אור ברסלב
קרן אורה על זבחים פרק ב - כל הזבחים › דף טז:

קרן אורה על זבחים· רבי יצחק מינקובסקי

פרק ב - כל הזבחים · דף טז:

דף טז.

גמרא זר יוכיח כו'. הא דלא קאמר טמא יוכיח כמו לעיל בק"ו דזר מבע"מ ועוד דלמאי דקאמר זר יוכיח ע"כ פליגי האי תנא דבי ר"י אאידך דלעיל דיליף זר מאונן והכא יליף אונן מזר ולמה ליה למיעבד פלוגתא בינייהו לימא דיליף אונן מבע"מ וטמא וזר מבע"מ ואונן. וי"ל דע"כ ליכא למילף אונן מבע"מ וטמא דאיכא למיפרך מה להנך שכן לא הותרו בבמה תאמר באונן שהותר בבמה להכי איצטריך הכא למילף במה הצד מכולהו מזר ובע"מ וטמא. אבל מתרתי מינייהו ליכא למילף דמבע"מ וזר איכא למיפרך שכן לא הותרו מכללן ומבע"מ וטמא שכן לא הותרו בבמה. אלא דאכתי לא הוצרך לזה ולימא דלהאי תנא דבי ר"י באמת אונן אסור בבמה ויליף ליה במה הצד מבע"מ וטמא והא דאמרינן לעיל דתנא דבי ר"י ס"ל דאונן הותר בבמה היינו למאי דס"ל דאונן נפקא ליה מקרא דומן המקדש לא יצא כו' ומשמע דווקא במקדש כמש"כ רש"י ז"ל לעיל אבל להאי תנא דבי ר"י דלא נפק"ל אונן מקרא נילף מבע"מ וטמא ויאסר בבמה ג"כ וי"ל דאע"ג דעיקר אזהרה לא מצינן למילף מקרא דומן המקדש כו' דלא כתיב הא אחר כו' מ"מ זה שפיר ילפינן לבתר דשמעינן מק"ו דמחלל עבודה דלא מחלל אלא במקדש ולהכי נאמר בכה"ג ומן המקדש כו' ולא יחלל הא אחר חילל דווקא במקדש:

והרמב"ם ז"ל בפ"ב מה' ביאת מקדש כ' דכל כהן מוזהר שלא לצאת בשעת עבודה אפילו אירע לו אנינות כמש"כ ומפתח אהל מועד לא תצאו ומה שחזר ונאמר בכה"ג ומן המקדש לא יצא כו' היינו נמי הך אזהרה שלא יניח עבודה ויצא אלא דבכהן הדיוט אסור לצאת באמצע העבודה אבל הוא לא יעבוד ואם עבד חילל אבל כה"ג לא יצא וגם מותר לעבוד. ועי' בדברי הראב"ד ז"ל שם. וקצת סיוע לדברי הרמב"ם ז"ל מהא דיליף בק"ו מרציחה שדוחה עבודה כש"כ שידחה שבת שהקשו התוס' ז"ל הא רציחה לא דחי אלא בשב ואל תעשה עיין בריש יבמות ובסנהדרין. ולד' הרמב"ם ז"ל הוי כעין קום ועשה דהא היציאה בשעת עבודה במלקות ומיתה היא ורציחה דוחה אותה ומוציאין אותו ואין כאן מקומו בזה. ומ"מ לפי דבריו מוכח מהאי קרא דהדיוט אונן חילל. ואפ"ה כתב שם מנין לאונן שמחלל עבודה דיליף בק"ו מבע"מ וגבי זר לא כתב כלל מהיכא ילפינן דמחלל עבודה וכבר כתבתי דנראה דסמיך אהאי ק"ו. וי"ל דלדבריו א"ש הא דאמרינן מי כתיב הא אחר כו' דאי לאו ק"ו ה"א דאתי קרא הכא לגלויי דלא נאסר לצאת אלא בשעת עבודה וכדילפינן מזה בת"כ פ' שמיני ועי' בקרבן אהרן ובפ' אמור ודו"ק:

שם תוס' בד"ה שם טומאה מיהא כו' וא"ת מה להנך כו' ונראה דלא שייך למיפרך האי פירכא דבאמת גם מיתה הוי ילפינן בהאי ק"ו אלא דאין עונשין מה"ד וכיון דלא כתיב ביה פטור מיתה בהדיא לא עבדינן מינה פירכא וק"ל:

שם תוס' בד"ה אתיא מיושב תימא מה ליושב שכן לא הותר מכללו. תמיה זו גדולה היא דהא משמע דרב משרשיא לא ניחא ליה בק"ו מבע"מ והנך משום הך פירכא שכן לא הותרו מכללן אצל כה"ג כו'. וכדדייקינן לעיל לרב משרשיא דס"ל דיושב כשר בבמה מדלא ניחא ליה בק"ו דבע"מ. וא"כ מאי אהני ליה ק"ו מיושב כיון דאיכא למיפרך הך פירכא גופא שכן לא הותר מכללו. וי"ל דרב משרשיא דס"ל דאונן לא הותר בבמה לא חשיב יושב לא הותר מכללו יותר מאונן דאונן הותר מכללו אצל כה"ג אבל לא הותר בבמה ויושב נהי דלא הותר בכה"ג אבל הותר בבמה. אבל מבע"מ וטמא ליכא למילף דהם לא הותרו כלל בקרבן יחיד לא במקדש ולא בבמה. ומזר לא יליף כיון דזר נמי מיושב אתי עדיף ליה למילף תרווייהו מיושב. אלא דא"כ מטמא אמאי לא יליף אונן דנהי דטמא לא הותר מכללו בקרבן יחיד הלא מצינו חומר באונן בקרבן ציבור דאונן לא הותר בציבור וטמא הותר בציבור. דרבא דאמר דבקרבן ציבור מרצה באנינות איתותב לקמן ואפילו לרבא משמע דאינו אלא מרצה אבל לא הותר לכתחילה ויתבאר לקמן בזה ועי' בחידושי סוטה מה שכתבתי בזה דאמאי לא פריך מה ליושב שכן פסול לנ"כ ע"ש:

שם תוס' בד"ה אבל בקרבן ציבור מרצה. והקשו מחטאת דאהרן דהוי קרבן ציבור ואמרינן דאם הקריבוה באנינות פסולה. ותי' כיון דלא ילפינן אלא מטומאה דינו דאינה מרצה אלא באימורים כו' ולא הבנתי דבריהם ז"ל דהא דלא הותר אכילה בטומאה היינו משום דאכילת קדשים לא מעכבא ולא הותר אלא עבודת דם ואימורים והכא יליף דקרבן ציבור הותר להקריב באנינות ג"כ וא"כ מאי קאמר שמא נפסלה מפני שהקרבתם אוננים הא הקרבה לא פסלא וכיון דהקרבה לא פסלא ממילא מותרין היו באכילה ג"כ למ"ד אנינות לילה דרבנן ולמ"ד אנינות לילה דאורייתא שאלה אחריתי היא שמא נשרפה מפני מניעת אוכלים. אלא צ"ל דרבא ס"ל דמפני טומאה נשרפה או מפני אנינות נשרפה ודרשא דאני הקרבתי לא שמעינן מינה אלא אזהרה כדפי' רש"י לתנא דבי ר"י ורבא לא יליף בק"ו אלא דמרצה בק"צ אבל לכתחילה מודה דאסור אפילו בקרבן ציבור. אלא דא"כ לא אתי שפיר ק"ו דרבא מטומאה כיון דאשכחן חומר באונן דמוזהר גם בק"צ תו ליכא ק"ו שלא יחלל בק"צ. תדע דאטו לתנא דבי ר"י דיליף חילול דאונן בק"ו מבע"מ וטמא א"כ נימא דהוי כטמא דאתי מיניה מה טמא אינו מחלל בציבור ה"נ אונן אלא וודאי כיון דאשכחן אזהרה גם בציבור ה"ה דמחלל ג"כ בציבור. אלא ע"כ רבא ס"ל דמפני טומאה נשרפה וחילול דאונן נפק"ל מקרא דומן המקדש כו' הא אחר שלא יצא חילל ובא ללמד בק"ו דבציבור יותר לגמרי כמו טמא והכי נקט הש"ס להך דרשא באונן בסנהדרין סוף פ' הנחנקים:

שם תוס' בד"ה ומה טומאה תימא כו' תאמר באנינות שלא הותר. לכאורה להאי ק"ו דרבא דיליף אנינות מטומאה דהותרה בציבור כי היכי דאכילת פסח הותרה בטומאה ומשום דאכילתו עיקר מצותו ה"נ דהותר באנינות ברוב ציבור ומהיכא פשיטא דבאנינות לא הותר באכילה. וי"ל כיון דעיקר ק"ו הוא מהא דכה"ג הותר להקריב אונן אבל אינו אוכל ה"נ בקרבן ציבור לא הותר באכילה ועיין בבה"ז ובצ"ק:

תוכן העניינים

קרן אורה על זבחים

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה