג' מתנות ופריך עלי' מן היסוד ה"נ דמן הראוי ליסוד טעון כיבוס והכתיב אשר יזה כו' ושני ר"פ הא מני ר"נ היא דאמר דחייב על שירי הדם בחוץ וה"נ דשירים צריכים כיבוס אבל לדידן דאין חייבין על שירי הדם בחוץ אין טעון כיבוס אבל ג' מתנות דחייב בחוץ טעון כיבוס ופריך עלה אימור דשמעת כו' לענין כיבוס מי שמעת לי' וא"כ ע"כ אפילו מן הראוי ליסוד אין טעון כיבוס וה"ה מן הראוי לקרן דאין טעון כיבוס: ומשני אין והתניא כו' ושפיר דייקינן הא מן הראוי טעון כיבוס כדרב פפא ופריך היכי מצי מיירי בשירים וכי מחשבה מועלת בהם והתניא יצאו שירים כו' ויש לדקדק אמאי לא משני דהא דמחשבה מועלת בהם היינו אם חשב לשפוך שירים למחר אבל דמים הנשפכים לאמה היינו דם פסול אין המחשבה מועלת בהם דאין מחשבין על האבוד וצ"ל דלישנא דמחשבה מועלת בהן משמע לי' דהיינו אם חישב בעצמן ומשני כי תניא ההיא בג' מתנות פי' הא דמחשבה מועלת בהם מיירי בג' מתנות ובדמים הטעונים יסוד תרווייהו בכלל ג' מתנות והשירים והכיבוס והעלאה בחוץ איתא בין בג' מתנות בין בשירים ומחשבה אינה מועלת אלא בג' מתנות למאי דס"ד ושפיר איתא לדיוקא דר"פ דמן הראוי לקרן ומן הראוי ליסוד טעון כיבוס כר"נ וא"ש בזה דלא פריך השתא ליפלוג וליתני בדידה בד"א כו' אבל שירים אפילו הנשפכין ליסוד אין טעונין כיבוס כו' משום דס"ל השתא דשירים ג"כ טעונין כיבוס לר"נ כיון דחייב עליהם בחוץ כמו ג' מתנות ועי' צ"ק ז"ל ופריך עלה הא בג' מתנות ג"כ אין מחשבה מועלת ומסיק אלא האי ברייתא מיירי בדמים הפנימים דשירים מעכבי וטעונין כיבוס ומחשבה מועלת בהן והשתא א"ש דיוקא דר"פ דמן הראוי ליסוד טעון כיבוס היינו בחטאת הפנימית ומן הראוי לקרן היינו בג' מתנות של כל חטאת. והשתא לר"פ תרווייהו דייקא מן הקרן והיסוד ממש הוא דאין טעון כיבוס אבל מן הראוי טעון כיבוס ואתי רבינא למימר דמן הקרן הוא קרן ממש אבל מן הראוי לקרן טעון כיבוס ומן היסוד היינו אפילו מן הראוי ליסוד ג"כ אין טעון כיבוס וכדמסיק כן נראה לפרש פשטא דשמעתא ויש לכוין זאת בד' התוס' ז"ל במש"כ ומיהו כ"ז אמר ר"פ כו':

דף לט.

תוס' בד"ה הא מני כו' ע"ש שהאריכו להקשות בהא דמשמע הכא דלר"נ חיצונים ג"כ חייבין בחוץ אע"ג דלא מעכבי ולקמן בפ' השוחט והמעלה אמרי' דר"נ בפנימים מיירי דמעכבי וכ' דשמעתין דלא כר"י ובתוס' יומא ד' ס' לא נ"ל לומר דאתי דלא כר"י ע"ש ובמהרש"א ז"ל שם ולא ידענא אמאי לא ניחא להו בזה הא אשכחן התם ביומא ר"י גופא דאמר אליבא דר' נחמיה דשירים הפנימים ג"כ לא מעכבי וע"כ הא דמחייב בחוץ הוא משום דיליף מאיברים ופדרים ושמעתין אזלא כר"י דיומא וכדרמי הש"ס התם ד' ר"י אהדדי. אלא דלר"י דיומא תיקשי ברייתא דדמים הניתנין על היסוד כו' כמאן אתיא כר"נ לא אתיא דהא ס"ל דפנימים ג"כ לא וא"כ אמאי מחשבה מועלת בהם וי"ל דאתי כמ"ד דפנימים מעכבי ולמ"ד דמעכבי ממילא אית בהו כל הני תלתא חיובא ולענין חיצונים ס"ל כר"נ דמחייב על העלאה בחוץ אע"ג דלא מעכבי ולא מתני ליה כו':

דף לט:

תוס' בד"ה לפר הקשו אמאי לא ילפינן פר העלם מפר יה"כ דמעכבי הזאות מחוקה או מוכלה מכפר ותי' דועשה אתי ללמד לכהן משיח דאתי מריבוי' דהני דאתי מריבוי' לא ילפינן מהדדי. וקשה דא"כ מאי קאמר אין לי אלא מתן ז' דמעכב בכ"מ כפרה כו' מתן ד' מנין והא מתן ד' נמי מעכב ביוה"כ ובפר העלם דאיתקש לפר יוה"כ ובזה י"ל כיון דאשכחן מתן ד' בחיצונות דלא מעכבי ה"א דהכא נמי לא מעכבי משא"כ מתן ז' דמעכב בכ"מ אבל מ"מ קשה למה נאמר דועשה לא קאי אלא לכפול למתן ז' ולא למתן ד' כיון דבפר העלם גופא מתן ד' נמי מעכב אמאי לא נאמר דועשה אתי לעיכובא אכולהו וממילא נילף מיניה לפר כהן משיח ונראה יותר דמפר יוה"כ לא מצינן למילף כיון דאיתא גבי' הזיות אחרות על הבדים ועל טהרו של מזבח מה דליתנהו בפר העלם עיכובא נמי לא יליף מיני' וכן איפכא הא דאיצטריך קרא בפר יוה"כ ולא ילפינן מפר העלם למ"ד דמחוקה ילפינן עיכובא ביוה"כ וודאי ניחא דחוקה קאי על כל סדר העבודה של יוה"כ וממילא שמעינן דהזאות מעכבות ג"כ וליכא קרא יתירא כלל ולר"י ג"כ דיליף מוכלה מכפר ג"כ ניחא כמש"כ התוס' ז"ל דאתי לאשמעינן דשירים ג"כ מעכבין מ"מ איצטריך להזאות שעל טהרו וק"ל:

שם גמרא ומה ראית לפסול בהזאות ולהכשיר בסמיכה ושירים כו' משמע מהא דיש לומר איפכא דהזאות לא מעכבי ושירים מעכבי וזה כשיטת ר"ת ז"ל דאיכא תנא דשירים החיצונים ג"כ מעכבי אע"ג דהזאות לכ"ע לא מעכבי אלא די"ל דפריך הכי כיון דאיכא מיעט וריבה ע"כ המיעוט נדרש על דבר הקל ואיזה קולא ראית בשירים למעטו להכי קאמר דמצינו בו קולא במקום אחר דאינו מעכב בכ"מ אבל אי לא מצאנו קולא בשירים במקום אחר לא הוי ידעינן אהי קאי הריבוי' דמעכב ואהי קאי המיעוט דלא מעכב ואפשר הזאות אימעיט דלא מעכבי והיינו דמקשו התוס' ז"ל בד"ה ומכשיר אני לשיטת ר"ת דאיכא תנא דחיצונים נמי מעכבי א"כ הכא מנלן לאוקמי מיעוטא דונסלח לשירים דילמא אתי להזאות דבשירים לא מצינו קולא בכ"מ ובהזאות מצינו קולא דבחטאת לכ"ע לא מעכבי וע"כ צ"ל להאי תנא דלא דריש כלל דרשא דונסלח ובשירים פנימים משמע דליכא שום חילוק למ"ד מעכבי בכל פנימים מעכב כמש"כ התוס' ז"ל וצ"ע מנ"ל הא דילמא ר' יהודא דיליף מוכלה מכפר דשירי פר יוה"כ מעכב דילמא מודה בדרשא דונסלח דבפר העלם לא מעכבי שירים. וי"ל דלר"י עיקר שירי הדם בפר יוה"כ מכן יעשה דפר העלם נפקא וא"כ לא מסתבר דשל יום הכפורים מעכבי ובפר העלם לא מעכבי:

דף מ.

גמרא לא נצרכא אלא לאת בדם וטבילה דצריך שיעור טבילה מעיקרא בשעת קבלה ושלא יספג והקשו התוס' ז"ל בד"ה לא נצרכא בסופו בחטאת החיצונות מנ"ל את בדם וטבילה כו' ולפיר"ת ניחא דבחיצונות כתיב מן הדם ואין זה מספיק דהא בכל הזבחים אמרינן במנחות דבעינן שיקבל כדי הזיה והתם מנ"ל ובהדיא משמע התם דכולהו ילפינן מהאי קרא דוטבל בדם. וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' מעה"ק בכל הזבחים דצריך לקבל כדי הזיה ובפ"ה שם גבי דין חטאת לא כתב אלא הא דלא יספג באצבעו דהאי דינא לא שייך אלא בחטאת לבד אבל שיהיה בו שיעור טבילה מעיקרא לא הוצרך לכתוב גבי חטאת דבכל הזבחים כן הוא ועי' כ"מ ומשנל"מ ז"ל שם בפ"ד הנ"ל. ודין חינוך המזבח בקטורת ונפחתה תקרת ההיכל כ' הרמב"ם ז"ל בה' עבודות יוה"כ ויפלא קצת מ"ט לא כתב לדינים אלו בה' מעה"ק בדין כל פרים הנשרפים שצריכין מתן ד' במזבח הפנימי דעיקר קרא גבייהו כתיב ודין אמין שבאצבע לא מצאתי כלל מבואר בד' הרמב"ם ז"ל:

דף מ:

גמרא ת"כ דר"פ כו' לכל מה שאמור בענין פי' רש"י ז"ל דהכל בכלל את בדם וטבילה וכ"כ התוס' ז"ל דאם לעכב לא הוי לי' למימר לכל מה שאמור בענין משמע מד' דת"כ דלאת בדם וטבילה נמי איתקיש ויותר נראה לפי גירסת הילקוט דגרס ד' ר"ע מייתי שפיר ת"כ דר"פ דלא איצטריך אלא לאת בדם וטבילה דנעכב יליף ר"ע לעיל מוכילה מכפר אם כיפר כילה וע"כ לא אתי אלא לאת בדם וטבילה והתם נמי איכא נוסחי דגרס ר"י במקום ר"ע עי' בילקוט אבל מד' התוס' ז"ל לעיל נראה דגרסי ר"ע גבי קרא דוכילה מכפר ולקמן בסוף שמעתין יתבאר יותר:

דף מא.

תוס' בד"ה ואתא לי' שעיר כו' וא"ת רבי כו' עי' בה"ז וצאן קדשים ז"ל:

שם בא"ד ותו מנא לי' הכא כו' אימא איפכא כו' ולא הבנתי דהא פר יוה"כ לא שמעינן לר"י אלא מק"ו משעיר עבודת גלולים אע"ג דשעיר עבודת גלולים ילפינן מהקישא מינה שמעינן דדבר הלמד [בהיקש] חוזר ומלמד בק"ו וא"כ היכי מצינן למילף שעיר בהיקש מפר הא פר גופא לא שמעינן אלא בק"ו מדבר הבא בהיקש והיכי מצינן למילף מינה תו בהיקש הא היקש גופא אינו חוזר ומלמד בהיקש וכן לרבי נמי היכי מצינן למילף שעיר מפר בהיקש הא פר יוה"כ גופא מהיקש ילפינן דלפר זה פר יוה"כ הקישא הוא:

שם שעיר של יוה"כ משעירי עו"ג כו' הוא דיבור בפני עצמו:

דף מא:

גמרא והא תנא לכל מה שאמור בענין קאמר. עי' פי' רש"י ז"ל וכבר הקשו התוס' ז"ל מהא דלעיל קאמר ת"כ כו' ופי' ז"ל דפריך אהא דבעי ליותרת ושתי כליות הקישא אחריתי ולעיל תנא לכל מה שאמור בענין קאמר אפילו ליותרת ושתי כליות מחד הקישא ומשני תנאי היא כו' ולשון תנא דבי רב משמע כפירש"י דקאי אברייתא דת"כ ולדברי התוס' ז"ל לא קאי כלל אברייתא דת"כ דלעיל ואמאי קרי להא תנא דבי רב ולהא תנא דבי ר' ישמעאל וי"ל דהאי תנא דדריש לפר זה פר יוה"כ לכל מה שאמור בענין היינו הך ברייתא דת"כ דדריש לפר זה פר יוה"כ ולהכי קרי לה תנא דבי רב והי' אפשר לפרש איפכא דפריך הא תנא לכל מה שאמור בענין קאמר אלמא דלא מרבי אלא מאי דכתיבי בגופי' והכא מרבי אפילו יותרת כו' דלא כתיבי בגופי' ומשני תנאי היא ולפירש"י ז"ל דמסיק תנאי היא ולכל מה שאמור בענין לעיכובא אתי יש לישב קצת הא דמשמע בריש מנחות דהך סברא בדם וטבילה מסברא ילפינן מהדדי לכל הקרבנות ואפילו במנחות וכמו שהקשו התוס' ז"ל לעיל ולפי' רש"י ז"ל י"ל דשמעתא דמנחות אתי כתנא דבי רב דאתי לעיכובא אבל בדם וטבילה לא איצטריך קרא ומסברא ילפינן כולהו מהדדי. ועי' בת"כ דיליף יותרת ושתי כליות מאת כל חלב פר החטאת לרבות שעירי עו"ג ע"ש:

שם תוס' בד"ה ממאי כו' ומסקי דדווקא בקומץ או לבונה או הזיה הוא דפסול לרבנן גם בחצי מתיר משום גזירה כו' אבל בסימן אחד ליכא למיגזר אטו שני סימנים וקשה קצת הא איכא למיגזר אטו סימן אחד בעוף בחטאת העוף דחד מתיר הוא וי"ל דבהמה אטו עוף לא גזרינן בשחיטה ועוד דבעוף ג"כ סימן אחד לאו כולי' מתיר הוא דהאיכא מפרקת וכמש"כ התוס' ז"ל לעיל פ"ב ומהא דפסחים היה נראה דלא קשה כ"כ דהתם לא שייך למיפסל בחצי מתיר דעכ"פ לא חמיר מאלו חישב לב"מ ולמולים דכשר דמקצת ערלה לא פסלא משא"כ בשאר מחשבות דמקצתן נמי פסלי כמו לשמו ושלא לשמו מש"ה בחצי מתיר ג"כ מיפסיל ולפי מה שצדדתי לעיל דבעלים נתכפרו אפילו במתנה אחת כמו אם נתן שלא במקומו א"כ י"ל דבדם פסול גמור הוא מה"ת כמו שלא במקומו דמשמע דמיפסיל מה"ת במחשבה. דנהי דמתיר גמור לא הוי מ"מ כיון דהבעלים נתכפרו הוי כמתיר לאיפסולי אבל כבר כתבתי לעיל דע"כ מנין המתנות מעכבין הכפרה לגמרי כדמוכח מפלוגתא דרבנן ור"א ור"ש בנתן מקצת מתנות שבפנים דצריך לשחוט אחרת לגמור המתנות וצריך לומר דאם נתן בחוץ ג"כ לא נתכפר אלא אם נתן כל המתנות כסדרן:

שם גמרא מכלל דכי לא עביד לה חוץ למקומו כו' והוי מצי לאוקמי מתני' כר"מ ואי הוי עביד בשתיקה הוי פיגול גמור להכי תנא דווקא שלא כתיקנה היינו חוץ למקומו או שלא לשמו הוא דאינו אלא פסול אלא דניחא לי' לאוקמי מתניתין כרבנן וק"ל:

דף מב.

גמרא הב"ע כגון שפיגל בשחיטה לכאורה הוי מצי למימר שחישב בשעת טבילת אצבע כדאמרינן לעיל טבילת אצבע מפגלת אלא דע"כ הא דטבילת אצבע מפגלת היינו אם חישב בטבילת אצבע של כל הזאות דלא עדיף טבילת אצבע מהזאה עצמה דאינה אלא חצי מתיר וה"ה הולכתה דלא הוי אלא חצי מתיר אבל שחיטה מהאי פר חשיב מתיר שלם ולכאורה הוי מצי למימר דהכא דווקא ס"ל לר"מ דפיגל בין בראשונה בין בשני' כו' הוי פיגול משום דכל אלו כפרה בפ"ע הם מדשוחט לכ"א מאלו פר לעצמו הרי דחשובין כ"א כפרה בפ"ע ומש"ה אם פיגל באחת מהן הוי פיגול והכי משמע לישנא דברייתא פיגל בין בראשונה כו' ואי משום דס"ל לר"מ מפגלין בחצי מתיר א"כ אפילו פיגל באחת מן הראשונה או מן השני' הוי פיגול ומאי ארי' דנקט ראשונה שני' שלישית וצ"ל דלא משמע לי' להש"ס לחלק בהכי והזאות עצמן של ראשונה או שני' לא חשיב אלא חצי מתיר אבל השחיטה חשיב לי' חד מתיר וא"כ אשכחן קרבן דלא משכחינן בה פיגול אלא בעבודה אחת היינו בשחיטה אבל לא בשאר עבודות כמו פר שנשחט להתחיל בהיכל ומשמע דפשיטא לי' להש"ס הכי מדפריך אי הכי מ"ט דרבנן ולא מצאתי להרמב"ם ז"ל שכתב כן וכל כי האי הי' לו לבאר:

שם גמרא מאן חכמים ר"א דאמר אם הקריב כזית בחוץ פטור אלמא דבעי' כולי' מתיר. וקשה הא לענין פיגול לכ"ע בכזית לחוד לא מהני מחשבה ואפילו בקומץ שלם הוי חצי מתיר ואפ"ה ס"ל להש"ס דשחיטה חד מתיר הוא לר"א נמי אע"ג דפוטר בכזית בחוץ מ"מ בשחיטה וודאי נראה דחייב בחוץ כמו כן פיגול לרבנן ואכתי מ"ט דרבנן בשחיטה וצ"ל דסברא בעלמא קאמר כיון דאשכחן לר"א דפוטר בחצי מתיר אפי' בחוץ י"ל אליבי' דגבי פיגול אפילו שחיטה חשיב חצי מתיר ופריך דהא מודה ר"א בדמים דחייב אפילו על מקצת דם בחוץ וא"כ מסתברא דלדידי' נמי חשיב שחיטה כולי' מתיר. ומש"כ רש"י ז"ל דלר"א אפילו מקצת דם הוי פיגול כבר הקשו התוס' ז"ל דאין ראי' דפיגול וודאי בעי עבודה טפי ומד' נראה דהא דקאמר מאן חכמים ר"א לא אתי למעוטי לרבנן דמחייבי דהא אין זה מוכרח דפיגול וודאי לא דמי להקרבת חוץ דקומץ שלם לכ"ע חייב בחוץ ובפיגול לא הוי אלא חצי מתיר אלא מדר"א מייתי ראי' בפשיטות דפוטר בחוץ כש"כ בפיגול כן נראה כוונתם ז"ל וא"כ י"ל דשחיטה ג"כ לא חשיב חד מתיר גם לרבנן (ולא משמע הכי מפשטי' דהש"ס דפריך אי הכי מ"ט דרבנן נראה דפשיטא להו דשחיטה חד מתיר הוא) ועוד יתבאר בזה לקמן בשמעתין:

שם תוס' בד"ה כגון שפיגל בראשונה כו' רש"י ותוס' ז"ל כאן ובמנחות פירשו ראשונה היינו בין הבדים כו' ולא ניחא להו לפרש הזאה ראשונה ושני' כו' משום דר"מ מודה בהזאה ראשונה דלא הוי חצי מתיר כמו חצי קומץ דאין מפגל אפילו למ"ד מפגלין בחצי מתיר כן כתבו התוס' ז"ל במנחות. אלא וודאי ראשונה היינו בין הבדים כו' ע"כ הקשו רביעית מאן דכר שמי' וכמו שהאריכו בדבריהם ז"ל ולדידי קשה הא מוכח לעיל בפלוגתא דב"ש וב"ה דבהזאה אחת ג"כ הוה פיגול למ"ד מפגלין בחצי מתיר כמו הזאה אחת דחטאת לב"ש ועי' תוספות התם ולא גרע הזאה א' מפסיעות בהולכה דחשיב חצי מתיר לעיל. ודווקא בקומץ הוא דאיכא למימר דחציו לא הוי חצי מתיר כיון שדרכו להקריבו כאחת אבל הזאות ופסיעות שהם דברים נפרדים כ"א חשיב חצי מתיר ומפגל למ"ד מפגלין בחצי מתיר וע"כ נראה לפרש כפשוטו בין בראשונה כו' היינו הזאה ראשונה וקאי ארישא בחטאות החיצונות דלא פיגל אלא בראשונה ולז"א בד"א כו' אבל בדמים הפנימים כגון מ"ג דיו"הכ וי"א דפר כהן משיח פיגל בין בראשונה בין בשני' בין בשלישית היינו מאיזה מכולן שפיגל הוי פיגול לר"מ ולא חשיב יותר דאטו כי רוכלא לחשוב וליזיל והשתא א"ש כפשטי' אוקימתא דרב אשי שפיגל בשלשתן ואפ"ה לא הוי אלא חצי מתיר דאכתי איכא הזאות טובא אלא דלפמ"ש פירש"י ז"ל כגון שפיגל בשחיטה כו' כגון שנשפך הדם כו' ע"כ צריך לפרש בין בראשונה בין בשני' כו' היינו בין הבדים ועל הפרכת ועל המזבח הזהב אבל לפי' רשב"ם ז"ל בפיגל בשחיטה א"ש גם להאי אוקימתא דבחד הזאה לחוד מכל הני מ"ג וי"א הוי פיגול וכן הוא משמעות הברייתא דמני להו מ"ג דיוה"כ וי"א דפר כהן משיח ולפי פירש"י ז"ל ותוס' ז"ל מאי נפקא מינה בהאי מנינא כיון דלא מפגל אלא דבין הבדים בכולהו וכן דפרוכת וכן דמזבח הזהב. ובתוספתא סוף פ"ד תנא לה התם כהאי לישנא בד"א בדמים הניתנין בחוץ אבל בדמים הניתנין בפנים כגון מ"ח דיוה"כ כו' בין בשחיטה בין בהילוך בין בקיבול בין שחישב על הראשונה בין על האחרונה אפילו על אחת מהן חוץ למקומו פסול חוץ לזמנו פיגול ונראה דצריך להיות בזריקה דבשחיטה וקיבול והילוך שוין הם חיצונים ופנימים כדתני התם ובזריקה הוא דבחיצונים ליכא פיגול אלא בראשונה להכי קאמר אבל בפנימים בין בשחיטה כו' ובין בזריקה בכולהו הוי פיגול אפילו באחת מהן ולפ"ז מבואר כמ"ש דאפילו הזאה אחת חשיב לפגל לר"מ דמפגלין בחצי מתיר ועוד קשה לי למאי דקיימינן בשמעתין אליבא דר"מ דטעמיה משום דכל העושה ע"ד ראשונה הוא עושה א"כ פשיטא דאם חישב בהזאה ראשונה לחוד הוי פיגול דע"ד ראשונה עושה את כולן וא"כ מי הכריחן לפרש הכא ראשונה ושניה היינו דבין הבדים והיכל ואמאי לא ניחא להו לפרש ראשונה ושניה בהזאות:

והתוס' ז"ל נסתפקו לפי שיטתם אי הזאות דעל הקרנות ועל טהרו חדא הוא ורש"י ז"ל פי' לקמן ד' פרים היינו לבין הבדים ופרוכת וקרנות ועל טהרו כולן כפרה בפ"ע הם וכבר כתבו התוס' ז"ל דביומא לא משמע כן והא דאמרינן לקמן משכחת לה בד' פרים היינו כמ"ד שירים מעכבים וגם זה לא אבין חדא דמי הכריחו לרבה למימר ד' פרים וכמ"ד דשירים מעכבין דלא מסתבר למימר דרבה הכי ס"ל ועוד הא אי שירים מעכבין צריך להביא פר ולהתחיל בפנים כדאיתא לקמן בפ' איזהו מקומן ומשמע דצריך להתחיל מתנות המזבח וא"כ אכתי מתנות שעל המזבח ושירים כולא חד הוא והפר הג' שנשפך קודם שפיכת שירים למזבח נפסל ולא עלה וצריך להביא פר אחר ויתחיל במזבח בפנים. וא"כ הא ליכא אלא ג' פרים פר לבין הבדים ופר לפרוכת ופר לקרנות ולטהרו של מזבח הפנימי ולשפיכת שירים על מזבח החיצון וצ"ל דנהי דצריך להתחיל בפנים מ"מ כפרה ראשונה שנתן בפנים לא נפסלה והא דחוזר ונותן בפנים היינו כדי שיעשו שירים וא"כ יש להסתפק אי צריך להתחיל בפנים היינו להתחיל בקרנות או דסגי בהזאות שעל טהרו ובזה נעשו שירים וצ"ע:

ולא מצאתי כעת מבואר גבי פר כהן משיח ואינך להאי דינא אם נשפך הדם אחר המתנות שעל הפרוכת אי גם בזה פליגי רבנן ור"ש לרבנן יתחיל ממזבח הזהב ולר"ש יתחיל ממקום שפסק ומסתברא דגם בזה פליגי וכדמוכח נמי מאוקימתא דרב יצחק בר אבין כגון שפיגל בשחיטה אלא דא"כ לר"ש דאמר דיתחיל ממקום שפסק אטו בחטאת החיצונה אליבא דב"ש דבעי ב' מתנות אם נשפך הדם אחר מתנה אחת יחזור וישחוט חטאת וישלים השניה זו לא שמענו ועדיין צ"ע בזה:

דף מב:

שם גמרא כי הדר מדי בהיכל מיא בעלמא קמדי מכאן משמע דלא חשיב חצי מתיר אלא דבין הבדים ודהיכל כו' אבל לא חדא הזאה מכולהו וכמש"כ לעיל בשם התוס' ז"ל במנחות ולהכי לא פריך אלא כיון דחשיב בפנים כו' אבל התוס' ז"ל בד"ה כי מדי כתבו דהא דלא פריך מהזאה ראשונה של בין הבדים אינך מיא בעלמא הוא דיש לומר דפיגל באחרונה מבואר מד' ז"ל כאן דאפילו בהזאה אחת הוי פיגול לר"מ ולהאי תירוצא קשה מה יאמר רבה בפלוגתא דב"ש לעיל דאמרי דמתנה ראשונה של חטאת מפגלת ולפי' ר"ת ניחא דבחד מקום לא אמרינן מיא בעלמא ועוד תי' דבשל בין הבדים אע"פ שפיגל בהזאה ראשונה לא אמרינן אינך מיא בעלמא משום דלא נגמר הפיגול עד שיזרוק כל הזאות דאם נשפך הדם בטל הפיגול להכי לא חשיבי מיא כיון דמרצין הפיגול אבל דהיכל לא תלי בהו גמר הפיגול דאפילו נשפך הדם מביא פר אחר א"כ לא חשיבי מרצי הפיגול וכי מדי להו מיא בעלמא קמדי כיון דשל בין הבדים נפסל ולפי' ר"ת ז"ל דמפרש דלא פריך אלא מתרי מקומות כל שנפסל בפנים הזאת היכל מיא בעלמא יש לפרש הא דשני רבה משכחת לה בד' פרים כו' ה"ק שחזר והביא פר להזות בפנים וכי הדר מדי בהיכל לאו מיא הוא כיון דהזה בפנים כתיקנה ואם חזר וחישב בהיכל אכתי לא קרבו כל מתיריו דהזאות של מזבח מיא הוא כיון דלא הזה בהיכל אלא אם הביא פר אחר להיכל להזות כתיקנה כי הדר מדי במזבח לאו מיא הוא דכבר הוזה עליו הזאת פנים והיכל בכשרות וכי חזר וחישב בהזאת המזבח שפיר הוי פיגול דאין לו מתיר יותר וצריך להביא אחר להזאת המזבח נמצא מביא ד' פרים וד' שעירים ובכולהו הוי פיגול הראשון הוי פיגול וחוזר ומביא פר ונותן בפנים בכשרות והזה בהיכל במחשבה. וחזר והביא פר להיכל בכשרות והזאות שעל המזבח נתן במחשבה וחזר והביא פר להזאות שעל המזבח ושפיר הוי ג' פרים הראשונים פיגול גמור דהרי קרבו המתירין כתיקנן ולפ"ז אין אנו צריכין לחלק בין מזבח לטהרו כמש"כ רש"י ז"ל ולאו לאוקמי כמ"ד שירים מעכבי אלא הש"ס ה"ק דלא משכחת שיהיה פיגול באחת מעבודות אלו אלא בכה"ג ששחט ד' פרים וכנ"ל אבל בפר אחד לא הוי פיגול דלא קרבו המתירין כיון דעבודה ראשונה נפסלה השני' מיא בעלמא היא אבל בד' פרים משכחת לה פיגול בכולהו וגם כל העבודות נעשו בהכשר ועי' בירושלמי סוף פ' הוציאו לו ועדיין לא ברירא לי הא שמעתא עד יבא המורה צדק:

שם משנה ואלו דברים שאין חייבי' עליהן הקומץ והקטורת כו' יש לדקדק בקטרת ומנחת נסכים ומנחת כהן היכי שייך בהו פיגול דהא ליכא פיגול אלא בד' עבודות קמיצה ומתן כלי והילוך והקטרה ובכל הני ליכא אלו עבודות כיון דכולן כליל א"כ בהקטרתן לא שייכא פיגול כיון דלית בהו שירים אכילת אדם ובהקטרה ליכא מחשבה אלא ע"מ לאכול שירים למחר וקמיצה ג"כ לית בהו ומתן כלי ג"כ לאו עבודה היא כמו מתן כלי של המנחה דלא הוי בכלל עבודות המביאות לידי פיגול ולא אשכחן בהו אלא הולכה כשמוליך ע"מ להקטירן למחר ולר"ש דאמר הולכה לאו עבודה היא לא אשכחן בהו פיגול כלל ולמה לן הקישא דשלמים למעוטי הני והנה במתניתין תנן תרי גווני שאין להם פיגול חדא המתיר אחרים כמו הקומץ והלבונה והדם וקמ"ל אע"ג דבשר ואימורים יש בהן משום פיגול וכן שירי מנחה מ"מ במתירין עצמן ליכא לאו וכרת דפיגול אלא לאו דפסולי המוקדשין כמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ' ח"י מה' פסה"מ. ואידך אלו שאין להם מתיר כלל כמו קטורת ומנחת כהנים דהני נמי לאו דומיא דבשר שלמים הוא והני היה נראה דכשירים לגמרי אפילו חישב בהם כיון דלית בהו לאו וכרת דפיגול מפני מה יפסלו וכ"כ התוס' ז"ל לעיל ד' כ"ד בד"ה הא אינו נושא דליכא פסול במנחת כהנים ע"ש וראיתי במשנל"מ ז"ל שעשה מחלוקת בין הרמב"ם ז"ל ובין התוס' ז"ל דלהרמב"ם אם אכל מן המתיר עצמו פסול הוא ולוקה עליו אפילו בחוץ למקומו ולד' התוס' ז"ל אפילו פסול ליכא ע"ש באורך ולא הבנתי דוודאי במתיר עצמו לוקה משום פסה"מ בין בחוץ לזמנו בין בחוץ למקומו כיון דמנחה עצמה נתפגלה ממילא נפסל הקומץ ג"כ ואין אנו צריכין בזה לק"ו משלא לשמו וכמו שהאריך שם אבל במנחת נסכים דאין לה מתירין כלל גם להרמב"ם ז"ל ליכא פסול וכנ"ל ודבריו ז"ל צ"ע ע"ש ורש"י ז"ל הקשה בקומץ בלא"ה ליכא פיגול דהרי לא קרבו מתיריו כיון שאכל הקומץ ותי' דאכל לאחר שהוצת האור ברובו והקשה ר"ת הא פקע פיגולו ומפרש ר"ת דבקומץ באמת טעמא משום דלא הורצה ולא קרבו מתירין וכתב המשל"מ ז"ל בפ' ח"י הנ"ל דלרש"י ור"ת אינו חייב על הקומץ משום נותר וטומאה קודם הרצאה ע"ש באורך והוא פלאי דלקמן תנן בהדיא דברים שאין חייבים עליהם משום פיגול חייבין עליהם משום טומאה חוץ מן הדם הרי מבואר דלר"ת נמי לא נפטר הקומץ אלא משום פיגול דפיגול אינו חל אלא לאחר הרצאה אבל נותר וטומאה חייל עליהם משקידשו בכלי והכי תנן להדיא במעילה הקומץ והלבונה כו' קדשו בכלי חייבין עליו משום נותר וטומאה ופיגול אין בהם ואין כאן מחלוקת בין הרמב"ם ז"ל ובין רש"י ור"ת ז"ל:

שם תוס' בד"ה הקומץ כו' וי"ל דמיירי שחציו העלהו ע"ג המזבח כו' עי' צ"ק ז"ל מה שהקשה בזה ויישב בדוחק והיה נראה דמהא דעולא לא קשיא די"ל דעולא לא אמר אלא לענין אם ירדו יעלו מהך סברא דאם אינו מתקבל היאך מביא אחרים לידי פיגול אבל שיפקע איסורו לא שמעינן ואי לאו דהוא גופא מתיר ה"א דכרת נמי אית ביה אלא דר' יוחנן קאמר לקמן דאיסור נמי פקע מהם ובכריתות ד' י"ד מוכח דעולא נמי לאפקועי איסורא קאמר וכמו שכ' התוס' ז"ל ויבואר בזה לקמן בשמעתין:

שם בא"ד ושמא לא שייך למימר גבי דם פקע פיגולו כו': ולכאורה הך סברא דעולא אם אינו מתקבל היאך מביא אחרים כו' איתא נמי גבי דם אבל באמת גבי דם ניחא דשירים ג"כ בכלל מתיר הוא כמש"כ התוס' ז"ל ומש"כ ותימא אם לא יתחייב בשירי הדם משום פיגול כו' בלא"ה אינו מובן דוודאי ליכא פיגול בדם כמו נותר וטומאה דליכא בדם ודו"ק:

דף מג.

תוס' בד"ה והלבונה כו' ואי בעצים דמערבה לא שייך כו' דאי חישב בשעת הולכה ע"מ להקטיר למחר כו' ולא הבנתי דאטו שייך נותר בעצי מערכה וכיון דנותר לית בהו מחשבת נותר ג"כ לית ביה ומסקו דלרבנן דרבי אע"ג דחייבים משום טומאה על העצים אין חייבים עליהם משום פיגול כיון דמכשירי קרבן הם ועי' תוס' מנחות ד' כ"א בד"ה יצאו שנראה מדבריהם דלרבנן גם משום טומאה אינו חייב על העצים ע"ש וכבר הבאתי לעיל לשון הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה דהא דהוזכר טומאה בעצים לקמן במתניתין לאו לענין אכילה קאמר אלא לענין הקרבה בטומאה ועי' תוס"יט ז"ל:

שם רש"י בד"ה לוג שמן של מצורע שיריו נאכלין עי' תוסי"ט ז"ל שדקדק לענין מאי כ' רש"י ז"ל דשיריו נאכלין ונראה שכ' כן משום דאל"ה לא שייך פיגול כלל בלוג כיון דלית ביה לא אכילת אדם ולא אכילת מזבח להכי כתב דשיריו נאכלין ואית ביה אכילת אדם ואפ"ה אין בו פיגול ועיין בתוס' חדשים שכ' דלרבנן מתנות הלוג מפגלא ליה ולקמן ד' מ"ד מבואר דלכ"ע מתנותיו לא מפגלא ליה ע"ש:

שם גמרא קומץ פיגול שהעלו כו' פקע פיגולו אם אחרים כו' ומסיק דלענין אם ירדו יעלה קאמר ובמשלה בהן האור וקמ"ל אפילו קומץ דמיפרת כו' ויש לדקדק א"כ מאי אריא קומץ פיגול משום דאם אחרים מביא כו' בכל פסולי המזבח הדין כן אם משלה בהן האור אפילו ירדו יעלו ונהי דקמ"ל אפילו קומץ דמיפרת מ"מ טעמא דאם אחרים כו' למה לי ועוד דמאי קאמר פקע פיגולו ממנו הא בכל הפסולין פקע איסורו לענין זה דאם ירדו יעלו וכבר כתבתי לעיל דבכריתות משמע דעולא לענין אכילה ג"כ קאמר דפקע איסורו ומשמע לעיל מלשון התוס' ז"ל דמתיר לאכילה ולדידי צ"ע היכי מותר באכילה כיון דלחמו של מזבח הוא ועוד דא"כ מאי פריך תנינא אלו דברים שאין חייבים עליהם כו' הא טובא קמ"ל דנהי דאין חייב על המתיר משום פיגול אבל איסורא איכא כמש"כ הרמב"ם ז"ל וקמ"ל דפקע הפיגול ומותר באכילה אלא וודאי היתר אכילה אין כאן אלא דאיסור פיגול נפקע ממנו ושפיר קאמר התם דחל עליו איסור נותר כיון דנפקע הפיגול הרי הוא כקרבן כשר דחל נותר גם על העולין ומ"מ אכתי קשה אמאי לא קאמר דהא קמ"ל דפקע פיגולו וחל עליו איסור נותר דהא לא שמעינן ממתניתין דנהי דאינו חייב במתיר משום פיגול מ"מ אין איסור נותר חל עליו דהוי פסה"מ. והשתא דהעלו לגבי מזבח פקע הפיגול וחל עליו איסור נותר:

וראיתי להרמב"ם ז"ל בפ' ח"י הנ"ל שכ' בהלכה י"ט אי אפשר שיתחייב אדם על אכילה אחת משום פיגול ומשום נותר שהפיגול הוא קרבן שנפסל במחשבה ואינו עולה לשם קרבן ולא נרצה כלל והנותר הוא הנשאר מקרבן שקרב כמצותו לאחר זמן אכילתו עכ"ל והוא מהש"ס דכריתות והקשה שם הכ"מ ז"ל הא בב' אברים משכחת לה כגון שהעלה לגבי המזבח ופקע הפיגול וחל עליו נותר ומסתימות לשון הרמב"ם ז"ל נראה דס"ל דבקרבן מפוגל ליכא נותר כלל כיון דלא הורצה ואע"פ שעלה למזבח ונעשה לחמו ואם ירד יעלה מ"מ שם פסול עליו ושמעתין מסייע ליה מדלא אשכח מידי בהא דפקע פיגולו אלא אם ירד יעלה וכדבריו מבואר בתוספתא פ"ה דזבחים אי אפשר לומר פיגול ונותר וטמא מזבח אחד שאין חייבים משום נותר וטמא אלא לאחר זריקת דמים כצ"ל שם וזבח שנפגל הוי כאלו לא נזרק. וכיון דתני בברייתא לישנא דאי אפשר משמע דליכא לאשכוחי כלל הני בהדי הדדי אפילו בב' אברים. ועי' בצ"ק ז"ל שהקשה בסוגיא דכריתות הא אבר שהעלה למזבח ופקע פיגולו אמאי הוי ליה נותר הא איסור נותר ג"כ נפקע כדר' יוחנן לקמן ע"ש. ואין כאן קושיא כיון דפקע הפיגול הוי כקרבן כשר וצריך להעלותו ע"ג המזבח אפילו ירד ואם הותיר חייב עליו משום נותר ואם העלוהו אחר שנעשה נותר פקע ממנו גם איסור נותר וזה פשוט:

והנה מימרא דעולא ומימרא דר' יוחנן לקמן נראה דפליגי אהדדי דעולא לא קאמר אלא קומץ פיגול כו' פקע פיגולו דאם אחרים מביא כו' אבל לא שאר איסורין כמו נותר וטמא ור' יוחנן אמר דנותר וטמא נמי פקע איסורן מהם והרמב"ם ז"ל נראה דפסק לתרווייהו דבפ' ח"י הנ"ל כתב להא דר' יוחנן ובפ"ג כתב להא דקומץ דפלגי' מחית אארעא כו'. וראיתי במשנל"מ ז"ל שם בפ"ג שהאריך אי בעינן משלה בו האור ברובו או אפילו במקצתו ומסקנת דבריו דלהפקיע האיסור בעינן משלה האור ברובו ולענין אם ירד יעלה סגי במשלה האור במקצתו וגם זה לא הבנתי דהא מוכח בשמעתין דחד דינא הוא הא דעולא דפקע הפיגול עם הא דאמר עולא במשלה האור יעלו כדפריך והאמרה חדא זימנא כו' אבל מדברי רב אחאי וודאי נראה דלא בעינן בקומץ משלה בו האור ברובו דהא פלגא מחית אארעא קאמר ואפ"ה מעלינן לי' לכולי' ואם נחלק בין קומץ לאבר וכמ"ש ר"ת ז"ל א"כ אין צריך לחלק בין להעלותו ע"ג המזבח ובין הפקעת איסור אלא באברים בכל גוונא בעינן משלה בו האור ברובו וכיון דאם ירד יעלה נעשה לחמו של מזבח ופקע האיסור ג"כ ובקומץ אפילו משלה האור במקצתו מעלינן ליה וה"ה דפקע האיסור והדק"ל אמאי לא כתב הרמב"ם ז"ל בהא דאם ירד יעלה דבעינן משלה בו האור ברובו ועוד קשה היכי יליף רב אחאי מהא דעולא דבקומץ סגי אפילו במקצתו ואם ירד יעלה הא עולא מיירי במשלה בו האור ברובו כמו שאמר אם אחרים מביא כו' ואימתי מביא אחרים לידי פיגול ע"כ במשלה בו האור ברובו כמו להתיר שירים וצ"ע. ועי' צ"ק ברש"י ע"ב בד"ה פקע. ואישתמיט לי' הרמב"ם ז"ל:

דף מג:

תוס' בד"ה נאמר כאן כו' ויש לפרש כו' ועי' בת"כ פ' אמור דשנויה ברייתא זו התם אהאי קרא דכל איש כו' וטומאתו עליו בטומאת הגוף הכתוב מדבר כו' וכל הני תנאי איתמרו התם והכי משמע לישנא דר' יוסי הואיל ונאמרו קדשים בלשון רבים אלא דבד' רבי איכא התם נוסחא אחרינא ע"ש. וכן כתב רש"י בחומש להאי דרשא בקרא דאמור וכן שנויה היא בפרשת צו כמו שהובא בש"ס דילן וע"כ משמע דמטומאתו דגבי מקדש יליף כמו שפירש"י ז"ל. ועי' בק"א שם והך מתניתא דאם נאמרו קולות כו' שנויה היא בפ' אמור ובפ' צו ג"כ היא שנויה בל"א ע"ש ובק"א:

דף מד.

תוס' בד"ה כיוצא בשלמים משמע דבכור דמי כו' ובעלמא אינו כן כו' הכא א"ש דאם האכל יאכל ביום השלישי כתיב ואי לאו ריבויא דמבשר מכלל ופרט לא הוי מרבינן אלא בכור דנאכל לשני ימים אלא דלא ידענא אמאי לא קאמר דבכור ומעשר הוי כיוצא בשלמים דתרווייהו נאכלים לשני ימים כדתנן באיזהו מקומן וע"ש ברש"י ותוס' ז"ל:

שם תוס' בד"ה אלא כו' דמלישנא דמפגל כו' לא אימעוט דם דדם כו' כדתני כו' שהדם מפגל הבשר ומתפגלת ע"י זריקה אם זרק לשפוך שירים אין זה מדוקדק דבתוספתא הכי אמרינן הדם מפגלת היינו אם שחט ע"מ לזרוק למחר הרי זו מפגלת כיצד היא מתפגלת זרק ע"מ לשפוך שירים או לאכול הבשר הרי זו מתפגלת והיה נראה דצ"ל איפכא שחט ע"מ לזרוק הרי זה מתפגלין זרק על מנת לשפוך שירים או לאכול הבשר הרי זה מפגל וכן תני התם בשאר עבודות דהמחשבה בשעת עבודתה נקרא מפגל וע"מ לעשות למחר איזו עבודה נקרא מתפגלת ע"ש:

שם גמרא לוג שמן של מצורע מועלין בו עד שיזרוק הדם לכאורה היה נראה דהא מני ר"מ דאמר דדם האשם הוי מתיר של הלוג דלרבנן אין דם האשם מתירו ומועלין בו עד שיתן מתנותיו כמו לוג הבא בפ"ע אבל מדברי הר"מב"ם ז"ל לא נראה כן דפסק כחכמים דליכא פיגול בלוג ואפ"ה כתב בפ"ב מהל' מעילה כהאי ברייתא דנזרק הדם אין מועלין בו וחידש עוד שם ובפ"ד מה' מח"כ דהא דאסור באכילה עד שיתן מתנותיו לא כמש"כ רש"י ז"ל דאינו אסור אלא מדרבנן אלא לוקה על אכילה כמו האוכל קודם זריקה אפילו אכל קודם שיתן מתן בהונות ומזה נראה דס"ל דלא כמש"כ רש"י ז"ל אליבא דרבי דאמר מועלין עד שיתן מתנותיו היינו דווקא מתן שבע אבל לא מתן בהונות. ולדברי הרמב"ם ז"ל דמתן בהונות מעכבין אכילתו כמו מתן ז' לרבנן ה"ה לרבי דמועלין בו עד שיתן גם מתן בהונות דמנלן לחלק בינייהו ונפק"מ לענין לוג הבא בפ"ע לרבנן ג"כ מועלין בו עד שיתן מתן בהונות ג"כ דהא בלוג הבא בפ"ע לכ"ע מתנותיו שריא לי' אלא דמלשון רש"י ז"ל נראה דהוי גרס בדברי רבי עד שיתן מתן ז' והיינו משום דבהונות דלאו צורך גבוה הוא תו לא שייך מעילה גבי' כל שכבר נתן צורך גבוה ומ"מ לשון הרמב"ם ז"ל שכ' דלוקה משום דהוי כאוכל קדשים לפני זריקה צ"ע כיון דכבר יצא מידי מעילה ע"י דם האשם מנ"ל דלענין אכילה הוי כלפני זריקה:

דף מד:

גמרא אשם מצורע בהדיא כתיב אלא לרבות אשם נזיר כאשם מצורע כו' יש לדקדק הא משמע בשמעתין דהא דאיצטריך קרא לרבות כל הני הוא משום דלא לכפרה באו והשתא דכתיב באשם מצורע דנאכל לכהנים בלא ריבויא דכל אמאי לא ילפינן נמי דאשם נזיר ג"כ נאכל לכהנים כמו אשם מצורע דאתי להכשיר וי"ל דאשם נזיר מאשם מצורע לא ילפינן דזה בא להכשיר וזה לא בא אלא למנות נזירות טהרה וק"ל:

תוס' בד"ה זה גזל הגר עי' ברה"ז ז"ל במנחות ד' ע"ג: ובצ"ק ז"ל כאן מש"כ בזה:

שם תוס' בד"ה ואפי' לקדש בו את האשה כו'. בסוף דבריהם נשארו בתימה לה' בגזל הגר למה לי ומאי נפ"מ בהא דקנאו השם ובמנחות שם כתבו דאפשר אתי לאשמעינן דמועלין בו קודם שבא ליד כהן כמו חרמי כהנים. ולדידי צ"ע דא"כ מאי מיבעי לי' בב"ק פ' הגוזל כהנים בגזל הגר אי יורשין הוו אי מקבלי מתנה ונפ"מ למעשר בהמה ואי יש בהן מעילה פשיטא דלא הוו יורשין כיון דברשות הקדש הוא קודם נתינה לכהן ומרשות הקדש ניתן לכהן. והיה נראה דלענין זה קאמר דקנאו השם ונתנו לכהן ומש"ה לא הוו אלא מקבלי מתנה כדפשיט הש"ס התם ע"ש:

ומש"כ רש"י ז"ל כאן דאגזל לחוד קאי כבר עמדו המפרשים ז"ל דבמנחות לא פי' כן אלא כתב דאכל הני קאי וכר"י דאמר בקידושין המקדש בחלקו בקדשי קדשים או בק' קלים מקודשת ועי' ברה"ז שם שהקשה הא נמנו וגמרו דאינה מקודשת ע"ש ויותר קשה דלר"י הוא ילפינן כולהו מזה יהיה לך מקודש הקדשים כדאיתא שם בקידושין ולמאי איצטריך האי לך דאשר ישיבו אלא וודאי העיקר כפירושו כאן דלא קאי אלא אגזל לחוד אלא דקשה לי מהא דמוכח התם בקידושין דר"י נמי מודה דאינה מקודשת דתנא בסיפרא דאין חולקין קדשים כנגד קדשים וכיון דלית בהו חלוקה ש"מ דלאו ממונו הוא והא בגזל הגר נמי אין בו דין חלוקה דאשם קריה רחמנא כדאיתא בב"ק שם ואפ"ה מקדשין בו את האשה והתוס' ז"ל במנחות שם הקשו הא לאו ממונו הוא דאין חולקין גזל הגר כו' ותי' דהיינו קודם חלוקה אבל אחר חלוקה ממונו הוא וא"כ בקדשים נמי נימא הכי דלאחר חלוקה הוי ממונו ומקדשין בו את האשה וי"ל דגבי קדשים דאיכא מצוה באכילה וקפיד רחמנא שיטול כ"א חלקו כמו שנאמר לכל בני כו' איש כאחיו מסתברא דאפילו לאחר חלוקה אינו יכול ליתנה לאחר וגם במה תתקדש כיון דהיא אסורה לאכול בקדשי קדשים וטובת הנאה אין בזה דאסור למוכרו לאחר ובקדשים קלים ג"כ אע"ג דשריא היא לאכול מ"מ אינו רשאי ליתנו לה אלא הוא בעצמו מחוייב לאכול. אבל לא ליתנו לאחר בתורת ממון אבל גזל הגר אין מצוה באכילתו דווקא דאטו אם גזל ממון או שאר דבר שאין ראוי אם יהיה אסור למוכרו מה יעשו הכהנים בזה וע"כ מותרין הם לאחר חלוקה למוכרו ולעשות בו מה שירצו וע"כ הא דאין חולקין גזל הגר כנגד גזל הגר היינו דווקא קודם חלוקה וגזה"כ הוא משום דאשם קרי' רחמנא אבל אחר חלוקה ממונו הוא והא דאיצטריך קרא שיכול לקדש בו אשה היינו דס"ד שלא הותר למוכרו אלא לצורך אכילה כמו קדשים קמ"ל דיכול לקדש בו אשה ג"כ ועדיין צ"ע בזה ולכאורה בקדשים קלים יכול למכור שחוט ובחידושי תמורה הארכתי בזה ע"ש:

שם תוס' בדבר הנעשה בפנים לא פיגל והא דאמר בהנזקין כו' כבר כתבתי לעיל ד' י"ד דלר' יוסי ליכא למילף בק"ו משלא לשמו ע"ש והיה נראה לומר דר' יוסי לא מיעט אלא ממקום למקום מחוץ לפנים או מפנים לחוץ דזה לא הוי דומיא דשלמים דהכל במקום אחד אבל אם חישב בעבודת פנים ע"מ לעשות עבודת פנים חוץ לזמנו ג"כ הוי פיגול וא"כ איכא לאשכוחי פיגול בפנים למאי דאמרי' לעיל טבילת אצבע מפגלת בחטאת הפנימי א"כ אם חישב בשעת טבילת אצבע ע"מ להזות למחר שפיר הוי פיגול אפילו לר' יוסי וע"כ צ"ל כן לד' הרמב"ם שפסק כר' יוסי דמחוץ לפנים או מפנים לחוץ לא פיגל וכתב דטבילת אצבע מפגלת כמבואר בדבריו פ' י"ז מה' פסולי המוקדשין והיינו שחישב בשעת טבילת אצבע להזות למחר דתרווייהו בפנים הם אלא דדבריו ז"ל שם בהלכה ב' צ"ע שכ' שם אם נתן כולן כתיקנן ואחרונה במחשבת הזמן הרי זה פסול ואינו פיגול עד שיזה במחשבת הזמן עכ"ל והיכי אשכחן פיגול אם חישב בשעת הזיה ע"כ ע"מ לשפוך שירים או להקטיר אימורים למחר וא"כ לא הוי אלא פסול דמחשב מפנים לחוץ ואפשר לומר דאשכחן פיגול במחשב בשעת הזיה דבין הבדים ע"מ להזות דהיכל למחר דבכה"ג הוי פיגול למ"ד הקטרה מפגלת הקטרה אבל לא קי"ל הכי כמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ' ט"ז מה' הנ"ל ועוד דלשון הברייתא משמע דלא הוי פיגול אלא במחשבה ומעשה בחוץ אבל לא אם המחשבה ומעשה בפנים ור"ש ור' יוסי בהא פליגי ר"ש מקיש לשלמים דכל שנעשה בפנים אין בו פיגול כלל אפילו בעבודותיו שבחוץ ור' יוסי ס"ל דהוקש לשלמים דבעבודת פנים ליכא פיגול אבל בעבודות שבחוץ יש בהן פיגול ועדיין לא נתישבו לי ד' הרמב"ם ז"ל ולפי הנ"ל א"ש ד' התוס' ז"ל שכ' דאיכא למילף בק"ו משלא לשמו דפסול מיהא הוי אפילו בעבודת פנים כיון דהא דאמר ר' יוסי דליכא פיגול בפנים לא משום דמחשב ממקום למקום אלא דפנים אימעיט מפיגול דלא הוי דומיא דשלמים וא"כ איכא למילף לפסול מק"ו דשלא לשמו דפסול גם בפנים והא דטבילת אצבע מפגלת יש לומר דאתיא אפילו כר' יוסי דעבודת פנים לא מפגלא מ"מ טבילת אצבע לאו בכלל עבודת פנים היא אלא בכלל הולכה היא ותניא בתוספתא דאם חישב בכל הג' עבודות בשחיטה וקבלה והולכה ע"מ להקטיר אימורים למחר הוי פיגול לר' יוסי משמע דאפילו בהולכת פנים לחוד ג"כ הוי פיגול משום דלאו בכלל עבודת פנים היא כיון דאיתיה נמי בחוץ ודו"ק:

דף מה.

תוס' בד"ה הילכתא למשיחא כו' ונראה דרב יוסף דווקא דאית ליה הכי כו' עי' בנדה ד' ס"א ע"ב:

שם משנה קדשי עו"ג אין חייבין כו' והשוחטן בחוץ פטור ר"י מחייב התוס' ז"ל בד"ה והשוחטן כו' דקדקו אמאי לא תני בברייתא השוחטן בחוץ ובמתניתין לא תנן תמורה ונסכים ומתוך דקדוק זה נ"ל לישב ד' הרמב"ם ז"ל שפסק בכולן כר"ש ובשחוטי חוץ כתב כר"י דחייב והיינו משום דכל הני דתני בברייתא לא קאמר ר' יוסי אלא רואה אני בכולן להחמיר משמע דלדידיה גופא לא פסיקא ליה כ"כ אלא רואה הוא להחמיר ומש"ה פסק בכל הני דתני בברייתא כר"ש דפשיטא ליה לקולא ולהכי לא תני שחוטי חוץ בברייתא משום דבשחוטי חוץ מחייב ר' יוסי כדתנן במתניתין ולא תיקשי בזה קושית התוסי"ט על הכ"מ ז"ל ע"ש ולהכי לא תני במתניתין כל הני דברייתא כיון דלא מצי למיתני דר"י מחייב בכל הני והא דתנן פיגול ונותר וטמא הוא משום דהכא עיקרן של דין פיגול ונותר וסעד לד' הרמב"ם ז"ל דפסק בשחוטי חוץ לחיובי הוא מהא דאיתא בסוף מכילתין ועו"ג בזמה"ז רשאי לעשות כן היינו להקריב בבמה מה"מ דת"ר דבר אל בני ישראל בני ישראל מצווין על שחוטי חוץ ולא עובדי גלולים היו מצווין כו' והיינו ע"כ כר' יוסי דמחייב בשחוטי חוץ דאי כר"ש למה לי למעוטי כיון דאפי' ישראל אינו מצווה על קרבן עו"ג וכן מהא דאמר רב אסי וכו' ואי ישראל עצמו אינו מצווה אמאי אסור לעשות שליחותן ועי' תוס' שם בד"ה אסור לסייען. ונראה דבהכי פליגי ר"ש ור"י ר"ש דריש מיעוטא דבני ישראל דקדשי עו"ג שהוקדשו אפילו למזבח אין בהם משום שחוטי חוץ אפילו ישראל ור"י ס"ל דקדשי עו"ג שהוקדשו למזבח חייבין עליהם משום שחוטי חוץ ועו"ג עצמן אין מצווין על שחוטי חוץ ממיעוטא דבני ישראל ועי' תוסי"ט במתניתין שכ' דלא מצא טעם מפורש לפטור שחוטי חוץ והדבר פשוט דמבני ישראל אימעיט וכנ"ל:

שם תוס' בד"ה והשוחטן כו' ועו"יל כו' לא נהנין מדרבנן כו' ועיין בחי' ריש תמורה מש"כ שם דמסתבר דאסור בהנאה מה"ת:

שם גמרא אמר ר"י רואה אני בכולן להחמיר שנאמר בהם לה' משמע דקאי גם אנסכים והיכי מייתי ראיה לזה מדכתב לה' הא כבר איפליגי בזה ר"ע וריה"ג לריה"ג מביא אפילו יין ולר"ע אינו מביא אלא עולות לבד ולפמש"כ התוס' ז"ל במנחות ד' ע"ג דהא דאינו מביא נסכים היינו אפי' לעולתו וקרבנו טעון נסכים היינו משל ציבור י"ל דר"י אפי' מלה' דקרבנו שוה לשל ישראל וכשמביא עולה או שלמים מביא עמהם נסכים ג"כ והכי משמע התם דמוקי לדרשא דאזרח כר"ע ואי בנסכים הבאין בפ"ע קאמר למה לי מיעוטא דאזרח הא כבר אימעיט מעולה אין לי אלא עולה בלבד אבל אי בנסכים הבאים עם הזבח מיירי איצטריך אזרח דהוא אינו מביא נסכים עם הזבח אלא דא"כ למה ליה למימר התם לר"ע עולה וכל אביזרהא כיון דמשל ציבור הן באין ועוד יפלא על גירסא זו הא מבואר במתניתין דשקלים אמר ר"ש ז' דברים התקינו כו' שולח עמה נסכים קריבים משלו אלמא דלר"ש הוא עצמו יכול להביא נסכים והיכי מצינן לומר דהא דאמר ר"ש הכא אין מביאין נסכים היינו אפי' עם הזבח וראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' מעה"ק שכ' עולות העו"ג אין מביאין עמהם נסכים אבל נסכיהם קריבין משל ציבור ועי' שם בכ"מ ז"ל שכ' בשם הר"י קורקוס דגרס אין מביאין עליהם נסכים וכגרסת הש"ס בתמורה והקשה הלח"מ ז"ל מהא דבה' שקלים פ"ד כתב למתניתין דשקלים ששלח עולתו ממדינת הים אם הביא דמי נסכים יקרבו משלו ואם לאו יקרבו משל ציבור אלמא מביא נסכים לקרבנו ותי' הוא ז"ל דהא דאימעיט מאזרח היינו דעו"ג אינו מחוייב להביא נסכים אבל אם הביא הביא וגם זה קשה דא"כ מאי התקינו ב"ד דיקרבו משל ציבור הא ד"ת כן הוא דקריבין משל ציבור מריבויא דככה והיה נראה בנוסחא זו בד' הרמב"ם ז"ל בה' שקלים וכן מי ששלח עולתו ממדינת הים ולא שלח עמה נסכים כו' ומיירי בישראל וא"ש לישנא דממדינת הים דאי דאי לאו הכי דבישראל מיירי מדינת הים למה לי. אבל במנחות שם מבואר דגרסינן עו"ג ששלח כו' ותיקשי דר"ש אדר"ש וצ"ע:

שם גמר' בד"א בקדשי מזבח כו' עי' תוס' בד"ה דומיא דתרומה שכ' לפרש דזה ד' ר' יוסי היא ועי' בתוספתא מבואר אבל בקדשי בדה"ב ר' שמעון נמי מודה ע"ש:

דף מה:

גמרא ובעו"ג בין בשוגג בין במזיד לא הורצה. לא מצאתי כעת להאי דינא בד' הרמב"ם ז"ל ונראה דלשיטתו דבדם קדשים ליכא טומאה כלל לא אשכחן ריצוי צוי ציץ בעו"ג וכדאמרינן בפסחים פ"ק דבישראל אשכחן טומאת קמצים אבל בעו"ג אינו קרב אלא עולות ויתבאר יותר בזה לקמן במכילתין בס"ד:

שם תוס' בד"ה אבל העצים כו' ואם תאמר כו' הא ר"ש אמר אין פיגול ונותר בעולין. יש לדקדק מאי ארי' לר"ש הא לרבנן נמי תיקשי הכא דע"כ לא פליגי עליה דר"ש אלא בעולין דלרבנן יש פיגול ונותר בעולין משום דהוי איסור כולל מיגו דחייל אבשר חייל נמי על עולין אבל הכא בלבונה וקטורת או פרים הנשרפים היכי חייל פיגול ונותר הא לרבנן נמי אין איסור חל על איסור היכא דליכא כולל או מוסיף אלא דהכא נמי איכא מוסיף מיגו דמיתסר לגבוה וכדאיתא בכריתות ד' י"ג ובטומאה הוי איסור כולל כדאיתא התם ותי' דמשכחת לה לאחר שניתך הבשר ואכתי חזי לאכילה ועי' תוסי"ט במעילה שכ' שם עד שיתיך הבשר ונעשה אפר אלא די"ל דלר"ש בסוף פ' טבול יום דאמר בשויא חרוכא אינו מטמא בגדים עוד משמע דנעשה מצותו ואין בו מעילה ומ"מ אין דבריהם ז"ל מובנים דלבשר פרים לא איצטריך קרא למעוטי ואפילו לרבנן ליכא פיגול [ועיקר קרא דר"ש אתי למעוטי דליכא פיגול באימורים דידהו] ובאימורים איכא מעילה עד שנעשה אפר כדתנן במעילה שם עד שתצא לבית הדשן:

גם מה שהקשו הא פקע פיגול מכי משלה בהן האור לדבריהם דאיירי בבשר פרים צ"ע אי פקע הפיגול מכי משלה האור דדווקא בקרב על המזבח אמרינן דנעשה לחמו של מזבח אבל פרים הנשרפים מחוץ למחנה מנ"ל דפקע פיגול מהם:

ומש"כ ומ"מ קשה מפיגול משמע דנותר וטמא ניחא להו ולעיל אמרינן דאיסור נותר וטמא ג"כ פקע במשלה בו האור ועיקר קושיתם מחטאות הפנימיות הוא למאי דאמר ר"ל דמודה ר"ש לפסול דאל"ה הא איצטריך דאין פיגול פוסל בחטאות הפנימיות והעיקר דר"ש דמתניתין אזיל בשיטת ר"ש דמתניתין דכריתות דבקדשים איסור חל על איסור וא"כ לר"ש דברייתא דאמר אין פיגול בעולין אי ס"ל הך דרשא למעט חטאות הפנימיות ע"כ אתי למעוטי דלא מיפסלי כלל בפיגול דלמעט אכילתו מכרת לא איצטריך:

ובאותו ענין יש לי לדקדק בהא דמוכח הש"ס בכריתות שם דרבי ס"ל גבי קדשים אחע"א מדמרבינן כל חלב למעילה ומנ"ל דילמא משום דמעילה הוי איסור מוסיף דאיכא איסור מעילה עד שלא נעשה אפר אע"ג דאינו ראוי לאכילה ואיסור חלב ליכא דשויא חרוכא ואינו ראוי לאכילה ובחי' יבמות כ' אי מה שניתוסף איסור לאחר זמן חשיב איסור מוסיף אי לא והארכתי שם בענין זה:

שם בא"ד ועוד י"ל דמשכחת לה בב"א כגון שהביא ב' שערות וכדאיתא ביבמות ולדידי צ"ע דע"כ לא אמרינן התם כן אלא בזר ששימש בשבת ובע"מ ששימש בטומאה דאיסור אגברא הוא וחלין שניהם כאחת כשהביא ב' שערות אבל הכא דהאיסור חל אחתיכה וכיון דאין איסור פיגול ונותר יכול לחול מפני איסור מעילה אפילו כי הביא שערות אח"כ לא משכח אלא איסור מעילה לחוד ועי' בכריתות במשנה בהא דאמר ר אם עבר זקן ונשאה ובנוסחת הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה שם וגם בפרט זה הארכתי בחי' יבמות פ' ד"א ע"ש:

שם בא"ד וזה אין להקשות כו' למה לי קרא בדם כו' ולזה י"ל דנפ"מ לדם שמלחו או בשלו דאינו עובר עליו משום דם ואיצטריך קרא דלא לחייב משום נותר וטומאה. ומנותר בלא"ה לא קשיא דאיצטריך דליכא איסור הנאה דדם אין בו מעילה ואם היה בו נותר היה נאסר בהנאה וגם בזה כתבתי שם בחי':

דף מו.

גמרא חוץ מן הדם כו' עי' בד' התוס' ז"ל בשמעתין ועי' בתוס' ישנים ביומא שהאריכו יותר בזה ועי' בחי' בסוף תמורה ובחי' מעילה שם:

דף מו:

גמרא סד"א הואיל ואמר ר"ש כל שאינו על מזבח החיצון כו' יש לדקדק הא כבר מרבינן לעיל מאשר הם מקדישים לי דאפילו דבר שאין לו מתירין אע"ג דפיגול אין בהם מ"מ חייבים משום טומאה ומהיכא תיתי למימר דפנימיות אימעיט נמי מטומאה מדפיגול אין בהם וי"ל כיון דפנימיות יש להם מתירין ואפ"ה אימעיט מפיגול ה"א דקיל נמי לענין נותר וטומאה וק"ל:

שם גמרא אבל בטומאת הגוף ד"ה אינו לוקה כו'. והקשו התוס' ז"ל מהא דאמר ר"י לעיל ג' כריתות כו' ואחת לדברים שאינן נאכלים. וכן במשנה במעילה תנן גבי לבונה נותר וטמא ופיגול ט"ס הוא ע"ש במשנה ובאמת קושיות גדולות הם ופשטי' דמתניתין דילן ג"כ משמע דבטומאת הגוף מיירי. ועוד דמחייבי רבנן משום נותר גם בדברים שאין חייבים משום פיגול ואי ת"ק מיירי דווקא בדברים הנאכלים א"כ מנלן דת"ק פליג אדר"ש כלל בדברים שאינן נאכלין ואי לאו דמיסתפינא הייתי אומר דבל"ק צ"ל מחלוקת בטוה"נ דבהא חייב ת"ק כדכ' אחת לדברים שאינן נאכלין אבל טומאת בשר ד"ה אינו לוקה וא"א כמחלוקת כו' מ"ט כיון דקרינן וטומאתו עליו קרינן בי' והבשר אשר יגע כו' ולהאי לישנא קיל לי' טומאת בשר מטומאת הגוף ולאידך לישנא חמיר לי' טומאת בשר דלל"ק בטומאת הגוף כתיב כרת לדברים שאינן נאכלים וח"א דלא מחייב ת"ק אלא בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר מודה דפטור דדרשא דוהבשר לרבות ס"ל דאינה אלא לפוסלה בעלמא וא"א כמחלוקת כו' כיון דקרינן בי' וטומאתו עליו כו' ולאידך לישנא הוי איפכא דבטומאת בשר גם ר"ש מודה מדרשא דוהבשר וח"א כמחלוקת כו' כיון דלא קרינן בי' וטומאתו עליו והוא ע"ד תרי לישנא דאביי ורבא לעיל (ד' לד) ע"ש דלאביי חמירא לי' טומאת בשר ולרבא חמורא לי' טומאת הגוף וסלקא שמעתא הכא דת"ק מחייב בין בטומאת הגוף בין בטומאת עצמן אפילו דברים שאין נאכלין. וכן כתב הרמב"ם בפי' המשנה דבתרתי פליגי. וכן מבואר בתוספתא דר"ש פוטר בדברים שאין נאכלים משום נותר וטמא משמע דת"ק מחייב משום נותר וטמא וקצת יש לדקדק למה פטרינן לעיל מן העצמות וגידים אם אכלן (לא) משום פיגול (ולא) משום נותר וטמא כיון דלכתחילה קריבין ע"ג המזבח ליכשר להו חיבת הקודש וליחייב גם אם אין ראוין לאכילה וי"ל דעצמות וגידים לא חשיבי כ"כ ואם ירדו לא יעלו ע"כ לא מהני בהו חיבת הקודש לאכשורי לאכילה וכבר הבאתי לעיל (דף ל"ד דברי פי' המשניות להרמב"ם ז"ל דנראה משם דבעצים ליכא למ"ד דחייב על אכילתן אלא לענין להקריבן בטומאה הוא דהוזכר עצים ודבריו ז"ל נפלאים דאמאי ליפטר אם הקריבן בטומאה ומאי איכפת לן לענין הקרבה אי חזי לאכילה אי לא ובחיבורו סוף פ' ח"י מה' פה"מ נראה דפי' עצים נמי לענין אכילה וכמו שיבואר וכל הנ"ל כתבתי לישב קושיות התוס' ז"ל מכל הני דוכתי דמבואר דרבנן מחייבי משום נותר וטמא בעצים וקטורת ולבונה:

אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאינו חייב בעצים ולבונה וקטורת משום פיגול ונותר וטמא ופיגול כדי נסבא דבלא"ה לית בהו פיגול דהם עצמן מתיר וכי איצטריך לי' משום נותר טמא ועי' כ"מ ז"ל מש"כ שם ועי' משנל"מ ז"ל שם. ונראה דפסק כר"ש דאין לומר דפסק כהאי לישנא דמחלוקת בטומאת בשר דהא מבואר בדבריו ז"ל דחיבת הקודש לאו דאורייתא וכמו שדקדק התו"יט. וכבר כתבתי לעיל בזה בד' ל"ד וא"כ מ"ט דפסק כר"ש בהא ועוד לדידי' כרת השלישי למה דהא לחטאות הפנימיות לא איצטריך דאפילו פגול נמי איכא בהו אם פיגל בדבר הנעשה בחוץ וי"ל דמהא גופא דאמרינן בפסחים דהא דדרשינן גבי טומאת בשר והבשר כו' לרבות עצים ולבונה הוא מעלה בעלמא מש"ה פסק נמי כר"ש בטומאת הגוף דכל היכא דקרינן והבשר כו' קרינן בי' וטומאתו עליו וכל היכא דלא קרינן בי' והבשר כו' לא קרינן בי' וטומאתו עליו והכי אמר רבא להדיא בפסחים (דף ע"ט) לענין פסח הבא בטומאה ע"ש אע"ג דהתם לא פסק כוותי' דרבא ע"ש היינו משום דמ"מ מוטב שיאכל בטומאת בשר ולא בטומאת הגוף אבל היכא דלא קרינן כלל והבשר אשר יגע כו' לא קרינן בי' וטומאתו כו' כיון דחיבת הקודש לא מכשר לאוכל א"כ היכא אשכחן דליחייב בדבר שאין ראוי לאכילה וכבר כתבתי לעיל מה שנראה מד' הרמב"ם ז"ל בפ' ח"י מה' פסה"מ דלקי אם אכל לבונה שנטמאה ועדיין צ"ע ובת"כ איתא דהא דפטר ר"ש בדברים שאין נאכלים לא מסברא הוא דפטר אלא מכלל ופרט הוא דפטר מה שלמים נאכל אף כל הנאכלים למעוטי דברים שאין נאכלים:

שם גמרא מתיב רבה כו' עי' בריש מכילתין מ"ש בדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה:

דף מז.

גמרא מנין למתעסק בקדשים כו' גם בזה כתבתי לעיל בריש מכילתין מה שיש לדקדק בזה:

שם גמרא אמר אביי ר"א בר"י כו' ורשב"א אמרו דבר אחד ומסיק דרשב"א מודה לכולהו דהשתא בשבת אמרינן כו' ויש לדקדק הא בפ' המצניע אמרינן בתלמיד שאמר לו רבו כו' אי אצנעי' רביה חייב התלמיד עליו אפילו לרבנן ע"ש בד' התוס' ז"ל אלמא דטעמא משום דחשיב ליה לרביה גם התלמיד חייב וה"נ לרשב"א כיון דחשיב לאדם אחד חייב המוציא ומה ענין לזה מחשב וזה עובד ועוד דהא מקרא ילפינן דבעלים מחשבין והקריב המקריב אבל מסברא מחשבת בעלים לאו מחשבה כיון דלא עביד עבודה ורשב"א ע"כ מסברא קאמר הכי כל דחשיב לאחד בעולם כל אדם חייב עליו ועי' בירושלמי פ' המצניע דמוקי לטעמיה דר"א בר"ש בסתם והוציא ע"ד ראשון ע"ש ויש להסתפק למ"ד דהבעלים מפגלין על מי חל האזהרה אי על הבעלים או על כהן העובד די"ל דבעלים בכלל המקריב לא יחשב אבל הכהן העובד אינו מוזהר כיון דאינו מחשב כלל או י"ל דהכהן מוזהר שלא לשחוט במחשבת בעלים והבעלים אינן מוזהרים כיון דלא עבדי עבודה ונהי דלענין פיגול הוי לאו שאין בו מעשה נפ"מ לענין שחיטה לעבודה גלולים ובעלים חישבו אי חייב השוחט משום שוחט לעבודת גלולים אי לא וצ"ע ועי' סוף טבול יום דאמר ר' יוסי ג"כ כהאי לישנא דמתניתין ע"ש ואין הלכה כמותו שם ועי' בתוי"ט ובתוספתא שם:

הדרן עלך בית שמאי פרק רביעי

תוכן העניינים

קרן אורה על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה