קרן אורה על הוריות· רבי יצחק מינקובסקי
פרק שלישי · דף יב ע"א
ומי הוה שמן המשחה כו', אמר רב פפא באפרסמא דכיא. עיין בלח"מ פ"א מהלכות מלכים שהקשה על לשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות כלי המקדש (הי"א) דמשמע שם מדבריו ז"ל דיהואחז נמשח בשמן המשחה. והוא נגד דברי הש"ס הכא, ולדידי לא קשיא, דהש"ס לא פריך אלא דר' יהודה אדר"י, דר' יהודה אית ליה ביומא (נ"ג ע"ב) דארון נגנז ויאשיהו גנזו. א"כ לטעמיה לא היה אז בימי יהואחז שמן המשחה. אבל לסתמא דמתניתין דיומא דארון גלה לבבל לא קשיא, דשפיר היה שמן המשחה עד החורבן, ומלשון הרמב"ם ז"ל מהלכות עבודת יוה"כ (פ"ד ה"א) נראה שדעתו כמ"ד ארון גלה לבבל, שכתב כל ימי בית שני שלא היה ארון, משמע דכל ימי בית ראשון היה הארון. וכן כתב בפ"א מהלכות כהמ"ק (ה"ח) דבבית שני לא היה שמן המשחה. אבל כל ימי בית ראשון היה שמן המשחה וק"ל:
אמר רב פפא באפרסמא דכיא. נראה דהא דלא משני רב פפא הכי אברייתא דיהוא. דהתם פשיטא דלאו שמן המשחה היה, דמשיחתו היה בשבטי ישראל. ומאי בעי שמן המשחה התם, הלא היה מונח אצל הארון בירושלים וק"ל:
בתחלה היו יוצקין על ראשו ואח"כ נותנין לו שמן בין ריסי עיניו. משמע דהיו נותנין שני פעמים שמן, פ"א על ראשו ואח"כ נותנין שמן בין ריסי עיניו, כמו למ"ד משיחה תחלה דהיו ב' מתנות שמן. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דמאותו השמן עצמו שיצקו על ראשו מזה היה מושחו בין ריסי עיניו. ע"ש בפ"א מה' כלי המקדש (ה"ט). וגם משמע מדבריו ז"ל דהמשיחה כמין כי לא היתה כמו שפירש"י ז"ל, אלא מהשמן שיצק על הראש היה מושח ממנו ע"ג עיניו כמין כי. והטעם נראה כי עיני הכהן הם עיני כל ישראל להאיר להם הדרך ילכו בה והמעשה אשר יעשון, כמו שנאמר (דברים ל"ג, י') יורו משפטיך ליעקב גו' וגם עיני הכהן יראו כל נגע. ועליו הדבר מוטל לטהר את ישראל מכל טומאה. ע"כ היה נמשח משמן שעל הראש על גבי העינים. שגם העינים יומשחו בשמן משחת קודש, כי המשיחה בשמן הקודש רומזת לאור הקדושה אשר ישכון על ראש המלך וכהן, בחינת כתר כהונה ומלכות. וע"כ המלך לא היה נמשח אלא כמין נזר על הראש לבד, לרמוז כי הוא הראש כמש"נ (ש"א ט"ו, י"ז) ראש שבטי ישראל אתה. אבל להמשיך האור הגדול הזה למטה לכל ישראל היא פעולת הכהן הגדול. ע"כ היה השמן יורד מן הראש על העינים. ומשם היה יורד אל הזקן כמין שני טיפי מרגליות. ומשם יורד ע"פ מדותיו, כי אור השמן היה מתפשט על כל ישראל, שהם בחינת מלבוש אל מעלת הכה"ג, כנודע שכל מדריגה עליונה מתלבשת במה שלמטה הימנו. ולגודל קדושת השמן אין כח ביד כולם לקבל אור עצמותו, ע"כ כשהיה מספר היה עולה בעיקרי זקנו, ולא היו מקבלים אלא מריחו הטוב.
וזה שאמרו ז"ל שהיה משה רבינו דואג שמא ח"ו מעלתי בשמן המשחה במה שירד למטה על זקן אהרן. ואולי מעילה היא זו לרוב קדושתו, יצא ב"ק כטל חרמון כו', מה טל אין בו מעילה בירידתו כן שמן המשחה אין בו מעילה, כי כן הוא חפצו יתברך להיות אור השמן מאיר לכל. ועדיין היה אהרן דואג שמא אני מעלתי במה שהוריד ע"פ מדותי, יצא ב"ק ואמרה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. כשם שמשה לא מעל כך אתה לא מעלת, כי נחת רוח הוא לפני שע"י שניכם יתגלה טוב ונועם העליון על כל עמי ישראל, וכל הארץ האירה מכבודו יתברך כרצונו הק':
האי מאן דבעי למידע כו' עיין מהרש"א בח"א שהאריך בזה, ותוכן דבריו דלטובה אין בו משום ניחוש וכל הני דתני בסנהדרין (ס"ה ע"ב) הם ניחוש לרעה וזה אסור. ולא משמע כן בחולין פרק גיד הנשה (חולין צ"ה ע"ב) גבי הא דאמר רב מברא אתי לאפאי יומא טבא לגו. וקאמר התם אלא משום דנחיש, והאמר רב כל ניחוש שאינו כאליעזר כו' אינו ניחוש. ולדברי המהרש"א ז"ל תיפוק ליה דמותר לעשות סימן לטובה. והא דאליעזר נמי אמאי הוי ניחוש, הא עשה סימן לטובה. כמ"ש והיה הנערה כו', ועיין בדברי הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות ע"א, ובדברי הראב"ד שם ובנושאי כליו. ועוד מ"ש דגבי לא תעוננו אסור ליתן עונה אפילו לטובה, כדאיתא התם בפ"ד מיתות (סנהדרין שם). ולענין ניחוש אינו אסור אלא לרעה. ונראה דלעשות לו סימן לדבר מותר, ואינו בכלל ניחוש. ושורש כל דבר זה הוא ממשיחת מלכים על המעיין. דילפינן מינה דסימנא מלתא היא. וכה"ג נמי סימן הנר והתרנגולת הוא דבר שאין בו ניחוש, אלא סימן בעלמא מעין הדבר. כי הדלקת הנר הוא סימן מעין חיות האדם על האדמה, כמ"ש (ש"א ג', ג') ונר אלהים טרם יכבה כו' וכן גידול התרנגולת הוא סימן להצלחת העסק, ומ"מ דברי המהרש"א ז"ל נכונים דלרע ח"ו אין לחוש לשום סימן, וכמו שאמרו ז"ל (סוכה ל"ט ע"א) על ליקוי המאורות מאותות השמים אל תחתו:
מ"ט דר"מ כו', מרובה בגדים מנין, ת"ל הכהן המשיח. נראה דהא דלא איצטריך לר"מ הכהן למעוטי מלך, כמו דאמרי רבנן, משום דס"ל כיון דבאותו הפרשה קראו התורה בשם נשיא ולא בשם משיח, אלמא דלא הוזכר בתורה משיחת המלך, וגם אינה מחוייבת היא אלא במלך ראשון. ע"כ אפילו אם לא נאמר כהן לא הוי מרבינן מלך ממשיח. ובאמת קשיא לי למה ליה להש"ס למימר לעיל לרבנן דס"ד על שגגת מעשה יביא שעיר כו', ואמאי לא קאמר דהוי ס"ד דמלך שנמשח בשמן המשחה מביא פר, ונשיא הוא מלך שלא נמשח מביא שעיר. וצ"ל דבלא"ה שפיר משני, וק"ל: