קרן אורה על זבחים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק ג - כל הפסולין · דף לו:
גמרא ומודה ר"י שחוזר וקובעו לפיגול ופירש"י ז"ל בחישב ע"מ להניח כו' משמע קצת דלא אמר ר' אבא אלא במחשבת הינוח דהוי כחדא מחשבה להניח למחר וחזר וחישב גם לזרוק למחר אבל להוציא למחר דמחשבה אחריתי היא אינו חוזר וקובעו לפיגול כמו במחשבת חוץ למקומו ממש אלא דא"כ מאי מותיב לר"א מהא דחישב ליתן את הניתנין למעלה למטה כו' למחר דאינו חוזר וקובעו לפיגול דילמא התם שאני דהוי כתרי מחשבות לזרוק למחר למטה וחזר וחישב לזרוק למחר למעלה וצ"ל כיון דבשניהם חישב למחר ג"כ כחד מחשבה היא ולד' הרמב"ם ז"ל שהבאתי לעיל דלדידן נמי חישב ליתן למעלה למטה למחר פסול כמו מחשבת הינוח לר"י ג"כ יקשה מאי פריך לר' אבא דילמא בכה"ג לכ"ע אינו חוזר וקובעו לפיגול דע"כ מחשבה זו גריעא ממחשבת הינוח דהא רבנן לית להו סברא דר"י דמחשבה כמעשה והא דפסלי רבנן במחשבה זו היינו משום דהוי כעין פיגול כיון דחישב לזרוק למחר שלא במקומו ומש"ה אינו חוזר וקובעו בפיגול לכ"ע תדע דלד' הרמב"ם ז"ל גם לר"י גריעי מחשבה זו ממחשבת הינוח דמחשבת הינוח אינו פוסל לר"י מה"ת אלא חישב להניח כל דמו למחר ואם חישב לזרוק למעלה למטה למחר נראה דבמקצתו ג"כ מיפסיל כולו כמו מחשבת פיגול וע"כ צ"ל דלא ס"ל להש"ס לחלק בהכי:
שם גמרא חישב שיאכלוהו טמאים למחר חייב לשון חיוב צ"ל דאכרת קאי דמלקות לית ביה במחשב בקדשים לדידן דקי"ל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו ואמר רבא תדע כו' ודחי לה ולא היא כו' והרמב"ם ז"ל פסק כרב חסדא ועי' כ"מ ז"ל וכן מבואר בתוספתא פ"ב להדיא דבין חישב שיאכלו בלתי נמולין וטמאים למחר או שיזרקו דמו שיקטירו בלתי נמולין וטמאים למחר הוי פיגול וכ"כ הרמב"ם ז"ל לכולהו ויש לדקדק הא רבא אמר לעיל דאין מחשבה מועלת אלא במי שראוי לעבודה ובמקום הראוי ומ"ש דבמקום הראוי לעבודה בין אם זרק שלא במקומו במחשבה פסולה או חישב בשעת שחיטה ע"מ לזרוק למחר שלא במקומו לאו מחשבה היא לפגל ומ"ש במי שראוי לעבודה לא פסיל במחשבה רק אם חישב הפסול בשעת העבודה איזה מחשבה אבל אם עשה כשר איזו עבודה ע"מ שיזרוק הפסול למחר הוי מחשבה גם לפיגול וי"ל דשלא במקומו לא מיירי באכילה מזבח כלל כיון דשלא במקום אכילה הוא אבל זריקת פסולים שפיר מיקרי אכילת מזבח ולהכי הוי פיגול בין באכילה בין בזריקה והקטרה דמ"מ מחשב לאכול למחר הוא:
שם בשר פסח שלא הוצלה כו' ולא היא אימורים חזו לגבוה בשר פסח שלא הוצלה כו' לא חזו כו' מכאן קשה קצת לדברי הרמב"ם ז"ל דחייב משום טומאה אבשר פרים הנשרפים וא"כ אמאי לא מייתי ראי' דעדיפא מינה מהא דחייב משום טומאה בבשר פרים דלא חזו לא לגבוה ולא להדיוט ומה שמצותן בשריפה לא מיקרי חזי לגבוה. ואפשר לומר דהא דכ' דחייב משום טומאה בבשר פרים היינו כשמעתא דרב דימי בבשר פסח שלא הוצלה דפסק כוותיה. אבל ממתניתין דמעילה דתנן דחייבין עליהם משום פיגול נותר וטמא לא מצי לאתוי' די"ל דקאי אאימורים כמו פיגול ונותר ודו"ק וללישנא אחרינא אתי שפיר קצת:
הדרן עלך כל הפסולין פרק שלישי