קרן אורה על ברכות· רבי יצחק מינקובסקי
ק"ש דאורייתא או דרבנן
באתי לדבר בקצרה מדין ק"ש אי דאורייתא אי דרבנן
ולהקל על המעיין סידרתי על פי אותיות האלפא ביתא
א
הנה לקמן בפרק מי שמתו אמר רב יהודא דק"ש דרבנן וקרא דבשכבך ובקומך בד"ת כתיב וכבר הקשו התוס' בסוטה ע"ז מכמה משניות ע"ש. ועוד יש להקשות מהא דפשיטא לן דעוסק במצוה פטור מן המצוה מדרשא דבשבתך ובלכתך ואי בד"ת כתיב א"כ אין להוכיח בעוסק במצוה דפטור מן המצוה רק דפטור מלעסוק בתורה ולזה אין צורך ללמוד מן המקרא דהא מפסיקין לק"ש וכבר עמדו ע"ז הפ"י והשאג"א ז"ל והעלה השאג"א ז"ל כמש"כ התר"י על הא דר"י דבשכבך ובקומך בד"ת כתיב היינו שאין החיוב דווקא בפרשת שמע אלא החיוב הוא בכל בוקר וערב ללמוד דבר מן התורה וחכמים תיקנו פרשת שמע ומה שאינו חוזר וקורא בספק אם קרא כתב השאג"א דאמת ויציב הוי כלימוד ע"ש באריכות. וגם ע"ז קשיא טובא חדא דאכתי תיקשי דמאי מוכח מזה לעוסק במצוה כיון דעיקר החיוב הוא ללמוד איזה דבר הוי בכלל תלמוד תורה דמעשה עדיף. ועוד במאי יוצא ידי חובתו בזה אי דוקא תורה שבכתב או אפילו תורה שבע"פ ולפי הנראה יוצא אפילו בתורה שבע"פ דהא לחובת לימוד הוא וא"כ מאי פליגי רבי ורבנן בק"ש אי ככתבה או בכל לשון הלא חובת לימוד ודאי יוצא בזה ובאיזה לשון שירצה ומה ענין דרשת שמע לכאן ומה שייך בזה למיתלי כל התורה אי בכל לשון נאמרה או בלה"ק ובלא"ה מהיכי תיתי למימר דבעינן דוקא לה"ק כיון שהוא לחובת לימוד:
ב
ואגב אכתוב מה שיש לי לדבר בדברי התוספות בזה שפירשו כה"ת בכל לשון או בלשון הקודש היינו אלו הפרשיות שאמרו ז"ל באלו נאמרים ובעי הש"ס למימר דלרבי כולהו בכל לשון נאמרו ולרבנן כולהו בלה"ק נאמרו. ולא הבינותי דהא איכא התם כמה מילי דהוי ילפינן מהדדי אי לאו שיש לכל אחד מקרא לבדו לגלויי דזה בלה"ק וזה בכל לשון וא"כ דילמא רבי ורבנן נמי הכי ס"ל אלא שלא ידעינן בק"ש מה דינה ע"כ איצטריך למר שמע ולמר והיו ומהיכי תיתי למימר דפליגי בכולהו אי בלה"ק אי בכל לשון והתוס' במגילה הקשו עוד ממ"נ למ"ד כה"ת בכל לשון נאמרה א"כ למה לי קראי להני דנאמרים בכל לשון ולמ"ד כה"ת בלה"ק נאמרה ל"ל קראי להני דנאמרים בלה"ק. ולענ"ד דכל הנך דמתניתין דסוטה לית להו שייכות כלל לכה"ת כי כל הנך לחובת אמירה בלבד הם שמספר כל אחד מענינו ולא לחובת הקריאה כמו וידוי מעשר ומקרא ביכורים ע"כ הדבר ספק בהם אי נאמרים בכ"ל או בלה"ק וכן פרשת משיח מלחמה ועגלה ערופה ע"כ איצטריך קראי לכל הני והעד ע"ז כי בפרשת כה"ג ופרשת מלך לא נאמר שם בש"ס שום מקרא ע"ז מפני שהם על חיוב הקריאה ופשיטא לן דצריך לקרות מתורה כשירה מקודשת בכל מיני קדושה כתיבה אשורית. ולאפוקי כל אינך שהם לאמירה ולסיפור בלבד ע"כ איצטריך קראי. ועיין בתוס' י"ט שם שעמד על הרמב"ם ז"ל במה שכתב דברכות המלך נמי בלה"ק מנ"ל ועל מה שכתב דבלה"ק היה קורא מקרא דתקרא הזאת ככתבה ובש"ס לא אמרינן האי לימודא כנ"ל. ונראה לי דהא דאיצטריך קרא גבי פרשת המלך שהיא הקהל דבלה"ק היינו משום דעיקר הכוונה להודיע לכל העם חוקי האלהים ע"כ היה ראוי לאומרה בלשון שמבינים. ובאמת קשה מה שנסתפק רש"י ותוס' ז"ל בכל הקריאות של ציבור דרבנן או דאורייתא כמו פרשת זכור אי בלה"ק או בכל לשון ואמאי לא נילף מפרשת המלך וצ"ע יותר בזה:
ג
עכ"פ מהך פלוגתא דרבי ורבנן מוכח דק"ש דווקא דאורייתא וכן משמע מדרשא דוהיו דאל"כ והיו למה לי ועוד מהא דפליגי ר"י ור' יהודה בלא השמיע לאזנו ור"י יליף משמע השמע לאזניך כו' ואפילו בדיעבד אינו יוצא ואי בשכבך ובקומך אד"ת קאי איזה פ' שירצה א"כ היכי ילפינן משמע דצריך שישמיע לאזניו כיון דאין חיוב לקרות פרשה זו ובד"ת כבר נאמר הסכת ושמע ישראל. ועוד מכל הסוגיא בר"פ היה קורא דפליגי תנאי בק"ש אי בעי כונה ואי חיובא משום ת"ת א"כ פשיטא דבעי כוונה וכן מהא דפרכינן ש"מ מצות צריכות כוונה ומאי כוונה בעינן עוד בזה אם היה לומד בתחילה וסתמא דהש"ס פריך לה ויש לי לדקדק קצת מ"ש בכוונה דיליף משמע למ"ד פסוק ראשון או עד על לבבך למאן דיליף מוהיו הדברים כו' מעכבא אפילו בדיעבד ולענין משמיע לאזנו דיליף ר"י משום ראב"ע משמע אמרינן דצריך לכתחלה משמע:
ד
ולפום ריהטא יש להביא קצת ראיה לדברי התר"י והשאג"א ז"ל מהא דאמר ר' יהודה א"ש משקרא ק"ש א"צ לברך ברה"ת שכבר נפטר באהבה רבה ולפי דבריהם ז"ל א"ש טובא כיון דק"ש נמי מחמת חובת לימוד באה ע"כ נפטר כל היום בברכתה אבל באמת זה אינו דא"כ תיקשי דאמאי פסקינן כר"י בהא דילמא ר"י אזיל לטעמיה דק"ש מחמת חיוב ת"ת באה אבל לדידן דק"ש חיוב בפ"ע הוא מנ"ל דיוצא באהבה רבה. ועוד מהא דכתבו הראשונים ז"ל על דברי הירושלמי והוא ששנה על אתר לחלק בין אהבה רבה לברכת התורה דדוקא באהבה רבה בעינן על אתר משום דאהבה רבה לא נתקנה אלא בשביל ק"ש ואי כדבריהם ז"ל אדרבה אליבא דר"י הרי נתקנה בשביל התורה:
ה
עוד יש קצת סיוע לדבריהם מהא דאמר רב יהודה א"ש בבה"ת דמברך אשר קדשנו במצותיו משמע מזה דאיכא עשה מפורשת על לימוד התורה אבל באמת בלא"ה איכא עשה על ת"ת ולמדתם אותם כדאיתא בקדושין ואדרבה מזה נראה דאין שום מקרא אחר על חיוב ת"ת ומיניה נפקא לן דהחיוב לעסוק בתורה כל היום ואיך מצינו למימר דבשכבך ובקומך הוסיף עוד עשה בת"ת:
ו
והנה במנחות משמע דחיוב הלימוד הוא מוהגית בו יומם ולילה ואמרינן נמי התם אמר ר' ישמעאל לבן דמא צא ובדוק שעה שאינו לא יום ולא לילה וא"כ החיוב הוא ללמוד כל היום ולכאורה משמע דרב יהודה ס"ל דכל היום מחוייב הוא ללמוד דאי כר' אמי במנחות דאפילו פ"א שחרית ופ"א ערבית יצא א"כ איך מברך אחר ק"ש אם לא שנה על אתר אשר קדשנו במצותיו כיון דעיקר החיוב אינו אלא פ"א שחרית ופ"א ערבית ולשמואל הרי הוא יוצא בק"ש דהא לחובת לימוד היא באה אלא ש"מ דכל היום מחויב ללמוד. ותו איכא התם אמר ר' אמי מדבריו של ר' יוסי נלמד אפילו לא שנה אלא פ"א שחרית כו' ור' יוחנן אמר משום רשב"י אפילו לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית משמע דלר' אמי אינו יוצא בק"ש וצריך לשנות איזה פרק והיה נראה לכאורה דפליגי אי ק"ש דאורייתא או דרבנן אי דאורייתא היא מצוה בפ"ע היא ואינו יוצא בה חיוב ת"ת ואי מדרבנן יוצא בה. אבל זה דוחק לומר דר"י משום רשב"י ס"ל דק"ש דרבנן דהרי"ף גרס בפ' היה קורא רשב"י אומר הקורא את שמע צריך שיכוין את לבו נאמר כאן שמע ונאמר להלן הסכת ושמע ישראל משמע להדיא דאליביה ק"ש מה"ת ובנדרים נמי איתא סתמא דהש"ס אי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית ואין סברא לומר דהסתמא דהש"ס ס"ל ק"ש דרבנן. וע"כ צריכין למימר דאפילו אי ק"ש מה"ת מ"מ יוצא בה חובת ת"ת משום דחיובה אינה מצוה בפ"ע כמו כל המצות מעשיות אלא חובת לימוד הוא כמו שנאמר ודברת בם:
ז
נחזור לראשונות הנה השאג"א ז"ל הוכיח מהא דאמרינן אי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית וסתמא דהש"ס קאמר לה ומסתמא שמואל לא פליג עלה ש"מ דאין הפירוש בהא דקאמר שמואל בשכבך ובקומך בד"ת כתיב היינו שילמוד תמיד ביום ובלילה דא"כ היאך מצי פטר נפשיה בק"ש לבדה ואני אומר גם לשיטתו תיקשי מובשכבך ובקומך שנאמר בפרשה והיה אם שמוע דזה ודאי על התמדת התורה נאמר ע"כ נראה דהא דאמרינן בד"ת כתיב היינו כפשטא להתמיד בתורה בכל עתיו אא לעיל באות ו':
ח
ולולי דמסתפינא הייתי אומר דבאמת הפלוגתא בין רב יהודה דאמר ק"ש דרבנן ובין ר"א דאמר ק"ש דאורייתא לאו פלוגתא רחוקה היא והוא ע"פ הקדמה אחת מדעת הרמב"ם ז"ל דכל דבר שאין עליו מקרא מפורש ע"פ פשוטו אף דדרשו ז"ל זה הדבר מן המקרא אך לא מפשוטו זה מיקרי מד"ס. והנה זה כ"ע מודים דכל ד' פ' שמע והי' אם שמוע גם בד"ת נאמרו כדאיתא בקדושין ושננתם אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם כו' ועוד שם ת"ר ושננתם שיהי' דברי תורה כו' וכן מנאה הרמב"ם ז"ל במנין עשין ללמוד תורה שנאמר ושננתם וכ"א ביומא ודברת בם ולא בדברים בטלים מכאן אמר רבא כל השח שיחה בטילה עובר בעשה הרי שלמדו מפ' זו לד"ת אלא דהם ז"ל קבלו דגם חיוב קריאת הפ' עצמה ג"כ נאמרה בה ובזה פליגי ר"י ור"א רב יהודה ס"ל דעיקר פשטות המקרא אד"ת קאי וק"ש הוי מילתא דאתיא מדרשא ולא החמירו בספיקא דגם זה ספק דבריהם הוא ור"א ס"ל דדרשא זו קרוב לפשוטו הוא ושפיר הוי מה"ת ובזה א"ש כל הקושיות תוספות בסוטה דוודאי גם לשמואל כל דיני ק"ש מפרשה זו נאמרה אלא דהוי מילתא דאתיא מדרשא וא"ש נמי הא דילפינן מבשבתך לעוסק במצוה בכל דוכתא דבאמת דרשא גמורה היא. ובזה יש ליישב גם דעת הרמב"ם ז"ל בדין תפלה שדעתו דמה"ת היא מלעבדו בכל לבבכם ואפ"ה מקלינן בספיקא משום דהוי מילתא דאתיא מדרשא:
ט
ולפ"ז יש להסתפק לענין ברה"ת שהסכימו הראשונים ז"ל דמה"ת הוא מקרא דכי שם ה' אקרא אם נסתפק בברכה זו אי צריך לחזור ולברך כיון דמדרש חכמים הוא:
י
ועוד יש להעיר בזה כיון דיוצא בק"ש שחרית וערבית וכל היום לא נאמר החיוב בפירוש א"כ היכי מצינן למימר דהברכה דאורייתא ובפרט לשמואל דאמר נוסח הברכה אשר קדשנו במצותיו ודוחק לומר דחיוב הברכה הוא דווקא עד שלא קרא ק"ש. חדא דהא לריב"ק אסור ללמוד קודם ק"ש כדאיתא בפרק היה קורא דפריך ורב מי סבר לה כר"י בן קרחא והא מתני פירקא ואח"כ קרא ק"ש. אלא דנראה לי דלמסקנא דמסיק שלוחי' הוא דעוות גם לריב"ק מותר ללמוד קודם ק"ש משום דקשיא לי לפי מאי דמשמע דאיכא מאן דפליג על ריב"ק א"כ מאי פריך הש"ס לעיל על רשב"י ותיפוק ליה משום דריב"ק דילמא לא סבירא ליה כריב"ק בהא אלא ודאי משמע דסברת ריב"ק בהא מילתא דפשיטא היא וכ"ע מודים בהא. וז"א אלא בק"ש דאמירת שתי הפרשיות ביחד בדין הוא להקדים עמ"ש תחילה אבל ללמוד קודם ק"ש מודה ריב"ק דמותר וע"כ צ"ל כן לדעת התוס' בריש מכילתין שהקשו על רש"י ז"ל גבי אבא בנימין דהחמיר אפילו בלימוד קודם ק"ש וכתבו הם מנ"ל הא אפילו בהגיע זמנה כדמשמע מדברי תר"י והטור ז"ל דו"ק ותשכח משמע דליכא מאן דפליג בהא וצ"ע יותר בדין זה בדעת הפוסקים אבל עכ"פ בלא"ה אין סברא לומר דאקודם ק"ש קאי ועוד לפ"ז תיקשי לר"ל דאמר באנשי מעמד דיוצר אור הוי אמרי איך קרא ק"ש ועשרת הדברות בלא ברכה אי מה"ת היא אבל באמת יש פלוגתא בזה דלמאן דיליף לקמן בפרק שלשה שאכלו ברה"ת לפניו בק"ו מברכת הנהנין על חיי שעה מברכין ק"ו על חיי עולם ודאי לא הוי אלא אסמכתא בעלמא ור' חייא בר נחמני מפיק ליה מג"ש וגם זה אינו אלא אסמכתא למצוא רמז בתורה ועיין במו"ט פ"ק אות ע' וא"כ יש לומר דר"י דאמר דאהבה רבה הוי אמרי אזי לטעמיה דס"ל ברכה"ת מה"ת מקרא דכי שם ה' כו' וא"כ מוכח מהנך אמוראי דלא הוי בידייהו איזה ברכה אמרי ש"מ דלא ס"ל ברכת התורה מה"ת וא"כ הילכתא כוותייהו ובירושלמי איתא בהדיא רב מתנא בשם רב יהודא ברכו ברכת התורה פי' אהבה רבה וכבר נחלקו בזה גדולי הראשונים הרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל במנין המצות ולענ"ד דעת הרמב"ם ז"ל מסתבר ועוד דר' אבהו דריש לקרא דכי שם כו' לברכת זימון לקמן בפ' ג' שאכלו ועיין בשאג"א סי' ק"ד:
יא
וראיתי בירושלמי פרק שלשה שאכלו דמימרא דר"י שלמד בק"ו ברכת התורה לאחריה וברכת המזון לפניו זמ"ז איתא התם דבשם ר' ישמעאל קאמר לה ולבסוף מסיק דגם הלימוד הזה לא איצטריך אלא לת"ת דרבים כמו קריאת התורה אבל יחיד הוי ככל המצות דצריך לברך עובר לעשייתן מזה משמע דלא הוי אלא מדרבנן ככל ברכת המצות. ומש"ס דילן נמי מוכח דר' יוחנן ארבים קאי מדיליף בק"ו אם טעונה לפניה אינו דין שטעונה לאחריה ולא מצינו ביחיד ברכה לאחריה ועיין בב"י סי' מ"ז מש"כ בשם הרשב"א ז"ל בזה:
יב
עוד ראיתי בירושלמי שם דבר טעם על הא דנהגינן השתא לברך לפניה ולאחריה כל אחד בפ"ע ובמתניתין תנן דהראשון מברך לפניה והאחרון מברך לאחריה טעמא דמתניתין משום דבה"ת ילפינן מברכת הזימון א"כ אחד מברך וכולן יוצאין ומה דנהיגין השתא משום דהוי כל אחד כקורא בפ"ע וחייב כ"א לברך לפניה ולאחריה אלא דקשה דמאי קמיבעיא ליה לר' זעירא התם הא בהדיא תנן במגילה דאינו מברך אלא הפותח והחותם ועיין בפני משה וק"ל:
יג
ודאתאן עלה מכל הנ"ל נראה דאין סברא לומר דבשכבך ובקומך ילמד אמצות לימוד בזמן שכיבה וקימה. ועוד יש להביא ראיה מהא דאמרינן בקדושין דת"ת לא הוי מ"ע שהזמן גרמא ואי נימא דנתנה תורה זמן לת"ת א"כ למה לי קרא דולמדתם אותם את בניכם ולא את בנותיכם הא בלא"ה מ"ע שהזמן גרמא היא:
יד
עוד רגע אדבר במה שאמרו בירושלמי על מימרא דשמואל שכבר נפטר באהבה רבה והוא ששנה על אתר והאריכו התוס' אי קאי דווקא על אהבה רבה או אכל ברכת התורה ולכאורה קשה אדברי הירושלמי הא שמואל ס"ל בסוכה דלא מפסקי לילות מימים אינו מברך אלא יום ראשון בלבד וכרבנן גבי תפילין, וא"כ ע"כ הא דאמרינן והוא ששנה על אתר היינו דוקא באה"ר אבל ברה"ת אין שום הפסק מועיל בה אליבא דשמואל כמו גבי סוכה אבל באמת נראה דלשיטת הירושלמי אין לחלק בין אה"ר לברה"ת כמו שאבאר לקמן דלשיטת הירושלמי הוא דעיקר ק"ש משום ת"ת היא באה וחכמים קבעו הזמן. וכבר כתבתי לעיל אות יו"ד דברכת אה"ר נקראת בלשון הירושלמי ברכת התורה ולפ"ז הדק"ל א"כ אמאי בעינן והוא ששנה על אתר. תשובה לזה מצאתי להדיא בירושלמי פרק מי שמתו אמשנה דנשים כו' פטורים מק"ש דפריך שם מה בין סוכה ללולב דסוכה אינה טעונה ברכה אלא לילה הראשונה בלבד ולולב טעונה ברכה כל שבעה ומשני משום דסוכה לא מפסקי לילות מימים ופריך והרי ת"ת ומשני דשאני סוכה מת"ת סוכה אפשר לה לבטל בתמיה והלא הוא צריך לאכול בה כל שעה שהוא רוצה וכן חייב לישן בסוכה וא"כ אין שום הפסק בסוכה כל ז' אבל ת"ת אפשר לו שלא לבטל בתמיה והלא הוא צריך לישן וא"כ כבר יש לה הפסק. וא"כ שפיר קאמר התם והוא ששנה על אתר אבל לא על אתר לא משום הפסק דשאני סוכה דאין הפסק מועיל בה כיון דבאמת אין שום הפסק יש דכחד יומא אריכתא דמי וע"כ צ"ל כן דת"ת עדיף מסוכה דאל"כ לא יצטרך לברך על ת"ת אלא פ"א אכל ימיו אלא ע"כ דוקא גבי סוכה דיש לה זמן א"כ כוליה שבעה חדא מצוה היא אבל ת"ת דהחיוב הוא כל ימי חייו צריך לברך בכל פעם ואפשר לומר סברא זו בדברי הירושלמי סוכה אפשר לה להבטל היינו שיעבור זמנה:
ובזה יש ליישב קושיא גדולה לכאורה דרב יהודא אדרב יהודא דבסוכה דף מ"ו אמר רב יהודה אמר שמואל סוכה יום ראשון לבד ומסיק שם הש"ס דאתיא כרבנן דאמרי תפילין אינו מברך עליהם אלא שחרית לבד ולא חיישי להפסקה בדברי הרשות ובמנחות דף מ"ג איתא רב יהודא רמי תכלתא לפרזומא דאינשי ביתי' אלמא קסבר לילה זמן ציצית א"כ אמאי מברך כל צפרא וצפרא ומשני כרבי דאמר תפילין כ"ז שמניחין הרי דרב יהודה ס"ל כרבי גבי תפילין ולא ראיתי כעת מי שהעיר בזה ולמש"כ ניחא דהא דאמרינן במנחות כרבי היינו כרבי ולא מטעמיה דרבי ס"ל הכי דהיסח הדעת הוי הפסקה אפילו במצוה זמנית כמו תפילין למ"ד לילה לאו זמן תפילין או סוכה דזמנה שבעה ימים ורב יהודה ס"ל דבמצוה זמנית מברך פ"א בתחילה ויוצא בה כל זמן המצוה דכולא יומא אריכתא היא לענין זה אבל מצוה בלתי זמנית כמו ת"ת ותפילין למ"ד לילה ושבת זמן תפילין וציצית למ"ד לילה זמן ציצית ודאי היסח הדעת הוי בהו הפסקה וזה נכון למאוד לכאורה אלא שצ"ע בדברי הפוסקים. מ"מ מדברי הירושלמי נראה דת"ת חמור מסוכה לענין ברכה והתוס' כתבו לעיל לחלק בין סוכה לת"ת דבסוכה צריך לברך בכל סעודה משום דיש קבע לסעודה ומסח דעתיה אבל ת"ת חובה כל היום. וזה אינו מובן א"כ תפילין אמאי אמר רבי דמהני בהו היסח הדעת הא חיובן ג"כ כל היום ע"י תה"ר. ויש עוד להעיר בזה למ"ד דפ"א שחרית ובפ"א ערבית יוצא מצות ת"ת א"כ משמע דחיוב יום לחוד ולילה לחוד א"כ הי' צריך לברך ביום ובלילה והדברים ארוכים בזה ודי בהערה זו ועיין בביאורי הגאון ז"ל סי' מ"ז ובפני יהושע שם בהלכה זו:
טו
ועוד נשוב לראשית דבר, לכאורה איכא סייעתא לדברי תר"י והשאג"א מהא דאיתא בירושלמי ריש מכילתין ספק קרא ק"ש ספק לא קרא חוזר וקורא או לא נשמיענה מן הדא הקורא קודם לכן לא יצא וקודם לכן לאו ספק הוא דהוי ביה"ש אלמא דחוזר וקורא וא"כ תיקשי מברייתא לשמואל דאמר ק"ש דרבנן ואינו חוזר וקורא אלא ש"מ כשיטת תר"י והשאג"א דעכ"פ מחוייב לקרות איזה פרשה בזמן שכיבה וקימה דוקא וא"כ שפיר קאמר דהקורא קודם לכן לא יצא דלאו זמן שכיבה היא. אבל לפי האמת אין מכאן ראיה דלכאורה קשה היאך פשיט מהא דהקורא קודם לכן לא יצא דבספק חוזר וקורא דילמא היינו טעמא דהקורא קודם לכן לא יצא דלאו זמן שכיבה היא קודם צאה"כ כנ"ל. אלא ע"כ צ"ל דכל הני זמנים דאיתא בש"ס קודם צה"כ או לאחריו כולם משום סייג הם ומה"ת עיקר הזמן הוא תחילת הלילה ונהי דבש"ס דילן לא משמע כן מהא דר"מ אומר משעה שהכהנים טובלין אף דהוי קודם שקיעה ולא שייך משום סייג בזה מ"מ בשיטת הירושלמי ודאי כן הוא כי אני רואה דשיטת הירושלמי הוא דעיקר ק"ש נתקנה לקיים מצות והגית וחכמים קבעו לה זמן זה בבוקר ובערב כדי שלא יעברו על המצוה דת"ת אשר חיובה ביום ובלילה ונמצא כי עיקר המצוה הזאת מה"ת וזמנה מדרבנן ע"כ קמיבעי' ליה בזה אם חוזר וקורא מספק ופשיט שפיר מהא דהקורא קודם לכן לא יצא כיון דאין הדבר תלוי בשכיבה וקימה אלא ביום ובלילה א"כ אם בה"ש לילה היא ודאי יוצא בזה אלא ש"מ דבספק חוזר וקורא ובזה א"ש דברהמ"ז פשיטא ליה דחוזר וקורא ובק"ש מיבעיא ליה משום דזמנה דרבנן היא ואסמכוהו אקרא דבשכבך ובקומך ופשיט ליה דבספק חוזר וקורא דהא עכ"פ עיקר המצוה מה"ת היא אבל ק"ש מצד עצמה וזמנה הכל מדרבנן היא כדי שלא יעברו על המצוה דת"ת. ולא הבינותי מה שכתבו התוס' לפרש ד' הירושלמי משאז"ל למה קורין אותה בבהכ"נ כדי לעמוד בתפלה מתוך דברי תורה היינו שהיו רגילין לקרוא את שמע קודם תפלתם ואמאי לא נימא דהיו קורין את שמע וברכותיה ויצאו ידי הברכות כיון דביה"ש ספק הוא אבל בק"ש לא יצאו ולא אמרוהו אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת. דהא האי ברייתא הקורא כו' למה כו' לא איירי רק בזמן ביה"ש מדפשיט ליה מהאי ברייתא דבספק חוזר וקורא:
טז
ועוד נראה לי לידון בדבר החדש דמשיטת הירושלמי נראה דלא שייך כלל סמיכת גאולה לתפלה בערב כמו שאביא לפניך לשון הירושלמי בפיסקא וח"א עד חצות ר' ייסא מפקיד לחברייא אין בעיתין לעסקא באורייתא אתון קריי' שמע קודם חצות ומתעסקין מילתא אמרה דאומר דברים אחר אמת ויציב תני הקורא את שמע בביהכ"נ בשחר יצא ידי חובתו ובערב אינו יוצא ידי חובתו מה בין הקורא את שמע בביהכ"נ בשחר לקורא בערב ר"ה בשם ר"י מ"ט אמרו צריך אדם לקרוא שמע בערב בביתו כדי להבריח מן המזיקין מילתי' אמרה שאין אומרים דברים אחר אמת ויציב מילתי' דר"ש בר נחמני אמר כן דהוי קרי וחזר וקרי עד דהוי משתקע בו שינתי' מילתי' דריב"ל פליג דריב"ל קרי מזמורים בתרא והא תני אין אומר דברים אחר אמת ויציב פתר לה באמת ויציב שחרית דמר ר' זעירא שלש תכיפות הן תיכף גאולה לתפלה עכ"ל ועיין בדברי המפרש ותראה כי רחוקים המה מן הפשט מאוד אבל באמת הדבר כפשוטו דלשיטת הירושלמי בערב לא שייך כלל סמיכות גאולה לתפלה ומאי דפליגי בערבית אי אומר דברים אחר אמת ויציב או לא הא מטעם אחר ודבר אחר היינו שיקרא ק"ש סמוך לשינתו ולא יפסיק בין ק"ש לשינה בד"א ומש"ה קאמר דר' ייסא דהוי מפקיד לחברייא שיקראו ק"ש ואח"כ יעסקו בתורה מילתי' אמרה דיכול להפסיק בין ק"ש לשינה ור"ה בשם ר"י דאמר משום הכי אין יוצא בשל ערבית בביהכ"נ משום דצריך לקרות סמוך לשינה כדי להבריח את המזיקין מילתי' אמרה שאין אומר דברים אחר אמוי"צ מילתיה דר"ש בר נחמני אמר כן דאין להפסיק בין ק"ש לשינה מדהוי קרי וחזר וקרי ריב"ל פליג מדאמר מזמורים בתרא אלמא דמותר להפסיק בין ק"ש לשינה וברייתא דתני דאין אומר דברים אחר אמוי"צ מיירי בשחרית ומטעם סמיכות גאולה לתפלה ולדעתי זה ברור בדעת הירושלמי הרי לפניך דלפי הירושלמי אין צריך לסמוך גאולה לתפלה בערבית. ואי תיקשי הא דאמרינן הכא דמשום הכי אין יוצא ידי חובתו בביהכ"נ בערב משום דצריך לסמוך ק"ש לשינה ובריש מכילתין אמרינן למה קורים בביהכ"נ כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת משום דעדיין לא הגיע זמנה י"ל דלאו בכל זמן מקדימין בביהכ"נ הקריאה כ"כ ע"כ צריך לומר דמש"ה לא יצא י"ח משום דצריך להסמיך ק"ש לשינה:
יז
ועתה אבאר כמה ראיות לדברי בשיטת הירושלמי בק"ש דהיא באה משום מצות ת"ת חדא מהא דאמרינן התם מי שתורתו אומנתו אינו מפסיק לא לק"ש ולא לתפלה ופריך וכי מה שתורתו אומנתו אין צריך לקיים מצות ומשני שאני ק"ש דשינן היא ואי נימא דחיובה מדאורייתא מצד עצמה היא א"כ למה יבטלנה כיון דמ"ע מה"ת היא אלא ש"מ דאינה באה אלא משום ת"ת. ובזה א"ש דבש"ס דילן במסכת שבת איתא משום רשב"י דאפילו מי שתורתו אומנתו מפסיק לק"ש משום דש"ס דילן ס"ל דק"ש מצד עצמה מה"ת היא והוי ככל המצות, ועוד ראיה מהא דאיתא שם מפני מה קורין שתי פרשיות הללו בכל יום ר' לוי ור' סימון ר' סימון אמר מפני שכתוב בהן שכיבה וקימה ר"ל אמר מפני שעשרת הדברות כלולים בהם ומה זו שאלה מפני מה קורים פרשיות הללו אי נימא דמה"ת הם אלא ש"מ דחכמים קבעו הפרשיות האלו וכן משמע מהא דאמרינן בדין הוא שיקראו גם עשרת הדברות ואי פרשיות אלו לבד מה"ת הם א"כ מהיכי תיתי לקרות עוד פרשה אחת. ועוד ראיה מהא דמפרש התם אמתני' דנשים כו' פטורים מק"ש נשים דכתיב ולמדתם אותם את בניכם ולא בנותיכם ולמה לי האי מיעוטא בלא"ה מ"ע שהזמן גרמא היא אלא ש"מ דעיקר חיובא משום ת"ת היא. ואגב ראיתי בירושלמי עבדים מנ"ל דכתיב ה' אחד מי שאין לו אלא אדון אחד. וצ"ל דהדרש הזה איצטריך למי שחציו עבד וחציו בן חורין דאלת"ה בלא"ה כל מצוה שהאשה חייבת בה כו' וכדתירץ רבינא בחגיגה דף ד' לענין ראי' ע"ש:
יח
והתוס' בסוכה ובמנחות דעתם להלכה כמ"ד ק"ש דרבנן שכתבו במנחות על דרש דוראיתם אותו ראה מצוה זו וזכור מצוה אחרת ואיזה זה ק"ש וכתבו שם דאין זה אלא אסמכתא דק"ש דרבנן ותמה ע"ז השאג"א ז"ל. אבל באמת נראין דברים דאסמכתא היא מטעם אחר דהאי שיעורא דמשיכיר בין תכלת ללבן נראה דלא הוי אלא מדרבנן משום סייג ועוד י"ל בשיעורא דמשיכיר כמו שכתב הרמב"ן ז"ל מפני כו' מה"ת זמנה משיעלה ע"ה ככל הדברים שמצותן ביום וחכמים קבעו זמן קריאתה משיכיר כו' מפני שקבעו פ' ציצית בק"ש דכתיב בה וראיתם אותו ומפרשים מן הסמוך לו דהיינו שיעורא כדי שיכיר כו' והיינו טעמא מאי שדרשו ראה מצוה כו' וכן נראה מברייתא דרשב"ל פעמים שאדם קורא שני פעמים בלילה אחת קודם שיעלה עמוד השחר ואחת אחר שיעלה ע"ה ומש"כ התוס' שם גבי ברייתא דר"ש לעולם לילה הוא היינו לענין שאר מצות לא אבין קצת הא תנן להדיא וכולן שעשה משעלה ע"ה יצא ודוחק לחלק בין שאר מצות לתפילין וציצית דמנ"ל לחלק תדע דכל הני שיעורא אסמכתא הם דתינח שיעורא דמשיכיר בין תכלת ללבן יש ללמוד אותו מן המקרא דוראיתם אותו וזכרתם כל הני שיעורא דשאר תנאי מנ"ל אלא וודאי אסמכתא בעלמא היא. ובפרט לפי מה שהעליתי בשיטת הירושלמי דעיקר תקנת ק"ש היא לקיים מצות והגית בו יומם ולילה ודאי עיקר זמנה יום ולילה ממש וכל הני שיעורא דרבנן אסמכתא היא וסייג הם ולשיטה זו א"ש דלא מצי למימר פעמים שאדם קורא שני פעמים לאחר שיעלה ע"ה ויוצא בהם כיון דמה"ת יום הוא אלא דאידך ברייתא פעמים שאדם קורא שני פעמים ביום תיקשי לפ"ז אמאי יוצא בשל ערבית אחר שיעלה ע"ה כיון דמה"ת יום הוא:
יט
אלא דיש לדקדק לפ"ז דאסמכתא היא למ"ד לילה זמן ציצית למה לי' קרא דוראיתם אותו ולשיטת הירושלמי ניחא דלשיטתי' ליכא למ"ד דלילה זמן ציצית והא דמחייבי רבנן נשים בציצית היינו משום דלא הוי זמן גרמא כיון דכסות המיוחד ליום ולילה חייב בציצית כדאיתא להדיא בירו' דמכילתין והתוס' ז"ל הביאו אבל לשיטת הש"ס דילן במנחות דלרבנן לילה לאו זמן ציצית. א"כ וראיתם אותו למאי אתיא ולא הבנתי דברי התוס' ז"ל במכילתין דף י"ד ד"ה ויאמר שהביאו ד' הירושלמי בטעמא דרבנן ומש"ס דילן לא מוכח הכי כדאיתא במנחות. והיה נראה לומר דהירושלמי וש"ס דילן פליגי בפלוגתא דהרמב"ם ז"ל והרא"ש ז"ל הירושלמי ס"ל כהרא"ש דכסות לילה פטור אפילו ביום וכסות יום חייב אפילו בלילה וא"כ לא הוי הזמן גרמא כי אין הזמן גורם הפטור אלא הכסות גורם הפטור ומש"ה מחייבי רבנן נשים בציצית וש"ס דילן אזיל בשיטת הרמב"ם ז"ל דעיקר הפטור הוא בלילה אפילו בכסות יום א"כ הוי מצוה שהזמן גרמא וע"כ צ"ל דרבנן מחייבי בלילה. אלא דלפ"ז צ"ע מש"א בירושלמי שכן כסות המיוחד ליום ולילה חייב אמאי לא קאמר שכן כסות המיוחד ליום חייב בלילה ועיין ברא"ש בה"ק ואין להאריך כעת בזה. עכ"פ לש"ס דילן ולפי מה שהעליתי דהך דרשא דראה מצוה זו וזכור אחרת אסמכתא היא א"כ מאי עבדי רבנן בקרא דוראיתם אותו. ותוס' בסוכה כתבו לר"י דס"ל ק"ש דרבנן וגם ס"ל כרבנן דלילה זמן ציצית מדרמי תכלתא לפרזומא דאינשי ביתיה א"כ היכי דריש לקרא דוראיתם אותו ותירצו דדריש ליה להך דרשא דראה מצוה זו וזכור אחרת זו כלאים ולדעתי גם זו אסמכתא היא דל"ל קרא הלא כבר נאמר לא תלבש שעטנז צו"פ גדילים תעשה לך ע"כ נראה דעיקר קרא אתי שראיה מביאה לידי זכירה: