קרן אורה על זבחים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק ג - כל הפסולין
דף לב.
גמרא שחטו דיעבד כו' לכתחילה לא ורמינהו כו' משמע ליה מברייתא דתני שהשחיטה כשירה כו' דאפילו לכתחילה כשרים כיון דלא הצריכה התורה כהונה בשחיטה מנלן לאחמורי לכתחילה ומשני דכולן כשרים אפי' לכתחילה והאי דנקט דיעבד משום טמאים דמדרבנן לכתחילה לא שמא יגעו בבשר ופריך וטמא דיעבד שפיר דמי ורמינהו וסמך ושחט מה סמיכה כו' אף שחיטה בטהורים ויש לדקדק היכי משמע ליה מהכא דאפילו דיעבד נמי לא דילמא לא נאסר אלא לכתחילה משום איסור כניסה בטומאה אבל השחיטה כשירה בדיעבד וי"ל דא"כ למה לי הקישא דוסמך ושחט הא איסור כניסה בלא"ה ידעינן אלא לאשמעינן כי היכי דסמיכה ליכא בטמאים כלל ה"נ שחיטה ליכא בטמאים ולאו שחיטה היא כלל ומשני דהאי הקישא אינו אלא מדרבנן דסמיכה שפיר ליכא בטמאים דביאה במקצת שמה ביאה אבל שחיטה אפשר דעביד סכין ארוכה ושחיט ורב חסדא מתני איפכא מה שחיטה בטהורים כשמעון התימני דהשוחט ג"כ צריך שיהיה לפנים אף סמיכה בטהורים אע"ג דביאה במקצת לא שמה ביאה ואפשר דמעייל ידיה כו' מ"מ פטריה רחמנא מסמיכה משמע דלשמעון התימני שחיטה בטמאין פסולה דיעבד וכי מחשבו אפילו בשחיטה לא הוי מחשבה אלא די"ל דלשמעון התימני נמי ליכא אלא איסור לכתחילה משום כניסה אבל דיעבד אם נכנס הטמא ושחט השחיטה כשירה ואפ"ה שפיר ילפינן בהקישא דטמא פטור מסמיכה כי היכי דטמא אינו שוחט לכתחילה מה"ת וא"כ י"ל הא דרב חסדא מתני איפכא אתי לשנויי מתניתין דתנן דיעבד משום דאתיא כשמעון התימני דטמא אסור לשחוט לכתחילה:
והרמב"ם ז"ל בפ"א מה' פסהמ"ק כ' דטמא אסור לשחוט אע"פ שהוא חוץ לעזרה ופשט ידיו לעזרה ושחט שמא יגע בבשר ודקדק הלח"מ הא בגמרא אמרינן דעביד סכין ארוכה ותי' דזה אליבא דמ"ד ביאה במקצת שמה ביאה אבל למאי דקי"ל דלא שמה ביאה מותר לשחוט ע"י פשיטות ידו אי לאו דשמא יגע בבשר. ואין זה מובן דהא איסורא איכא לכ"ע גם בביאה במקצת כמבואר בד' הרמב"ם ז"ל פ"ג מה' ביאת מקדש וא"כ בלא"ה אסור לכתחילה לשחוט ע"י פשיטת יד ונראה דמש"כ הרמב"ם ז"ל ופשט ידיו בעזרה אין כוונתו שהכניס ידיו לעזרה אלא ע"י סכין ארוכה וכמש"כ בפי' המשנה ג"כ ולקמן בשמעתין יבואר יותר בזה בס"ד:
תוס' בד"ה שהשחיטה כשירה בנשים כו' עי' תוס' קידושין דף נ"ב שהקשו מכאן לפי' רש"י דאשה אסורה ליכנס לעזרה מהא דאשה שוחטת לכתחילה ע"ש ואין מזה הכרח דאפשר בסכין ארוכה וליכא למימר דילמא אתיא לאמשוכי דלכ"ע ליכא בנשים ליכנס לעזרה אלא איסור דרבנן ולא שייך למיגזר ובלא"ה אין כאן קושיא כ"כ דרש"י ז"ל מודה דלצורך עבודה נכנסת ואפילו לסמוך דאינה מחויבת יכולה ליכנס דנשים סומכות רשות וה"נ מותרת לשחוט קרבנה ולא כ' רש"י ז"ל דיש איסור אלא שלא לצורך עבודה וק"ל:
שם תוס' בד"ה ובטמאים כו' וא"ת תיפוק ליה דילמא אתי לאימשוכי כו' ונראה דמתניתין גופא משמע ליה להש"ס דטעמא דטמאים אסורין לכתחילה הוא משום שמא יגעו בבשר מדתנן ובלבד שלא יגעו בבשר ומאי קמ"ל בזה אלא אתי לאשמעינן דהא דאסור לכתחילה הוא משום שמא יגעו בבשר והך גזירה עדיפא שמא יפסול הקרבן לגמרי אבל בהנך חששי שמא ימשך או שמא יכניס ידו אין כאן חשש לפסול הקרבן:
שם בא"ד והקשה רבינו אפרי' כו' איך יתכן שיהי' סכין ארוכה כ"כ ותי' ר"ת דבנטמא בעזרת נשים לא החמירו על טמא מת לצאת כו' ומורי [היינו הר"י ז"ל] מתרץ דלא גזרו אלא בעזרת נשים ואפשר לשחוט דרך שאר פתחים כו' ולהני תרתי תי' יקשה בקדשי קדשים הא לא אפשר ליה לטמא לשחוט אבל אין לחוש לזה דהא דאמרינן שמא יגעו בבשר הוא משום קדשים קלים והר"ר אפרים תי' דשחיט דרך גגין ועליות כו' ובחולין ד' ב' תי' עוד דאיירי בבמה ולא משמע הכי בשמעתין דקאמר שחיטה נמי הכתיב לפני ה' אפשר דעביד סכין כו' אלמא דמיירי במקדש דבבמה מאי לפני ה' דקאמר וי"ל דאמתניתין דחולין כ' כן דמיירי בבמה אלא דא"כ מאי קאמרינן התם תנינא חדא זימנא הכא במכילתין דילמא אי מהכא ה"א דטעמא משום שמא יכניס ידו לפנים וכמ"ד ביאה במקצת שמה ביאה ובקדשי מקדש או דה"א דטעמא משום דאתי לאמשוכי בפנים ועי' תוס' ותו"י ביומא שם וכ"ז בקדשי המקדש אבל בקדשי במה ה"א דגם לכתחילה שרי לטמא לשחוט להכי אשמעינן מתניתין דחולין דאפילו בקדשי במה אסור לטמא לשחוט שמא יגע בבשר ולפמש"כ לעיל דממתניתין גופא שמעינן דטעמא משום שמא יגע הוא א"ש ודו"ק:
דף לב:
גמרא שחיטה נמי אפשר דעביד סכין ארוכה ושחיט. לכאורה השתא דקיימינן דביאה במקצת לא שמה ביאה בלא"ה מצי מעייל ידי' ושחיט ולמה ליה סכין ארוכה ועי' תוס' לעיל בד"ה ובטמאים כו' בתי' של הר"ר אפרים אבל בריש חולין משמע דאיצטריך סכין ארוכה כו' משום מגע גופא דבסכין כדרכו קרוב לוודאי שיגע בבשר:
שם גמרא מצורע שחל שמיני שלו בע"פ כו' וראה קרי כו' ומסיק עולא משום הואיל והותר לצרעתו כו' ואמרינן ביבמות דמודה עולא אם ראה קרי בליל שמיני דאינו נכנס כיון דלא היה לו שעת היתר וכ' התוס' ז"ל דהכי דייק מברייתא דתני וראה קרי בו ביום דווקא עי' תוס' בד"ה א"ל מטונך וא"כ למ"ד ביאה במקצת לא שמה ביאה דלא איצטריך לטעמא דהואיל והותר כו' א"כ אפילו ראה קרי בליל שמיני יכנס דיבא עשה שיש בו כרת וידחה עשה דדבריהם וקשה קצת על הרמב"ם ז"ל שכ' בפ"ו מהק"פ ברייתא זו כו' וראה קרי בו ביום ולשיטתו דביאה במקצת לא שמה ביאה א"כ מאי ארי' בו ביום אפילו ליל שמיני נמי ידחה עשה של דבריהם וצ"ל דל"ד בו ביום ועי' בפ"ג מה' ביאת מקדש שהשיג הראב"ד ז"ל על פסקו של הרמב"ם ז"ל דביאה במקצת לא שמה ביאה מהא דעולא כו' ע"ש ובכ"מ ול"נ דהרמב"ם ז"ל לשיטתו מוכיח מהאי ברייתא גופא דלא שמה ביאה דאי שמה ביאה הדרא קושין היכי דחי עשה שיש בו כרת לעשה ול"ת של טבול יום בעזרה דאי משום הואיל והותר מח"כ ה"נ הותר ט"י. הא מח"כ קיל ואין בו אלא מכות מרדות אם נכנס כולו לעזרה כמבואר בדבריו שם בפ"ג והיכי מצינן למימר הואיל והותר מח"כ הותר נמי ט"י אלא ע"כ צ"ל דביאה במקצת לא שמה ביאה ועי' רש"י ז"ל ותוס' לקמן בד"ה רבינא אמר כו' ומ"מ גם מסוגיא דשמעתין קשיא טובא לשיטת הרמב"ם בט"י ומח"כ דלית בהו כרת ויתבאר עוד לקמן בשמעתין:
ויש לדקדק עוד לעולא דהותר אפילו כניסה לעזרה דיש בו כרת כש"כ דהותר הכניסה לעזרת נשים ומאי קאמרינן בברייתא מוטב כו' וידחה עשה שאין בו כרת הא אין כאן דחי' כלל דאפילו בעזרת ישראל הותר וצ"ל דלא הותר אלא ביאה במקצת אבל לא כולו ועי' תוס' יבמות שהקשו כיון דהותר מקצתו אמאי לא הותר ליכנס כולו ותי' דלא הותר אלא ביאה במקצת דאיתרבי מהקישא ועוד כיון דאפשר במקצת אם יכנס כולו הוי כבא בארוכה דחייב כרת ע"ש בריש יבמות ולהאי תירוצא במחנה לויה דצריך ליכנס כולו הותר ג"כ מכש"כ דהותר במחנה שכינה במקצתו ואכתי למה לן טעמא דדחי' וי"ל כיון דאיסור מחנה לויה לא הותר לצרעתו דליתיה גבי מצורע אי לאו טעמא דדחי' לא הוי אמרינן הואיל והותר הותר דאיסור מחנה לויה קדים ולא אשכחן היתר גבי' להכי איצטריך טעמא דדחי' במחנה לויה ובמחנה שכינה אמרינן הואיל והותר הותר ומעין זה כ' התוס' ז"ל בד"ה א"ל:
שם גמרא דילמא ה"ק מר רובן כו' ונחלקו בזה אביי ורבא לחלק בין היתר לדחי' ולדידי קשה בלא"ה היכי יליף רב יוסף מהא דעולא לרובן טמאי מתים כו' דעולא ה"ק הואיל והתירה התורה למח"כ להכניס ידיו לעזרה כדי ליטהר ה"נ דהותר איסור ט"י הואיל ואישתרי אישתרי היינו ג"כ כיון דהתירה התורה במצות יבום איסור אשת אח ה"א דכל עריות הותרו במקום מצוה כי האי כל כמה דלא אשכחן איסור גבייהו אבל הכא בפסח הא אשכחן בהדיא דטומאת מת הותרה למצות פסח וזיבה לא הותרה וי"ל דה"ק עולא הואיל והותר לצרעתו כו' דהא אכתי שם טומאה עליו מצרעתו ואין כח בקרי להוסיף עליו טומאה וכיון דהותר הותר וא"כ ה"נ רובן טמאי מתים ונעשו זבים אין הזיבה מוספת טומאה עליהם והואיל והותר הותר ואמר לי' אביי דלא דמי דהתם התירא הוא והואיל ואישתרי אישתרי טומאה דחוי' היא להא אידחאי כו' דמ"מ איתוסף טומאה עליו מעט ורבא קאמר איפכא היכא דהתירא הוא הוי טומאה ראשונה כמו שאינה וחלה השני' והיא לא אישתרי אבל טומאה דחוי' היא ואיתא לטומאה ראשונה ג"כ והואיל ונדחית גם השני' אידחאי וא"ש בזה קושית התוס' ז"ל בריש יבמות בסוגיא דעלי' הא דאמר ערוה לא צריך קרא והא איצטריך דלא לימא הואיל ואישתרי אישתרי כדאיתא ולפי הנ"ל ניחא דבהתירא לא ס"ל לרבא הואיל ואישתרי כו' כדאמר הכא בשמעתין ולפי דברי רבא נראה דס"ל הכי להלכה ברובן טמאי מתים כו' דאמרינן הואיל ואידחי כו' והרמב"ם ז"ל לא כתב להאי דינא בהלכותיו נראה דס"ל דלא להלכה אמרה רבא אלא דרך שקלא וטריא אבל להלכה קיי"ל מאי דאידחי אידחי ומאי דלא אידחי לא אידחי ודו"ק:
דף לג.
תוס' בד"ה מכלל כולי והא דאמר רב תחליפא כו' זאת ולא ס"ל וביומא שם כתבו לתרץ דהכא בפסח דהוי בקרבן יחיד ס"ל לרבא דדחוי' היא ומהדרינן אטהורים. וזה דלא כמש"כ שם דף ז' בד"ה כיון דהא דמהדרינן אטהורים בקרבן יחיד הוא רק מדרבנן וא"כ לרבא דמדאורייתא התירא הוא היכי קאמר הואיל ואידחי אידחי ונראין הדברים דמדאורייתא אין חילוק דלא אשכחן אלא חד פלוגתא בכל קרבנות ציבור אי הותרה או דחוי' ומנלן לחלק ביניהו ולומר דבפסח לכ"ע דחוי' היא:
ויש לדקדק עוד בשמעתין בהא דאמר רבא מה לי [חד] דחי' מה לי שתי דחיות הא מצינו גבי מת מצוה דאיצטריך קראי יתירא אם ניתוסף עוד איסור ותחילה ילפינן לכהן לחוד דמידחי מפני מת מצוה ואח"כ יליף לכהן ונזיר ולמש"כ א"ש קצת דהכא כיון דטומאת מת עליו אין הזיבה מוספת עליו טומאה וצ"ע יותר בזה:
שם גמרא לימא מסייע ליה כו' אמר רב יוסף הא מני ר' יוסי בר"י היא ולהאי לישנא למאי דקיי"ל ביאה במקצת לא שמה ביאה ולא מרחק צפון גם במצורע תיכף לסמיכה שחיטה ומעייל ידיו וסמיך ולאידך לישנא דרב יוסף דבכל כחו בעינן וראשו ורובו מכניס לא אפשר לתכוף סמיכה לשחיטה והרמב"ם ז"ל בפ"ד מה'. מח"כ כתב בסמיכת אשם מצורע דמעייל ידיו וסמיך והיינו כשינויא קמא דרב יוסף ובפ"ג מה' מעה"ק כתב דסמיכה בכל כחו בעינן וא"כ ע"כ ראשו ורובו מכניס וא"א ע"י הכנסת ידיו. והכ"מ ז"ל כתב שם דהא דבעינן בכל כחו הוא ממימרא דרב יוסף לאיכא דאמרי וזה קשה דא"כ ראשו ורובו הוא מכניס ומדברי הרמב"ם ז"ל שם נראה דאע"ג דבעינן סמיכה בכל כחו מ"מ אפשר לסמוך בהכנסת ידו ע"ש הלכה י"א וצ"ל לדבריו ז"ל דלכ"ע בכל כחו בעינן וקאמר רב יוסף דלהכי לא התירו לו לכתחילה ע"י הכנסת ידיו משום דרגילות הוא להכניס ראשו ורובו כדי לסמוך בכל כחו אבל בדיעבד אם הכניס ידו וסמך הוי סמיכה והוא ז"ל פסק כלישנא קמא דרב יוסף ולא חיישינן להכנסת ראשו ורובו וגם קיי"ל דלא מרחק צפון להכי כתב במצורע ג"כ דתיכף לסמיכה שחיטה ע"י הכנסת ידו והלח"מ ז"ל בפ"ד מה' מח"כ הקשה הא בפ"ג מה' מעה"ק כ' דטמא לא יסמוך ואכתי היכי מותר במצורע לסמוך בעזרה או למה לא יסמוך טמא לכתחילה ע"י הכנסת ידו ע"ש שהאריך והדברים פשוטים דטמא אינו סומך לכתחילה מדרבנן דביאה במקצת נמי איסורא דרבנן עכ"פ איכא וכמו שכ' לעיל ודווקא הכא במצורע הוא דאמרינן ליעייל ידיו וכמו שכ' התוס' ז"ל בד"ה ניעול ונסמוך אבל שאר טמאים קי"ל בכל דוכתי דמשלחין קרבנותיהם ואין סומכין ועוד נ"ל לד' הרמב"ם ז"ל דבמח"כ דליכא אלא מכות מרדות בעזרה מנ"ל דאיכא איסורא כלל בביאה במקצת כיון דליכא אלא איסור דרבנן בביאה במקצת אפי' בטמא הכא במח"כ לא גזרו כלל והך מתניתא דס"ל דשל מצורע לא הוי תיכף לסמיכה שחיטה ע"כ כמ"ד מרחק צפון אתיא והכי משמע שם בתוספתא דנגעים דכהאי תנא ס"ל ע"ש:
אלא דלפ"ז צ"ע מש"כ שם דהתנופה של אשם ולוגו הכהן לבד מניף ואמאי לא יניפו גם הבעלים עם הכהן ככל תנופות ע"י שיכניס ידיו לעזרה ועי' שם בכ"מ ז"ל בשם הר"י קורקוס ז"ל ובלח"מ שם מש"כ בזה. ואינו מספיק כיון דאפשר לקיים שניהם הבעלים והכהן מנ"ל למעוטי בעלים מתנופה זו ובשמעתין יתבאר עוד בזה:
שם גמרא מאי קסבר אי סמיכה דאורייתא ותיכף לסמיכה כו' דאורייתא ליעול ולסמוך כו' ואיכא תרי לישני לרב אדא בר מתנה לחד לישנא מדרבנן הוא משום גזירה שמא ירבה בפסיעות ולאידך לישנא דסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא וי"ל דלישנא קמא ס"ל דביאה במקצת לא שמה ביאה והא דלא מעייל ידיו או כמ"ד מרחק צפון או כרב יוסף דראשו ורובו מכניס אלא דפריך ליעול ולסמוך ע"ז משני גזירה שמא ירבה בפסיעות ואידך לישנא ס"ל כמ"ד ביאה במקצת שמה ביאה ולהכי בזו איני קורא תיכף כו' דידו ג"כ אסור להכניס וע"ז יקשה נמי ליעייל ידיו דרחמנא אמר וליכא לשנויי משום גזירה דבהכנסת יד ליכא גזירה וע"כ צ"ל דסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא וא"כ בתנופה לכ"ע יכול להכניס ידו להניף אפי' למ"ד ביאה במקצת שמה ביאה כיון דמצות תנופה כך היא בידי הבעלים והכהן א"כ רחמנא אמר ליעול ובאמת בתוספתא שם מבואר כן דהתנופה והסמיכה היה ע"י הכנסת ידו לעזרה אלא דלא היה תיכף לשחיטה דהשחיטה היתה בצפון המזבח ומה שהוציא הרמב"ם ז"ל לתנופת מצורע דהיתה בכהן לחוד כבר כתבתי דלא מצאתי תי' מספיק לזה אם לא כדברי ר"י קורקוס ז"ל דשמעתין מוכח דלא היה שום הכנסת יד של מצורע בעזרה לא בתנופה ולא בסמיכה ופשטי' דקרא דמצורע ולקח הכהן את הכבש כו' והניף אותם משמע דלא היתה התנופה אלא בכהן לחוד:
והתוס' ז"ל בד"ה סמיכת כו' הקשו מ"ט דסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא ע"ש ונראה דמהאי טעמא גופא לאו דאורייתא היא כיון דעדיין טמא הוא וסמיכה בטהורים היא ומצורע דאסור ליכנס לא הוי בכלל הקיש דאשם לחטאת. אלא דקשה דהא עיקר קרא דכחטאת כאשם דילפינן מינה סמיכה לאשם גבי מצורע כתיב והיכי מצינן למימר דסמיכתו לאו דאורייתא וע"כ לרבנן דר"א לעיל בפ"ק סמיכת אשם מצורע דאורייתא והא דאמרינן הכא דלאו דאורייתא היינו דהך ברייתא ס"ל הכי ולא קיי"ל הכי ומיושב בזה קושית התוס' ז"ל מהא דמנחות ד' ס"א דוודאי איכא תנאי דס"ל סמיכת אשם מצורע דאורייתא ולר"א דדריש הקישא דכחטאת כאשם למילי אחריתי אליבי' איכא למימר דסמיכה זו לאו דאורייתא וא"ש נמי הא דלעיל דף ד' דפריך מה לשלמים שכן טעונין סמיכה דאליבא דר"א קיימינן התם ואליביה י"ל דסמיכת אשם מצורע לאו דאורייתא דהקישא דכחטאת כאשם למילי אחרינא איצטריך ועי' בתוס' בד' הנ"ל שכ' דלא מצי למיתני כל אשמות כו' חוץ מאשם נזיר כו' לא ידענא מנ"ל דאשם נזיר סמיכתו לאו דאורייתא ג"כ דלא אשכחן בשום דוכתא מאן דאמר הכי ולפמש"כ נראה דדווקא אשם מצורע קאמר דלאו דאורייתא ועי' בה"ז ז"ל שכ' דנזיר טמא ג"כ בכלל מח"כ הוא ול"נ דלא הוי מח"כ אלא זב ומצורע וכן מבואר בכמה דוכתי:
שוב ראיתי דמש"כ התוס' ז"ל לעיל ד' י' ע"ב דהקישא דכחטאת כאשם היינו קרא דכתיב גבי מצורע אינו מוכרח אלא בפ' צו גבי תורת האשם כ' כחטאת כאשם תורה אחת יהיה ומהאי קרא ילפינן כל הני מילי לר"א ולרבנן אתי לסמיכה ובת"כ פ' צו יליף סמיכה לאשם מתורה אחת יהיה כו' ע"ש ומ"מ י"ל דלרבנן דדרשי להאי הקישא לסמיכה ה"ה כחטאת האשם דגבי מצורע דרשינן ג"כ לסמיכה ואליבייהו סמיכת אשם מצורע דאורייתא. אבל לר"א דאיצטריך הקישא למילי אחריני נהי דבכל אשמות יליף נמי לסמיכה מחטאת דאין הקיש למחצה אבל במצורע לא ילפינן סמיכה בהקישא כיון דעדיין טמא הוא ואינו יכול ליכנס לפנים אע"ג דחטאתו בעי סמיכה ועדיין טמא הוא כדתני שאין יכול ליכנס עד שמזין מדם חטאתו ומדם אשמו מ"מ אשם הוא עיקר הכשירו וחטאתו אינו מעכב ועדיין צ"ע בזה וכבר הארכתי בזה במקום אחר בדברי הרמב"ם ז"ל בעיכוב קרבנות מצורע כי יש בזה מקומות הצ"ע:
דף לג:
רבינא אמר לענין מלקות איתמר ופי' רש"י ז"ל דרבינא אתי לשנויי דלא תיקשי מהא דמצורע שראה קרי כו' והקשו התוס' ז"ל דאכתי תיקשי היכי אתי עשה ודחי ל"ת ועשה דכתיב טמא יהיה לרבות ט"י והנה להך עשה דטמא יהיה י"ל דלא קאי אביאה במקצת כיון דביאה במקצת לא חמיר כ"כ בטמא ממש וליכא גבי' אלא לאו מנלן דעשה דטמא יהיה לרבות ט"י אתי נמי לביאה במקצת. ועוד דטמא יהיה גבי כרת כתיב וע"כ לא איתרבי אלא לביאת כולו וכיון דליכא אלא ל"ת גרידא לא תיקשי נמי הא לא הוי בעידנא כו' דלענין זה וודאי עשה שיש בו כרת חמיר וכדאיתא בפ' תמיד נשחט גבי עשה דהשלמה ועי' תוס' ז"ל שם. והכי משמע מדברי התוס' ז"ל בחולין בריש פ' אותו ואת בנו דכ' בפשיטות דאין עשה שיש בו כרת דוחה ל"ת ועשה ע"ש וכן מילת גדול לא דחי י"ט דהוי עשה ול"ת אע"ג דיש בה כרת אבל אין לומר דרבינא לענין דינא לחוד פליג וברייתא דמצורע ס"ל כשינויא דעולא הואיל והותר הותר דלרבינא דמקיש לנגיעה לחוד לא שמעינן כלל איסור ביאה במקצת גבי מחו"כ כיון דלא שמענו גבי' לאו בנגיעה דנהי דפוסל את הקודש במגעו אבל לאו ליכא בנגיעה והארכתי בזה במ"א בדברי התוסי"ט בפרק בתרא דנדה וא"כ איסור ביאה במקצת ג"כ ליכא גביה ותו ליכא למימר הואיל והותר הותר ודו"ק:
תוס' בד"ה ההיא בתרומה כ' הקשה הר"ר חיים כו' והר"י דאורליינש לא גרס כו' אלא וכל זר לא יאכל כי קודש הם וקשה לי הא אמרינן במכות ד' י"ח דלאו זה אינו אלא במידי דחזי לכהנים אבל עולה דלא חזי לכהנים ליכא להאי לאו וה"נ חלב הא לא חזי לכהנים והיכי לקי משום האי לאו וצ"ע ועוד הא חלב מוקדשים איכא מלקות בין בזר בין בכהן כמבואר בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"ג מה' מעשה הקרבנות דאוכל אימורים בין כהן בין ישראל לוקה ומאי איריא משום זרות וכן מבואר שם בדבריו דאינו לוקה משום וכל זר כו' אלא אוכל מבשר חטאת ואשם דראוי לאכילת כהן וכ"כ נמי בהלכות סנהדרין במנין הלאוין ומצאתי בתוס' שבועות כ"ד שהקשו כן:
שם תוס' אזהרה לאוכל בשר קודש כו' והקשו תיפוק ליה מלא תוכל כו' וכן הקשו למה לי קרא בטומאת הגוף במעשר תיפוק ליה מלא תוכל כו' דמיירי בין בטומאת הגוף בין בטומאת בשר ותי' דאי לאו קרא בטומאת הגוף הוי מוקמינן קרא דלא תוכל כו' לטומאת הגוף אבל טומאת בשר לא ידענא כו' וקשה קצת הא בטומאת בשר כבר שמעינן איסור מלא ביערתי כו' כדאיתא שם ביבמות ומהיכא תיתי לאוקמי בטומאת הגוף דלא נאמר בו איסור וי"ל דטומאת הגוף חמיר בעלמא דיש בו כרת בקדשים:
שם גמרא טמא שנגע בקודש כו' ר"י אמר אינו לוקה ומסקינן דבכל קודש לא תגע בתרומה כתיב. והרמב"ם ז"ל בפ' ח"י מה' פה"מ פסק כר"י דאינו לוקה על נגיעה בקודש וא"כ צ"ל דבתרומה כתיב ולא מצאתי בדבריו מלקות גם בנגיעת תרומה ויותר קשה דבאזהרת טמא שאכל קודש פ' כר"ל מבכל קודש לא תגע ואמאי אינו לוקה על הנגיעה והלח"מ בפי"ט מה' סנהדרין העיר בזה ותי' כיון דעיקר קרא לאכילה אתי לא לקי אנגיעה ע"ש באורך ובתרומה ג"כ ליכא מלקות בנגיעה וכ"כ התוס' ז"ל במכות ד' י"ד ע"ש. אבל באידך פלוגתא דר"י ור"ל בטמא שאכל לפני זריקה דנראה מדבריו ז"ל שם בפרק הנ"ל דפסק כר"י דאינו לוקה צ"ע כיון דמכל קודש לא תגע נפקא ומש"כ הלח"מ ז"ל דילפינן מהקישא דאל המקדש לא תבא דמיירי בדבר שיש בו כרת והיינו לאחר זריקה לכאורה לשיטת הרמב"ם ז"ל דבט"י ליכא כרת אם אכל קודש ע"כ מיירי קרא בלאו גרידא ג"כ דעד מלאת ימי טהרה כתיב והא דילפינן בברייתא דמיירי בדבר שיש בו נטילת נשמה היינו דבנגיעה לעולם ליכא נטילת נשמה וילפינן בהקישא דקודש למקדש דמיירי באכילה דאיכא נטילת נשמה קודם שטבל וא"כ ה"ה דמצי מיירי גם קודם זריקה אע"ג דליכא כרת וז"ל הרמב"ם ז"ל שם הלכה ט"ז אין חייבין כרת על קודש שיש לו מתירין עד שיאכל ממנו אחר שקרבו מתיריו אבל אם אכל הבשר קודם זריקה אינו לוקה משום טמא שאכל את הקודש עכ"ל ולשונו ז"ל צ"ע דלא סיים במאי דפתח דפתח אינו חייב כרת כו' אבל אם כו' אינו לוקה כו' מלקות מאן דכר שמיה ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דצ"ל אבל אם כו' לוקה משום טמא שאכל את הקודש אבל כרת אין בו ופסק כר"ל גם בהא דברייתא מסייע ליה ובטומאת בשר הוא דכתב שם דאינו לוקה אלא אחר זריקה וכרבא לקמן דאמר בטומאת בשר הכל מודים דפטור וד' הכ"מ ז"ל משוללי הבנה וכמש"כ המשנל"מ ז"ל שם וכן מש"כ שם בהלכה י"ב בד"ה ואינו לוקה כו' פלוגתא דר"י ור"ל כו' סותר ד' עצמו שכ' שם דקי"ל כרבא דבטומאת בשר כ"ע מודים דאינו לוקה וקצת סיוע לדברי דבפי"ט מה' סנהדרין במנין הלאוין שיש בהן כרת שלוקין עליהם כ' הטמא שאכל בשר קודש ולא התנה שיהיה דווקא אחר זריקה ובמנין הלאוין גרידא גבי זר שאכל קדשי קדשים כ' דווקא לאחר זריקת דמים משמע קצת דבטמא לוקה אפילו קודם זריקה אלא דאין זה מוכרח דבלאו נ"ג כתב ג"כ סתם האוכל בשר קודש שנטמא ואינו לוקה אלא לאחר זריקה ועי' בד' הלח"מ ז"ל שם שהם ג"כ אינם מסודרים קצת. ולענין קושית התוס' ז"ל בד"ה תניא כוותיה כו' עי' ת"כ דאיתא התם להך דרשא דברייתא דמקיש קודש למקדש ואפ"ה דריש התם בכל קודש לרבות את התרומה דיש בה נמי נטילת נשמה שהיא במיתה והיינו הך ברייתא דפ' הערל ומוקי לעיקר קרא בקודש ומריבויא דבכל מרבי תרומה ועיי' במשנ"למ ז"ל בפי"ב מהלכו' טומאת צרעת שהאריך בזה:
דף לד.
גמרא אמר אביי מחלוקת בטומאת הגוף אבל בטומאת בשר ד"ה לוקה גם קודם זריקה כמו עצים ולבונה דלוקה אע"ג דלאו בני אכילה נינהו ורבא אמר מחלוקת כו' אבל בטומאת בשר ד"ה אינו לוקה משום דאינו לוקה על טומאת בשר אלא היכא דבטוה"ג בכרת וקרינן ביה וטומאתו עליו אבל קודם זריקה דליכא כרת בטומה"ג אינו לוקה על טומאת בשר והא דלוקה על עצים ולבונה היינו אחר שנתקדשו בכלי דקרינן בי' נמי וטומאתו עליו כו' והרמב"ם ז"ל בפ' ח"י מה' פהמ"ק פסק כרבא דאינו לוקה קודם זריקה בטומאת בשר כ"א לאחר זריקה וכ' עוד שם וה"ה לשאר הקרבנות שאם אכל מלבונת המנחה אחר שנתקדשה בכלי לוקה והיינו כרבא דשמעתין דהא דאיתרבי עצים ולבונה היינו דווקא לאחר קידוש כלי דהוי כקרבו מתיריו ואיכא נמי כרת בטומאת הגוף וקרינן בי' וטומאתו עליו כו' ויש להקשות לפי מש"כ הרמב"ם ז"ל שם בסוף הפרק דליכא חיובא דטומאת הגוף כלל בעצים ולבונה וא"כ אשכחן מלקות בטומאת עצמן אע"ג דלא קרינן ביה וטומאתו עליו וא"כ הדק"ל מנלן דלא לקי אלא לאחר קידוש כלי ולאחר זריקה כיון דלא קרינן כלל וטומאתו עליו בעצים ולבונה ואפ"ה בטומאת עצמן לוקה מריבויא דוהבשר וא"כ אפילו קודם קידוש כלי וקודם זריקה לילקי ונהי די"ל דעצים ולבונה קודם קידוש כלי אינו לוקה משום דלא הוי אלא קדושת דמים כמבואר בדבריו ז"ל בפ"ו מה' איסורי מזבח דיש להם פדיון קודם שנתקדשו בכלי אבל קודם זריקה אמאי אינו לוקה כמו לבונה לאחר קידוש כלי דלא קרינן ביה וטומאתו עליו בטומה"ג ואפ"ה לוקה בטומאת עצמן ולקמן סוף פ' ב"ש גבי פלוגתא דר"ש ורבנן בדבר שאין דרכו לאכול איכא תרי לישנא בפלוגתא דאמוראי במאי פליגי רבנן ור"ש לחד לישנא איכא מ"ד דלא פליגי אלא בטומאת עצמן בהא מחייבי רבנן מריבויא דוהבשר אבל בטומאת הגוף ד"ה אינו לוקה על דבר שאין דרכו לאכול ואיכא מ"ד כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו דקרינן ביה והבשר כו' קרינן ביה וטומאתו כו' ולאידך לישנא לחד מ"ד לא פליגי אלא בטומאת הגוף בהא קאמר ר"ש דליכא חיובא אבל בטומאת בשר ד"ה לוקה מוהבשר וחד אמר כמחלוקת כו' ור"ש פוטר גם בטומאת בשר כיון דלא קרינן ביה וטומאתו כו' וכ' התוס' ז"ל בסוף פ' הנ"ל דיש ליישב סוגיא דשמעתין לכל הני לישנא ולדידי צ"ע דלפסקו של הרמב"ם ז"ל דבעצים ולבונה אינו לוקה אלא בטומאת עצמן אבל לא בטומאת הגוף א"כ מאי קאמר רבא דבטומאת בשר לכ"ע אינו לוקה דלא קרינא ביה וטומאתו עליו וכן יקשה לחד לישנא דלקמן דמחלוקת בטומאת בשר כו' אבל בטה"ג ד"ה אינו לוקה והיה נראה דאביי ס"ל כהך לישנא ומש"ה אמר דקודם זריקה ג"כ לוקה לכ"ע בטומאת בשר ורבא אמר לקמן כמחלוקת בזו כך מחלוקת בזו ולא מיחייב בטומאת בשר אלא היכא דמיחייב משום טוה"ג ולקמן פ' ב"ש יתבאר יותר דעת הרמב"ם ז"ל ומאי דקשיא לי לפי שיטתו דס"ל דחיבת הקודש לאו דאורייתא היא היכי אשכחן טומאת עצמן בעצים ולבונה למילקי עלה וכן מה שנראה מדבריו ז"ל בפי' המשנה שם בסוף פ' ב"ש דעצים דתנן התם לאו לענין אכילה קאמר אלא לענין הקרבה בטומאה ע"ש וכ"ז יתבאר שם בס"ד:
שם גמרא אסברא לך באיברי בהמה טמאה כ"ע לא פליגי ופי' רש"י דהוי בעשה והכי משמע פשטא דשמעתא. אבל הרמב"ם ז"ל פסק דלוקה על הקרבת בהמה טמאה כמו שלוקה על אכילתה וכ' שם הכ"מ ז"ל משום דילפינן בק"ו מבע"מ ע"ש ובלח"מ ולדידי קשה א"כ ילקה נמי על הקדישו כמו בע"מ ואי לא ילפינן הקדישו בק"ו משום דליכא עשה בהקדישו ואין מזהירין מה"ד א"כ איסור טמאה קיל מבע"מ והיכי ילפינן מלקות להקרבתו ועוד דמנ"ל להרמב"ם ז"ל הא כיון דלא איתמר הכי בשמעתין והיה נראה דהוא ז"ל מפרש תיובתא דר' ירמיה מאותה תאכלו כו' לר' יוחנן הוא דקמותיב דאמר דאינו לוקה משום דהוי לאו הבא מכלל עשה הא גבי אכילה כתיב נמי אותה תאכלו והוי לאו הבא מכלל עשה ואפ"ה גלי רחמנא דלוקה על אכילת טמאה ה"נ בהקרבתה כיון דנאסרה בלאו הבא מכלל עשה איכא נמי מלקות גבה דאכילתה והקרבתה חד דינא להו ומסיק דכ"ע לא פליגי בהא דלוקה דלא ניחא ליה כשיטת רש"י ז"ל דא"כ למה מותיב ר' ירמיה מברייתא דאותה תאכלו דלאו הבא מכלל עשה עשה הוא הא מילתא דפשיטא היא בכמה דוכתי דלא הוי אלא עשה ובחולין פ' אותו ואת בנו תנן בהדיא דאין לוקין על חולין שנשחטו בעזרה ועוד כמה דוכתי והיכי אמרינן אליבא דר"ל דלאו הבא מכלל עשה לוקין עליו אבל לפי הנ"ל ניחא דהכא דווקא קאמר ר"ל דלאו הבא מכלל עשה לוקין כמו אכילה דנאמר האיסור בלאו מכלל עשה ואפ"ה לוקה עליו ה"נ בהקרבה ור"י ס"ל דאין זה אלא עשה. ולהכי פריך עליו ר' ירמיה מעשה דאותה תאכלו דנאמרה ג"כ בלאו הבא מכלל עשה ואפ"ה לקי עליו משום דגלי רחמנא בשפן וארנבת דאיכא לאו ממילא איגלי מילתא דהאי לאו הבא מכלל עשה ג"כ למלקות נאמר וה"נ לוקה על הקרבת טמאה אע"ג דנאמר בלאו הבא מכלל עשה ועי' משנל"מ ז"ל שם בפ"ב מה' מאכ"א שכ' כן בשם הרמב"ם ז"ל בספר המצות ודלא כסברת הה"מ ז"ל ע"ש כן נראה נכון מאוד בדברי הרמב"ם ז"ל. אבל במכות ד' י"ח איכא נמי מימרא כי האי דבעי רב למימר דכהן שאכל חטאת ואשם לפני זריקה לוקה מקרא ואכלו אותם אשר כופר בהם לאחר כפרה אין לפני כפרה לא לאו הבא מכלל עשה לאו הוא ופריך רבא התם עלה ג"כ מהאי ברייתא דאותה תאכלו דשמעינן מינה דלא הוי אלא עשה וכפירש"י ז"ל כאן וצ"ע:
שם גמרא ההוא למצוה פירש"י ז"ל בהמה מצוה להקריב וחיה רשות ולא משמע הכי לשון הת"כ יכול לא יביא ואם הביא כשר משמע דלכתחילה לא יביא מן החיה ועוד דקרא בנדבה איירי ולידור לכתחילה אין כאן מצוה בשניהם ואם נדר צריך להביאן והיכי שייך בזה מצוה ורשות והיה נראה דלמצוה היינו כפשטי' דלכתחילה לא יביא מן החי' אלא בדיעבד ואם הביא כשר להקריב וכדוגמא דתלמיד שאמר לו רבו הביא לי חטים והביא לו חטים ושעורים אע"ג דלא בא הצווי על שעורים ועשה בזה שלא כהוגן שהביא מה שלא נצטוה מ"מ יקבל הרב מידו אם כבר הביא דחטים ושעורים קרובים במינם הם ולא נתכוין לעבור על ד' רבו אלא להוסיף וה"נ אמרה תורה להביא מן הבהמה ופי' בקר וצאן לכתחילה לא יביא מן החי' דלא נצטוה על זה דלא נאמר לו אלא להביא מן הבקר ומן הצאן אבל אם הביא מן החיה ג"כ כשר הוא והחי' בכלל בהמה והוי כמו שהביא שעורים וחטים דלא חשיב עובר על ד' רבו להכי שינה הכתוב בקר וצאן לאזהורי שלא יביא אלא בהמה אבל חי' הוי כעובר על דברי רבו ואינו מקובל כלל ולפ"ז יש לומר דאין אנו צריכין למש"כ רש"י ז"ל בד"ה ההוא למצוה דטמאה לא דכ' ממשקה ישראל כו' ע"ש. אלא מהא גופא דאפילו ר"ל לא אמר דאם הביא כשר אלא בחי' דהוי כחטים ושעורים דחיה טהורה בכלל בהמה טהורה אבל טמאה וודאי הוי כמעביר על דבריו אפילו לר"ל כמו אם אמר לו הבא לי חטים והביא לו חטים וקטניות דאין זה מוסיף אלא מעביר כיון דלאו ממין שאמר לו רבו לגמרי ודו"ק:
דף לד:
שם תוס' בד"ה פסול מהו שיעשה שירים כו' כו'. והר"ר אפרים מפרש כו' וקמיבעי ליה אם זרק פסול מהו שיעשה שירים להיות נשפכין ליסוד לכתחילה או לא כו' וישפך לאמה והקשו מהא דריש מעילה דאמרינן התם חטאת פסולה אין דמה טעון כיבוס הא קמ"ל דאע"ג דקיבל פסול וזרק לאו כלום הוא מאי טעמא דשירים נינהו ופריך והא בעי מיניה ר"ל מר"י פסול כו' ומאי קשיא כו' וא"כ ממ"נ אין דמה טעון כיבוס ול"נ דלק"מ דאי שירים הוי אם כן הוי כשאר דמים כשרים שהשירים נשפכין ליסוד אבל שירים דקאמר התם דאין טעון כיבוס היינו שירים פסולין פי' דבריהם שבאו לישב פירכת הש"ס דפריך והא בעי מיניה ר"ל כו' מהו שיעשה שירים לכתחילה וא"כ אמאי אין דמה טעון כיבוס כיון דנשפך לכתחילה ליסוד הוי כדמים כשרים ולא הבנתי דבריהם דהא בהדיא תנן לקמן דמן השירים אפילו כשרים אין טעון כיבוס דאשר יזה כתיב פרט לזה שכבר הוזה והכי נמי איתא התם בריש מעילה. ועוד דאמתניתין דמעילה הוא דקאמר הש"ס הכי דאפילו זרק יש בו מעילה משום דשירים הוא ומאי פריך מהא דבעי ר"ל דאפי' אי נשפך לכתחילה ליסוד מ"מ לא היה בו היתר לכהנים ולא זכיתי להבין דבריהם ז"ל:
שם תוס' בד"ה וליהוי דחוי כו' אלא פריך אנתן לכלי חול כו' וק"ק דא"כ אמאי לא קאמר הש"ס האי צריכותא לעיל דבכלי חול ה"א דהוי דיחוי וקמ"ל דלא הוי דיחוי כחנן המצרי או משום דבידו הוא ויש לדקדק עוד בצריכותא דלעיל כל הני למה לי כיון דתנן נשפך על הרצפה ואספו כשר כש"כ כל הני והיה נראה דלא פריך וליהוי דיחוי אלא אנשפך מן הכלי אל הרצפה כיון דפסק מכח אדם בעי למימר דהוי דיחוי אבל תלתא בבי קמייתא נתן לפסול ולשמאל ולכלי חול כל שהוא ביד האדם פשיטא ליה דלא הוי דיחוי אלא מעשה אצטבא בעלמא כיון דעומד הוא לתקן ורב אשי חידש דאפילו נשפך על הרצפה ג"כ חשיב בידו. וע"ז מייתי סייעתא מדם התערובות דמכשיר ר' יהודה לזריקה ויש לדקדק בשמעתין למאי דקאמר רבא הא מני חנן המצרי היא כו' הא לכולהו תנאי דאית להו דחוין נשפך מן הכלי על הרצפה פסול א"כ הני תנאי מאי עבדי בהאי קרא דולקח מדם הפר דם מהפר יקבלנו דנשפך על הרצפה פסול הא אפילו נשפך מן הכלי על הרצפה פסול דהוי דיחוי וי"ל דאיצטריך קרא שיקבל מהפר עצמו ואי לאו קרא ה"א דסגי בקבלה מן הריצפה כמו מצואר בהמה וליכא בזה דיחוי כיון דלא נתקבל עדיין תדע דאפילו נשפך מן הצואר לכלי שרת ג"כ פסול כיון דלא הוי הקבלה ע"י כהן מן הפר עצמו ודו"ק:
שם רש"י בד"ה כל שבידו כו'. אבל ההיא דמשתלח אין בידו מי יימר דיהבי ליה אחריני וקשה קצת אטו אם יש לו שעירים מוכנים לא הוי דיחוי אלא דבלא"ה לא חשיב זה בידו לתקן דדווקא בנשפך הדם דבידו לקבלו לכ"ש לא מיחשב דיחוי כיון דעומד לחזור לכלי שהיה בו או אפילו לכלי אחר כיון דבידו לתקנו כבתחילה אבל דיחוי דם שעיר אע"ג דבידו לזווג לו שעיר מ"מ עתה שם פסול על הדם כיון דמת המשתלח אבל דם שנשפך אין שם פסול עליו והוי כמעשה איצטבא בעלמא ולפ"ז אין צריך לכל הני חילוקי שכ' התוס' ז"ל בד"ה כל שבידו דענפיו מרובים מעליו שם פסול עליו ולא מהני מה שבידו לתקנו וכן המיר דתו דנפסל הקרבן ונדחה אין חזרתו אח"כ מבטלת הדיחוי וצ"ע בזה:
דף לה.
גמרא אמר להם ר"י לדבריכם למה פוקקין כו' מכאן קשה לי לאביי דאמר בפרק התערובות דהא דאמר ר"י מין במינו לא בטיל הוא דרביה וליה לא ס"ל א"כ מאי קאמר לדבריכם כו' לדבריו נמי תיקשי כיון דאיהו גופיה ס"ל דם מבטל דם תיקשי והלא דם התמצית מעורב בו ועי' תוס' בד"ה אין דם כו' אי נמי סבר לה כר"א דאמר אם נתערב בדם התמצית כשר ולשיטת רש"י ז"ל שם בדף ע"ח בפלוגתא דרב זביד ור"פ פשיטא דלר' יהודה כשר דהא ליכא גזירה דשמא ירבה דם התמצית כיון דס"ל אין דם מבטל דם ולשיטתם שם לר"פ ג"כ פשיטא דלר"י כשר נתערב בדם התמצית כמש"כ שם ולא מספקא להו אלא לרב זביד לשיטתם שם ודו"ק:
וראיתי בתוס' פסחים דף ס"ה שכ' דהא דקאמרי להו חכמים לר"י שמא לא נתקבל בכלי היינו דאסור לזרוק דם הראוי להתקבל ונפסל אבל לא משום חששא שמא ירבה על שנתקבל ויבטלנו משום דעולין אין מבטלין זא"ז והא דפריך הש"ס והלא דם התמצית [כו' לאו משום איסור זריקה פריך דדם התמצית] מיא בעלמא וליכא איסור לזרקו על המזבח אלא פריך משום ביטול עיין שם ומש"כ דדם שנשפך הוי בכלל עולין כבר תמה המהרש"א ז"ל ע"ז שם כיון דנפסל לאו בכלל עולין הוא ומש"כ דבדם התמצית ליכא איסורא להעלותו למזבח ג"כ צ"ע דלקמן בפ' התערובות מבואר דדם הפסולין ודם התמצית אסור לזרוק על המזבח. ואולי כוונתם ז"ל לסברא זו שכ' לקמן ד' ע"ח דאפילו רבנן דלית להו רואין בדם פסולין מודו דאמרינן רואין ע"ש וכן צריך לפרש ד' התוס' ז"ל שכ' אי נמי סבר לה כר"א דמאי אי נמי שכ' דהא ע"כ צ"ל תרווייהו דאמרינן רואין ואין גוזרין גזירה במקדש כר"א אבל לפי הנ"ל ניחא דכ' אי נמי סבר לה כר"א ורואין כ"ע מודו דאמרינן בפסולין אבל בירושלמי סוף תמיד נשחט מבואר דהני תרתי פירכא מדם התמצית ומדם שנתקבל בכלי חד מילתא הוא שמא רבה על הדם הכשר ומבטלו ומשני לתרווייהו ר"י לטעמיה דאמר אין דם מבטל דם ע"ש:
שם משנה לאכול כחצי זית ולהקטיר כחצי זית כשר אע"ג דתני לה לעיל פ"ב הדר ותני לה הכא לאשמעינן דאפילו ר"א דפוסל מאכילה להקטרה או איפכא מודה הכא דכשר ועי' תוסי"ט ז"ל מש"כ בזה:
שם במשנה השוחט את המוקדשין לאכול כו' בחוץ לא פיגל עי' תוס' ע"ב בד"ה השוחט כו' והרמב"ם ז"ל בפי' המשנה כ' דתנא לישנא קלילא נקט בחוץ לא פסל וחוץ לזמנו לא פיגל וכ"כ הרע"ב ז"ל:
שם רש"י בד"ה לא פיגל את הזבח דלאו גופא דזיבחא הוא ובחלב וביצים כ' דלאו זיבחא הוא וכוונתו דשליל דין זבח לו ונאכל ליום ולילה אלא דמ"מ לאו גופיה דזיבחא הוא ע"כ אין הזבח מתפגל ע"י אבל עם הזבח נפגל גם הוא אבל חלב וביצים אין להם דין זבח כלל אלא איסור מעילה בעלמא ולא שייכא בהו פיגול כלל ואיכא במתניתין תלתא גווני דברים שאין ראוין לאכילה כמו העור והרוטב וכו' דאין מתפגלין כלל אפילו ע"י הזבח משום דאין ראוין לאכילה ולית בהו אלא איסורא בעלמא והמשנל"מ ז"ל בפ' י"ח מה' פסהמ"ק נסתפק אי איכא מלקות בהני ולדידי פשיטא לי דלית בהו מלקות כיון דאין ראוין לאכילה כי היכי דלית בהו לאו דנבילה ושליל ושליא אע"ג דראוי לאכילה הוא מ"מ אין מפגל הזבח אם חישב עליו דלאו גופיה דזיבחא הוא אבל מתפגל עם הזבח כיון דכל דין זבח עליו וחלב וביצים ג"כ ראוין לאכילה ואפ"ה אין מתפגלין אפילו עם הזבח דלאו זיבחא הוא כלל ובחלב וביצים ודברים שאין ראוין לאכילה לית בהו ג"כ איסור נותר וטמא אבל שליל דנאכל ליום ולילה יש בו גם נותר וטמא דשם זבח עליו ושליא יתבאר לקמן בשמעתין מה דינו ויש עוד מין אחד דאינו' מביא לידי פיגול כגון אם חישב לאכול בשר פרים הנשרפין בחוץ או חוץ לזמנו דלא הוי מחשבה ג"כ דלאו אכילת אדם ולא אכילת מזבח הם אבל אם נתפגלו ע"י האימורים אמר ר"א בגמרא דחל איסור פיגול גם על הבשר ובגמרא יתבאר יותר בזה:
שם גמרא אמר ר"א פיגל בזבח נתפגל שליל כו' פיגל באלל נתפגל מוראה כו' פיגל באימורים נתפגלו פרים כו' לכאורה נראה דכל הני תלתא בחדא שיטתא קיימא אלא דשליל ובשר פרים הנשרפים שפיר איכא לומר דנהי דאין הזבח מתפגל ע"י שליל משום דלאו גופא דזיבחא הוא ובשר פרים משום דלא מיקרי אכילה אבל כיון דראוין לאכילה מתפגלין עם הזבח אבל מוראה כיון דלא חזי לאכילה אפי' עם הזבח לא יתפגל ועוד מאי קאמר פיגל באלל נתפגלה מוראה הא אלל גופא תנן במתניתין דאין חשיב לפגל [ומדברי התוס' ז"ל בד"ה פיגל באלל כו' נראה דאלל דהכא היינו בשר שפלטתו סכין ואלל דמתניתין הוא מרטקא] ועוד אמאי לא קאמר פיגל בזבח נתפגלה מוראה ומאי איריא דנקט אלל ומה מאוד נכונים ד' הק' ר"א ז"ל שכ' בהגהות דה"ג פיגל באלל ומוראה לא נתפגל אלל ומוראה והיינו כמתניתין אלא דק"ק מאי קמ"ל ר"א בהא הא תנן הכא במתניתין וי"ל דאתי לאשמעינן דשליל אינו דומה לאלל ומוראה ורש"י ז"ל בד"ה לא נתפגל הזבח כתב דר"א סבר דשליל גופא דזיבחא הוא אלא דהוי דבר שאין דרכו לאכול ואין מחשבתו מפגלת הזבח ע"ש וזה דלא כמש"כ במתניתין דאע"ג דלאו גופא דזיבחא הוא מתפגל עם הזבח כיון דדין זבח עליו אלא נראה לי דאי לאו גופא דזיבחא הוא אינו מתפגל עם הזבח ג"כ וא"כ קשה מי הכריחו לפרש במתניתין דלא כר"א ומתניתין דיקא כוותיה דר"א כדמסיק בשמעתין וראיתי למי שכ' דהא דדייקינן במתניתין דיש פיגול בשליל היינו דהשליל עצמו נתפגל ולא הזבח ולי לא נראה כן דאם הזבח אינו מפוגל כש"כ דהשליל אינו מפוגל ובפי' המשנה להרמב"ם ז"ל כתב ג"כ גבי שליל ושליא דהא דלא פיגל הוא משום דמאוסים הם והרע"ב ז"ל כתב דלאו גופא דזיבחא הם והרמב"ם ז"ל בחיבורו פ' י"ד כתב ג"כ מפני שאין ראוין לאכילה וא"כ הא דשליל ושליא מתפגלים עם הזבח לאו חד טעמא הוא עם בשר פרים ואיכא למימר אע"ג דשליל ושליא מתפגלים עם הזבח היינו משום דמ"מ איכא אינשי דאכלי להו אבל בשר פרים לא חזי לאכילה כלל וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל שלא כתב להא דר"א אלא בשליל ושליא בפי"ח שם אבל בשר פרים כתב שם בהדיא דאינו חייב עליהם משום פיגול אלא דיש לדקדק דבשמעתין משמע דהא דבאכילת פרים ליכא פיגול היינו משום דלאו אכילה מיקרי לא לאדם ולא למזבח דומיא דאינך דר"א וא"כ נותר וטמא נמי לא שייכא בהו ומד' הרמב"ם ז"ל נראה דהא דליכא פיגול בבשר פרים הוא משום דהוי כדבר שאין לו מתירין כקומץ ולבונה דלית גבייהו פיגול אבל טומאת הגוף חייב גם בפרים כמבואר בדבריו פ' ח"י הלכה י"ז וכיון דנותר ג"כ ליתא בבשר פרים דהא ספיקא הוא אי פסלי בהו לינה מנלן דחייב משום טומאה ואי משום דתנן במתניתין דמעילה הוזה דמן חייבים עליהם משום פיגול נותר וטמא מהא לא איריא דע"כ לא מיירי אלא באימורין דומיא דפיגול ונותר. אבל בשר כיון דפיגול ונותר ליכא טומאה ג"כ מנלן דחייב עליו וצ"ע:
דף לה:
גמרא ובלינה מאי לאו לינת בשר כו' וקשה קצת אמאי לא מייתי עדיפא מינה מציעתא דתנן התם הוזה דמן חייבים עליהם משום פיגול ונותר וטמא מאי לאו בבשר ואין לומר דמרישא עדיפא ליה דס"ד דומיא דט"י ומחוסר כיפורים דפוסלין גם בבשר דהא במציעתא תנן נמי טמא דחייב גם בבשר וצ"ל דמרישא עדיפא ליה למידק:
שם תוס' הא שליל ושליא כו' וי"ל דלעולם אין חייבים משום נותר וטמא והאי דשיירינהו משום פיגול אבל הרמב"ם ז"ל סוף פ' ח"י כתב דחייבין עליהם משום נותר וטמא ג"כ והיינו משום דלא אשכחן מידי דחייב משום פיגול ולא משום נותר וטמא. אלא דברייתא תיקשי לדידיה הא דתני ואין חייבים עליהם כו' וע"כ צ"ל לשיטתו דלא קאי אשליל ושליא הא דאין חייבין כו' וה"נ הא דהמעלה מהן בחוץ פטור נראה דלא קאי אשליל ושליא דהא שליל ושליא בשר הנאכל הוא דבעולה ליכא שליל ושליא ובשר הנאכל אפילו דלאו שליל ושליא פטור משום מעלה בחוץ כדתנן לקמן בפ' פרת חטאת אלא וודאי לא קאי אלא אאינך דשייכי בעולה:
אבל בשמעתין לא אמרינן הכי אלא דייק מינה דכר"ע אתיא משום דהמעלה מהן בחוץ פטור אכולהו קאי גם אשליל והד"ק להרמב"ם ז"ל דהך בבא דאין חייבים משום פיגול כו' לא קאי אשליל היכי דייק מינה לקמן דכר"ע אתיא או דמגיה הברייתא המעלה מאימוריהן בחוץ פטור ואמאי לא משני דלא קאי אשליל כמו הא דאין חייבין משום פיגול ונותר כו' ומ"מ ד' הרמב"ם ז"ל מסתברין כיון דהשליל נאכל ליום ולילה ממילא יש בו דין נותר דדרשת הת"כ הזבח למעוטי שליל לא ס"ל לש"ס דילן כמש"כ התוס' ז"ל לעיל מהא דנאכל ליום ולילה אע"ג דלא הבנתי דבריהם לעיל דמאי דוחקייהו דמשריפה ממעט לי' אמאי לא נימא דמכרת ממעט ליה וכשיטתם כאן דאינו חייב אשליל משום נותר וטמא והכי משמע ד' הת"כ שם דמבשר ממעט גידים וקרנים כו' ומזבח ממעט עובר ושליל. ועי' בק"א שהביא שם משנה דהפילה שליא תיקבר והיינו דאימעיט הכא משריפה ואין זה ענין לכאן דהתם מיירי בקדשים חיים שהפילו ולא שייך זה לדין נותר אלא משמע דמכרת דנותר אימעיט דומיא דגידים וקרנים ודו"ק:
אבל הא דאמרינן הכא דשליא דין אחד לה עם השליל יקשה לי מ"ש דבנבילה ליכא איסור נבילה בשליא כמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ד מה' מאכא"ס וכן לענין בשר בחלב אימעיט שליא דלא מקרי בשר כמש"כ בפ' ט' שם ומ"ש לענין פיגול ונותר וטמא שליא בכלל בשר הוא וגבי בשר בחלב מבואר שם דשליל חלוק משליא דאשליל חייב ואשליא פטור כמו עור וגידין ועצמות וקרנים וטלפים ואלו הכא בעור וגידין ואינך ליכא פיגול ונותר וטמא ושליא חייב עליה ובפ' כל הבשר קרי לשליא פירשא בעלמא וצ"ע ועי' בתוספתא פ' ה' בהא דחשיב התם חומר שיש בהני תלתא בפיגול נותר וטמא זע"ז ודו"ק:
דף לו.
תוס' בד"ה תרי קראי כתיבי כו' ותימא כו' דמפסח היכי ילפינן שאר נותר ותמיה גדולה היא דוודאי איצטריך לגופיה לאשמעינן דתודה יצא מכלל שלמים ואינו נאכל אלא ליום ולילה והיכי מצינן למילף זאת מפסח. אבל באמת ד' רש"י ותוס' ז"ל צ"ע מש"כ חד בפסח וחד בתודה הא בתודה גופא תרתי קראי כתיבי חד בצו את אהרן לא יניח ממנו כו' וחד באמור בפ' שור או כשב וכי תזבחו זבח תודה כו' לא תותירו ממנו אע"ג דר"א מקדים קרא דלא תותירו לקרא דלא יניח ולפי הנ"ל הוי ליה למידרש קרא דלא תותירו באם אינו ענין דמאוחר הוא ואם אינו ענין לנותר עצמו תניהו ענין למחשבת נותר י"ל דאין מוקדם ומאוחר כו' וכמש"כ התוס' ז"ל לעיל דף כ"ח ע"ב בד"ה ואיפוך אנא דיקשה מי הכריחו לר"א לדרוש שלא כסדרן ואמאי לא דריש הא אם אינו ענין מקרא דלא תותירו המאוחר ולא יקשה עוד הא מיבעי ליה לכדתניא כו' משום דכל אלו מקרא קמא דלא יניח נפקא לן וקרא דלא תותירו מיותר הוא ואם אינו ענין לנותר תניהו ענין למחשבת נותר ולמאי דמסיק דנפקא ליה אם אינו ענין משינוי לשון לא יניח מיושב קצת תמיהת התוס' ז"ל דבלשון שנאמר בפסח ולא תותירו היה צריך לומר גם בתודה לא תותירו ואם אינו ענין כו' ותמיהתם היא קושית הש"ס הא מיבעי ליה לכדתניא לתודה עצמה ולאינך אבל אכתי יקשה קרא דאמור בתודה למה לי וראיתי בת"כ פ' צו ופ' אמור דדריש להאי קרא דלא תותירו דגבי תודה אם אינו ענין למחשבה ע"ש:
שם גמרא שיאכלוהו טמאים שיקריבוהו כו' זיבחא גופא מי מיפסל פירש"י ז"ל דשיקרבוהו היינו אימורים אבל דם הזבח נפסל ופליג ר' יהודה הקשו התוס' ז"ל מלהניח או להוציא אימוריו לחוץ ג"כ זיבחא מי מיפסל ותי' דבלהניח למחר הזבח נפסל דהאימורים בעין וכל כמה כו' אבל שיקריבוהו טמאים לא מיפסיל דהקרובוהו טמאים אם עלו לא ירדו ולרווחא דמילתא כתבו כן דבלא"ה לא מיפסיל הזבח בנטמאו אימוריו אבל מלהוציאן לחוץ עמדו בקושיא זיבחא גופא מי מיפסל והיה נראה דלהכי קאמר הש"ס לישנא אחרינא כל כמיניה דמש"ה לא פליג ר"י גם בדם דלתי' קמא כי היכי דפליג ר"י בחישב להוציא הדם ה"נ לפליג בחישב שיקריבוהו טמאים הדם אבל כיון דלאו כל כמיני' אפילו בדם לאו מחשבה היא אבל קושיתם מלהוציא אימורין גם ללישנא אחרינא קשיא דלכ"ע במידי דלא מיפסל הזבח לא הוי מחשבה כמו לשבר עצמות הפסח והתוס' ז"ל במנחות ד' י"ח בד"ה גזירה מקצת דמו כו' כתבו דהא דפוסל ר"י בלהניח או להוציא אימוריו משום דגזרינן כל אימוריו אטו כל דמו ע"ש וא"כ הכא נמי ביקריבוהו טמאים אמאי לא גזרינן אימוריו אטו דמו ועי' רש"י ז"ל שכ' דכל דמו דאורייתא הוא מהני תרי קראי דנותר והוא דלא כמסקנת הש"ס הכא דלא אמר ר"י אלא מסברא. ובאמת יש לדקדק אמאי לא ניחא ליה להש"ס למימר דמקרא יליף ר"י וחוץ למקומו איתקש לחוץ לזמנו וי"ל דלפסול בעלמא לא מצינו דאיתקש ועוד דר"י סברא קאמר ואיכא נפ"מ דאי מקרא פוסל מחשבת הינוח היה פוסל אפי' במקצת הדם או אימורים כמו מחשבת נותר ממש אבל מסברא אינו פוסל אלא כל דמו דמיפסיל הזבח בהנחתו ובהוצאתו ומהא גופא מוכח דר"י אינו פוסל אלא מסברא דאי מקרא ופוסל אפי' במקצתו א"כ למה נאמר כלל מחשבת אכילה בחוץ למקומו כיון דאפי' בהוצאה לחוד מיפסיל לר"י אלא דאכתי איכא למימר דתרווייהו צריכי קרא וסברא דאי מקרא לחוד ה"א דאפילו מקצתו פוסל להכי קאמר סברא דלא גלי קרא אלא אם חישב בדבר שנפסל בו הזבח וזה נראה דעת רש"י ז"ל במנחות אבל בשמעתין לא משמע הכי ודו"ק:
שם גמרא ר"י לטעמי' דאמר שלא במקומו כמקומו דמי לפמש"כ לעיל דמשמעות לשון פי' המשנה להרמב"ם ז"ל הוא דנהי דאם עשה כן פסול מ"מ לענין מחשבה כמקומו דמי ולא מיפסיל במחשבה לחוד יש לדקדק כיון דר"י מסברא פוסל במחשב לעשות דבר הפוסל את הזבח כמו לערב דמו בפסולין אי לאו דאין דם מבטל דם א"כ מאי טעמא דכמקומו דמי וכיון דאם עשה כן מיפסיל במחשבה נמי ליפסל ועוד קשה לקמן דפריך בפנים שנתנן בחוץ ובחוץ כו' אמאי לא פליג ר"י ומשני דבעי מקום משולש וגם זה מאי אהני נהי דאימעיט ממקום משולש דלא הוי מחשב חוץ למקומו ולא מיפסיל אם חישב על מקצת להכניס בפנים אבל מחשבה להכניס כולו לפנים אמאי לא יפסל כיון דאם הכניסו לפנים פסלו ולר"י מחשבה כמעשה. ונהי דלחכמים דסוף פ' התערובות ע"כ שמעינן ממיעוטא דמקום משולש דלא הוי מחשבה כמעשה בהא דהא אפילו הכניס מקצתו פוסל כולו א"כ ע"כ לא הוי מחשבה כמעשה בזה אכתי תיקשי מנלן לר"י מסברא דמחשבה כמעשה בכל דבר הפוסל הא אשכחן הכא דלא הוי מחשבה כמעשה ובעלמא מנ"ל למימר מסברא הכי וצ"ל כיון דאפקיה רחמנא למחשבה זו מכלל מחשבת חוץ למקומו אלמא דכל מקומות הקודש כחד הם לא הוי בהו מחשבה כמעשה גם מסברא אבל בשאר מילי דמיפסיל ביה זיבחא הוי מחשבה כמעשה מסברא בעלמא ועדיין צ"ע:
שם גמרא ומי אית ליה לר"י שלישי והתניא ר"י אומר וחטאת שנכנס דמה לפנים פסולה והיינו מחשב להכניס פסולה אלמא דפוסל מחשב להכניס לפנים וצ"ל דהא דאיצטריך קרא להכי ולא פסול מסברא דר"י או מק"ו דלקמן סוף פ' התערובות מחוץ למקומו היינו לאפוקי מדרשא דשלישי מקום שיהיה משולש קמ"ל קרא דלא תזבח דמחשב להכניס דמו לפנים נמי פסול. אלא דא"כ דר"י לית ליה דרשא דשלישי מאי אריא דנקט חטאת שנכנס דמה לפנים הא בכל הקדשים יהיה פיגול מחשב לזרוק או להקטיר בפנים כמו לזרוק ולהקטיר בחוץ. וי"ל דלר"י שלא במקומו כמקומו דמי גם בכה"ג כדמשמע לעיל במשנה דנתנו על הכבש ולא שייך פסול מחשבה לפנים אלא בחטאת והיינו דלא אשכח פסול בחטאת ג"כ אלא להכניס דמה אבל לא שאר עבודות. ופריך הש"ס ולית ליה לר"י שלישי ואיכא פסול מחשבה במחשב בחטאת להכניס לפנים והתנן כו' וק"ל בשכיפר ומה התם עיילא אי כיפר אין כו' הכא דחשיב חשיבי לא כש"כ וקצת קשה לישנא דהש"ס ולית ליה לר"י שלישי משמע דבעי לאוכוחי דאית ליה לר"י קרא דשלישי ולמאי דמסיק לא אצטריך ליה לר"י קרא דשלישי כיון דלא מיפסיל בחטאת אלא בשכיפר והשתא מה כו' ולפי נוסחא אחרינא דגרסינן ולית ליה לר"י האי סברא א"ש קצת דפריך דע"כ אית ליה לר"י האי סברא דמחשב לפנים אינו פוסל כיון דבעי דווקא כיפר ומסיק דתרי תנאי אליבא דר"י תנא דברייתא ס"ל אליבא דר"י דמחשב להכניס לפנים פסול ולתנא דמתניתין דפ' התערובות אליבא דר"י אינו פוסל במחשבה ולפ"ז אין צריך לומר בהא דלא פליג ר"י במתניתין היינו משום דבעי מקום משולש אלא בלא"ה לא פסיל מחשבת פנים כיון דבעי דווקא כיפר ובפנים ע"מ ליתן בחוץ צ"ל דשלא במקומו כמקומו דמי וכמש"כ התוס' ז"ל לעיל:
והקשו התוס' ז"ל בד"ה הכא כו' א"כ בטלת תורת פיגול דזרק מקצת דם בחוץ לא מיפסיל הזבח ואם חישב פסול הכי נמי נהי דמכניס בלא מכפר לא פסיל מחשב להכניס ולכפר פסול ולנוסחא זו לא הוי צריכי להא דבפיגול מחשבה גרע ממעשה אלא אפילו מחשבה כמעשה תיקשי כיון דמעשה היינו אם כיפר פסול חישב לכפר ג"כ פסול דמחשבה כמעשה ולמה כתבו נהי דמכניס בלא מכפר כו' כיון דאיירינן הכא במכניס ומכפר והצ"ק ז"ל גרס מחשב להכניס בלא מכפר נמי ליפסיל וזה וודאי אינו כיון דמותר להכניס ולא מיפסיל לאו מחשבה פסולה היא כלל ולא דמי למחשב לזרוק מקצת דם בחוץ דהמעשה מעשה פסול הוא אע"ג דהזבח לא מיפסיל אבל להכניס בלא מכפר המעשה והמחשבה כשרים הם ותירוצם ז"ל ג"כ דחוק הוא מש"כ דבמחשבה לא שייכא כפרה דמ"מ מעשה פסול הוא ומחשבה כמעשה ונראה דהכי פריך כיון דלר"י בשוגג כשר ולא מיפסיל אלא אם הכניס במזיד ודווקא בשכיפר וכיון דעיקר הפסול הוא על ידי הכנסה במזיד וגם זה אין לה פסול מצד עצמה אלא דווקא כיפר אבל בכניסה לבד אינו נפסל כש"כ דמחשבה לחוד לא פסלא ולא שייך למימר בזה מחשבה כמעשה כיון דהמעשה אין לה פסול בעצם דאם הכניס בשוגג אפילו כיפר לא נפסל ובהכנסה לחוד אפילו במזיד ג"כ אינו נפסל אלא אם כיפר:
והרמב"ם ז"ל בפ' ב' מה' פה"מ פסק כר"י לחלק בין שוגג למזיד (אבל) בכניסה לחוד בלא כפרה אבל אם כיפר אפילו שוגג פסול וכבר עמדו ע"ז מפרשי דבריו ז"ל הכ"מ והל"מ ז"ל מהא דשמעתין דסוף פ' התערובות דלא פסל ר"י אלא בשכיפר ובאמת קשה לפרש אם הכניס בשוגג כשר היינו בשכיפר הא אפילו לר"י דס"ל שלא במקומו כמקומו דמי מ"מ כשר לא הוי והיכי קאמר ר"י דכשר ועוד דאחר שכיפר היכן מצינו שיש חילוק בין שוגג למזיד ומה לי כיפר בשוגג או במזיד כיון דכבר נגמרה הכפרה אבל בכניסה לחוד שייך שפיר למימר אם הכניס שוגג כשר כיון דבטעות נכנס לא מיפסיל והדם כשר להזות על מזבח החיצון וזה נראה בדעתו של הרמב"ם כפי לשונו בהלכה ט"ז שם אם הכניסו בשוגג ה"ז כשר ומזה ממנו בחוץ שהרי לא כיפר בקודש והיינו דפשטי' דקרא וכל חטאת אשר יובא כו' לכפר משמע דבעינן כניסה לכפר והיינו מזיד אבל בשוגג לא הכניס לכפר כלל וכשר אבל אם כבר הזה בפנים אפילו בשוגג מיקרי נכנס לכפר כיון דכבר כיפר ולא מהני שוגג אלא בכניסה לחוד דלא קרינן ביה כלל נכנס לכפר ולפ"ז בין נכנס במזיד לכפר בין בשוגג וכיפר במקצתו נפסל כולו לחכמים דסוף פ' התערובות וא"כ קשה קצת מש"כ בהלכה ט"ו שם נכנס א' מהם להיכל והזה שם אף החיצון פסול מאי איריא דהזה ממנו שם אפילו לא הזה והכניס במזיד נפסל החיצון ועוד יש לדקדק הא דבעינן דווקא שיבא דרך השער ולא דרך חלון או פשפש אם אפילו כיפר לא נפסל או דווקא בלא כיפר כמו שוגג ויתבאר יותר בזה בפ' התערובות שם בס"ד ובת"כ פ' צו תני להא דאם הכניס בשוגג כשר בד' ר"ש דאמר דבעינן דווקא כיפר ע"ש:
דף לו:
גמרא ומודה ר"י שחוזר וקובעו לפיגול ופירש"י ז"ל בחישב ע"מ להניח כו' משמע קצת דלא אמר ר' אבא אלא במחשבת הינוח דהוי כחדא מחשבה להניח למחר וחזר וחישב גם לזרוק למחר אבל להוציא למחר דמחשבה אחריתי היא אינו חוזר וקובעו לפיגול כמו במחשבת חוץ למקומו ממש אלא דא"כ מאי מותיב לר"א מהא דחישב ליתן את הניתנין למעלה למטה כו' למחר דאינו חוזר וקובעו לפיגול דילמא התם שאני דהוי כתרי מחשבות לזרוק למחר למטה וחזר וחישב לזרוק למחר למעלה וצ"ל כיון דבשניהם חישב למחר ג"כ כחד מחשבה היא ולד' הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל דלדידן נמי חישב ליתן למעלה למטה למחר פסול כמו מחשבת הינוח לר"י ג"כ יקשה מאי פריך לר' אבא דילמא בכה"ג לכ"ע אינו חוזר וקובעו לפיגול דע"כ מחשבה זו גריעא ממחשבת הינוח דהא רבנן לית להו סברא דר"י דמחשבה כמעשה והא דפסלי רבנן במחשבה זו היינו משום דהוי כעין פיגול כיון דחישב לזרוק למחר שלא במקומו ומש"ה אינו חוזר וקובעו בפיגול לכ"ע תדע דלד' הרמב"ם ז"ל גם לר"י גריעי מחשבה זו ממחשבת הינוח דמחשבת הינוח אינו פוסל לר"י מה"ת אלא חישב להניח כל דמו למחר ואם חישב לזרוק למעלה למטה למחר נראה דבמקצתו ג"כ מיפסיל כולו כמו מחשבת פיגול וע"כ צ"ל דלא ס"ל להש"ס לחלק בהכי:
שם גמרא חישב שיאכלוהו טמאים למחר חייב לשון חיוב צ"ל דאכרת קאי דמלקות לית ביה במחשב בקדשים לדידן דקי"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ואמר רבא תדע כו' ודחי לה ולא היא כו' והרמב"ם ז"ל פסק כרב חסדא ועי' כ"מ ז"ל וכן מבואר בתוספתא פ"ב להדיא דבין חישב שיאכלו בלתי נמולין וטמאים למחר או שיזרקו דמו שיקטירו בלתי נמולין וטמאים למחר הוי פיגול וכ"כ הרמב"ם ז"ל לכולהו ויש לדקדק הא רבא אמר לעיל דאין מחשבה מועלת אלא במי שראוי לעבודה ובמקום הראוי ומ"ש דבמקום הראוי לעבודה בין אם זרק שלא במקומו במחשבה פסולה או חישב בשעת שחיטה ע"מ לזרוק למחר שלא במקומו לאו מחשבה היא לפגל ומ"ש במי שראוי לעבודה לא פסיל במחשבה רק אם חישב הפסול בשעת העבודה איזה מחשבה אבל אם עשה כשר איזו עבודה ע"מ שיזרוק הפסול למחר הוי מחשבה גם לפיגול וי"ל דשלא במקומו לא מיירי באכילה מזבח כלל כיון דשלא במקום אכילה הוא אבל זריקת פסולים שפיר מיקרי אכילת מזבח ולהכי הוי פיגול בין באכילה בין בזריקה והקטרה דמ"מ מחשב לאכול למחר הוא:
שם בשר פסח שלא הוצלה כו' ולא היא אימורים חזו לגבוה בשר פסח שלא הוצלה כו' לא חזו כו' מכאן קשה קצת לדברי הרמב"ם ז"ל דחייב משום טומאה אבשר פרים הנשרפים וא"כ אמאי לא מייתי ראי' דעדיפא מינה מהא דחייב משום טומאה בבשר פרים דלא חזו לא לגבוה ולא להדיוט ומה שמצותן בשריפה לא מיקרי חזי לגבוה. ואפשר לומר דהא דכ' דחייב משום טומאה בבשר פרים היינו כשמעתא דרב דימי בבשר פסח שלא הוצלה דפסק כוותיה. אבל ממתניתין דמעילה דתנן דחייבין עליהם משום פיגול נותר וטמא לא מצי לאתוי' די"ל דקאי אאימורים כמו פיגול ונותר ודו"ק וללישנא אחרינא אתי שפיר קצת:
הדרן עלך כל הפסולין פרק שלישי