אור ברסלב
קרן אורה על הוריות פרק ראשון › דף ו ע"א

קרן אורה על הוריות· רבי יצחק מינקובסקי

פרק ראשון · דף ו ע"א

דף ה ע"ב

גמרא והא מייתי להו הנהו דחטאו. לפי מאי דס"ד השתא דכל הדור ראשון כדאמר לקמן הכא מי הוי חיים. צ"ל הא דפריך והא מייתי להו, היינו כיון דמתו כל הראשונים הוי ס"ד דחטאת צבור נמי מתה. והא דתנן במתניתין בתמורה (ט"ו ע"א) דאין חטאת צבור מתה היינו אם מתו מקצתן, ומשני רב פפא דאין מתה בצבור כלל. והוי בעי למימר מתחת אבותיך כו' ואיפרכא. וקאמר אלא דיוקא דרב פפא משעיר דר"ח, דלמא מייתו מישראל. ופריך מי דמי, שעיר ר"ח דלמא לא מייתי, הכא ודאי מייתי, ופרש"י ז"ל דבשעיר ר"ח ספק הוא. ואינו מובן, אטו אי ידעינן שמתו כמה אנשים לא נקרבו השעירים. ונראה לפרש דהתם ליכא לספוקי אלא במיתת מקצתן, אבל הכא ודאי מתו כולן. ובזה יש שינויא בין סוגיא דהכא לסוגיא דתמורה, דהתם לא פרכינן להאי פרכא, כאשר יתבאר. ומסיק אלא טעמא דרב פפא מדכתיב כפר לעמך כו' ראוי' כפרה זו. ופריך עלי' מי דמי, התם מגו דמתכפרא אחיים מכפרא נמי אמתים. אלא הכא מי הוי חיים. ומשני אין הכי נמי כו', ופריך ודלמא מיעוטא הוי. ואכתי הוי חטאת שמתו בעלי', ואין כפרה למתים. ומשני דחיים רובא הוי. ומשמע מסוגיין דדברי רב פפא קאי אדוכתי'. וקשה לי, כיון דמסיק דחיים הוי רובא א"כ תו אין צריך לומר דכי גמירי כו', הא בלא"ה הכא לא מתו בעלי' כלל. והיה נראה לומר דמ"מ איצטריך לסברת רב פפא, דמשום חיים לחודייהו לא היו צריכין להביא, כיון דלא היו עתה בימי עזרא רק ב' שבטים יהודה ובנימין. ויתר השבטים בח"ל היו. ואם כן איך הביאו י"ב פרים לר' יהודה. אלא כיון דהיו צריכין לכפרה צירפו נמי בכפרת המתים הדור שהיו בימי צדקיהו, שהיו אז כל הי"ב שבטים, שהחזירן ירמיה. כן היה נראה לכאורה אלא דכבר נחלקו הראשונים בזה אי הוי בימי עזרא כל הי"ב שבטים. עיין תוספות גיטין פרק השולח. (ובעירובין) [ובערכין] דף ל"ב (ע"ב) ובדברי הרמב"ם ז"ל פ"י מהל' שמיטין.

וכל סוגיא זו איתא נמי בתמורה דף ט"ו (ע"ב) בסגנון אחר. דקאמר התם קס"ד למ"ד חטאת ציבור שנתכפרו בעליה מתה. חטאת שמתה בעליה נמי מתה, והא הכא דאיכא דמתו בעליה וקרבה. משמע מזה דלמ"ד כיפרו בעליה אינה מתה בציבור מתו בעליה נמי לא איכפת לן. ולא פריך אלא לר"י דאית ליה כיפרו בעליה תמות אפילו בציבור. ומשני רב פפא אפילו למ"ד נתכפרו מתה אבל מתו בעליה אינה מתה, לפי שאין ציבור (מתה) [מתים] ומסיק התם דיליף משעירי הרגלים ור"ח, ודלמא מייתי מרייהו דהני זוזי, אלא ש"מ אין הצבור מתים. ולא פריך התם מי דמי כו', ונראה דשקלא וטריא דהתם אזלא דחיים היו מקצתן מאותן שבימי צדקיהו גם למאי דס"ד. ומש"ה לא פריך מי דמי. ועיין בתוס' שם בתמורה ד"ה וקא קרבה. ובתר הכי אמרינן ואיבעית אימא כי אקרבינהו להנהו חטאות אחיי אקרבינהו. ולפ"ז תו לא איצטריך לדרב פפא. אלא דלמ"ד נתכפרו בעלים תמות אפי' בצבור ה"ה נמי מתו בעליה. אלא התם אחיי אקרבינהו, ולא הוזכר שם קרא דכפר לעמך ישראל. ואפ"ל דסוגיות אלו מחולקים המה בזה. אי עלו כולם בימי עזרא. וסוגיא דהכא ס"ל דעלו כולם. וא"כ א"צ לקרא דכפר לעמך, דבלא"ה אחיים לחוד היו יכולין להביא. וראיתי ברש"י ז"ל שם שפי' על הא דפריך דלמא מיעוטא הוי ואמיעוטא לא מקריבין כמרובין, אלא כיחידים כשבה או שעירה. והוא נגד מ"ש לעיל מרובין ונתמעטו, ופרש"י שמתו מקצתן חייבין להביא כשעת חטאן. אלא נראה עיקר פרש"י הכא, משום דמתו רוב בעלים הוי חטאת שמתו בעליה, ולקמן יתבאר עוד אי"ה:

הא מזידין הוי כו' הוראת שעה היתה כו' וכתבו התוס' (ד"ה הוראת) דעל כולהו הוי מצי לתרוצי הכי. ומלישנא דהש"ס משמע דצרכינן לשינויא דלעיל, משום דאל"ה על מי הביאו כפרה זו. וכן משמע מהא דאמר רבי יהודה על עבודת כוכבי' הביאום. אבל בירושלמי (פ"א ה"ח) ראיתי דמיבעי' ליה לרבי יוחנן במת אחד מן הצבור מהו שיביא תחתיו, ורוצה לפשוט מהאי קרא דהבאים משבי הגולה, ודחי דהוראת שעה היתה:

שם מת אחד מן הצבור חייבין כו' עד סוף הפרק. והנה רב יוסף בעי לאוקמי כר"ש, ומת אחד מן הצבור חייבין. דאין צבור מתים, והיינו דילפינן משעיר דר"ח, או מבני הגולה. דודאי מתו כמה מהם. ואפ"ה אינה מתה, כיון דרובן נשתיירו. אבל מת אחד מן הב"ד פטורין, דשותפין נינהו. ובשותפין אפילו מת אחד מהן הוי חטאת שמתו בעליה. ודחי אביי דהא מצינו לר"ש דאמר גבי פר יוה"כ שאין חטאת צבור מתה, ופרו של אהרן אינו אלא דשותפין. ואפ"ה קאמר ירעו. אלמא דבשותפין נמי לא גמירי לה לחטאות המתות. וא"ל רב יוסף כהנים קאמרת. שאני כהנים דאיקרי קהל. והוי של צבור. אבל של שותפין אפילו נתכפרו בעלים נמי מתה. ולפ"ז ס"ל לרב יוסף דבשותפין נמי נאמרו הני חטאות המתות שישנן בשותפות. וצריך להבין מ"ש בצבור דלא גמירי למיתה אפילו אלו שישנן בצבור כיון דלא ס"ל לרב יוסף אליבא דר"ש דבחד מקום גמירי מדאיתנהו בשותפין. א"כ מ"ש בצבור דליתניהו. ובשלמא לענין מתו בעלים יש לחלק מסברא בין צבור לשותפין. משום דאין צבור מתי', וכדילפינן לעיל משעיר דר"ח. או מבני הגולה, דאפילו מתו מקצתן מביאין. אבל בנתכפרו בעלים מ"ש בין צבור לשותפין. וצ"ל דמסברא בעלמא ס"ל לרב יוסף לחלק בין צבור לשותפין. וכיון דבצבור אין בעליו מיוחדין לא איכפת לן אם נתכפרו בעליו או מתו בעליו. אבל שותפין דבעליו מיוחדין הוי כיחיד. אלא דלפ"ז לא יתישב הא דקאמר שאני כהנים דאיקרי קהל, ומאי מועיל הא דאיקרי קהל, מ"מ בעליו מיוחדין המה כמו שותפין. ע"כ נראה דס"ל לרב יוסף אליבא דר"ש דדוקא בצבור לא נאמרה הלכה דחטאות המתות, אבל שותפין כיחידים דמו. וע"ז קאמר דכהנים נמי איקרי קהל, ובכלל צבור הם. ופריך אלא מעתה נייתו פר בהורא'. וכ"ת ה"נ, א"כ טפי להו שבטים. י"ב שבטים וכהנים הרי י"ג. אלא אמר רב אחא בר יעקב שבט לוי לא איקרי קהל, מפני שאין להם אחוזה. וכיון דשבט לוי לא איקרי קהל כהנים נמי לא איקרי קהל. ופרו של אהרן הוי של שותפין, אלמא דשמעינן לר"ש דאפילו בשל שותפין לא גמירי למיתה, ותו ליכא לאוקמא כר"ש, וכהגהת הר"ש. ומוכח מכאן דבפרו של אהרן לא נתכפרו אלא הכהנים, ולא הלוים. מדהוצרך רב יוסף למימר דכהנים איקרי קהל. ועיין בתוס' שבועות סוף פ"ק (י"ד ע"א ד"ה כולן) ובתוס' מנחות דף צ"ב (ע"א ד"ה השוו). ופריך הש"ס א"כ דשבט לוי לא איקרי קהל חסרי להו י"ב שבטים. אמר אביי אפרים ומנשה נחשבין לשנים. ורבא פריך עליה לנחלה הקשו ולא לדבר אחר. ואם כן כל חד לנפשיה לא מיקרי קהל. ואם כן ע"כ ס"ל לרבא דשבט לוי איקרי קהל. והיה נראה לכאורה כיון דשבט לוי איקרי קהל כהנים נמי איקרו קהל. ושפיר מצינן לאוקמא כר"ש, דלא שמעינן ליה בשל שותפין. ורש"י ז"ל לא פירש כן. אלא רבא נמי ס"ל דכהנים לא איקרי קהל, והדין עמו. דאל"כ יקשה נייתו פר בהוראה, וטפי להו שבטים. אלא ודאי הא דאמר רב יוסף דכהנים איקרי קהל פריכא היא. ולפ"ז איפשיטא שפיר דר"ש אפילו בשל שותפין לא ס"ל דתמות, ואם כן מאי קמיבעי מאי הוי עלה, הא שפיר איפשיטא.

וראיתי ביומא פרק הוציאו לו (נ' ע"א) דשקיל וטרי הש"ס התם נמי בפרו של אהרן אי של ציבור הוא או קרבן יחיד, לענין שנכנס אחר בדמו של פר. ומותיב אביי התם לרבא דאמר דהוי קרבן יחיד מברייתא זו דפר ושעיר שאבדו כו', דאמר ר"ש ירעו, לפי שאין חטאת צבור מתה. אלמא דקרבן צבור הוא. והכא קאמר אביי איפכא, דשל שותפין הוא. וראיתי בתוס' ישנים שם ביומא (ד"ה ומאי) שעמדו ע"ז וכתבו דלבתר דשמעה מרב יוסף קבלה. והוא תמוה דא"כ הדק"ל נייתו פר בהוראה. ואביי מסיק הכא דאפרים ומנשה נחשבים לשני שבטים. אבל כהנים ודאי לא איקרו קהל, ע"כ נראה דאביי לא פריך אלא אהא דדחי רבא לתירוצא דרב עמרם דאמר דחטאת צבור היא ולא למיתה אזלא. ומביא ראיה מהא דאמר לו ר' מאיר כו', מכלל דאיכא למ"ד דצבור. ורבא קדחי דכ"ע ס"ל דקרבן יחיד הוא. ומשמע לענין דינא דימות. ע"ז פריך ליה אביי דהא בהדיא אמר ר"ש דירעו. והשיב לו רבא דלא אעיקר דינא דרב עמרם פליגנא. אלא אנא נמי ס"ל כרב עמרם דלא אזלא למיתה. משום דשותפין הוא.

ולא פליגנא עליו אלא במאי דבעי למימר דתנאי פליגי בזה אי קרבן יחיד הוא. או קרבן צבור. וע"כ למ"ד של צבור הוא היינו לגמרי של ציבור. דאל"ה אין כאן מחלוקת, דלכ"ע של שותפין הוא. ובזה פליגנא עליה דלכ"ע לאו של ציבור הוא. ומסיק הש"ס למאי נפ"מ, דלא מייתו כהנים פר בהוראה, וכדפריך הש"ס הכא עליה דרב יוסף. ויפלא בעיני על רש"י ז"ל שם שכתב דמש"ה לא מייתו כהנים פר משום דלא איקרי קהל אלא אותן שנטלו נחלה. והוא פלא, דהא רבא ס"ל הכא דשבט לוי איקרי קהל. כיון דאפרים ומנשה כחד חשיב להו. אלא כהנים לבדן ס"ל לרבא דלא איקרי קהל. ודלא כרב יוסף. וראיתי בתוספות ישנים שם בד"ה ומאי נפ"מ שהקשו אמאי לא קאמר דנפ"מ אליבא דר' יהודה דאי חטאת השותפין היא כי מת כה"ג החטאת תמות, כמו במת אחד מן הב"ד. אבל אי חטאת הצבור היא גם לר"י אינה מתה. וכדאמר רב פפא לעיל, דר"י נמי מודה במתו בעליה דאינה בצבור. ולמ"ש ניחא, דקאמר הנ"מ דמחמת זה מוכרח דלאו חטאת צבור הוא. דאל"כ טפי להו שבטים. והתוס' שם כתבו לישב, דע"כ לא אמרינן דלר"י בחטאת השותפין תמות במת אחד מהן אלא גבי ב"ד, דהפר בא על חטא ידוע, אבל פרו של אהרן שאינו בא על חטא אינו נדחה בשביל מיתת אחד מהן אפילו לרבי יהודה. והקשו ע"ז מהא דדייקינן לעיל משעיר דר"ח, ומאי דוקיא הא שעיר דר"ח אינו בא על חטא. וכתבו דהתם איכא למיחש שמא כל המעות שלו. ולא הבנתי, דהא בפרו של אהרן וודאי כל המעות של כה"ג הוא, והיכי כתבו דמודה ר"י בזה. עוד כתבו שם בד"א דר"י מודה בפרו של אהרן דלא אזלא למיתה, משום דבא על כל השבט, וכי היכי דאין ציבור מתים ה"נ גמירי דלא כלה שבטא, ומלשונם משמע דלוים נמי מתכפרין בו. וכבר כתבתי לעיל להוכיח דאין לוים מתכפרין בו.

ולענ"ד נראה איפכא, דבפרו של אהרן אפילו למ"ד של ציבור הוא לר"י אזלא למיתה. וע"כ לא מודה ר"י אלא היכא דאיכא חיים והם מביאין מתכפרין נמי בו המתים. וכדאמרי' ראויה כפרה זו כו'. אבל היכא דהופרש בשביל כל הכהנים ומת אחד מהן הוי בכלל חטאות המתות. אלא דמשעיר דר"ח משמע דכ"ע מודים דאפילו מת אחד לא אזלא למיתה אפי' הופרש בשבילו, כמו מעות תרומת הלישכה שיש לו חלק בהם. אבל יש לדקדק על האי דיוקא משעיר דר"ח אמאי לא יבטל ברוב המעות של כל ישראל אשר הם חיים. ועיין במשנל"מ הלכות מעילה. ולמש"כ לעיל לפי הגירסא דתמורה דבמסקנא לא סלקא הא דרב פפא ודאי אין חילוק לר' יהודה במת אחד מהן לאחר הפרשה בין ציבור לשותפין, כיון דאין שום ראיה לזה. אבל היכא דלא הופרש פשיטא לי לאידך גיסא, דלכ"ע חייבין להביא אפילו מת אחד מהן, כיון דאלו החיים שנשארו חייבין להביא מחמת עצמן מאי איכפת לן במיתת אחד מהן. וכי בשבילו יבטל החיוב מהרבים. ואדרבה קשה לי על הא דאמר רב יוסף טעמא על מת אחד מן הציבור חייבין משום דאין ציבור מתים, בלא"ה הם חייבים מצד עצמן כאלו לא היה ביניהם זה שמת כלל. ובשלמא במת אחד מב"ד שפיר אמרינן דהוי חטאת שמתו בעליה אפילו לא הופרש מתחילה, משום דצריכין זל"ז, והחטא נעשה ע"י כולן. וע"כ זה שמת צריך שיצטרף להבאת כפרתן. ושפיר הוי מתו בעליה. אבל במת אחד מן הציבור קודם הפרשה פשיטא דלא חשיב מתו בעליה, כיון דבלעדו נמי חייבין מחמת עצמן, אם לא שנאמר דקמ"ל אפילו אם כבר גבו מכולם ואח"כ מת אחד מהם נמי מביאין ממעות אלו שגבו כבר. וי"ל עוד דהכא דבלעדי זה שמת לא הוי רובא. א"כ ע"כ צריך הוא ג"כ להצטרף בכפרה זו שפיר הוי חטאת שמתו בעליה. ולזה איצטריך לטעמא דאין ציבור מתים, ולישנא דהירושלמי שהבאתי לעיל נמי מסייע לו, דמיבעי ליה לר"י במת אחד מהן מהו שיביאו תחתיו. משמע דלא קמיבעי ליה אלא אם יביאו גם בעדו. אבל הציבור וודאי חייבין. ועדיין אין הדברים מבוררין אצלי, וצ"ע.

והרמב"ם ז"ל (ה' שגגות פי"ג ה"ב) פסק כרבא דאפרים ומנשה חד שיבטא הוא. ועיין בלח"מ ז"ל שכתב דלרבא לא קיימא הוכחה מברייתא דפר ושעיר שאבדו כו', משום דאליביה ע"כ שבט לוי איקרי קהל. וכבר כתבתי לעיל דלרבא נמי מוכח מברייתא דלעיל דחטאת השותפין אינה מתה, משום דכהנים ע"כ לא איקרו קהל. וכמו שפירש רש"י ז"ל. ויש לדקדק בלשון סדר העבודה דאתה כוננת שבווידוי אומר אני וביתי ובני אהרן עם קדשיך לאפוקי לוים, ולבסוף מסיים ואתה בטובך מעורר רחמיך וסולח לשבט משרתיך, מזה משמע דכל השבט מתכפרין בו, וכעת לא ראיתי מי שהעיר בזה, ודו"ק בכל הנ"ל. ועיין מהרש"א ז"ל. וראיתי דבר פלא בדבריו ז"ל על רש"י ד"ה ר"י אומר ימותו, שכ' דר"י ס"ל דחטאת ציבור מתה. וכתב ע"ז לא ידענא מי הכריחו לזה, דאימא דר"י מודה בחטאת ציבור כו'. והוא תמוה, דמשנה מפורשת היא בתמורה (ט"ו ע"א) דלר"י חטאת ציבור נמי תמות בנתכפרו בעליה ע"ש. וגם מה יאמר על שעיר דברייתא:

והא דפריך רב יוסף ונוקמא כר"ש. ומאי עדיף ליה ר"ש מר"מ, נראה דלטעמיה אזיל דאמר כהנים הואיל ונאמר קהל גבייהו מיקרי ציבור. א"כ לר"מ ב"ד נמי איקרי קהל, כיון דדריש והקריבו הקהל זה ב"ד, ושפיר הוי לר"מ חטאת ציבור. ומסתבר לומר כן, כיון דליכא כפרה אחרת אלא זו של ב"ד. אבל לר"ש הוי חטאת השותפין. כיון דישראל מתכפרין בשלהם, ושל ב"ד אינו בא אלא עליהם לבדם. וגם לא מיקרי קהל. ומאן דס"ל דלר"מ נמי הוי חטאת השותפין י"ל משום דלר"מ אין הציבור צריכין כפרה, לטעמיה דיחיד שעשה בהוראת ב"ד פטור. ועפ"ז ניחא הא דפריך הש"ס ביומא שם (נ' ע"א) ולטעמיך הא דאמר רבי יעקב והלא פר העלם ושעירי עבוד' כוכבי' וחגיגה דקרבן ציבו' הם ואין דוחין את השבת, מכלל דאיכ' למ"ד של יחיד, ומאי קושיא, דילמא כר"מ ס"ל דב"ד מביאין, ולא הוי אלא קרבן יחיד לענין לדחות את השבת. ודוחק לומר דמחגיגה לחוד פריך, ולמש"כ ניחא, דלר"מ נמי קרבן ציבור הוא. וא"ש בזה נמי מה שהקשו התוס' ישינים מחביתי כה"ג דוודאי קרבן יחיד הם לכ"ע. ולפי הנ"ל ניחא דס"ל לרב עמרם דאליבא דת"ק חשיב קרבן ציבור. כיון דלא בשביל כה"ג לחוד קריבה. אלא חובת היום הוא בשביל כל ישראל אף על גב דהכה"ג מביאה משלו. אבל פר יה"כ דכל ישראל יש להם כפרה אחרת. וכן לר"ש פר של ב"ד דישראל מתכפרין בשלהם זה הוי קרבן יחיד.

ובתוספתא תמורה (פ"א ה"ז) ראיתי דר' יהודה אמר להאי כללא דקרבן ציבור דוחה את השבת. וקרבן יחיד אינו דוחה. ולפ"ז בלא"ה פריך שפיר, מכלל דאיכא למ"ד של יחיד היינו ר' יהודה, וזה א"א, דהא לר"י ב"ד לא מייתי כלל, וציבור הוא דמייתי. ולפי מאי דס"ד לרב עמרם דת"ק ס"ל דפר של כה"ג קרבן ציבור הוא י"ל דאזלי לטעמייהו בזה, דת"ק הוא ר"י ס"ל דכהנים איקרי קהל, וקרבן ציבור הוא. ור"מ לטעמיה דס"ל דאפילו שבט אחד לא איקרי קהל, כש"כ כהנים לחודייהו. ולהכי קרי לה קרבן יחיד, אלא דכבר כתיבנא לעיל דאין הכרח לומר דר"מ ס"ל דשבט לא איקרי קהל. וכמו שהארכתי לעיל, וע"ש ביומא והאי דבעי ר"א (יומא נ' ע"ב) פרו של אהרן אי עושה תמורה לדברי האומר קרבן יחיד. ופי' התוס' שם (ד"ה אחיו) דר"א מיבעי ליה דילמא דווקא קרבן יחיד הוא, ולא של שותפין. והיינו משום דשמא אחיו הכהנים מקופיא מכפרי. ואם כן לא הבנתי דבריהם שם בד"ה תמורת חטאת היא כו', שכ' ולא מצי לשנויי ר"ש הוא דלית ליה מיתה בחטאת השותפות. ומאי שינויא הוא, כיון דס"ל השתא דעושה תמורה, משום דמקופיא מכפרא. אם כן לענין זה נמי חשיב קרבן יחיד, ותמורתו מתה. וצ"ל דסבירא ליה מדלא מיבעי ליה לר"א לענין מיתה אי תמות אי לא במתו בעליה או נתכפרו ש"מ דלענין זה פשיטא ליה דחטאת השותפין היא. וע' בתוס' ישנים שם. אלא דלפ"ז תיקשי היכי דייקינן מדברי ר"ש דשל שותפין נמי אינה מתה מהאי דיוקא דלא מצינו ולד תמורה בשותפין. ולפי הנ"ל אין כאן הוכחה, דהא מצינו תמורה בשותפין, וליכא למימר דמולד גמרינן לה דליכא בשותפין דהא אמר ר"ל בתמורה (ט"ז ע"ב) הוא דגמירי לה למיתה (ביחד) [ביחיד]. והשתא לענין צבור א"ש, דע"כ איכא בינייהו הני דליתניהו בצבור, ומינה ילפינן לכולהו דליתניהו בצבור, אבל שותפין מנ"ל, דלמא כל הארבעה הוי אלו שישנן בשותפות, תמורה ומתו בעליה ונתכפרו בעליה ועברה שנתה, אלא ש"מ דאי הוי חטאת יחיד לענין לעשות תמורה הוי נמי חטאת יחיד לענין מיתה. ודברי התוס' צ"ע, ומאי דלא מיבעי ליה לר"א לענין מיתה י"ל דס"ל בלא"ה חטאת השותפין מתה. וכדאמר רב יוסף הכא. ויש לישב דבריהם ז"ל לדברי ר' נתן שם בתמורה (ט"ז ע"ב). ואין כאן מקומו להאריך בזה. ועפ"ז ניחא הא דפסק הרמב"ם ז"ל בפשיטות דאין עושה תמורה. אף על גב דלא איפשיטא בעיא דר"א, משום דכל אמוראי ס"ל התם דלא אזלא למיתה, אלמא דשל שותפין היא, והוי נמי של שותפין לענין תמורה ודו"ק.

הדרן עלך פרק הורו בית דין.

תוכן העניינים

קרן אורה על הוריות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה