קרן אורה על זבחים· רבי יצחק מינקובסקי
פרק ב - כל הזבחים · דף יט:
גמרא ומחוסר כפורים כו'. נראה דהוי גרסי במתני' מחוסר בגדים קודם מחוסר כפורים ועי' תוספות יו"ט:
שם תוס' בד"ה וחוקה כתב בהו אפילו למ"ד כו' לכל הפחות קידוש דבין בגדי זהב ללבן ליעכבו כו'. ול"נ דאכולהו קידושי פריך וחוקה כתיבי בהו היינו חוקה דכתיב בפ' רחיצת ידים ורגלים ומנלן לאפוקי להנהו קידושי מכללא דקידוש שחרית כיון דמה"ת הם כל הני קידושי. ומשני אמר קרא ולבשם לבישה מעכב ואין דבר אחר מעכב. ופריך אי הכי דצפרא נמי נראה דלא פריך הכי למימר דרחיצת שחרית של יוה"כ לא ליעכב דאטו יוה"כ קיל משאר ימות השנה דבכל ימות השנה מעכב כדכתיב חוקה וביוה"כ לא ליעכב. אלא פריך הכי דאי בעית למימר דולבשם הוי מיעוטא דאין מעכב אלא לבישה א"כ דצפרא נמי אימעיט ובאמת ליכא למימר הכי. וע"כ ולבשם לאו מיעוטא הוא למימר דדווקא לבישה. וא"ש בזה תמיהת התוס' ז"ל בד"ה אי הכי כו' ובלא"ה הק"ו מיושב שאינו במיתה שכ' אינו מוכרח דאיכא למיפרך פרועי ראש יוכיח דבמיתה ולא מחלי עבודה ומסיק דקרא ולבשם וודאי לאו מיעוטא הוא. אלא מהכא שמעינן דהני קידושי לא מעכבי דכ' חק עולם לו ולזרעו דלא נאמר חוקה אלא בדבר ששוה בו ובזרעו אבל הני קידושי דלא שוה בו ובזרעו לא מעכבי. וקצת קשה לפ"ז נהי דשאר קידושי לא מעכבי אבל קידוש שהוא לצורך פנים מנ"ל לאפוקי מכלל כל דברים הנעשים בפנים דמעכבי ביוה"כ. והא דמשמע לן מקרא דדבר שאין מעכב בזרעו אינו מעכב בו היינו בדברים הנעשים בחוץ. וצ"ל דלא מסתבר לחלק בין הני קידושין של יוה"כ ואי הני לא מעכבי הני נמי לא מעכבי:
שם גמרא ר' יונתן אמר מהכא ורחצו ממנו משה ואהרן ובניו ומסיק דחזקיה לא אמר מהאי קרא משום דמיבעי ליה דכיור צריך שיהיה בו לקדש ד' כהנים. והרמב"ם ז"ל גרס קרא דורחצו אהרן ובניו ג' הם. אלעזר. ואיתמר. ופנחס. ומסתבר כוותיה דשפיר ילפינן מינה דחוקה דכ' ברחיצת ידים כו' לא קאי אלא ברחיצה השוה באהרן ובניו אבל רחיצה של אהרן לחוד לא נאמר בהם חוקה ולא מעכבי אבל בקרא דורחצו משה כו' לא נאמר שם חוקה ועיכובא אלא דקאמר קרא דכן עשו שרחצו משה ואהרן ובניו. ומנ"ל למילף מינה דקידוש של אהרן לא מעכבי. אלא דהכ"מ ז"ל הקשה הא בשעת צוואה עדיין נדב ואביהוא ג"כ היו וא"כ מנלן דסגי בד' כהנים ועי' בה"ז ז"ל:
שם גמרא מיבעי ליה כדר"י בר"ח ופירש"י ז"ל משה ואהרן אע"ג דלא כהנו בבת אחת כו'. וזה דלא כמו שפי' בחומש דביום השמיני עצמו שימש גם משה עמהם. ומש"כ הצ"ק ז"ל דבחומש כתב כן לד' ר' יונתן דלא יליף מינה לד' כהנים ז"א דאטו ר' יונתן פליג עליה דר"י ב"ח דבעינן כדי לקדש ד' כהנים אלא ר' יונתן ס"ל דתרתי ש"מ. וכמ"ש הרמב"ם ז"ל ג"כ להני תרתי דרשא מחד קרא דורחצו אהרן ובניו. ולקמן (דף ק"ב) פליגי תנאי בזה חכמים אומרים דלא נתכהן משה אלא ז' ימי המילואים לבד ויש אומרים דלא פסקה כהונה אלא מזרעו ודיעה זו דביום השמיני עצמו שימש ג"כ לא איתמר התם. ולפי ד' רש"י ז"ל כאן דמשה לא שימש אלא ז' ימי המילואים מוכח דלא כמש"כ הר"י מאורליינש בע"א (דף ל"ד) דכל ז' ימי המילואים דין במה היה לו ומש"ה לא שימש בבגדי כהונה דא"כ רחיצת ידים ורגלים ג"כ לא היה צריך כדאמרינן בסוף מכילתין והכתוב אומר ורחצו משה ואהרן:
שם גמרא עמידה מן הצד איכא בינייהו דלרבנן כל שיש לו איזה סמיכה לא חשיב עמידה ולא יצא בזה בכל הדברים שצריכין עמידה. ולר"י בר"י הוי עמידה אע"פ שחבירו מחזיקו. ופריך הש"ס וליתב מיתב מנ"ל דבעינן עמידה כלל בקידוש. וכ' התוס' ז"ל דל"ד ישיבה קאמר דהא אין ישיבה כו' אלא ע"י סמיכה. משמע מדבריהם דעמידה ע"י סמיכה לכ"ע לא הוי עמידה אפילו לר"י בר"י וצריך לחלק בין עמידה מן הצד לעמידה ע"י סמיכה. ולד' ז"ל פשיטא דבכל מקום שנאמר עמידה כמו בעדים עמידה ע"י סמיכה לא הוי עמידה וכמש"כ המ"א ז"ל (סימן קמ"א) ג"כ. אלא אפילו לפי דבריהם ביומא (דף כ"ה) דהש"ס פריך הכא ליתיב מיתיב לגמרי דלצורך עבודה שרי לישב בעזרה מ"מ לא עדיף עמידה על ידי סמיכה מעמידה מן הצד דקי"ל כרבנן דלא הוי עמידה. ועיין בחו"מ (סי' כ"ח) בדברי הריב"ש ז"ל שם שנראה דס"ל דעמידה ע"י סמיכה הוא פלוגתא דת"ק ור"י בר"י. ולפי ד' התוס' ז"ל כאן משמע דכ"ע מודו דלאו עמידה היא. אלא דמד' התוס' ז"ל בד"ה עמידה כו' לרבנן כו' ונראה כשקורין בתורה שלא לסמוך כו' מדבריהם נראה גם כן דלרבנן דס"ל עמידה מן הצד לא שמיה עמידה צריך ליזהר שלא לסמוך אבל לר"י בר"י מותר לסמוך. ולפ"ז צריך לפרש הא דפריך וליתב מיתב לא פריך אלא לרבנן נהי דלאו עמידה היא מ"מ מנלן דבעינן עמידה כלל בקידוש דילמא יושב נמי כשר. ולעיל בריש פירקין משמע דעבודה ועדות שוין לדין עמידה כדפריך התם מה ליושב שכן פסול לעדות. ועיין בא"ה הל' חליצה. ואפשר היה עוד לומר דהא דאמרינן הכא עמידה מן הצד איכא בינייהו היינו עמידה כי האי דשתי רגליו זו ע"ג זו דאין זה דרך עמידה ומש"ה פליג הת"ק אדר"י בר"י אבל עומד כדרך כל אדם אלא דצריך סיוע אפשר כ"ע מודים דהוי כעמידה. וכבר האריכו הפוסקים ז"ל בהאי דינא. והתוס' ז"ל כ' לעיל דעובד בהשתחויה ג"כ פסול. ודקדק הבה"ז ז"ל שם מנלן הא דילמא לא אתי למעוטי אלא יושב דווקא ונראין ד' התוס' ז"ל דהשתחויה וודאי לא מיקרי עמידה וכיון דמפקינן הכא אפילו עמידה מן הצד כש"כ השתחויה ודו"ק:
שם גמרא ה"א אפילו אביאה ריקנית. עי' תוס' סנהדרין (דף פ"ג) שכ' התם דפליגי תנאי בהא אי מחייב אביאה ריקנית באוהל מועד. וא"כ מאי פריך הש"ס לרבי הא כתיב בבואם דילמא ס"ל כהאי תנא דבבואם אתי לביאה ריקנית על אוהל מועד. והתוס' ביומא מסקי דלכ"ע איכא מיתה אביאה ריקנית באהל מועד ע"ש מה שפי' סוגיא דשמעתין ולפ"ז וודאי קשה היכי יליף ר"א בר"ש מבבואם כיון דאיצטריך לביאה ריקנית. ועי' בר"ש סוף פ"ק דכלים ובדברי הרמב"ם ז"ל שם בפי' המשנה:
שם תוס' בד"ה אלא האי בגשתם כו' אע"ג דביומא משמע דרבי כו'. ולדידי קשה איפכא לר"א בר"ש דלא דריש התם לקרא דופשט ורחץ ולבש אלא יליף בק"ו להאי קידוש ל"ל קרא דכשהוא לבוש מקדש. ומהיכא תיתי לן למימר דמקדש קודם לבישה ועיקר קרא לרבי איצטריך כדפירש"י ז"ל שם ביומא הכל מודים אפילו רבי ע"ש. ועוד ל"ל לרבי בבואם שלא לחייב קידוש על כל גישה וגישה היינו על כל עבודה ועבודה הא מדאיצטריך קרא דופשט ורחץ ולבש לחייב קידוש שני מכלל דבשאר עבודות אינו צריך לכל עבודה ועבודה, ולזה י"ל דהוי מוקמינן ורחץ אפשיטה לחוד. והא דאיצטריך קרא לר"א בר"ש נראה דלכל קידוש איצטריך דמצותו לקדש אחר לבישת הבגדים שלא יהיה הפסק בין הקידוש לעבודה. וממילא ילפינן מינה לקידוש שני של יוה"כ דהוא ג"כ לצורך עבודה וצריך שיהיה סמוך לעבודה בלי הפסק לבישה ורב חסדא אליבא דרבי דס"ל דקידוש שני של יוה"כ הוא קודם לבישה מודה בקידוש של כל ימות השנה דבעינן דווקא אחר לבישה: