אור ברסלב
קרן אורה על זבחים פרק ב - כל הזבחים

קרן אורה על זבחים· רבי יצחק מינקובסקי

פרק ב - כל הזבחים

פרק א - כל הזבחים

כל הזבחים שקבלו כו'. שם תוס' בד"ה זר כו' הא דלא תנא כו' שתויי יין ופרועי ראש כו'. עי' צ"ק וע"כ צ"ל דהתוס' ז"ל אזלי בהך נוסחא דרב אשי דמחלק בין שתויי יין לפ"ר לחילול עבודה איתותב עיין בתענית ובסנהדרין דבמנחות (דף ו') כפלו דבריהם ז"ל וגם שם כתבו פ"ר. ואע"ג דבפ"ר לא כתב חילול בהדיא מ"מ כיון דבשתויי יין כתיב חילול בהדיא להכי לא חשיב נמי פ"ר דיליף מיניה. ועוד שייר חלל דמחיל עבודה ויתבאר בגמרא בס"ד. ועי' תוס' לקמן בד"ה אתיא בק"ו ותראה דאין צריך להגיה בד' התוס' ז"ל:

ודרך אגב ראיתי במשנל"מ ז"ל פ"א מהל' פסה"מ שכתב שם אע"ג דע"י הולכת זר הדם נפסל הזבח. אבל ע"י הולכת זר איברים לא נפסל הזבח. ולא הבנתי דבריו דפסול זבח לא שייך בהולכת איברים דהוא עצמו שלא הוקטרו כלל הזבח כשר ולענין הקטרת האימורים עצמן ליכא נפ"מ דכל הפסולין אם עלו לא ירדו. ומאי קמ"ל בהאי חילוקא בין הולכת דם להולכת איברים:

שם תוספות בד"ה טבול יום כו' ומיהו סוגיא דגמרא דלא כוותיה כו'. משמע מדבריהם דפשיטא להו לר"ע דבלתי מהול מחיל עבודה מדמרבי ליה כטמא ואין זה פשוט כ"כ וכדאמר רבא ביבמות דלר"ע ג"כ לא לכל מילי דמי לטמא. ואטו חייב ג"כ כמו טמא. ובסנהדרין (דף פ"ג) תנא סתמא בברייתא דבלתי מהול אינו אלא באזהרה ולא אשכחן מאן דפליג ויתבאר לקמן בס"ד:

שם תוס' בד"ה אלא למעוטי כו'. האריכו בזה ומסקנתם דבקרא דוינזרו נא' שימוש בטומאה ואכילה בטומאה ומיעוטא דבני ישראל דרשינן כל חד במילתיה לענין אכילה דרשינן למעוטי קדשי עו"ג. ולענין שימוש דרשינן לזר בני ישראל ולא יחללו. והקשו לפ"ז אמאי לא יליף מהכא אזהרה לאכילה בטומאה. ותי' דהוי לאו שבכללות דאתי נמי לטמא ששימש וקשה קצת דא"כ מלקות בטמא ששימש ליכא דליכא עליו לאו בפ"ע אלא מקרא דוינזרו. וכמש"כ הרמב"ם בה' ביאת מקדש והוי לאו שבכללות. ונראה קצת מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' ביאת מקדש הלכה א' שכ' שם וכל לאו שחייבים עליו מיתה בידי שמים לוקין עליו עכ"ל. ולמה הוצרך לזה כיון דכתיב לאו בהדיא אלא משמע דאתי לתרוצי הך מילתא אע"ג דלא יחללו הוי לאו שבכללות מ"מ כיון שהיה בזמן הבית חייב ג"כ לוקה גם על לאו כזה. וא"כ הדק"ל באכילת קדשים בטומאה ג"כ נילף מאזהרה זו דהא איכא כרת גביה. אבל באמת נראה מדברי הרמב"ם ז"ל דלא ס"ל דקרא דוינזרו בזר מיירי מדלא כתבו בפ"ט מה' הנ"ל גבי זר שעבד. והא דעבודתו פסולה הוא מק"ו מבע"מ כתנא דבי ר"י וסמך על מש"כ להאי ק"ו מבע"מ גבי אונן וכש"כ דאיכא למילף זר בהאי ק"ו וכמו שיבואר בגמרא. וא"כ אכתי צריך ביאור זש"כ וכל לאו שחייב עליו מיתה בזמן הבית כו' וצ"ל דנהי דעיקר קרא דולא יחללו את שם כו' קאי אשימוש בטומאה מ"מ גם אכילה בטומאה שנ' במקרא שלאחריו ג"כ בכלל ולא יחללו הוא. ולהכי כתב אע"ג דאין הלאו מפורש כ"כ מ"מ כיון שחייבים עליו מיתה בזמן הבית לוקה עליו. וא"כ י"ל דהא דממעטינן לקמן קדשי עו"ג הוא מבני ישראל דכתיב בפסוק שני גבי אכילה והא דמייתי בריש תמורה קרא דוינזרו מייתי רישא דקאי נמי על סיפא היינו קרא דאכילה אבל מ"מ עיקרו דרישא לשימוש בטומאה אבל בת"כ לא משמע הכי כמו שכ' התוס' ז"ל ושם לא יליף מינה כלל אזהרה לטמא ששימש:

שם בא"ד הקשו עוד אמאי לא יליף טמא ששימש מאכילה בטומאה דכ' נמי בהאי קרא. ועוד דלתנא דבי לוי גם נותר בכלל ולא יחללו והוי חילול דרבים ונילף טמא ששימש מינה דבכרת. ותי' דעדיף למילף מחילול דכתוב גבי חיוב ע"ש. ומיתרצא בזה גם קושייתם דנקיש שימוש לאכילה משום די"ל דגז"ש עדיף מהקישא. וכמו שתי' כעין זה בסנהדרין (דף פ"ג ע"א) בד"ה חילול דרבים כו' ועיין שם מהרש"ל ומהרש"א ז"ל:

וכתבו עוד דמהאי ולא יחללו דוינזרו ליכא למילף כלל חדא מחבריה כיון דבכללו איכא כל הני שימוש טומאה וזרות ואכילה בטומאה ונותר. וזר במיתה. וטומאה ונותר בכרת א"כ לא ידעינן טמא ששימש למאן נקיש ולתנא דבי ר"י לא א"ש. ולפי מש"כ לעיל דשיטת תלמודין ס"ל דעיקר קרא אתי לשימוש בטומאה ואכילה בטומאה עיקרו מקרא שאחריו. וכן זר לא שמעינן אלא מיתורא דבני ישראל בלא"ה א"ש דלא ילפינן מינייהו וא"ש בזה הא דיליף בע"מ ששימש מטמא ששימש וטמא ששימש גופא ילפינן מתרומה ואמאי לא יליף מזר דכ' ביה מיתה בגופיה ולפי הנ"ל ניחא ועל תי' שכ' דלא ידעינן למאן נקיש ג"כ קשה למה לן למילף טמא ששימש מתרומה נקיש לזרות דהוי פסול הגוף מפסול הגוף:

שם בא"ד ועוד קשה אדנפקא בע"מ חילול חילול מטמא ששימש נילף מאכילת קודש דבכרת וחילול דרבים עכ"ל. קושיא זו אינה מובנת כלל דהא פריך הש"ס התם בסנהדרין נילף מנותר דבכרת ומשני דפסול הגוף מפסול הגוף עדיף גם מה שכ' דהוי חילול דרבים הא בבע"מ כתיב חילול יחיד ועי' תוס' שם. ועי' צ"ק שכ' לתרץ בשם התוס' ז"ל וגמרא ערוכה היא:

שם בא"ד וקשה לרבינו כו'. הך קושיא ג"כ אזלי לשיטתם כאן דמבני ישראל דכתיב גבי וינזרו דרשינן הכל זר ואכילה בטומאה ולא יחללו קאי אכולהו ונותר נמי בכלל ולא יחללו. וא"כ כי היכי דדרשינן מיעוטא דבני ישראל למעוטי קדשי עו"ג מכרת דאכילה בטומאה ה"נ דאימעיט נותר. וד' ס' מים קדושים אינו מובן. ולפי מה שכ' התוס' ז"ל בסנהדרין שם דעיקר קרא לאו לנותר אתי א"ש:

שם בא"ד ותימא לי כו'. לשיטתם כאן אין כאן תמיה כ"כ דה"ה אי הוי כתיב הך חילול בלשון יחיד שפיר הוי ילפינן טמא ששימש מזר דהוי פסול הגוף מפסול הגוף והא דילפינן התם מתרומה היינו לתנא דבי ר"י דלא כתיב זרות בקרא דלא יחללו. ובלא"ה ג"כ כל היכא דאיכא למידרש דרשינן ולא אמרינן דאתי לגלויי אאחרינא וק"ל. ובהכי מיתרצא מאי דאיכא למידק לרבנן דס"ל בסנהדרין שם דבע"מ אינו במיתה אלא באזהרה א"כ נילף טמא ששימש מיניה בגז"ש חילול חילול דג"כ אינו אלא באזהרה. ואע"ג דהוי חילול דרבים מחילול דיחיד מ"מ פסול הגוף דעבודה מפסול הגוף דעבודה עדיף כמש"כ התוס' ז"ל שם. אבל לפי הנ"ל ניחא דרבנן ס"ל דזרות נמי כתיבי בקרא דולא יחללו. א"כ ילפינן טמא מזר דהוי חילול דרבים בתרווייהו ושניהם פסול הגוף דעבודה:

שם תוס' בד"ה אתיא בק"ו מבע"מ מיושב שאוכל כו' כתבו לפרש הא דלא יליף אלא מבע"מ וטמא ואונן ולא מאינך פסולי דמתניתין לזה כתבו דכל אינך פסולי כמו מחוסר בגדים ושלא רחוץ ידים ורגלים. וכן שתויי יין ופ"ר כולן לא מחלי עבודה אלא משום דהוי להו כזרים ושתויי יין יליף ממחו"ב ומחו"ב הוי כזר ע"ש. ודבריהם בשתויי יין צ"ע דגביה כתיב חילול בהדיא כדאיתא לקמן וכי איצטריך למילף ממחו"ב היינו לעבודה שאין חייבים עליה מיתה כדאמרינן לקמן. וצ"ל דכוונתם גם כן הכי דמשתויי יין ליכא למילף כל העבודות ופ"ר אפילו למ"ד דמיחל עבודה היינו משום דאיתקש לשתויי יין. ונראה מדבריהם דפרוע ראש מחלי עבודה אפילו שאין חייבין עליה מיתה. ולכאורה הוי דבר הלמד בגז"ש דשתויי יין גופיה נלמד בגז"ש ממחו"ב. והיכי נילף פ"ר בהיקש משתויי יין הא בעיא דלא איפשיטא לקמן אי דבר הלמד בגז"ש חוזר ומלמד בהיקש ופלוגתא דאמוראי היא לקמן. וי"ל כיון דילפינן בהקישא עבודות שחייבין עליה מיתה ילפינן נמי כל עבודות בהאי הקישא. ומ"מ דבריהם ז"ל בזה צ"ע דהא הך הקישא דפ"ר לשתויי יין אינה אלא אסמכתא בעלמא וגמרא גמירי דפ"ר במיתה ומיחל עבודה כדאיתא בתענית ובסנהדרין וע"כ גמירי דמיחל כל עבודות ואכתי הוי מצי למילף מינה בק"ו לזר. וי"ל דמהלכה לא גמרינן ומשתויי יין ג"כ בלא"ה ליכא למילף בק"ו דאיכא למיפרך מה לשתויי יין שכן פסול להוראה ג"כ ומיושב לא יליף שכן פסול לעדות ואין זה מספיק דאמאי לא יליף מיושב וחד מהנך כמו מבע"מ וחד מהנך. ויותר נראה דתנא דבי ר"י ס"ל דחילול עבודה דיושב ג"כ לא שמעינן אלא משום דלעמידה בחרתיו ולא לישיבה והוי ליה כזר וכדמשמע לקמן דרבא ס"ל הכי ולא משום דכ' עיכובא גביה דשנה עליו הכתוב. ובאמת צ"ע דהא אשכחן בזר שנה עליו הכתוב דכמה פעמים נאמר בתורה והקריבו כו' הכהנים וזרקו הכהנים וצ"ע בת"כ בזה:

שם בא"ד וצ"ע אמאי לא יליף בק"ו מיושב דאינו במיתה וגם זר אינו במיתה בקבלה ומחללי כש"כ פ"ר דבמיתה דמחללי עכ"ל. נראה מדבריהם דתרתי קשיא להו חדא אמאי לא יליף פ"ר בק"ו מזר דאינו במיתה אלא בד' עבודות ואפ"ה מחיל עבודה כש"כ פ"ר דחייב מיתה בכל עבודות דמחללי וזה צ"ע דמנלן הא דפ"ר חייב מיתה בכל עבודות. ובשתויי יין משמע לקמן דאינו חייב מיתה אלא בד' עבודות וה"ה פ"ר דאיתקש לשתויי יין ואע"ג דלא חשיב להו לקמן במתניתין בפ' בתרא דתנן אין חייבין עליהם לא משום זרות כו' אין מזה ראיה דהני חיובים בכל עבודות דה"נ לא חשיב להו הכא לענין חילול עבודה ותני ושייר כמש"כ התוס' ז"ל במנחות (דף ו') ועי' בדברי הרמב"ם ז"ל פ"ט מה' ביאת מקדש ובמשנל"מ ז"ל:

ומה שהקשו נילף בק"ו מיושב ג"כ אין כאן קושיא כ"כ דהכי גמירי הילכתא דחייבין ולא מחלי עבודה וכמו שכתבו התוס' ז"ל בסנהדרין (דף כ"ב ע"ב) ע"ש. וגם כתבו. דבריהם כאן שלא במקומן דהכא קיימין דלא ילפינן מיושב כמש"כ ז"ל. ולקמן בד' רב משרשיא היה להם להקשות כן. ולפי מה שכ' לקמן דתנא דבי ר"י ס"ל בע"מ ששימש באזהרה הוי מצי לאקשויי נילף פ"ר בק"ו מבע"מ דאינו במיתה דבהאי ק"ו קיימינן השתא אבל לענ"ד אין כאן קושיא כמש"כ:

דף טז.

מה לבע"מ שכן עשה בו קרב כמקריב אע"ג דאיתניהו מומין שיש באדם וליתניהו גבי בהמה כדאיתא בפ' מומין אלו היינו משום דמום זה לא שייך בבהמה. אבל עיקר פסול מום ישנו גם בבהמה הקרב. ולשיטת הרמב"ם ז"ל שם דלא מחיל עבודה אלא מום דשייך באדם ובהמה וכמו שביארתי שם בחידושי א"ש בפשיטות:

שם תוס' בד"ה אף אני אביא זר שמוזהר כו'. ומהאי טעמא צריך לקמן בבלתי מהול הילכתא דכל דלא אשכחן אזהרה גביה לא מצינן למילף בק"ו דאיכא למימר טמא בק"צ וכה"ג אונן יוכיח. וק"ק א"כ מאי קאמר לקמן מנלן דמחלי עבודה כיון דשמעינן אזהרה מכל ערל לב וערל כו' ממילא שמעינן בק"ו מבע"מ דמחיל עבודה וכל שהוא מוזהר אע"ג דליכא לאו גמור מ"מ תו ליכא למימר טמא וכה"ג יוכיח ועוד דהרמב"ם ז"ל כתב דבבלתי מהול איכא לאו גמור ולוקה ויתבאר בזה לקמן. וי"ל דאזהרה דכל ערל לב כו' אסמכתא בעלמא הוא וגמרא גמירי לה. להכי פריך הש"ס לקמן מנלן דגמירי נמי לאחולי עבודה אימא לא גמירי אלא לאזהרה אבל לא לאחולי עבודה ולא שייך בזה למילף בק"ו:

והתוס' ז"ל בתענית (דף י"ז) הקשו אמאי לא יליף בלתי מהול בק"ו מבע"מ. ותי' דאיכא למימר חלל יוכיח דאינו אוכל ולא מחיל עבודה. וכבר כתבתי שם בחידושי דכל דבריהם ז"ל צ"ע ע"ש. אך מש"כ דחלל יוכיח לכאורה יקשה כן על סוגין אמאי לא פריך הכי. אבל באמת ליכא למימר חלל יוכיח דחלל נמי מחלל עבודה ומברך ה' חילו לא ילפינן אלא אם נודע אח"כ שהיה בן גרושה כדאיתא בקדושין ובפ"ח דתרומות. אלא דמד' הרמב"ם ז"ל נראה דחלל אינו מחלל עבודה אפילו אחר שנודע שהוא חלל כמבואר בדבריו בפ"ז מה' ביאת מקדש וכמש"כ בזה במ"א הדק"ל אמאי לא קאמר חלל יוכיח. והיה נראה דע"כ תנא דבי ר"י ס"ל כר"א בתרומות דלא דרשינן קרא דברך ה' חילו דאי דריש להאי קרא א"כ בלא"ה שמעינן מינה דזר בעלמא מחלל עבודה דהא פסול חלל אינו אלא משום דחילל כהונתו ולא גרע מזר. ואם זר עצמו ירצה עבודתו למה לי קרא בחלל דחילו רצויה אלא שמעינן מינה דזר מחלל עבודה ואיצטריך קרא לחלל כיון דמ"מ זרע כהונה הוא אינו מחלל ולמה ליה לר"ע למילף בק"ו אלא משום דס"ל כר"א דלא דריש להאי קרא ושפיר איצטריך למילף לזר בק"ו דמחלל עבודה:

אבל דברי הרמב"ם ז"ל אכתי אין מיושבים בזה דהוא ז"ל פסק כר"י דחלל אינו מחלל עבודה וכ' נמי באונן דילפינן ליה בק"ו מבע"מ שאוכל וכדתנא דבי ר"י לקמן והאיכא למיפרך חלל יוכיח דאינו אוכל ואינו מחלל עבודה. וי"ל דלא אשכחן בחלל אזהרה מפורשת שלא יעבוד ג"כ ומש"ה לא עבדינן מיניה יוכיח על דבר שמוזהרין בפירוש. תדע דלא חשיב הרמב"ם ז"ל לחלל בחשבון הפסולין לעבודה בסוף הלכות ביאת מקדש ע"ש ובמשל"מ ז"ל בפ"ו שם. אבל כבר כתבתי במ"א דדברי הרמב"ם ז"ל צ"ע ולא משמע הכי לא במתניתין דתרומות ולא בשמעתא דקדושין ודו"ק:

שם תוס' בד"ה מה ליושב כו'. הקשה הר"ר אפרים כהן כו' ולאו קושיא היא כיון דגזלן אינו מוזהר לא אתי מינייהו כדפרישית עכ"ל. לכאורה אין זה מספיק דהתם בק"ו דאין אוכל כ' שפיר דאי לא שמעינן אזהרה מעלמא ליכא למילף בק"ו שיהיה מוזהר ויחלל עבודה דאשכחן טמא בק"צ וכה"ג אונן דאין אוכלין ומותרין לעבוד לכתחילה אבל הכא דיליף מק"ו מבע"מ דכשר לעדות מחלל עבודה כש"כ גזלן דפסול לעדות שיחלל עבודה א"כ הא גופא נילף שיהיה מוזהר לעבוד ויחלל עבודתו. אבל באמת בלא"ה אין כאן קושיא דפסול גזלן לעדות הוא משום דחשיד לשקר כדבעינן רשע דחמס ולא שייך כלל לעשות ק"ו מחמת חומר זה דפסול לעדות שיפסל נמי לעבודה. וא"ש בזה נמי הא דחשיב במתניתין דבכורות שוטה בהדי הני דלא מחלי עבודה ואמאי לא ילפינן בק"ו מבע"מ גמור דכשר לעדות ומחלל עבודה כש"כ שוטה דפסול לעדות ומוזהר הוא ג"כ כדאיתא שם דאינו שוה בזרעו של אהרן. אלא וודאי לאו חומר הוא זה מה ששוטה פסול לעדות משום דלאו בר דעת הוא וע"ש מה שכ' בזה להקשות על שוטה אמאי לא פסיל עבודה מטעם אחר ע"ש:

ותו איכא למידק למה לן ביושב שינה עליו הכתוב לעכב כיון דאיכא קרא דלעמוד לשרת שמוזהר לעבוד בעמידה הדר נילף בק"ו מבע"מ דכשר לעדות מחלל יושב שפסול לעדות אינו דין שמחלל. ולפי מה שכתבו התוס' ז"ל דבדיעבד יושב כשר לעדות בלא"ה ליכא למילף בק"ו מדפסיל לעדות דדיו לבא מן הדין כו'. וכמו דיושב כשר לעדות בדיעבד ה"נ לענין עבודה והר"ר אפרים בקושיתו ע"כ ס"ל דבדיעבד פסול עדות מיושב. וא"כ למה שינה הכתוב לעכב ביושב. ע"כ נראה דלא שייך למיעבד כלל ק"ו מחומרא זו דפסול לעדות לענין פסול עבודה דאטו בעבודה נחלק גם כן בין ת"ח לשאר אדם זה לא מסתבר ולמיפרך ק"ו הוא דקאמר פירכא זו דאשכחן שם יושב שפסול לעדות ודו"ק:

שם גמרא מה לטמא שכן מטמא. יש לדקדק אמאי לא קאמר בלתי מהול יוכיח ולא היה בו פירכא שכן לא הותר בבמה דהיה נראה דבלתי מהול כשר בבמה דלא יבא אל מקדשי כתיב. וי"ל דבלתי מהול הלכה היא ואין דנין מהלכה. ולד' התוס' ז"ל לעיל דלר"ע הוי בלתי מהול גם לדין זה כטמא מקרא דאיש איש ממילא דנוהג בבמה ג"כ כטמא ואיכא למיפרך שכן לא הותר בבמה. והא דפסיקא ליה להש"ס דטמא לא הותר בבמה כ' רש"י ז"ל דזה מדתנן בסוף מכילתין הזמן והנותר והטמא שוין בזה ובזה וטמא היינו שימוש בטומאה וכן פי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשנה סוף מכילתין וסיים שם וכן פי' בגמרא. ונכונים דברי הבה"ז ז"ל שכוון להא דשמעתין. אלא דפשטא דמתניתין משמע באכילה בטומאה כדתנן להני תלתא בהדדי בכל דוכתא פיגול נותר כו' ומנלן דמיירי נמי בשימוש בטומאה. וי"ל דתרווייהו במשמע בין טמא ששימש ובין אכילה בטומאה כיון דילפינן לקמן לפיגול ונותר בבמה קטנה איכא למילף נמי טומאה בגז"ש דחילול חילול דכל עניני טומאה לא הותרו בבמה:

דף טז:

גמרא זר יוכיח כו'. הא דלא קאמר טמא יוכיח כמו לעיל בק"ו דזר מבע"מ ועוד דלמאי דקאמר זר יוכיח ע"כ פליגי האי תנא דבי ר"י אאידך דלעיל דיליף זר מאונן והכא יליף אונן מזר ולמה ליה למיעבד פלוגתא בינייהו לימא דיליף אונן מבע"מ וטמא וזר מבע"מ ואונן. וי"ל דע"כ ליכא למילף אונן מבע"מ וטמא דאיכא למיפרך מה להנך שכן לא הותרו בבמה תאמר באונן שהותר בבמה להכי איצטריך הכא למילף במה הצד מכולהו מזר ובע"מ וטמא. אבל מתרתי מינייהו ליכא למילף דמבע"מ וזר איכא למיפרך שכן לא הותרו מכללן ומבע"מ וטמא שכן לא הותרו בבמה. אלא דאכתי לא הוצרך לזה ולימא דלהאי תנא דבי ר"י באמת אונן אסור בבמה ויליף ליה במה הצד מבע"מ וטמא והא דאמרינן לעיל דתנא דבי ר"י ס"ל דאונן הותר בבמה היינו למאי דס"ל דאונן נפקא ליה מקרא דומן המקדש לא יצא כו' ומשמע דווקא במקדש כמש"כ רש"י ז"ל לעיל אבל להאי תנא דבי ר"י דלא נפק"ל אונן מקרא נילף מבע"מ וטמא ויאסר בבמה ג"כ וי"ל דאע"ג דעיקר אזהרה לא מצינן למילף מקרא דומן המקדש כו' דלא כתיב הא אחר כו' מ"מ זה שפיר ילפינן לבתר דשמעינן מק"ו דמחלל עבודה דלא מחלל אלא במקדש ולהכי נאמר בכה"ג ומן המקדש כו' ולא יחלל הא אחר חילל דווקא במקדש:

והרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' ביאת מקדש כ' דכל כהן מוזהר שלא לצאת בשעת עבודה אפילו אירע לו אנינות כמש"כ ומפתח אהל מועד לא תצאו ומה שחזר ונאמר בכה"ג ומן המקדש לא יצא כו' היינו נמי הך אזהרה שלא יניח עבודה ויצא אלא דבכהן הדיוט אסור לצאת באמצע העבודה אבל הוא לא יעבוד ואם עבד חילל אבל כה"ג לא יצא וגם מותר לעבוד. ועי' בדברי הראב"ד ז"ל שם. וקצת סיוע לדברי הרמב"ם ז"ל מהא דיליף בק"ו מרציחה שדוחה עבודה כש"כ שידחה שבת שהקשו התוס' ז"ל הא רציחה לא דחי אלא בשב ואל תעשה עיין בריש יבמות ובסנהדרין. ולד' הרמב"ם ז"ל הוי כעין קום ועשה דהא היציאה בשעת עבודה במלקות ומיתה היא ורציחה דוחה אותה ומוציאין אותו ואין כאן מקומו בזה. ומ"מ לפי דבריו מוכח מהאי קרא דהדיוט אונן חילל. ואפ"ה כתב שם מנין לאונן שמחלל עבודה דיליף בק"ו מבע"מ וגבי זר לא כתב כלל מהיכא ילפינן דמחלל עבודה וכבר כתבתי דנראה דסמיך אהאי ק"ו. וי"ל דלדבריו א"ש הא דאמרינן מי כתיב הא אחר כו' דאי לאו ק"ו ה"א דאתי קרא הכא לגלויי דלא נאסר לצאת אלא בשעת עבודה וכדילפינן מזה בת"כ פ' שמיני ועי' בקרבן אהרן ובפ' אמור ודו"ק:

שם תוס' בד"ה שם טומאה מיהא כו' וא"ת מה להנך כו' ונראה דלא שייך למיפרך האי פירכא דבאמת גם מיתה הוי ילפינן בהאי ק"ו אלא דאין עונשין מה"ד וכיון דלא כתיב ביה פטור מיתה בהדיא לא עבדינן מינה פירכא וק"ל:

שם תוס' בד"ה אתיא מיושב תימא מה ליושב שכן לא הותר מכללו. תמיה זו גדולה היא דהא משמע דרב משרשיא לא ניחא ליה בק"ו מבע"מ והנך משום הך פירכא שכן לא הותרו מכללן אצל כה"ג כו'. וכדדייקינן לעיל לרב משרשיא דס"ל דיושב כשר בבמה מדלא ניחא ליה בק"ו דבע"מ. וא"כ מאי אהני ליה ק"ו מיושב כיון דאיכא למיפרך הך פירכא גופא שכן לא הותר מכללו. וי"ל דרב משרשיא דס"ל דאונן לא הותר בבמה לא חשיב יושב לא הותר מכללו יותר מאונן דאונן הותר מכללו אצל כה"ג אבל לא הותר בבמה ויושב נהי דלא הותר בכה"ג אבל הותר בבמה. אבל מבע"מ וטמא ליכא למילף דהם לא הותרו כלל בקרבן יחיד לא במקדש ולא בבמה. ומזר לא יליף כיון דזר נמי מיושב אתי עדיף ליה למילף תרווייהו מיושב. אלא דא"כ מטמא אמאי לא יליף אונן דנהי דטמא לא הותר מכללו בקרבן יחיד הלא מצינו חומר באונן בקרבן ציבור דאונן לא הותר בציבור וטמא הותר בציבור. דרבא דאמר דבקרבן ציבור מרצה באנינות איתותב לקמן ואפילו לרבא משמע דאינו אלא מרצה אבל לא הותר לכתחילה ויתבאר לקמן בזה ועי' בחידושי סוטה מה שכתבתי בזה דאמאי לא פריך מה ליושב שכן פסול לנ"כ ע"ש:

שם תוס' בד"ה אבל בקרבן ציבור מרצה. והקשו מחטאת דאהרן דהוי קרבן ציבור ואמרינן דאם הקריבוה באנינות פסולה. ותי' כיון דלא ילפינן אלא מטומאה דינו דאינה מרצה אלא באימורים כו' ולא הבנתי דבריהם ז"ל דהא דלא הותר אכילה בטומאה היינו משום דאכילת קדשים לא מעכבא ולא הותר אלא עבודת דם ואימורים והכא יליף דקרבן ציבור הותר להקריב באנינות ג"כ וא"כ מאי קאמר שמא נפסלה מפני שהקרבתם אוננים הא הקרבה לא פסלא וכיון דהקרבה לא פסלא ממילא מותרין היו באכילה ג"כ למ"ד אנינות לילה דרבנן ולמ"ד אנינות לילה דאורייתא שאלה אחריתי היא שמא נשרפה מפני מניעת אוכלים. אלא צ"ל דרבא ס"ל דמפני טומאה נשרפה או מפני אנינות נשרפה ודרשא דאני הקרבתי לא שמעינן מינה אלא אזהרה כדפי' רש"י לתנא דבי ר"י ורבא לא יליף בק"ו אלא דמרצה בק"צ אבל לכתחילה מודה דאסור אפילו בקרבן ציבור. אלא דא"כ לא אתי שפיר ק"ו דרבא מטומאה כיון דאשכחן חומר באונן דמוזהר גם בק"צ תו ליכא ק"ו שלא יחלל בק"צ. תדע דאטו לתנא דבי ר"י דיליף חילול דאונן בק"ו מבע"מ וטמא א"כ נימא דהוי כטמא דאתי מיניה מה טמא אינו מחלל בציבור ה"נ אונן אלא וודאי כיון דאשכחן אזהרה גם בציבור ה"ה דמחלל ג"כ בציבור. אלא ע"כ רבא ס"ל דמפני טומאה נשרפה וחילול דאונן נפק"ל מקרא דומן המקדש כו' הא אחר שלא יצא חילל ובא ללמד בק"ו דבציבור יותר לגמרי כמו טמא והכי נקט הש"ס להך דרשא באונן בסנהדרין סוף פ' הנחנקים:

שם תוס' בד"ה ומה טומאה תימא כו' תאמר באנינות שלא הותר. לכאורה להאי ק"ו דרבא דיליף אנינות מטומאה דהותרה בציבור כי היכי דאכילת פסח הותרה בטומאה ומשום דאכילתו עיקר מצותו ה"נ דהותר באנינות ברוב ציבור ומהיכא פשיטא דבאנינות לא הותר באכילה. וי"ל כיון דעיקר ק"ו הוא מהא דכה"ג הותר להקריב אונן אבל אינו אוכל ה"נ בקרבן ציבור לא הותר באכילה ועיין בבה"ז ובצ"ק:

דף יז.

תוס' בד"ה טבול יום מנלן. האריכו ז"ל בקושיות בזה ואבאר דבריהם ז"ל וסדרן בקצרה. הקשו למה לי קרא לט"י ואמאי לא ילפינן מובא השמש וטהר מכלל שהוא טמא כמו במח"כ. ותי' דאיכא למדרש וטהר טהר יומא וכן הוא האמת כדאיתא בריש ברכות. והקשו מקרא דנגיעת כלים דכתיב במים יובא וטמא עד הערב וטהר מכלל שהוא טמא. ולזה תירצו דאי לאו דכתיב קרא בטבול יום דמחלל אע"ג דקלישא טומאתו לא הוי דרשינן להאי דיוקא וטהר מכלל כו' לא בט"י ולא במחו"כ וכיון דגלי רחמנא בט"י דרשינן נמי במחו"כ להאי דיוקא. והקשו תו אכתי ל"ל קרא הא טבול יום נקרא טמא בפירוש בהאי קרא וטמא עד הערב. ותי' דמהאי קרא דכלים לא מצינן למילף לעבודה ואכילת קדשים דלא שייכא בכלי ולהכי איצטריך קרא בעבודה לחוד ובאכילת קדשים לחוד ולא ילפי מהדדי. אבל מוטהרה דיולדת ילפינן תרווייהו אכילת קדשים וחילול עבודה דשייך נמי גבי אשה דכשירה לשחוט קדשים ואין זה מובן קצת דשחיטה לאו עבודה היא וכשירה בכל הפסולין ואכתי היכי שייך חילול עבודה באשה והבה"ז ז"ל כתב דשייך בה חילול כששחטה מחו"כ ונגעה בבשר. וגם זה אינו מובן דאם נגעה בבשר מה ענין זה לחילול עבודה בלא"ה נפסל משום שנטמא הבשר. וגם ד' הצ"ק ז"ל אינן נראין ע"ש:

והקשו עוד דגבי זב וזבה כו' כתיבי כמה פעמים ורחץ כו' וטמא עד הערב אלמא דט"י מקרי טמא בפירוש ואכתי ל"ל דר' סימאי וקרא סתמא כתיב ושמעינן עבודה ואכילת קדשים. ועוד דלענין ביאת מקדש למה לי קרא לטבול יום ומחו"כ כיון דהוי טמא לעבודה ולקדשים נילף ביאת מקדש מינייהו ועוד דאין צריך למילף אלא מגופא דקרא שמעינן דמיקרי טמא לכל מילי גם לביאת מקדש. וע"כ עיקר קושיתם אט"י למה לי קרא בביאת מקדש או דנילף מינייהו מעבודה ואכילת קדשים או מגופא דקרא דאיקרי טמא לכל מילי. ותמהו עוד במחו"כ וודאי לא צריך קרא בביאת מקדש כיון דשמעינן טבול יום ממילא ילפינן מחו"כ מוטהרה כמו כאן לענין עבודה. ואין לתרץ קושיא זו דאי לא כתיב אלא חד קרא הוי מוקמינן ליה במחו"כ דמחוסר מעשה דא"כ הוי ליה למימר איפכא כו'. ויש לדקדק דהיכא ס"ד למימר דמסתבר לאוקמי יותר במחו"כ א"כ הכא בעבודה מנלן דקרא דקדושים יהיו מיירי בט"י דילמא אתי למחו"כ דהא אכתי לא ידעינן לתרווייהו דמוטהרה לחוד לא שמעינן כמש"כ ז"ל ואימא דאתי קרא דקדושים יהיו למחו"כ וט"י מנלן וקרא דוטהרה לא דרשינן כלל. וי"ל דמסתבר לאוקמי בט"י מידי דפסיל בתרומה. ומהרש"א ז"ל בפ' הנשרפין (דף פ"ג ע"ב) הרגיש בזה ג"כ ע"ש והא דלא ניחא ליה למימר כמש"כ דמסתבר לאוקמי במידי דפסול בתרומה היינו משום דמחו"כ לא אימעיט מפני זה כמש"כ התוס' לקמן בד"ה דגמר. אבל אין זה מוכרח דמ"מ מסתבר לאוקמי במידי דפסיל בתרומה ועי' צ"ק בזה. וכ' לתרץ קושיא זו דלענין ביאת מקדש לא ילפינן מחו"כ מוטהרה משום דקרא מיירי בטומאת מת ומחו"כ לא שייך במת. וכ' עוד דקושיתם מטבול יום דלמה לי קרא בביאת מקדש ג"כ יש לתרץ בדרך זה דגבי ביאת מקדש כתיב ולא יתחטא. ולקמן יבואר עיקר דבר זה אי כל הני תלת עבודה ואכילת קדשים וביאת מקדש שוין כדינן לענין טומאה כמו שיתבאר באורך. ובכ"ז לא תי' קושיתם מהא דכתיב כמה פעמים ורחץ כו' וטמא כו' הרי דמיקרי טמא ולמה לי הא דר' סימאי גבי עבודה ועמדו בתמיהתם בזה. אבל מד' בסנהדרין שם כ' תי' זה דאי לאו דר' סימאי לא הוי שמעינן לא טבול יום ולא מחו"כ אחר קושיתם מהא דכתיב בנגיעה במים יובא וטמא עד הערב וטהר. וע"ז תי' דאי לאו דר' סימאי לא הוי שמעינן משמע דאפילו מהא דמיקרי טמא בפירוש ג"כ לא הוי שמעינן אי לאו דר"ס. וכן מסתבר דנהי דמיקרי טמא מ"מ באזהרת טמא ששימש לא נאמר לשון טומאה אלא וינזרו כו' ולא יחללו א"כ מסתברא לאוקמי אדחמירי דהיינו טמא ממש. אבל ט"י ומחו"כ לא שמעינן אבל השתא דגלי קרא דלאו דווקא טמא ממש ואיתרבי ט"י ה"ה מחו"כ דבכלל זה:

ומה שכ' עוד ובא השמש וטהר איצטריך משום דכ' בשרץ כו' לא ידענא למה הוצרכו לזה דהא וטהר לפי האמת משמע טהר יומא. ועוד דהא כבר שמעינן דאפילו כלי טבול יום מקרי טמא כמש"כ וטמא כו' וטהר מכלל שהוא טמא כמש"כ לעיל. ועי' צ"ק מה שכ' מהא דדרשינן ביבמות וטהר למפרע ולא עיין במהרש"א ז"ל ע"ש:

והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ד מה' במ"ק דט"י ששימש עבודתו פסולה וחייב מיתה מקרא דר"ס דלמדו מפי השמועה שזה אזהרה לטבול יום שעדיין טמא הוא שנא' ובא השמש וטהר מכלל שעדיין לא טהר. אבל מחו"כ אע"פ שעבודתו פסולה הרי זה פטור ומנין שעבודתו פסולה שנא' וכפר עליה וטהרה מכלל שעדיין לא נגמרה טהרתה עכ"ל. נראה מדבריו דמהני קראי לחוד לא שמעינן אלא פסול עבודה לחוד אבל לא אזהרה למלקות ולא חיוב מיתה. ולהכי איצטריך לר"ס קרא לט"י לחודיה דאם עבד חילל וממילא ילפינן חילול חילול למיתה. אבל מחו"כ לא שמעינן אלא דעבודתו פסולה אבל אזהרה ומיתה לית ביה. ולשיטתו א"ש קושית התוס' ז"ל. אבל כבר עמד ע"ז הראב"ד ז"ל מהא דבברייתא דסנהדרין מבואר דמחו"כ ג"כ במיתה ויתבאר בזה לקמן בשמעתין בס"ד:

שם תוס' בד"ה רמז לט"י כו' הוי מצי למילף בק"ו מיושב כו'. לכאורה אין כאן ק"ו דלא מצינו דהוזהר על ט"י וכל שאינו מוזהר לא ילפינן בק"ו כמבואר לעיל ולשיטת הרמב"ם ז"ל בלא"ה ניחא דעיקר קרא אתי לאזהרה למלקות ולמיתה. והא דפשיטא ליה דמחו"כ מחלל עבודה יש לומר דמקרא דוכפר עליה כו' וטהרה לא שמעינן אלא דאיסורא איכא משום שלא נגמרה טהרתו והדר ילפינן חילול עבודה בק"ו מיושב או בעל מום כי היכי דילפינן אונן בהאי ק"ו:

שם גמרא למה לי דכתב רחמנא בטמא וט"י ומחו"כ כו' יש לדקדק היכן מצינו קרא יתירא במחו"כ הא לא כתיב אלא האי קרא דוכפר עליה הכהן וטהרה דילפינן מינה ג"כ דמחו"כ אסור באכילת קדשים ואיסור ט"י לא נאמר באכילת קדשים. ועוד דאי לא כתב רחמנא וטהרה מכלל שהוא טמא לא הוי ידעינן כלל דאיכא סרך טומאה במחו"כ והיכי שייך למילף מט"י דמיקרי טמא כמש"כ ובא השמש כו'. והיה נראה דעיקר דיוקא דרבה הוא על קרא דר"ס בט"י למה לי נילף ממחו"כ. ואגב עביד הש"ס צריכותא בכולהו ומסקנת הקושיא אלא לא ליכתוב בט"י ותיתי מהנך וזה עיקר קושיתו ומה שפי' התוס' ז"ל דהקושיא היא ליכתוב בהדיא מ הוא דחוק דבמאי עדיפא למיכתב במחו"כ מט"י כיון דליכא קרא יתירא אלא י"ל דט"י לא ילפינן מובא השמש וטהר מכלל שהוא טמא דזה נאמר גבי תרומה וקדשים מתרומה ג"כ לא ילפינן ולהכי קשיא ליה נילף ממחו"כ כיון דאשכחן מחו"כ דמיקרי טמא לענין קדשים ט"י נילף מיניה ג"כ. והא דלא ניחא ליה למילף ממחו"כ לחודיה ומטמא ומחו"כ ניחא ליה הוא ג"כ דרך שקלא וטריא בעלמא נהי דלא מצית למילף ממחו"כ לחוד שיש לו חומר דמחוסר מעשה. אבל כיון דפסולו משום דעדיין טומאתו עליו כדכתיב וטהרה מכלל כו' אע"ג דכבר קלישא טומאתו נילף נמי ט"י מינייהו. ומשני קסבר ר' סימאי מחו"כ דזב כזב דמי ולא קלישא טומאתו כ"כ כן היה נראה לפרש סוגין. אבל מדברי התוס' ז"ל נראה דגרסי קסבר רבה וכן משמע בכריתות (דף י'):

אבל לדברי הרמב"ם ז"ל שחילק בין ט"י למחו"כ דט"י במיתה ומחו"כ אינו במיתה. קשה טובא היכי ס"ד למילף ט"י ממחו"כ כיון דלא שוו בדינייהו. ואי לאו דמסתפינא הייתי אומר דגרסתו היה קסבר מחו"כ דזב לאו כזב דמי והיינו דאין עליו חומר זב שיהיה במיתה כמו זב ולהכי איצטריך קרא בט"י אבל שיטת הרמב"ם ז"ל נפלאה היא בהני תלתא דיני אכילת קדשים וביאת מקדש ועבודה בטומאה דלא השווה שיטתו בכולהו דבאכילת קדשים כתב בפי"ח מה' פסהמ"ק דט"י ומחו"כ אינן אלא במלקות ולא בכרת ויליף מקרא דטומאתו עליו דכתב גבי כרת מי שכל טומאתו עליו פרט לט"י ומחו"כ. ולענין ביאת מקדש בפ"ג מה' ביאת מקדש כתב דט"י במחנה שכינה בכרת ומחו"כ גם מלקות אין בו. ומדוע לא השוה קודש למקדש כמו שהשוה שניהם דאין חייבים כרת אלא על טומאות של תורה כמבואר שם בפ' י"ח הנ"ל. וד' הכ"מ ז"ל שם שכתב דהרמב"ם ז"ל מפרש הא דתנן בפרה פ' י"א דלאחר ביאת מים נמי חייב היינו מלקות אינו מובן דהא כתב בהדיא בפ"ב הנ"ל דחייב כרת על ביאת מקדש. ולענין טמא ששימש חילק ג"כ בין ט"י למחו"כ ולא ביאר אם הוא במיתה על כל הטומאות או ג"כ דווקא על טומאות המפורשות בתורה. ומהא דפריך ר"ז בשבועות טמא ששימש היכי משכחת לה דלא ליחייב על ביאת מקדש משמע דטמא ששימש ג"כ אינו חייב אלא בטומאה של תורה דאל"ה משכחת לה בפשיטות שהיה טמא בשאר טומאות ואי חילול עבודה ג"כ דווקא בטומאות המפורשות בתורה אבל שאינן מפורשות לא מחלי עבודה. א"כ איכא פירכא על ק"ו דריש פירקין מיושב ובע"מ דהא אשכחן טמא בטומאה זו שאינו אוכל דנהי דכרת ליכא אבל איסורא איכא כמבואר בד' הרמב"ם ז"ל ואינו מחלל עבודה ה"נ אונן או זר ונראה דבכל הטומאות איכא מיתה וחילול עבודה כיון דילפינן ליה חילול חילול מתרומה ובתרומה וודאי משמע דליכא נפ"מ ובכל הטומאות חייב מיתה. ובדין ט"י בתרומה אי חייב לא נאמר הדבר מפורש בדברי הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' תרומות ומסתימות דבריו נראה דחייב מיתה. וכן נראה מהא דט"י ששימש במיתה וילפינן חילול חילול וכמש"כ התוס' בשם הר"ר חיים ז"ל. וא"כ מצינו קולא בקודש מבתרומה דבתרומה ט"י במיתה ובקודש אינו אלא בלאו והדברים פליאים ומה שהיקל במחו"כ ששימש דאינו במיתה כבר הקשה עליו הראב"ד ז"ל מהא דבסנהדרין חשיב לה בכלל אלו שבמיתה. והיותר פלאי דבה' סנהדרין חשיב ליה בכלל לאוין שהיה בהם מיתה בזמן הבית עי' שם בפי"ט מש"כ הכ"מ בשם הר"י קורקס. ולפי מש"כ בגירסתו מבואר כן בשמעתין ור' סימאי ג"כ הכי ס"ל דמחו"כ לאו כטמא גמור הוא אלא דבסנהדרין שם מייתי הש"ס לקרא דר' סימאי לט"י אע"ג דחשיב התם בברייתא מחו"כ ג"כ בכלל אלו שבמיתה:

ולענין ביאת מקדש שכ' ג"כ דמחו"כ אין בו כרת גם בזה עמד הראב"ד ז"ל. והתוס' ז"ל לקמן הקשו ג"כ על דברי רש"י ז"ל לקמן דלמ"ד לאו כזב דמי אין בו כרת באכילת קודש מהא דתנן בכלים פ"א למעלה ממנו עזרת ישראל שאין מחו"כ נכנס לשם וחייב עליו חטאת אלמא דבר כרת הוא. ומהא לא תיקשי דחייבין עליו חטאת לא קאי אמחו"כ אלא אכל הטמאים וקמ"ל דעזרת ישראל למעלה מעזרת נשים בהני תרתי דמחו"כ אסור ליכנס לשם וגם חייבין עליה חטאת אם נכנסו בטומאה דמחנה שכינה היא ואדרבה מהא משמע דבמחו"כ ליכא כרת דאינו נכנס לשם משמע איסורא בעלמא ואי בר כרת הוא אמאי לא עשו מעלה לאוסרו גם בע"נ כמו ט"י וכן פי' שם הר"מ והרע"ב ז"ל. אבל מהא דלקמן ריש כל הפסולין דקרי ליה בפשיטות עשה שיש בו כרת וכן מברייתא דמנחות קשיא טובא וע"כ צ"ל דאתיא כמ"ד כזב דמי וכמש"כ הכ"מ ז"ל ובחידו' נזיר (דף מ"ה) הארכתי קצת בזה ע"ש:

ובאכילת קודש שם כתב דילפינן מוטומאתו עליו מי שכל טומאתו עליו לא נודע מקומו איו והמפרשים ז"ל לא כתבוהו. אבל זה ג"כ קשה מה שכ' דמחו"כ בביאת מקדש גם מלקות ליכא ובאכילת קדשים איכא מלקות ומ"ש דהא כולהו מחד קרא נפקא מקרא דוכפר עליו הכהן וטהרה דמוקמינן ליה ביבמות לאכילת קודש. וכן איסור ביאת מקדש מהאי קרא הוא כמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' ביאת מקדש הלכה ז'. ועוד דבגמרא נפק"ל מחו"כ בביאת מקדש מעוד טומאתו בו. ולזה י"ל דאתי כמ"ד כזב דמי אבל למ"ד לאו כזב דמי ליכא אלא איסורא מקרא דוכפר כו' וטהרה. אבל מלקות באכילת קודש מנלן כיון דג"כ מהאי קרא נפקא. וגם לזה יש לומר כיון דמיקרי טמא קרינן ביה והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל כדאמרינן בפ' הערל דמש"ה ליכא למימר איפכא דמחו"כ מותר בקדשים וזה לאו הוא ומש"ה לוקה. אבל מהא גופא קשה לד' דע"כ הא דאמר קרי ביה והבשר אשר יגע כו' ל"ד הוא דזה בטומאת בשר כתיב וע"כ קרי ביה וטומאתו עליו קאמר והוא ז"ל דריש מוטומאתו עליו מיעוטא. וי"ל דאדרבא מש"ה קאמר רבא להאי קרא דוהבשר אשר יגע כו' משום דמוטומאתו עליו אימעיט מחו"כ אלא מתורת ק"ו אתינן עליו אם קרינן ביה והבשר כו' וחייב הוא על טומאת בשר אם נגע בו מחו"כ כש"כ דאית ביה לאו בטומאת הגוף. ועדיין אין זה מספיק דק"ו פריכא הוא דהא טומאת בשר עבר בלאו בכל טומאות ואפילו בשלישי ואילו לטומאת הגוף אינו חייב מלקות אלא אם נטמא בטומאה של תורה שחייבין עליה על ביאת מקדש וה"נ מחו"כ מנלן דלקי על טומאת הגוף:

ואחרי העיון בד' הרמב"ם ז"ל נראה דבכל איסורי טומאה לא היה חייב מלקות או מיתה אלא בטומאה המפורשת בתורה גם לענין טומאת בשר. אבל טומאה שאינה מפורשת בתורה אלא מן הקבלה בכלל טומאה מד"ס היא ואין עליו מלקות ולא מיתה לא בטומאת בשר ולא בטומאת הגוף ולא בשימוש בטומאה ולא באכילת תרומה וכל שעיקר הטומאה אינה אלא מד"ס לא היה בה אלא מכת מרדות ואפילו איסור תורה לא שמעינן בהו. ולפ"ז אין לעשות יוכיח בק"ו דלעיל מזה וכמו שדקדקתי לעיל משום דאין בו אזהרה אלא דקשה הדבר לומר כן דאטו ברביעית דם ג"כ לא שייכא טומאת בשר וטומאת הגוף לא בתרומה ולא בקודש ולא בשימוש בטומאה כיון דאין הנזיר מגלח עליה. ובחידושי נזיר הארכתי ג"כ בזה ולא יצאתי עדיין חובת העיון בזה כי מעיין גדול הוא ובמקום אחר יבואר עוד בס"ד:

דף יז:

תוס' בד"ה קסבר כו' ומיהו פלוגתא דאמוראי כו' ואיכא מ"ד לענין מלקות כו' לנוגע בקודש דליכא אלא לאו אע"ג דאל המקדש כו' הוי בכרת משמע דמייתי חד מ"ד דלא ס"ל הקישא דקודש למקדש ואין זה מובן דהא ר"ל מוקי התם נמי לאכילה מדאיתקש קודש למקדש וכולהו ס"ל האי הקישא וכבר כתבתי לעיל בדברי הרמב"ם ז"ל בזה. ורבינא דמוקי התם לענין מלקות איתמר לא מחייב אביאה במקצת אלא מלקות כמו בנגיעה דקודש. ולדידיה ג"כ לא שמעינן דלא ס"ל הקישא דקודש למקדש ע"ש לקמן:

שם בא"ד ומפרש הר"ר חיים כו'. עי' בד' התוס' נזיר (דף מ"ה) ובמה שכתבתי שם בחידושי באריכות ועי' בד' המפרשים בזה גם מש"כ לעיל דסוגיא דנזיר ס"ל לכ"ע מחו"כ דזב לאו כזב דמי תמצא מבואר שם גם מש"כ ועוד דנפ"מ לענין טומאה דחויה בציבור היינו כהן בקרבן ציבור כמבואר שם בש"מ ז"ל. והנה נראה דעיקר הך סברא דמחו"כ דזב כזב דמי מסברא קים ליה הכי בטומאה היוצא מגופו דלא קלישא טומאתו עד אחר כפרה. ומטעם זה לא יאכל בפסח הבא בטומאה דאיזה דרשא מקרא לזה לא שמעינן דאי מהא דאיתרבי לכרת על ביאת מקדש הא טבול יום ג"כ איתרבי לכרת אפילו ט"י דמת. וא"כ היה נראה דהא דמשמע הכא דט"י קיל ממחו"כ היינו דווקא ט"י דמת ושרץ אבל ט"י דזב בעל ב' ראיות לא איצטריך קרא דשפיר ילפינן מטמא ומחו"כ דט"י דזב נמי כזב דמי. ואדרבה בכריתות שם איכא מ"ד דטבול יום דזב כזב דמי ומחו"כ לאו כזב דמי. וא"כ רבא דס"ל הכא דמחו"כ דזב כזב דמי כל שכן ט"י דזב אלא דמכריתות אין ראיה דהתם הוי ט"י ומחו"כ ט"י ארוך דיולדת. ומ"מ מסתברא דטבול יום גרע ממחו"כ כיון דלאו מחמת הך סברא דמחוסר מעשה אמרינן דמחו"כ עדיף אלא משום דזב חמור וכ"ז שלא נטהר לגמרי חומר זב עליו ה"נ טבול יום שלו דהוי כזב. אלא דלקמן לא משמע הכי כמו שיתבאר:

שם גמרא מאי לאו בהא קמיפלגי מ"ס מחו"כ דזב כזב דמי כו'. משמע מהא דלא פליג יוסף הבבלי אלא במחו"כ אבל ט"י אפילו דזב בעל ב' ראיות מודה דכשר ולאו כזב דמי ומחו"כ הוא דס"ל כזב דמי ות"ק ס"ל דלאו כזב דמי. ופי' התוס' ז"ל דילפינן מחו"כ בק"ו מט"י שאסור בתרומה וליוסף הבבלי דאמר כזב דמי ליכא למילף בק"ו דאיכא למיפרך מה למחו"כ שכן אסור בפסח הבא בטומאה. ולפי מש"כ לעיל דמסברא קים ליה הכי דעדיין שם זב עליו וממילא אסור בפסח הבא בטומאה א"כ עיקר הפירכא הוא דמחו"כ עדיין טומאתו עליו וכזב דמי. והא לאו פירכא הוא על הק"ו דהא אשכחן בתרומה דט"י חמיר גם ממחו"כ דזב אלמא דקלישא טומאתו לענין תרומה וכש"כ דקלישא טומאתו לענין פרה שהוכשר בה ט"י ע"כ היה נראה דהכא נמי ל"ד מחו"כ פוסל יוסף הבבלי אלא גם ט"י דזב פוסל דזב חמיר שכן טומאה יוצאה עליו מגופו. והשתא ס"ל להש"ס דבהכי פליגי ת"ק ס"ל לאו כזב דמי ובכלל היתר ט"י כל ט"י בכלל אפילו דזב. נהי דקרא משתעי בטבול יום דמת דהך פרשה מ"מ זב נמי ילפינן מיניה דמאי חומריה ויוסף הבבלי ס"ל כזב דמי ולא הוי בכלל היתר ט"י ומסיק דת"ק נמי ס"ל דכזב דמי אלא דס"ל דטומאה דכל התורה הותרה דקרא סתמא כתיב ויוסף ס"ל דלא הותר אלא בהך פרשה כדמעיקרא ולא ילפינן זב ממת שכן טומאה יוצאה עליו מגופו ומהאי טעמא ט"י ומחו"כ שלו ג"כ חמיר וכזב דמי. וע"כ הא דקאמר שכן טומאה יוצאה מגופו טעמא אתי לאשמעינן דמש"ה כזב דמו דאל"ה למה ליה למימר האי טעמא. ואמאי לא נאמר פירכת התוס' ז"ל שכן אסור בפסח הבא בטומאה אלא וודאי הא לאו פירכא היא כלל כי היכי דילפינן אונן בק"ו מט"י וכן בלתי מהול אע"ג דאסורים שניהם בפסח למ"ד אנינות לילה דאורייתא וט"י דמת הותר בפסח משום דאין זה קולא לגבי ט"י דטמא עצמו ג"כ הותר בפסח ואפ"ה אסור בפרה אלא עיקר הפירכא הוא במחו"כ דזב שכן טומאה יוצאה מגופו וה"ה ט"י שלו. והשתא א"ש דלא אמרינן מחו"כ יוכיח וכמו שהקשו התוס' ז"ל בד"ה ואונן דשאני מחו"כ דזב דחמור שכן טומאה יוצאה עליו מגופו ומהאי טעמא דלא ילפינן מחו"כ בק"ו מט"י מהאי טעמא גופא לא עבדינן מיניה יוכיח לאונן מבלתי מהול ומ"מ עדיין צ"ע דלא אשכחן מאן דאמר דטבול יום דזב פסול בפרה. ועיין בחידושי נזיר (דף מ"ה):

שם תוס' בד"ה שרפה כו' והאי דט"י כשר בפרה כו'. עי' תוסי"ט בזה במס' פרה באורך:

שם תוס' בד"ה והזה כו'. עיין תוס' יומא (דף מ"ג) מה שכתבו בזה:

שם תוס' בד"ה אונן וטבול יום כו' והקשו אמאי לא אמרינן מחו"כ ובע"מ יוכיח שמותרין בתרומה ואסורין בפרה. וממחו"כ כבר כתבתי דאין זה פירכא כ"כ ומה שהקשו מבע"מ מלשון רש"י ז"ל משמע לי דלא הוה גרס בגמרא אונן וט"י כו' דאונן כשר בלא"ה דקדשי בדה"ב היא ומחטאת היא לא ילפינן אלא פסולין שבגופה כגון טריפה ושלא לשמה אבל פסול אונן בפרה לא שמענו. וגבי בלתי מהול הוא דאמרינן מידי דהוי אט"י משום דבלתי מהול יש בו סרך טומאה וה"א דליפסל בפרה להכי אמר מידי דהוי אטבול יום אע"ג דיש בו סרך טומאה מ"מ כשר בפרה וליכא למימר בע"מ יוכיח דמה לבע"מ שכן עשה בו קרב כמקריב ומדפסיל בע"מ ליכא למילף לבלתי מהול. ועי' ביבמות (דף ע"ג ע"ב ודף ע"ד ע"א) ש ובתוס' שם ודו"ק. ומש"כ דמחטאת קריה רחמנא לא ילפינן אלא פסולין שבגופה לא משמע הכי בפ"ד דפרה בפלוגתא דפליגי בלא רחוץ ידים ורגלים ע"ש בדברי הרע"ב ז"ל. וצ"ע בשאר הפסולין כגון שתויי יין ופ"ר וכן יושב מה דינן בפרה. ולא מצאתי כעת לאלו מבואר לא בדברי הרמב"ם ז"ל ולא בשאר הראשונים ז"ל:

שם תוס' בד"ה אין בגדיהם והקשה ר"י מאורלייניש כו' ולר' עקיבא דאמר זר ששימש בחנק או בסקילה י"ל דאיצטריך קרא דוחגרת דהוי כזר ובחנק ומקרא דואתה תצוה לא הוי שמעינן אלא מיתה בידי שמים כמש"נ ולא ישאו כו' ומתו אלא דר"ע לא אמר אלא זר ששימש בחנק אבל בכל הנך דמיפסלי מחמת זרות כמו מחו"ב ושתויי יין ושלא רחוץ ידים ורגלים לא מצינו דאמר ר"ע דבמיתה וי"ל דבשתויי יין ושלא רחוץ ידים כו' דכתיב בהו מיתה ירחצו מים ולא ימותו כו' בבואכם כו' ולא תמותו מודה ר"ע דאינו אלא מיתה בידי שמים ודווקא יומת דכתיב בזר משמע ליה דיומת ע"פ ב"ד בזה"ב ויליף לה בגז"ש יומת מיומת ומחו"ב ילפינן חוקה חוקה משתויי יין דאינו אלא במיתה בידי שמים. אלא דא"כ לר"ע אינו מיותר מיתה דכתיב גבי שתויי יין ושלא רחוץ כו' א"כ יקשה לדידיה יושב נמי במיתה. וי"ל דבחד מינייהו מיהו מיותר ולר"ע סגי בב' כתובים. ועוד דלר"ע לא תיקשי כלל יושב ליהוי במיתה דמזר לא ילפינן דהא מחו"ב ג"כ כזר הוא ואפ"ה אינו במיתה כמוהו בידי אדם ומיתה בידי שמים ג"כ לא מצינן למילף דחוקה לא כתיבא גביה ודו"ק:

דף יח.

תוס' בד"ה אתיא חוקה כו' וצריך לחלק אמאי הוי דבר הבא מן הכלל. ונראה דדווקא בלא יחלל דכה"ג דלא נאמר בלשון אזהרה אלא הוא לא יחלל אם לא יצא ומינה דייקינן הא אחר כו' זה הוי דבר הבא מן הכלל. וכן לא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו אם יתרום מן היפה לא יהיה חטא זה דומה ממש כלא יחלל דכהן גדול אונן אבל לא יחללו דכתיב בטמא האי לא יחללו אזהרה הוא שלא יחלל הרי נאמר בפירוש שחילל. וכן חוקה שנא' שיהיה זה לחוק ולעיכוב מה ענין זה לדבר הבא מן הכלל ושפיר ילפינן חד מחבריה לעכב:

שם בא"ד השתא א"ש קושית הר"ר יעקב כו'. דבריהם פשוטים כמש"כ הצ"ק ז"ל דא"ש קושיא דלעיל למה לי תרי קראי במחו"ב דאיצטריך יתור בשלשתן דליהוי ג' כתובים. וכ' דחוזרני כו' דאכתי קושית הר"י במקומה דבג' כתובים ג"כ אין צריך יתור אלא בשנים ואכתי תרתי במחו"ב למה לי. ותי' דקרא דוחגרת אתי לחילול וקרא דלעיל אתי למיתה אע"ג דממילא שמעינן מיתה מהכא מדאיקרי זר איצטריך קרא דלעיל לאשמעינן דאיכא מיתה אפילו במכנסים דלא כתיבא בהאי קרא דוחגרת וקרא, דלעיל אכולהו בגדים קאי:

דף יח:

תוס' בד"ה מסולקין הא דתניא בתמיד נשחט וכן הוא לקמן במכילתין (דף ל"ה) מדו כמדתו היינו למצוה ולמאי דס"ד דבין מסולקין היינו קצרים מתחילתן ובין מרושלין היינו ארוכים כשרים א"ש דמדו כמדתו אינו אלא למצוה אבל לשמואל דאמר קצרים מתחילתן עבודתו פסולה וארוכים כשרה. יש לדקדק מ"ש כיון דמחד קרא נפקא מדו כמדתו שלא יחסר ושלא יותיר ומ"ש דהותיר אינו אלא למצוה וחסרון מעכב וי"ל דס"ל לשמואל דיתר כמאן דליתיה ונהי דלכתחילה בעינן כמדתו אבל ליכא למיפסל משום יתור בגדים אבל חסרון מיפסיל משום מחו"ב. ורב ס"ל דיתר נמי כמאן דאיתיה והוי יתור בגדים ולדידיה מדו כמדתו בתרווייהו לעיכובא בין חסר בין יתר או י"ל דמודה רב דתחילת עשייתן צריך שיעשה כמדתו ודווקא בדיעבד הוא דכשר אם סילקו ע"י אבנט למידתו. ועיין לקמן (דף ל"ה) בתוס' בד"ה והתניא מדו כמדתו שכ' דהך פירכא למ"ד אבנט מיגז גייז היינו לרב דלשמואל אפשר לסלקו ע"י אבנט. ואין זה מוכרח דלשמואל נמי מסולקים אפילו ע"י אבנט לכתחילה אסור כמו מרושלין ושפיר פריך היכי עביד עבודה וכמו שחקים דלכתחילה מצוה בחדשים כדאמרינן לקמן. וראיתי מי שכתב דפסולין וכשרים דהכא אבגדים קאי. והאריך בזה דברייתא אחריתי היא וזה אינו מהא דאמר אלא לרב קשיא ודו"ק:

שם גמרא מרושלין שלא סילקן תנאי היא דחדא מרבי בעלת ה' וחדא ממעט. מאן דממעט ס"ל כמאן דאיתיה ולא מיקרי בת ד' כנפות ופטורה ומאן דמרבי ס"ל כמאן דליתיה ומ"מ בת ד' היא והיתר כמאן דליתיה ונהי דאי לאו אשר תכסה הא אמרינן ד' ולא ה' כדאיתמר בברייתא מ"מ מהאי טעמא איתרבי דיש בכלל ה' ד' דיתר כמאן דליתיה. ומסיק דלכ"ע כמאן דאיתיה ושאני הכא דכ' אשר תכסה. וי"ל דלהאי דיחויא ס"ל דאי כמאן דליתיה לא הוי צריך קרא לרבויי דלא אימעיט מד' כנפות כסותך. ומוכח משמעתין דמאן דמרבי בעלת ה' היינו לתלות בו בד' כנפות אבל לא בכל כנפיו דאי לחייבו בכל כנפיו קאמר מאי קאמר דס"ל כמאן דליתיה. אדרבה כמאן דאיתיה הוא וחייב בכל כנפיו וד' כנפות כסותך אתי למעוטי שלא יפחות מד' אבל יותר לא אימעיט וצריך לעשות בכמה כנפים שיש בו. אלא וודאי זה אינו דיותר מד' ציצית לא עבדינן וכדכתיב גדילים כו' על ד' כנפות כסותך. ואשר תכסה בה אתי לרבויי דאפילו יש יותר מד' מ"מ תעשה על ד' מהן וד' הצ"ק ז"ל אינן מובנים. ובמנחות סוף פ' הקומץ אמרינן דמאי איכא בין ת"ק דאמר ארבעתן מצוה אחת הם לר"י דאמר ארבעתן ד' מצות טלית בעלת ה' איכא בינייהו דלת"ק אינו נותן אלא בד' כנפות דכן היא מצותה ולא יותר ואפילו יש לה כנפים הרבה ולר"י דאמר כל כנף מצוה לעצמו הוא צריך לעשות בכל הכנפים כן פירש"י ז"ל. ולפ"ז יש לדקדק מנלן לר' ירמיה דמאן דמרבי בעלת חמש הוא משום דס"ל כמאן דליתיה דמי דילמא הך ברייתא אתיא כר' ישמעאל דבעלת ה' איתרבי לכל הכנפות ולא אימעיט אלא פחות מד'. והיותר קשה דמשמע דאתי לסיועי לשמואל דס"ל מרושלין כשירים והיינו כהך ברייתא דמרבי בעלת חמש משום דיתר כמאן דליתיה דמי. והרי שמואל ס"ל במנחות שם כר"י וא"כ ליכא סייעתא מהא דאיתרבי בעלת חמש כיון דלכל הכנפים איתרבי. והיה נראה לפרש הא דאיכא בינייהו בעלת ה' איפכא דלת"ק דס"ל דמצוה אחת היא לעשות ד' ציצית בעלת ה' ג"כ חייבת לעשות ד' ציצית. אבל לר"י דס"ל דד' מצות הם והחיוב הוא על כל כנף בעלת ה' פטורה כיון דאיכא חמש כנפות והמצוה לא נאמרה אלא בד' כנפות. ור' ירמיה בעי למימר דאפילו לר"י חייבת דיתר כמאן דליתיה דמי והוי כמו בת ד' כנפות ודחי הש"ס דכ"ע כמאן דאיתא ושאני הכא דכתיב אשר תכסה בה והיינו לת"ק דר"י אבל לר"י פטורה כיון דכמאן דאיתיה דמי והתורה לא חייבה אלא בד' כנפות. והבה"ז ז"ל הקשה מנלן דהני תרתי ברייתא פליגי דילמא לא פליגי והא דאמר ד' ולא ה' היינו דאינו עושה בכל ה' וכמו שפי' הרא"ש ז"ל ד' הספרי ובאמת דברי הספרי לא משמע כפי' הרא"ש ז"ל דתני יצאו בעלת חמש כו' משמע דהבגד פטור. וכדאמר שם אוציא אני את אלו ולא אוציא כרים וכסתות כו' משמע דאלו יצאו לגמרי אבל מה שקיים בזה ד' היש מראשונים שפסקו דבעלת ה' פטורה לגמרי אין זה מספיק כיון דרב שישא דהוא אמורא ס"ל לחיובא כדאמר בסוף הקומץ רבה האי מאן דבצריה לגלימיה כו' שויה בעלת ה' וכן רבה בר אהינא דלפירש"י ז"ל ת"ק ור"י ס"ל דבעלת ה' חייבת ולפי מה שפי' ת"ק ס"ל דחייב, ועי' בש"ע א"ח (סי' י') ובד' האחרונים ז"ל שם:

וראיתי בתוסי"ט ז"ל פ"ג דמנחות שכתב דלא איתמר בגמרא מנלן דד' ציצית מעכבות זה את זה. ונראה דהא דאמרינן התם בגמרא אהך מתניתי' מ"ט הויה כתיב בהו קאי אכל הנך דמתניתין דבכולהו כתיב הויה. וכן מבואר בילקוט שלח ע"ש:

ואחרי העיון מצאתי בהגהת מיימוני פ"ג מה' ציצית דהרא"ם ז"ל מפרש מימרא דרב שישא להיפוך דשויה בעלת ה' ופטורה. וכן הא דאיכא בינייהו בעלת ה' ג"כ להיפוך דלת"ק פטורה ולר' ישמעאל חייבת וצ"ל דסברתו היא דלת"ק דמצוה אחת היא אין להוסיף עליהם ואי בעלת ה' היא פטורה לגמרי ולר"י דכל כנף מצוה לחוד היא בעלת ה' איתרבי ג"כ לכל כנפים ועי' בספר יראים עמוד היראה:

שם גמרא בגדים שנא' בהם בד כו' יש מהן למצוה כו' ופירש רש"י ז"ל חדשים למצוה דלאו ממשמעותא דקרא נפקא אלא משום דבעינן לנוי משמע דמקרא דלכבוד ולתפארת ילפינן ליה שיהיו חדשים ולעיל במטושטשין ומקורעין כתב רש"י ז"ל ג"כ דבעינן לכבוד ולתפארת ומ"ש דהתם עבודתו פסולה ומ"ש בשחקים דעבודתו כשרה. והתוס' ז"ל ביומא (דף י"ב) כתבו דמקרא דילבש מרבינן שחקים בדיעבד. אבל מטושטשין ומקורעין פסולין דלאו לכבוד ולתפארת הם. ולפ"ז נראה דבהני תרתי נהי דעבודה פסולה אבל מלקות ומיתה ליכא דמ"מ לאו מחו"ב הם. ועי' משנל"מ ז"ל בפ"ב מה' תמידים הל' י' באורך בזה:

והרמב"ם ז"ל בפ"א מה' ביאת מקדש כתב דקרועי בגדים חייב מיתה דומיא דפרועי ראש כדכ' ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו אבל עבודתו כשרה. וכן חשיב ליה בה' סנהדרין לקרוע בגדים בהדי הנך לאוין שיש בהם מיתה בידי שמים. וקשה מהא דתנא הכא דבגדיו מקורעין עבודתו פסולה. וכ"כ הרמב"ם ז"ל גופיה בפ"ח מה' כלי המקדש ואמאי כתב בפ"א הנ"ל דקרוע בגדים עבודתו כשרה. וע"כ צ"ל דזה שכ' בפ"א הנ"ל דקרוע בגדים עבודתו כשרה היינו שאינו קרוע אלא קרע אחד כדרך שקורעין על המתים וכמש"כ שם הל' ט"ו ובכה"ג ליכא אלא לאו ומיתה אבל עבודתו כשרה. אבל מקורעין דברייתא היינו שנתרבו בה קרעים כדרך הבגדים הבלואים בכי האי עבודתו פסולה משום דלאו בגד הוא כלל או משום דאינן לכבוד ולתפארת דהוי לעיכובא ג"כ ומלקות ומיתה פשיטא דאית ביה מכש"כ מקרוע בגדים בקרע אחד. ולולי דברי הרמב"ם ז"ל שכ' דקרוע בגדים אינו מחלל עבודה הייתי אומר דקרוע בגדים בכלל מחו"ב. וכדמשמע בברייתא דחשיב כל הני דהוי מחוסר או יתר. ובתוספתא דמנחות פ"א לא חשיב מטושטשין ובתלמודין דחשיב מטושטשין צ"ל ג"כ דהוי כמחו"ב וא"כ איכא מלקות ומיתה בכולהו וא"ש בזה דלא חשיב קרוע בגדים בכלל הנך דבמיתה וכמו שדקדק התוי"ט ז"ל בסנהדרין סוף פ' הנשרפין משום דבכלל מחו"ב הוא. אבל להרמב"ם ז"ל ע"כ קרוע בגדים לאו היינו מחו"ב קשה אמאי לא חשיב ליה התם וכמו שהקשה התוסי"ט ז"ל. אבל מקורן של ד' הרמב"ם ז"ל הוא בת"כ פרשה שמיני בקרא דבגדיכם לא תפרומו ולא תמותו ומכלל לאו אתה שומע הן הרי דנא' בפרום בגדים מיתה לעצמו ולאו בכלל מחו"ב הוא ועי' כ"מ ז"ל שם. ומ"מ תמיה לי על נושאי כליו ז"ל שלא העירו בזה ולחלק בין מקורעים דהכא לקרוע בגדים דבמקורעים עבודתו פסולה וקרוע בגדים עבודתו כשרה:

שם תוס' בד"ה ואימא עמרא כו'. עי' תוס' יומא (דף ע"א) ובתוס"י שם באריכות יותר ובירושלמי פ"ט דכלאים בהא דתנן התם דאין כשר לעבודה אלא צמר ופשתים:

דף יט.

גמרא ותיפוק ליה משום חציצה ופירש רש"י ז"ל בעירובין דאמתני' דכורך עליו גמי ג"כ מקשו. וי"ל דאגמי לא קשיא ליה דהדבר שאינו חשוב גם חציצה לא הוי אלא אר' יוחנן פריך דאמר שלא במקום בגדים לא הוי יתור בגדים ואפילו אם לבש איזה בגד שלא במקום בגדים כשר לעבודה וע"ז פריך הא עכ"פ חציצה הוי ומשני בשמאל כו'. אלא דא"כ מאי קאמר דרבא פליג אר' יוחנן מדאמר שלא במקום בגדים ג' על ג' חוצצת ומאי קושיא ר"י איירי שלא במקום עבודה ומשום יתור בגדים אתינן בזה קאמר דשלא במקום בגדים לא שייך יתור בגדים כלל. אבל רבא מיירי במקום עבודה ומשום חציצה בזה קאמר דג' על ג' חוצצת ופחות מגע"ג אינו חוצץ דלאו דבר חשוב הוא. ורש"י ז"ל פי' חוצצת דרבא ג"כ משום יתור בגדים ואיידי דבמקום בגדים נקט לישנא דחוצצת נקט נמי הכא חוצצת. אבל א"כ קשה הא דנקט רבא להאי חילוקא בין מקום בגדים לשלא במקום בגדים ובאמת לא בהא תליא מילתא אלא עיקר החילוק הוא היכא דחוצץ היינו בין בגד לבשרו במקום בגדים ובין ידו לעבודה אפילו נימא אחת חוצצת אבל היכא דליכא חציצה אפילו במקום בגדים כגון על הבגד דליכא פסול אלא משום יתור בגדים לא פסיל אלא אם יש בו גע"ג דבציר מהכי לאו בגד הוא. והראב"ד ז"ל בפ"י מה' כלי המקדש נראה דמפרש משום חציצה ממש כמבואר שם בהשגתו. וד' הרמב"ם ז"ל ג"כ קשה לפרשן דחוצץ דקאמר היינו משום יתור בגדים וכפירש"י ז"ל דא"כ כתב להאי דינא שלא במקומו דבהלכה ה' שם כ' דין יתר בגדים כגון שלבש ב' כתונות כו' דין אחד לו עם מחו"ב וחייב מיתה. ובהלכה ו' שם כ' נא' בבגדי כהונה על בשרו ולבשם שלא יהיה דבר חוצץ בין בשרו לבגדים כו'. ונראה דזה דינא אחרינא הוא ואין בזה חיוב מיתה דלאו מחו"ב הוא אלא דהעבודה פסולה מטעם חציצה והאריך שם בהלכה ו' ז' בדיני חציצה. אח"כ בהלכה ח' שם כ' להאי דינא דכרך על בשרו בגד שלא במקום בגדים אם יש בו גע"ג חוצץ ואי משום יתור בגדים קאתי עלה הוי ליה לאקדומי להאי דינא לעיל בדין יתור בגדים ונפ"מ לדין חיוב מיתה דמשום יתור בגדים חייב מיתה ומשום חציצה אין כאן חיוב מיתה. וכן במש"כ לעיל דבגדיו מטושטשין ומקורעין ומרושלין דכולן בכלל מחוסר בגדים הם ג"כ לא משמע לי הכי מד' הרמב"ם ז"ל שכ' לדינים אלו בפ"ח מה' כלי המקדש מקרא דלכבוד ולתפארת ואי בכלל מחו"ב הם בפ"י היה לו לכותבן בדין מחו"ב ולחייבן מיתה כדין מחו"ב. אבל מדבריו ז"ל סוף ה' ביאת מקדש בהגיעו לחשבון פוסלי עבודה מצא בכללן י"ח פסולין משמע דהני תרתי בגדים מטושטשין כו' ודבר חוצץ בין בשרו לבגד הכל בכלל מחו"ב הוא דאל"ה אמאי לא מנה גם לאלו כמו שמנה שם דבר חוצץ בין ידו לכלי או בין רגלו לרצפה אלא ש"מ דכולן בכלל מחוסר בגדים הם. ועדיין אין הדברים ברורים אצלי דמהיכא תיתי לן דחציצה בין בגד לבשרו הוי בכלל מחו"ב כיון דמקרא אחרינא ילפינן ילבש על בשרו וכ"ת אי לאו דבכלל מחו"ב היא מנלן דעבודתו פסולה הא לא תיקשי דהא חציצה בין יד לכלי או בין רגלו לרצפה ג"כ עבודתו פסולה וה"נ חציצה בין בגדו לבשרו דפוסלת עבודה. ומהא דאמרינן בחזרת רטיה במקדש דהתירו סופן משום תחילתן דאם לא יתירו להחזיר לא יקח בשעת עבודה משמע דלא כשיטת הראב"ד ז"ל דבעינן שיעור בחציצה בין יד לכלי דסתם רטיה לית ביה שיעורא ואפ"ה אסור לעבוד בה. ועי' בדברי הרמב"ם ז"ל בפ' כ"א מה' שבת ובתוסי"ט עירובין שם:

שם גמרא יצא שערו בבגדו מהו ופי' רש"י דאת"ל קאמר את"ל ידו כגופו דמי כו'. וא"כ לפי שיטת הרמב"ם ז"ל דאת"ל פשיטותא הוא איפשיט דידו לא חייץ. והרמב"ם ז"ל בפי' הנ"ל כ' דידו תחת חלוקו ג"כ אסור. וי"ל כיון דלא איתמר בפירוש את"ל לא בא בכלל הזה. וכמו שכ' כן הראשונים ז"ל בכמה דוכתין לפי דעתו. ועוד דנראה דלא מפרש הא דיצא שערו בבגדו כפירש"י ז"ל ע"ש ובכ"מ ז"ל אך לא נודע לי כוונתו:

ופ' שם בכל הני דעבודה כשרה וכ' הכ"מ דהא א"א להביא אחר משום חולין בעזרה ומ"מ צ"ע א"כ הוי ליה לפרש דהבשר אסור לאכול דילמא זבח פסול הוא ועוד דבמחוסר כפרה דלא הותר בקדשים עד אחר כפרה מאי איכא למימר. והא לא תיקשי הילכתא למשיחא דכן הוא דרך הרמב"ם ז"ל בכמה דוכתי בהלכות אלו לכתוב הלכה בספיקות של הש"ס לידע איך להורות מהרה אם יבנה בית המקדש ויתבאר עוד בזה בשאר מקומות:

שם גמרא תפילין מהו שיחוצו פירש"י ז"ל למיהוי יתור בבגדים עי' תוס' בד"ה תפילין מהו. ולדידי קשה לפירש"י ז"ל דמיבעי ליה אי הוי יתור בגדים וקאמר דלמ"ד לילה לאו ז"ת פשיטא ליה דחייצי היינו דהוי יתור בגדים ולא כן סלקא שמעתא למסקנא דבשל ראש אינו חוצצות ומשמע דלכ"ע אינן חוצצות אפי' למ"ד לילה לאו ז"ת הוא. וכמש"כ רש"י ז"ל ע"ב בד"ה ששם מניח כו' ומשום יתור בגדים כו' דלאו בגד הוא. ועוד דמנלן לרש"י ז"ל למסקנא דלאו בגד הוא כלל ומש"ה לא הוי יתור בגדים דילמא משום דכגופיה דמי וכס"ד דר"ז ואתיא ברייתא כמ"ד לילה ז"ת אבל למ"ד לאו ז"ת הוי יתור בגדים. ולזה י"ל אי נימא דכגופיה דמי ולא חשיב יתור בגדים ה"נ דלא הוי חציצה בשל יד. אלא וודאי כיון דבשל יד חוצצת ש"מ דלאו כגופיה דמי וא"כ בשל ראש אמאי אינו חוצצת למיהוי יתור בגדים אלא וודאי משום דלאו בגד הוא כלל. והראשונים ז"ל נחלקו בתפילין של ראש אי יכול להניחן על בגדיו ולמאן דס"ל דמותר צ"ל הא דכרך דראש נמי כו' ומאי קושיא הא יכול להניחן על המצנפת. אלא היינו משום דהוי יתור בגדים במקום בגדים וא"כ ביד נמי ל"ל למימר משום דכתיב ילבש שלא יהא דבר חוצץ כו' תיפוק ליה דהוי יתור בגדים. ועוד דמאי משני שערו היה נראה כו' ששם, מניחין תפילין אכתי הוי יתור בגדים ואי משום דהוי שלא במקום בגדים א"כ תיקשי מהאי ברייתא למ"ד דיתור בגדים פוסל אפי' שלא במקום בגדים. והכי קי"ל כרבא וכרב יהודה בריה דר' חייא דאפילו צלצול קטן דחשיב הוי יתור בגדים ואפילו שלא במקום בגדים. וע"כ צ"ל למסקנא דתפילין לאו בגד הוא כלל ולית בהו משום יתור בגדים אלא משום חציצה. ומוכח מזה דשל ראש ג"כ צריך להניח על בשרו דווקא ומשום חציצה הוא דפריך וכמש"כ הרא"ש ז"ל בהלכות קטנות:

ויש לדקדק עוד היכי ס"ד למימר בברייתא דכהנים כו' אם הניחו אין חוצצת כיון דפטורין מן התפילין ליכא למימר דכגופיה דמי כמו לילה למ"ד לאו ז"ת דפשיטא ליה דחייצי כיון דזמן פטור הוא. וה"נ בשעת עבודה דבמצוה קעסיק ופטור הוא אמאי לא יחוצו. וצריך לחלק דלילה זמן פטור הוא לגמרי אבל עוסק במצוה זמן חיוב הוא ואם רצה להניחן מניח ומצוה קעביד שפיר אמרינן דכגופיה הוא. ומשמע מכאן דאע"ג דעוסק במצוה פטור מן המצוה מ"מ אי קיים שניהם מצוה קעביד. ואפשר לישב עוד דלהנך י"א דשל ראש מותר להניח על הבגדים אפ"ה פריך שפיר מהא דתנא אם הניחן אינן חוצצת משמע דאפי' הניחן תחת המצנפת אינן חוצצות דאי למעלה מן המצנפת פשיטא דלא שייכא חציצה. ומשני דקמ"ל דשערו היה נראה כו'. ועי' מש"כ בחידו' ריש עירובין:

וצריך לדקדק עוד בשמעתין מנלן הא דאפילו נימא אחת חוצצת ומ"ש גבי מי מקוה דכ' ורחץ בשרו במים דקי"ל דמיעוט שאינו מקפיד אינו חוצץ והכא חיין אפילו נימא אחת. אלא דמשמע דה"נ משום דקפיד הוא כדאמרינן גבי כינה חיה או דילמא כיון דקפיד עליו כו' ועי' בד' הפוסקים ובש"ע או"ח (סי' כ"ד) שכ' לכל הני דיני דשמעתין גם לענין תפילין וחציצה פוסלת בהו:

דף יט:

גמרא ומחוסר כפורים כו'. נראה דהוי גרסי במתני' מחוסר בגדים קודם מחוסר כפורים ועי' תוספות יו"ט:

שם תוס' בד"ה וחוקה כתב בהו אפילו למ"ד כו' לכל הפחות קידוש דבין בגדי זהב ללבן ליעכבו כו'. ול"נ דאכולהו קידושי פריך וחוקה כתיבי בהו היינו חוקה דכתיב בפ' רחיצת ידים ורגלים ומנלן לאפוקי להנהו קידושי מכללא דקידוש שחרית כיון דמה"ת הם כל הני קידושי. ומשני אמר קרא ולבשם לבישה מעכב ואין דבר אחר מעכב. ופריך אי הכי דצפרא נמי נראה דלא פריך הכי למימר דרחיצת שחרית של יוה"כ לא ליעכב דאטו יוה"כ קיל משאר ימות השנה דבכל ימות השנה מעכב כדכתיב חוקה וביוה"כ לא ליעכב. אלא פריך הכי דאי בעית למימר דולבשם הוי מיעוטא דאין מעכב אלא לבישה א"כ דצפרא נמי אימעיט ובאמת ליכא למימר הכי. וע"כ ולבשם לאו מיעוטא הוא למימר דדווקא לבישה. וא"ש בזה תמיהת התוס' ז"ל בד"ה אי הכי כו' ובלא"ה הק"ו מיושב שאינו במיתה שכ' אינו מוכרח דאיכא למיפרך פרועי ראש יוכיח דבמיתה ולא מחלי עבודה ומסיק דקרא ולבשם וודאי לאו מיעוטא הוא. אלא מהכא שמעינן דהני קידושי לא מעכבי דכ' חק עולם לו ולזרעו דלא נאמר חוקה אלא בדבר ששוה בו ובזרעו אבל הני קידושי דלא שוה בו ובזרעו לא מעכבי. וקצת קשה לפ"ז נהי דשאר קידושי לא מעכבי אבל קידוש שהוא לצורך פנים מנ"ל לאפוקי מכלל כל דברים הנעשים בפנים דמעכבי ביוה"כ. והא דמשמע לן מקרא דדבר שאין מעכב בזרעו אינו מעכב בו היינו בדברים הנעשים בחוץ. וצ"ל דלא מסתבר לחלק בין הני קידושין של יוה"כ ואי הני לא מעכבי הני נמי לא מעכבי:

שם גמרא ר' יונתן אמר מהכא ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו ומסיק דחזקיה לא אמר מהאי קרא משום דמיבעי ליה דכיור צריך שיהיה בו לקדש ד' כהנים. והרמב"ם ז"ל גרס קרא דורחצו אהרן ובניו ג' הם. אלעזר. ואיתמר. ופנחס. ומסתבר כוותיה דשפיר ילפינן מינה דחוקה דכ' ברחיצת ידים כו' לא קאי אלא ברחיצה השוה באהרן ובניו אבל רחיצה של אהרן לחוד לא נאמר בהם חוקה ולא מעכבי אבל בקרא דורחצו משה כו' לא נאמר שם חוקה ועיכובא אלא דקאמר קרא דכן עשו שרחצו משה ואהרן ובניו. ומנ"ל למילף מינה דקידוש של אהרן לא מעכבי. אלא דהכ"מ ז"ל הקשה הא בשעת צוואה עדיין נדב ואביהוא ג"כ היו וא"כ מנלן דסגי בד' כהנים ועי' בה"ז ז"ל:

שם גמרא מיבעי ליה כדר"י בר"ח ופירש"י ז"ל משה ואהרן אע"ג דלא כהנו בבת אחת כו'. וזה דלא כמו שפי' בחומש דביום השמיני עצמו שימש גם משה עמהם. ומש"כ הצ"ק ז"ל דבחומש כתב כן לד' ר' יונתן דלא יליף מינה לד' כהנים ז"א דאטו ר' יונתן פליג עליה דר"י ב"ח דבעינן כדי לקדש ד' כהנים אלא ר' יונתן ס"ל דתרתי ש"מ. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ג"כ להני תרתי דרשא מחד קרא דורחצו אהרן ובניו. ולקמן (דף ק"ב) פליגי תנאי בזה חכמים אומרים דלא נתכהן משה אלא ז' ימי המילואים לבד ויש אומרים דלא פסקה כהונה אלא מזרעו ודיעה זו דביום השמיני עצמו שימש ג"כ לא איתמר התם. ולפי ד' רש"י ז"ל כאן דמשה לא שימש אלא ז' ימי המילואים מוכח דלא כמש"כ הר"י מאורליינש בע"א (דף ל"ד) דכל ז' ימי המילואים דין במה היה לו ומש"ה לא שימש בבגדי כהונה דא"כ רחיצת ידים ורגלים ג"כ לא היה צריך כדאמרינן בסוף מכילתין והכתוב אומר ורחצו משה ואהרן:

שם גמרא עמידה מן הצד איכא בינייהו דלרבנן כל שיש לו איזה סמיכה לא חשיב עמידה ולא יצא בזה בכל הדברים שצריכין עמידה. ולר"י בר"י הוי עמידה אע"פ שחבירו מחזיקו. ופריך הש"ס וליתב מיתב מנ"ל דבעינן עמידה כלל בקידוש. וכ' התוס' ז"ל דל"ד ישיבה קאמר דהא אין ישיבה כו' אלא ע"י סמיכה. משמע מדבריהם דעמידה ע"י סמיכה לכ"ע לא הוי עמידה אפילו לר"י בר"י וצריך לחלק בין עמידה מן הצד לעמידה ע"י סמיכה. ולד' ז"ל פשיטא דבכל מקום שנאמר עמידה כמו בעדים עמידה ע"י סמיכה לא הוי עמידה וכמש"כ המ"א ז"ל (סימן קמ"א) ג"כ. אלא אפילו לפי דבריהם ביומא (דף כ"ה) דהש"ס פריך הכא ליתיב מיתיב לגמרי דלצורך עבודה שרי לישב בעזרה מ"מ לא עדיף עמידה על ידי סמיכה מעמידה מן הצד דקי"ל כרבנן דלא הוי עמידה. ועיין בחו"מ (סי' כ"ח) בדברי הריב"ש ז"ל שם שנראה דס"ל דעמידה ע"י סמיכה הוא פלוגתא דת"ק ור"י בר"י. ולפי ד' התוס' ז"ל כאן משמע דכ"ע מודו דלאו עמידה היא. אלא דמד' התוס' ז"ל בד"ה עמידה כו' לרבנן כו' ונראה כשקורין בתורה שלא לסמוך כו' מדבריהם נראה גם כן דלרבנן דס"ל עמידה מן הצד לא שמיה עמידה צריך ליזהר שלא לסמוך אבל לר"י בר"י מותר לסמוך. ולפ"ז צריך לפרש הא דפריך וליתב מיתב לא פריך אלא לרבנן נהי דלאו עמידה היא מ"מ מנלן דבעינן עמידה כלל בקידוש דילמא יושב נמי כשר. ולעיל בריש פירקין משמע דעבודה ועדות שוין לדין עמידה כדפריך התם מה ליושב שכן פסול לעדות. ועיין בא"ה הל' חליצה. ואפשר היה עוד לומר דהא דאמרינן הכא עמידה מן הצד איכא בינייהו היינו עמידה כי האי דשתי רגליו זו ע"ג זו דאין זה דרך עמידה ומש"ה פליג הת"ק אדר"י בר"י אבל עומד כדרך כל אדם אלא דצריך סיוע אפשר כ"ע מודים דהוי כעמידה. וכבר האריכו הפוסקים ז"ל בהאי דינא. והתוס' ז"ל כ' לעיל דעובד בהשתחויה ג"כ פסול. ודקדק הבה"ז ז"ל שם מנלן הא דילמא לא אתי למעוטי אלא יושב דווקא ונראין ד' התוס' ז"ל דהשתחויה וודאי לא מיקרי עמידה וכיון דמפקינן הכא אפילו עמידה מן הצד כש"כ השתחויה ודו"ק:

שם גמרא ה"א אפילו אביאה ריקנית. עי' תוס' סנהדרין (דף פ"ג) שכ' התם דפליגי תנאי בהא אי מחייב אביאה ריקנית באוהל מועד. וא"כ מאי פריך הש"ס לרבי הא כתיב בבואם דילמא ס"ל כהאי תנא דבבואם אתי לביאה ריקנית על אוהל מועד. והתוס' ביומא מסקי דלכ"ע איכא מיתה אביאה ריקנית באהל מועד ע"ש מה שפי' סוגיא דשמעתין ולפ"ז וודאי קשה היכי יליף ר"א בר"ש מבבואם כיון דאיצטריך לביאה ריקנית. ועי' בר"ש סוף פ"ק דכלים ובדברי הרמב"ם ז"ל שם בפי' המשנה:

שם תוס' בד"ה אלא האי בגשתם כו' אע"ג דביומא משמע דרבי כו'. ולדידי קשה איפכא לר"א בר"ש דלא דריש התם לקרא דופשט ורחץ ולבש אלא יליף בק"ו להאי קידוש ל"ל קרא דכשהוא לבוש מקדש. ומהיכא תיתי לן למימר דמקדש קודם לבישה ועיקר קרא לרבי איצטריך כדפירש"י ז"ל שם ביומא הכל מודים אפילו רבי ע"ש. ועוד ל"ל לרבי בבואם שלא לחייב קידוש על כל גישה וגישה היינו על כל עבודה ועבודה הא מדאיצטריך קרא דופשט ורחץ ולבש לחייב קידוש שני מכלל דבשאר עבודות אינו צריך לכל עבודה ועבודה, ולזה י"ל דהוי מוקמינן ורחץ אפשיטה לחוד. והא דאיצטריך קרא לר"א בר"ש נראה דלכל קידוש איצטריך דמצותו לקדש אחר לבישת הבגדים שלא יהיה הפסק בין הקידוש לעבודה. וממילא ילפינן מינה לקידוש שני של יוה"כ דהוא ג"כ לצורך עבודה וצריך שיהיה סמוך לעבודה בלי הפסק לבישה ורב חסדא אליבא דרבי דס"ל דקידוש שני של יוה"כ הוא קודם לבישה מודה בקידוש של כל ימות השנה דבעינן דווקא אחר לבישה:

דף כ.

גמרא מהו דתימא הני מילי עבודה דמעכבא כפרה כו'. הקשו המפרשים נילף ממחוסר בגדים דמחלל אפי' עבודה דלא מעכבא כפרה. ואע"ג דלעיל לא אמרינן אלא עבודה שאין זר חייב עליה ה"ה עבודה דלא מעכבא כפרה פסולה בחיסור בגדים כיון דהוי כזר וזר מעכב אפילו עבודה דלא מעכבא כפרה והכי ילפינן לעיל עבודה שאין זר חייב עליה בשלא רחוץ ממחו"ב. ותירץ דלא ילפינן ממחוסר בגדים בגז"ש דחוקה אלא חילול אבל לא תחילת האיסור ולא משמע הכי לעיל בהא דאמרינן דה"א שתוי יין אינו מחלל אלא בעבודה שזר חייב מיתה בזמן הבית משום דכתיב מיתה בפרשה. ולפ"ז גם איסור לא שמענו בעבודה שאין זר חייב מיתה בזה"ב וילפינן ממחו"ב לכל מילי לאיסור ולחילול וה"נ נילף עבודה דלא מעכבא כפרה. ועוד מנלן בשתויי יין דמוזהר גם על עבודה דלא מעכבא כפרה והיה נראה דנהי דקים לן מחו"ב אפילו בעבודה שאין זר חייב עליהם מיתה בזה"ב משום דהוי כזר מ"מ בעבודה דלא מעכבא כפרה לא שמענו לא מיבעיא לר"ל ביומא דס"ל דהרמת הדשן סגי בב' כלים אלמא דמחוסר בגדים לא הוי ממש כזר וה"ה דלענין עבודה דלא מעכבא כפרה ה"א דלא הוי כזר אלא אפילו לר' יוחנן דס"ל דבעינן ד' כלים גם להרמה מ"מ מדאיצטריך קרא לרבות מצנפת ואבנט להרמה ש"מ דלאו כזר הוא ולא שמעינן בכל עבודה דמעכבי כפרה דליפסל מחו"ב. להכי כתב רחמנא הכא ברחיצת ידים כו' דמעכבי אפילו בעבודה דלא מעכבא כפרה וילפינן מיניה לשתויי יין ולמחוסר בגדים ג"כ. ובאמת נראה דלעיל דס"ל דהרמת הדשן סגי בב' בגדים גם רחיצת ידים כו' לא שמענו דצריך אלא דתנן סתמא בתמיד דטעון קידוש ידים ורגלים וצ"ע:

שם גמרא והוינן בה למחר אינו מקדש דלא צריך לקדושי או דילמא אפסילו בלינה ופירש"י ז"ל דהך מימרא דר"י משמיה דאילפא אליבא דר"א בר"ש היא ומיבעי ליה לר' אסי מאי אינו מקדש דאין צריך לקדושי או דילמא דמיפסיל בלינה ואינו מקדש מן הכיור. מדלא פשיט ליה דאין צריך לקדש קאמר דבלינה לא מיפסלי אלמא דמספקא לר' אסי אליבא דר"א בר"ש אי מיפסיל בלינה וכי בעי למימר דאין צריך לקדושי היינו משום דבלינה לא מיפסיל. וא"כ מאי קאמר שלא שקעו מבערב כו' הא לא צריך כלל שיקוע אי לא פסיל לינה לר"א בר"ש ויתבאר לקמן בזה:

שם גמרא אמר אביי לעולם לרבי ולינה דרבנן ופירש"י ז"ל דסברא היא דאין לינה פוסלת כיון שאין המים בפנינו ולא ס"ל הני קראי דלעיל דילפינן מבגשתם. וא"כ ע"כ במי כיור לכ"ע פסלי לינה כיון דרבי ור"א בר"ש לא פליגי אלא מדרבנן. אבל מה"ת לכ"ע לא פסול לינה בקידוש מסברא ותו ליכא למימר מדקידוש גופיה לא פסיל לינה כו'. וא"כ קשה לאביי מאי קאמר ר' יוחנן לעיל דאילפא בעי במי כיור אי פסיל לינה. ומאי קמיבעי ליה פשיטא דפסול לינה לדברי האומר אין לינה פוסלת בקידוש כמו לדברי האומר יש לינה כיון דאפילו למ"ד יש לינה אינו אלא מדרבנן. וצ"ל לאביי דר"י קאמר דאילפא מיבעי ליה אבל ליה לא ס"ל ולא מספקא ליה כלל:

ורבא מוקי לה להא דר"י כר"א בר"ש וראה דבריו בתחילת עבודה. והיה נראה דרבא נמי מודה לאביי דלרבי נמי דרבנן היא. ושפיר איכא למימר דראה דברי ר"ש בתחילת עבודה כיון דאפילו לרבי אינו אלא מדרבנן אפילו בסוף עבודה. אבל אי רבא ס"ל דלרבי פסיל לינה מדאורייתא היכי אשכחן לאמורא דמכרע מדעתיה דנפשיה בין תרי תנאי באיסור תורה. וכה"ג מקשו התוס' ז"ל בכמה דוכתי אלא דא"כ הא דילפינן לעיל מקרא דבגשתם הוא דלא כמאן ודוחק לומר דאסמכתא בעלמא היא ע"כ נראה דרבא ס"ל דלרבי פסיל לינה מה"ת מקרא דבגשתם ועכ"ז ראה ר' יוחנן דברי ר"א בר"ש אם קידש מתחילת עבודות יום דזה ג"כ בכלל בגשתם הוא וכיון שקידש בתחילת עבודות היום תו לא פסיל לינה. ויש ליישב בזה תרתי סוגיא ביומא דקשיין אהדדי דבדף כ"ב מסקינן דתרומת הדשן לאו תחילת עבודת יום הוא ואימא שכבר קידש מתחילה לעבודה. ובד' כ"ו שם מסיק דהוי תחילת עבודת יום וכמו שהקשו שם בתוס' ישינים. ולפי הנ"ל ניחא דבדף כ"ב אזלי שמעתא אליבא דאביי דר' יוחנן אליבא דרבי קאמר ושפיר מצינן למימר דלאו תחילת עבודת יום הוא ומ"מ מקרות הגבר לא פסיל לינה ובדף כ"ו אזיל לשיטתיה דרבא דראה ר"י דברי ר"א בר"ש בתחילת עבודה וע"כ צ"ל דתחילת עבודת יום הוא וזה נכון:

ויש לומר עוד דאביי ורבא פליגי בפלוגתא דרב חסדא ורב אחא ביומא (דף ל"ב) אביי דאמר דלרבי נמי לינה דרבנן ס"ל כר' אחא בר יעקב דלרבי נמי קידוש שני אחר לבישה מקרא דבגשתם ותו ליכא קרא למיפסיל בלינה ואינו אלא מדרבנן. ורבא ס"ל כרב חסדא שם דלרבי כשהוא פשוט מקדש. וא"כ ע"כ בגשתם אתי למיפסיל בלינה מה"ת. ועוד היה נראה דאיכא בין אביי לרבא חילול עבודה בידים שנפסלו בלינה לאביי לא פליגי אלא לכתחילה להצריך קידוש אבל שיהא העבודה מחוללת מדרבנן לא מסתבר ולרבא דמיפסיל בלינה מה"ת הוי כמו שלא קידש כלל ועבודה פסולה. והרמב"ם ז"ל כתב דעבודה פסולה וע"כ ס"ל דפסול לינה מה"ת. ואפ"ה פסק כר' יוחנן דאם קידש לתרומת הדשן אין צריך לקדש עוד. והיינו כאוקימתא דרבא דראה ר"י דבריו של ר"א בר"ש בתחילת עבודה. ולפי מש"כ דטעמיה דרבא בתחילת עבודה משום דקרינן ביה בגשתם כיון דתחילת עבודת היום הוא לכאורה הוי מצי למימר איפכא דר"י כרבי וראה דבריו בסוף עבודה אבל לא בתחילת עבודה דאי לר"א בר"ש דלא דריש בגשתם להכי מנלן לחלק בין תחילת עבודה לסוף עבודה כיון דלית לן קרא דלינה פוסל בקידוש ומסברא לא פסיל לינה דאין על מה לחול אפילו בסוף עבודה לא ליפסיל. וי"ל כיון דר"י אין צריך לקדש קאמר ומש"ה אמר דכר"א בר"ש הוא דלא מצריך אבל לא מטעמיה דהוא לא דרש בגשתם כלל ור"י ס"ל דרשא דבגשתם ואם קידש מתחילת עבודת יום אפילו קודם עמוד השחר לא מיפסיל בלינה ודו"ק ועיין תוס' חדשים ביומא פ"ב שהקשה אי תה"ד היה בכה"ג למה ליה טבילה וקידוש שחרית הא לא פסיל לינה מתה"ד ולאביי ניחא דלא אמר אלא מקרות הגבר כו' אבל ביוה"כ תורם בחצות אבל מטבילה קשה למה ליה טבילה אחריתי:

שם תוס' בד"ה מיתיבי כו' הקשו למאי דס"ד דלא מיירי בכהני חדתי. ונראה דראוהו אחיו הכהנים משמע כל הכהנים הנמצאים בעזרה ובתוכם היו כהנים שעסקו בעבודה כל הלילה ואפ"ה כולן קידשו ידיהם ורגליהם ולהכי פריך דלא אתיא לא כרבי ולא כר"א בר"ש. והתוס' ז"ל בהג"ה כתבו דס"ד דהיסח הדעת ג"כ לא פסיל כמו לינה. ובאמת הכי משמע מדברי ר"א בר"ש דאמר אפילו מכאן ועד עשרה ימים אין צריך לקדש ועשרה ימים א"א בלא שינה והיסח הדעת. אבל לא משמע הכי לקמן דפשיטא ליה להש"ס דאי אסח דעתא וודאי צריך לקדש. וע"כ מכאן ועד עשרה ימים לאו דווקא דהא אי אפשר בלא היסך רגליו והטלת מים דצריך לחזור ולקדש ויתבאר לקמן:

וראיתי להרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' תמידים הלכה י"א דתה"ד היה אחר שיעלה עמוד השחר. וקשה לזה מאי קמ"ל ר' יוחנן דאם קידש לתה"ד אין צריך לקדש פשיטא כיון דכבר עלה עמוד השחר ומה מקום לפסול לינה הכא. ונהי די"ל דהיה מקדש קודם עלות השחר אכתי תיקשי מאי פריך מהא דראוהו אחיו הכהנים כו' כיון שקידשו אחר תה"ד הרי כבר הוא אחר עלות השחר ותו לא פסלי לינה. ובפ"ה מה' ביאת מקדש הלכה ט' כתב קידש כו' לתה"ד אע"פ שהוא מקדש קודם שתעלה השמש אינו צריך לחזור ולקדש אחר שהאיר היום עכ"ל. מזה נראה דעלות השמש הוא זמן פסול לינה. וקשה מנלן הא הא עמוד השחר יום הוא לכל מילי. ועוד דמשמע ממתניתין דסדר התמיד דאח"כ אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע זמן שחיטה משמע דכל המעשים דלעיל היו קודם אור היום ובפ"ו מהל' תמידים בסדר התמיד כתב דהממונה היה בא סמוך לעלות השחר אבל כל העבודות אפילו הרמת הדשן הכל היה אחר עמוד השחר וא"כ הקידוש של אחיו הכהנים היה ביום וצ"ע. ובתענית פ"ק מבואר דקריאת הגבר לאו עמוד השחר הוא וכן משמע בכמה דוכתי:

דף כ:

גמרא יציאה מהו כו' ופירש"י ז"ל כדרך שפוסל בכל הקדשים כו' והתוס' ז"ל כתבו דמשום היסח הדעת מיבעי ליה כדמסקינן ורש"י ז"ל לא ניחא ליה לפרש משום היסח הדעת לחוד דא"כ מאי קאמר את"ל לינה לא פסלא כו' משמע דאי לינה פסלא יוצא נמי פסיל ולפי התוס' ז"ל ליכא כלל פסול יוצא בקידוש וא"כ לא הוי ליה למיתלי כלל בעיא דיוצא בפסול לינה כיון דטעמא אחרינא הוא פסול לינה הוא משום דהוי ככל קדושת הגוף דמיפסיל בלינה ופסול יוצא הוא משום היסח הדעת. ע"כ פי' דלמ"ד לינה פסלא מיבעי ליה אי יוצא פסיל נמי מהאי טעמא ואת"ל דלינה לא פסלא ולית בה פסול שארי המקודשי' בכ"ש מ"מ ביוצא איכא למיבעי מטעמא אחרינא דמסח דעתיה. ולדברי התוס' ז"ל נראה לפרש דהא דקאמר את"ל לינה לא פסלא מילתא דפשיטא קאמר אי תיבעי למיפשט מדלא אשכחן פסול היסח הדעת לכ"ע בלינה אע"ג דלילה לאו זמן עבודה היא כ"כ ומסתמא עומד הוא בלא עבודה ולא חיישינן להיסח הדעת דילמא התם משום דלא פריש אבל יציאה דפריש אסוחי מסח דעתיה. וא"ש בזה הא דבעלמא דרכו של הרמב"ם ז"ל לפסוק כאת"ל דפשיטותא הוא. וא"כ הכא אמאי פסק דלינה פסלא הא את"ל לינה לא פסלא קאמר. ולפי הנ"ל ניחא דהאי את"ל לא מכרע כלל לפלוגתא דלעיל דרבי ור"א בר"ש דבטעמא אחרינא פליגי. ולפירש"י ז"ל קשה הא דמסיק יצא ידיו לא קמיבעי ליה כי מיבעי לן כו' מדלא קאמר אלא יצא כו' משמע דתחילת איבעיא לא היה ביצא ידיו כלל. ואי מטעם פסול יוצא מיבעי ליה אפילו ביצא ידיו איכא למיבעי אי פסולין ביוצא דלענין פסול יוצא לכאורה ליכא נפ"מ בין יצאו ידיו או כל גופו. וי"ל דביצאו ידיו גם פסול יוצא ליכא כיון דגופו בפנים אף על גב דבפסול יוצא לא הוי דינא הכי אלא כל שיצא אפילו מקצת אותו המקצת נפסל ביוצא:

תוכן העניינים

קרן אורה על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה