אור ברסלב
קרן אורה על הוריות פרק ראשון › דף ד ע"א

קרן אורה על הוריות· רבי יצחק מינקובסקי

פרק ראשון · דף ד ע"א

דף ג ע"ב

למה הדבר דומה כו' ספק מבעוד יום נתכפר כו' ספק משחשיכה כו' פרש"י ז"ל דהיינו משום דביה"ש לית ביה צד חיוב מעליא. דליכא למימר שמא משחשיכה נתכפר, דהרי ביה"ש כהרף עין כו'. עיין מהרש"א ז"ל שכתב דבין יממא לליליא לא טעו אינשי. ולא מספקא ליה אלא ספק מבעוד יום ספק ביה"ש. וקשה דהא בכה"ג איכא ס"ס לפטורא. ספק מבעוד יום. ואפילו את"ל ביה"ש שמא מן היום. ונהי דכה"ג לא הוי ס"ס גמור מ"מ לישניה דהש"ס לא משמע הכי. וגם על מה שפרש"י ז"ל דהמשל הוא כי היכי דבספק מבעוד יום כו' הצד פטור עדיף ה"נ הכא. קשה לי, דמשמע דלרבי יהודה דיש שיעור לביה"ש. ואיכא נמי צד חיוב מעליא הוא חייב באשם תלוי. וזה לא שמענו. וכן בשאר ספק שאירע בכפרתו אטו יתחייב אחר כך להביא אשם תלוי, זה ודאי אינו. ונראה לפרש דר"ז בא ליתן טעם בהא דר"א מדמי לה לספק חלב כו' אף על פי שעשה ברשות, והיה לנו לומר דיגרר אחר הצבור להתכפר בכפרתן. לזה קאמר לא מיבעי כו', וכיון דאי הוי שאיל הוי אמרין ליה מש"ה דיינינן לספק מצד עצמו, וחייב באשם תלוי. וסומכוס ס"ל דהוי כספק נתכפר, והיינו משום דלא אשכח אינש דלישייליה. להכי הספק הוא אם נתכפר בכלל הציבור או לא. ומש"ה פטור מאשם תלוי, כמו כל ספק בכפרה. והיינו דאמר סומכוס תלוי, היינו דתלויה כפרתו, ולא נודע אם נתכפר אם לא. ודו"ק:

לאדם שהביא כפרתו כו', עיין תוס' ז"ל (ד"ה להביא) שהקשו מהא דבתוספתא משמע דפסולין. ותירצו דהכא נמי איירי במחוסרי כפרה בע"פ. ולא משמע כן, דמה ענין אשם תלוי אצל מחוסרי כפרה. אבל כבר האריכו בזה בתוס' בכמה דוכתי דקודם התמיד של שחר ואחר התמיד של בין הערבים אינו אלא למצוה. ועיין במנחות פרק התכלת (מ"ט ע"ב). וכן הוא דעת הרמב"ם ז"ל (עיין משל"מ ה' תומ"ס פ"א ה"ג). וצ"ע מכאן על שיטת ר"ת בזבחים דף נ"ו (ע"א ד"ה מנין) דהא דדם נפסל בשקיעת החמה הוא תחלת שקיעה. וכבר מפורש שיטתו בכמה דוכתי דביה"ש הוא סוף שקיעה, וא"כ בלא"ה כי הביא כפרתו ביה"ש כבר נפסל הקרבן ע"י שקיעה. ואין כאן ספק. וצ"ע:

ונעלם דבר ולא כל הגוף. ומסיק דילפינן ודרשינן ונעלם מדבר מקצת דבר. והקשו בתוס' (ד"ה קרי ביה) בד"ה קרי ביה מנ"ל למדרש הכי, דלמא דבר דווקא, כמו גבי עדות דמצינן נמי למידרש יקום מדבר, ואפ"ה לא דרשינן הכי, אלא דבר שלם משמע. וה"נ מנ"ל למדרש הכי. ותירצו דא"כ למה לי כלל האי דבר, הא כבר כתיב מכל מצות ה', דמשמע מצוה שלימה. למאי הלכתא כתיב דבר, ש"מ למדרש ונעלם מדבר בביטול מקצת. והקשו עוד דלמא אתרווייהו חייב רחמנא, בעקירת כל הגוף ובביטול מקצת, ויתקיימו שני המקראות, כמו גבי נביא המדיח בעבודת כוכבים דמרבינן שניהם. ותי' דדוקא התם איצטריך לרבות שניהם, משום דמצינו בשאר מצות דמיעטה התור' ביטל מקצת. מש"ה איצטריך לפרש בעבודת כוכבי' דבתרווייהו חייב. אבל הכא אי בתרווייהו חייבים לכתוב רחמנא סתמ', ולא לכתוב לא דבר ולא מצות, וממילא נאמר דחייבין בכל גווני, ומדכתב רחמנא ונעלם מדבר ש"מ למעוטי דאין חייבין אלא על ביטול מקצת, ולהכי איצטריך תרווייהו דבר ומצות, דאי לא כתב אלא חד הוי דרשינן לכל הגוף דוקא והשתא דכתיב תרתי ש"מ דאין חייבין אלא על ביטול מקצת. ולא הבנתי מש"כ בסוף דבריהם. אבל איפכא ליכא למימר דתניא בת"כ כתיב הכא מכל מצות כו', ולא ידענא מאי קשיא להו, איפכא לא מצינן למימר, דא"כ לא לכתוב אלא חד קרא, או דבר או מצות. ודברי הת"כ שהביאו לא מצאתי כעת זה הלשון בת"כ.

ולפענ"ד נראה לומר דהכ' איכא למימר דדוקא בעקירת כל הגוף חייביה רחמנ' משום דעקרו כל הגוף. וכן איכא למימר איפכ' דדוק' בביטול מקצת חייבה רחמנ', משום דזה הוראה היא. אבל עקירת כל הגוף זיל קרי בי רב הוא. ומש"ה ליכא למילף חדא מחבריה. ואי כתב רחמנא דבר ה"א דדוק' בעקירת כל הגוף חייבין, וכן השתא דכתב רחמנא ונעלם מדבר בביטול מקצת תו לא מצינן למילף מינה עקירת כל הגוף, דזיל קרי בי רב הוא. אבל גבי נביא המדיח שפיר יש למילף עקירת כל הגוף מכ"ש מביטול מקצת. אלא דהתוס' לשיטת' לא מצו לפרש הכי. דלשיטתם תרווייהו כתיב עקירת כל הגוף מכל מצות. וביטול מקצת מונעלם דבר. ואימא תרווייהו לחיובא. וכבר הרגישו התוס' ז"ל (ד"ה בדבר) למה לי קרא למעוטי עקירת כל הגוף, הא הוי דבר שהצדוקין מודין בה. ולא אשכחו אלא בתו מאנוסתו ואם חמותו. ואכתי קשה למה לי גז"ש בע"א לקמן דאינו חייב על עקירת כל הגוף, תיפוק ליה דהוי דבר שהצדוקין מודים בו.

ומדברי הרמב"ם ז"ל נראה דהא דשמואל דאמר אין ב"ד חייבין עד שיורו בדבר שאין הצדוקים מודים בו אתי לפרושי הא דממעטינן עקירת כל הגוף. וגלי שמואל הטעם משום דכל דבר המפורש בתורה לאו הוראה היא אלא טעות. ולא הוי הוראה אלא בדבר שאינו מפורש בתורה. וכל שמפורש בתורה נקרא עקירת כל הגוף. אף על פי דלא עקרו כל המצוה, כמו הוצאה בשבת או השתחוואה בע"א. כיון דגוף ההוצאה וההשתחוואה נאמר בתורה הרי זו עקירת הגוף. וביטול מקצת נקרא אם הורו בדבר היוצא ממדרש חכמים, כמו דם הלב והשתחואה שאינה בפישוט ידים ורגלים. וכן מושיט וזורק בשבת, דלא נאמר בפירוש בתורה לאיסורא. ולפ"ז יש לומר אם הורו בבתו מאנוסתו להתירא הוי הוראה כיון דאין זה מפורש בתורה. אבל התוס' ז"ל לא כתבו כן, שכתבו דהא דאיצטריך ונעלם דבר כו' לבתו מאנוסתו, דאע"פ שאין הצדוקין מודים בה מ"מ עקירת כל הגוף היא. וקשה לי על דבריהם ז"ל דהא אמרינן בהדיא בפ' הנחנקין (סנהדרין פ"ז ע"ב) גבי זקן ממרא. דאם הורה בבתו מאנוסתו חייב, אלמא דלא חשיבא עקירת כל הגוף, והוראת ב"ד ילפינן מזקן ממרא. ובאמת יפלא בעיני מדוע יחשב בתו מאנוסתו עקירת כל הגוף, כיון דמודו דבתו אסור, ומאנוסתו הורו להיתר. וזה ממש כמו שהורו דחלב הקיבה מותר. ובאם חמותו ואם חמיו שפיר יש לומר כדבריהם דחשיב עקירת כל הגוף. אבל לדעת הרמב"ם ז"ל מספקא לי גם בזה, כיון דאינו מפורש בתורה. אלא דלא יתיישב לפ"ז הא דבעי רב יוסף אין חרישה בשבת מהו. והשת' ממ"נ, אי חרישה מפורש בתורה פשיט' דהוי עקירת כל הגוף כמו הוצאה, דלאו הוראה היא. ואי אינה מפורשת בתורה א"כ פשיט' דהוראה היא, אלא ש"מ דאפי' אינה מפורשת בתורה כל שהיא עקירת כל הגוף לאו הוראה היא. ושפיר קמיבעי ליה לרב יוסף (להלן ע"ב) אי מלאכה אחת חשיבא עקירת כל הגוף. אבל הרמב"ם ז"ל פסק (ה' שגגות פי"ד ה"ב) דאם הורו על אחת מאבות מלאכות לאו עקירת כל הגוף היא. והקשו מפרשי דבריו ז"ל דהא בעיא היא ולא איפשיטא. ע"כ נראה לומר איפכא, דרב יוסף לא מיבעי ליה אלא בחרישה, משום דמפורש בתורה, וכמ"ד בחריש ובקציר אשבת קאי. וכדאמרי' לקמן בבעיא דר' זירא. ומיבעי ליה גם בדבר המפורש בתורה אי בעינן דווק' עקירת כל הגוף, או עקירת מלאכה אחת הוי כעקירת כל הגוף. ולא איפשיטא, ומ"מ כבר איפשיטא האי מימרא ממימר' דשמואל דכל דבר שהצדוקין מודים בה הוי כעקירת כל הגוף, אבל הרמב"ם ז"ל לשיטתיה, שכתב בריש הלכות שביעית דבחריש ובקציר אשביעית קאי. להכי כתב סתמ' דאם הורו בשאר אבות מלאכות חשיבא הוראה, כיון דאינן מפורשין בתורה. אלא ממשכן ילפינן לה.

אלא דאכתי צ"ע אמאי לא הוציא מן הכלל הבערה, דהיא נמי מפורשת בתורה. שנאמר לא תבערו כו'. וכ"ת כיון דלא נאמר אלא ל"ת לאו מפורש היא. הא בהוצאה נמי לא נאמר אלא ל"ת אל יצא איש ממקומו. וגרסא זו נראה יותר מהגירסא דגרסינן קרא דלא תוציאו משא מבתיכם. דדברי קבלה הם. וע' בדברי הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות ותראה שכן הוא הדברים לדעתו כמ"ש, דשמואל מפרש למתני' דזה נקרא עקירת הגוף דבר שמפורש בתורה. אלא דזה קשה קצת לומר דחרישה חשיבא יש סמך בתורה, כיון דאיכ' פלוגת' דתנאי בזה. ובירושלמי (פ"א ה"ג) נמי הקשו על מתני' ולא נמצאת עוקר כל הוצאה, או כל דין שומרת יום, ומשני בהוצאה שהורו כגרוגרות מותר. ומסיק נמי שם דאם הורו להתיר היום לאו עקירת כל הגוף הוא. וי"ל נמי דלא פריך בירושלמי אלא אהוצאה דכתיבא בהדיא, אבל מלאכה אחרת דלא כתיבא היא ביטול מקצת. וכן נראה מדברי התוספת' (הוריות פ"א ה"ה) דאיתא התם, לא שהורו שחלב מותר, אלא יש חלב בתורה, אבל אינו אסור אלא הקרב לשלמים, דאיסור חלב נאמר בענינא דקדשים. וכן איסור דם ופיגול. והרי זה עוקר כל הגוף איסור חלב מחולין. ואי נימא דמלאכה אחת חשיבא עקירת הגוף ה"נ היתר חלב חולין ליחשיב עקירת כל הגוף. אלא ש"מ דהכל תלוי בדבר הכתו' בתורה, וכשמואל דמפרש למתני' בהאי טעמ'. אלא דבחלב נראה מל' הרמב"ם ז"ל דלא הוי הוראה אלא בחלב הקבה, וכחד נוסח' בש"ס דילן לעיל דף ג' ע"א. וגם זה לא נעלם ממני שיש לחלק בין חלב חולין למלאכה אחת בשבת, דהתם קיימו במקצת איסור חלב. ובשבת כל מלאכה איסור בפ"ע הוא. אבל מ"מ העיקר כמו שכתבתי. וע' בת"כ (ויקרא חטאות פרשתא ד' ה"ח) דגרסינן התם אבל המוציא מרשות לרשות והמוציא מרה"י לר"ה פטור. ונראה דזה היה נמי גירסת הירושלמי, וכמו שהגיה בעל פני משה. ולא נמצא עוקר הושטה. ואמר ר' שמואל בר' בא כשאמרו אמה אחת מותר' ב' אמות אסורו'. ע"ש:

תוכן העניינים

קרן אורה על הוריות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה