אור ברסלב
קרן אורה על ברכות ענינים המסתעפים

קרן אורה על ברכות· רבי יצחק מינקובסקי

ענינים המסתעפים

ק"ש דאורייתא או דרבנן

ואיידי דאיירינן בזמן ק"ש ותפלה אדבר קצת בזה שהסכימו כל הפוס' דהשעות הם שעות זמניות בימות הקיץ שעות גדולות ובימות החורף שעות זעירות וצ"ל לפ"ז הא דאמרינן שכן דרך מלכים ישנים ג' שעות על היום היינו ג"כ לפי השתנות האופק של כאו"א ולא שעות שוות. ולכאורה זה נגד הטבע כי בלילות הקצרות אינן ישינות על היום אלא ג' שעות ובלילות הארוכות ישנים ג"כ ג' שעות על היום. ועוד קשה מהא דאמרינן תלת שעי קמייתא הקב"ה כועס בשעה שמלכי מזרח ומערב משתחוין לחמה. ואמרינן עוד לא ליצלי אינש צלותי' דמוספים בריש שתא ביחיד בתלת שעי קמייתא אלמא דזמן עמידת המלכים שוה הוא עם שעת כעסו של הקב"ה והתחלקות הי"ב שעות למעלה ודאי הוא שעות שוות כמו שמבואר בד' הפוסקים מדברי זוהר הקדוש על חלקי האשמורות וא"כ גם שינת המלכים על היום הם ג' שעות שוות ועוד תיקשי הא דאמר לא ליצלי אינש כו' הא ביום הקצר כבר חלף שעת הזעם קודם וביום ארוך נמשך שעת הזעם אחר ג' שעות היום אשר לפי אופקו. ועוד משאז"ל בשעה שכל מלכי מזרח ומערב משתחוים משמע שבזמן אחד משתחוין וזה אינו מצד השתנות אופקיהם וגם משאז"ל בריש מכילתין על סימני המשמורת דנפ"מ למאן דגני בבית אפל משמע דסימני המשמורת בארעא שוין אל משמורת הרקיע וסימן דתינוק יונק הוא משתנה לפי ערך היום, אבל דברים אלו באמת קשה לפרשם ע"פ הפשט עכ"פ לא ידעתי מנ"ל דג' שעות לאו שעות שוות הן ולא ליתן לכל אחד ואחד שיעורו בידו. ועוד תנא בתוספתא ובירושלמי ריש מכילתין העונה אחד מכ"ד בשעה והעת אחד מכ"ד בעונה והרגע אחד מכ"ד בעת משמע דלענין שעות של זמן ק"ש היא מתניא בזה משמע דשיעורא דג' שעות בשעות שוות הן וכן מסתבר דהקימה ישתהא על היום תמיד בשוה:

הן אמת דד' שעות דאמרינן גבי תפלת השחר לכאורה משמע דשעות זמניות הם דהיא כנגד עבודת התמיד ובתמיד נאמר בבקר וכי היכא דלרבנן עד חצות מיקרי בוקר בכל יום לפי זמנו כן לר"י דאמר דבקר מיקרי עד ארבע שמות הוי שעות זמניות וא"כ ה"ה בק"ש אבל גם זה אינו מוכרח דמשמע לי מדברי הרמב"ם ז"ל דר' יהודה לאו מה"ת קאמר עד ד' שעות דבאמת זמן התמיד עד חצי היום אלא דמעולם לא איחרו אותו כ"כ וכמעשה דבית שני שהביא הרמב"ם ז"ל וא"כ אפשר ד' שעות שוות קאמר אף דמדברי הש"ס כאן משמע דר"י מה"ת קאמר היינו דבוקר לא הוי עד ד' שעות מד' הרמב"ם ז"ל נ"ל דמדרבנן קאמר ועי' בירושלמי דאיכא פלוגתא בזה אי מדברי תורה למד או מעדות למד עי"ש וכן נראה מהאי מעשה גופא שנקרב התמיד בד' שעות א"כ היאך הקריבו קטורת אח"כ שנאמר בהם בבקר. אבל מהא דאמר ר' יהודה תפלת המוספין עד שבע שעות משמע להדיא דהשעות הם שעות זמניות דאל"כ יכול להיות דשלמו הז' שעות קודם חצות וגם כאן נראה דר"י לאו מה"ת קאמר דמוסף אינו קרב אלא עד ז' שעות דמנ"ל הא אלא על זמן הקרבתו במקדש תקנוהו וכולא מילתי' דר"י חד טעמא היא וע"כ איבעיא לן בגמרא התם בד' שעות איתמר הלכתא כר"י הכא גבי תפלת המנחה מאי משום דהוי ס"ד כיון דכולא מילתא דר"י חד טעמא ע"כ כי איתמר הלכתא כר"י בחדא מינייהו ה"נ בכולא מילתא דר' יהודה הלכתא כוותיה ובזה יש ליישב מש"כ הרי"ף והרמב"ם ז"ל דאחר ד' שעות נהי דלא יהיבי ליה שכר תפלה בזמנה שכר תפלה יהבי ליה ומנ"ל הא לא איתמר הכי אלא בשעת זמן תפלה אחרת ומשום תשלומין אבל אחר שעה ד' מנ"ל ועיין בב"י מה שכתב בזה ולפמש"כ א"ש כיון דגם לר"י זמן הקרבת התמיד מה"ת עד חצות ע"כ עכ"פ שכר תפלה יהבי ליה. ובפלוגתא דפלג המנחה נראה נמי דלאו מה"ת קאמר ר"י שהרי התמיד קרב והולך עד פלג המנחה דגם לזה אין שום רמז במקרא אלא אזמן הקרבה במקדש קאי. וכן מבואר בירושלמי דפריך ממשנה דתמיד נשחט בשמונה ומחצה וקרב בט' ומחצה ובע"פ נשחט בשבע ומחצה וקרב בשמונה ומחצה אמר ר' ירמי' הכא את עביד מנחה שלש שעות ומחצה והכא עביד ב' שעות ומחצה. ופי' המפרש דמהא דנשחט בשמונה ומחצה פריך. ואינו מובן דלכאורה תיקוני התפלות נגד דם התמיד נתקנו והוי שפיר מנחה ב' שעות ומחצה אלא דמהאי עובדא בשעה שנשא שלמה את בת פרעה משמע דהשחיטה היתה בד' שעות שאמרו שם כי שלמה ישן אז עד ד' שעות ואין זה מוכרח כ"כ אלא נראה דתחילת זמנה נתקן נגד השחיטה ע"כ זמן מנחה גדולה מתחיל משש ומחצה שזה זמנה מה"ת ובשעת הצורך כמו ע"פ שחל בשבת אבל מנחה קטנה הוא כנגד הקרבה של כל יום שהתחלת עשייתו הוא בשמונה ומחצה ע"כ שפיר פריך בירושלמי הא מזה שמעינן דזמן מנחה קטנה הוא שלש ומחצה קודם הלילה כהתחלת עשיית התמיד ומשני דמנחה נגד קטורת נתקנה שהתחלתה הוא אחר זמן עבודת התמיד דהיינו בט' ומחצה וסיומא הוא שעה ורביע קודם הלילה דעד שם היה נמשך עבודת התמיד עם הקטורת ועיין בלח"מ מהל' תפלה מה שפירש בדברי הירושלמי ואינו מובן עיי"ש עכ"פ מה"ת כ"ע מודים דתמיד זמנו עד הערב אלא אזמן הקרבה במקדש קאי:

והנה מכאן נסתייע הלבוש לשיטתו דכל שעות אלו נחשבים מן הנץ עד השקיעה. דאלת"ה א"כ ליכא בין רבנן לר' יהודה אלא פורתא דהא רבנן דאמרי עד הערב והיינו עד שקיעת החמה כמו התמיד שנפסל דמו בשקיעת החמה והיינו בתחילת שקיעה. וזה שעה וחומש קודם צה"כ. ולר"י זמנה עד שעה ורביע קודם צה"כ. ומזה אתה דן לכל שעות היום הנזכרים בש"ס דנחשבים מן הנץ ועד שקיעה וכן באמת דעת חכמי התבונה דמה שנחשב היום לי"ב שעות היינו מזריחה ועד שקיעה חצי סיבוב הגלגל וחצי ניסן וחצי תשרי ההיקף שוה ביום ובלילה:

אבל קשיא לי ע"ז מהא דאיתא בריש מכילתין על פסוק קדמו עיני אשמורת שית בליליא ותרתי דיממא עי"ש. ולשיטה זו יש עוד שעה אחת דהיינו מן ע"ה ועד הנץ. כי סימני סוף משמר ג' הוא בע"ה מדפריך הש"ס שם סימנא למה לי יממא הוא ומשני דנ"מ למאן דגני בבית אפל וכיון דתינוק כו' ליקום וליקרי ואליבא דר"א קאי התם והקשו שם התוס' ז"ל הא ר"א ס"ל דזמן ק"ש אינה אלא עד שיכיר בין תכלת לכרתי ותירצו וז"ל וי"ל מ"מ כיון שידע מתי יעלה ע"ה קודם שיקום ויזמין עצמו כבר הגיע אותו העת עכ"ל מוכח מזה דסוף משמר ג' הוא בע"ה דהא כתבו בתירוצם כיון שידע מתי יעלה עמוד השחר כו' ע"כ סוף משמר ג' בע"ה היא וא"כ אמאי לא חשיב אלא תרתי דיממא ועיין במג"א ריש הלכות ק"ש ס"ק א' דמכח קושיא זו הוכיח דהג' שעות ודאי חשבינן מע"ה אף לדעת הלבוש הנ"ל עי"ש:

ותו קשה לי מהא דאיתא בפ' ת"ה לענין לקיטת המן עד ג' שעות לרבנן משום דכתיב בבקר בבקר חלקהו לשני בקרים דהיינו ג' שעות מן הנץ ואמאי הא מע"ה עד הנץ ג"כ בכלל בקר הוא וא"כ יש מן תחילת הבקר עד חצי היום יותר משש שעות היום וכי קאמר רחמנא חלקהו לשני בקרים היינו לחציו ממש:

ועוד בירושלמי ריש מכילתין מוכח להדיא דמה שאמרו ז"ל דבניסן ותשרי היום והלילה שוין היינו מע"ה עד צה"כ דבעי התם שמא בשחרית נמי הוי ספק מע"ה עד צאת השמש וקאמר א"כ לא יהי' היום והלילה שוין הרי לפניך דהשתוות היום וחשבון השעות הוא מע"ה עד צה"כ ועיין בפני משה ובמראה פנים שם:

והנה במש"כ הפוסקים דעד הערב לרבנן היינו עד תחילת שקיעה כן מוכח בפסחים פ' מי שה"ט דזמן העבודה אינו אלא עד תחילת שקיעה לבד. ולפ"ז אינן שוין כל הנך דחשיב במגילה דמצותן כל היום להדדי דיש מהן כשירים עד צה"כ ויש מהן עד תחלת שקיעה לבד. והתוס' בפסחים שם הקשו על עולא מנ"ל דנפסל בתחילת שקיעה כיון דעדיין יום הוא לכל מילי. ולא ידענא מאי קשיא להו על עולא הלא מימרא דר' יצחק בר אבדימי היא בזבחים ומנחות מקרא ביום הקריבו את זבחו ולסוף שקיעה לא צריך קרא כמש"כ התוס' בזבחים ומנחות אלא דלפי הגירסא ביום שאתה זובח אתה מקריב ביום שאי אתה זובח אי אתה מקריב דמשמע דזה פשיטא לן דאינו זובח אחר שקיעת החמה שפיר קשיא להו דמנ"ל הא אבל מדברי ר"ת בריש מכילתין שכתב בטעם שאנו קורין ק"ש מבעוד יום משום דעבדינן כר' יהודה דאמר תפלת המנחה עד פלג המנחה ולבתר הכי הוא זמן ערבית וה"ה לענין ק"ש משמע דס"ל דלרבנן זמן תפלת המנחה עד הערב ממש עם בה"ש דאל"כ מדרבנן נשמע לר' יהודה כי היכא דלרבנן אף דתפלת הערב זמנה תיכף אחר כלות תפלת המנחה דהיינו תחילת שקיעה שהוא ד' מילין קודם צה"כ אפ"ה זמן ק"ש אינה אלא בשעת צה"כ לר' יהודא נמי הכי הוא אלא ש"מ דס"ל דעד הערב היינו סוף שקיעה ועיין תוס' זבחים שישבו ההיא דפסחים דמשמע שם דדם נפסל בתחילת שקיעה עי"ש:

והנה בעיקר שיטת ר"ת דמתחילת שקיעה עד סופה היינו שיעור ג' מילין ורביע ודאי יום הוא והספק הוא מסופה עד צאת ג' הכוכבים.

לענ"ד מן הירושלמי לא מוכח כן דאמרינן התם ר' חנינא כו' בעי כמה דאת אמר בערבית כיון שנראו ג' כוכבים אע"פ שהחמה נתונה באמצע הרקיע לילה הוא ה"נ בשחרית כן שאף כבר התחילה החמה לצאת הואיל והיא עדיין בעובי הרקיע לילה הויא ואנן קי"ל מע"ה יממא הוא ואמאי. ולשיטת ר"ת כיון שנראו ג' כוכבים כבר עברה החמה כל עוביה של הרקיע וא"כ בשחרית ג"כ קודם שנכנסה החמה בעובי הרקיע לילה הוא שזהו קודם עלות השחר. ותו אמרינן התם אמר ר' אבא כתיב השמש יצא על הארץ וכתיב ובא השמש מקיש יציאתו לביאתו מה ביאתו משיתכסה מן הבריות אף יציאתו לכשיתודע לבריות ולא כפי' הרשב"א ז"ל דדברי ר' אבא משינויא הוא ע"ש בפ"ב דשבת וכן פירש הפני משה. ונראה דר' אבא ג"כ מעין קושיא דר' חנינא ובא לומר דהסברא נותנת כן כמו שבביאתו תיכף משיתכסה מן הבריות ערב הוא אף שלא עבר עדיין עובי' של רקיע אף יציאתו לא הי' יום עד שיתודע לבריות אבל כל זמן שהיא בעובי הרקיע לילה. הוא דלעולם כל זמן שהוא בתוך עובי של רקיע נדין אותה כלילה ומשני א"ר בא כתיב הבוקר אור התורה קראה לאור בוקר היינו אור השחר אף שעדיין לא נתוודע לבריות והיא בתוך עובי' הרקיע קראה בקר אבל בערבית משהתחיל להשתקע בעובי הרקיע הוי לילה הנה משמע דכל מהלך עובי' הרקיע ללילה יחשב דלא כשיטת רב"ת לבד שיעורא דביה"ש בתחילת השקיעה ונמצא לפ"ז דהשתוות היום והלילה הוא עז"ה מן תחילת כניסת השמש בעובי' של רקיע בבוקר עד תחילת ביאתה בערב יום הוא ומתחילת ביאתה עד תחילת יציאתה למחר הוא לילה ובזה א"ש דבשחרית לא שייך ספיקא דביה"ש כיון דמע"ה יום הוא אבל לשיטת ר"ת דספיקא דביה"ש הוא בסוף שקיעה גמורה א"כ ה"נ איכא לספוקי בשחרית בתחילת היציאה ומיושב עוד בזה דכל הני דמצותן כל היום שוין הם עד שיתכסה השמש מן הבריות דלילה יחשב:

שוב מצאתי להרשב""א ז"ל במס' שבת פ' ב"מ שהקשה מירו' הנ"ל אשיטת ר"ת ובר"ן ז"ל ראיתי שהביא סייעתא לשיטת ר"ת מהא דאיתא שם בירו' בזו ההלכה רבי אומר גלגל חמה לשקוע ותחילת גלגל לבנה לעלות זהו ביה"ש אמר ר' חנינא סוף גלגל חמה לשקוע כו' מזה משמע דבה"ש הוא בסוף שקיעה עיי"ש ולפי מה שנראה בעליל מד' הירושלמי שהבאתי לעיל דביה"ש הוא בתחילת שקיעה נראה לומר דהא דרבי ורבי חנינא מילתא אחריתא היא ובגוף השמש הנראית על הארץ הוא דפליגי רבי אומר משהתחיל גלגל החמה לשקוע אף שעדיין נראית מקצתה זהו ביה"ש ור' חנינא ס"ל דבעינן סוף גלגל חמה לשקוע היינו שלא יהא נראה גוף השמש כלל אפילו מקצתה אז הוא ביה"ש. ובזה יש ליתן סמך קצת לספר יראים שכתב דביה"ש הוי קודם שקיעה היינו לאו קודם שקיעה ממש אלא כרבי דמשהתחיל הגלגל לשקוע הוי ביה"ש אף שעדיין נראית מקצתה על הארץ ומה מאוד רוחא שמעתא לשיטה זו כמו שהאריך הגר"א ז"ל בביאוריו על הש"ע עי"ש אלא שבסוף דבריו ראיתי דלר' יהודא אוכל הכהן תרומה בביה"ש וקרינן ביה ובא השמש ולא זכיתי להבין דבריו דא"כ מאי מקשה הש"ס דר"א אדר"א דבמתניתין אמר משעה שהכהנים נכנסין לאכול בתרומתן ובברייתא אמר משעה שקידש היום דהיינו ביה"ש ולפי ד' הגאון דילמא ר"א כר"י ס"ל וכולי' חד שיעורא הוא. ועוד הא עיקר ספיקא דביה"ש הוא בזמן שקיעה דדילמא כל זמן שפני מזרח מאדימין לאו שקיעה היא וא"כ איך יותר הכהן בתרומה מספק. וכן מתניתין דלגין טבול יום שאמר הרי זה תרומה משתחשך וגם אמר עירובו לי בזה לא אמר כלום לפי מאי דס"ד משום דסוף יום קונה עירוב משמע דטהרת טבול יום נמשך עד סוף היום ממש. וגם מה שפירש בהא דריש ברכות דילמא ביאת אורו היינו שתעבור כל עוביה של רקיע שהיא ד' מילין אחר שקיעה גם זה לא אבין מהיכי תיתי לומר כן דאכילת תרומה יתעכב קרוב לשעה בלילה גמורה:

אלא דקצת סתירה יש לשיטה זו מהא דאיתא במגילה וכולן שעשו משעלה ע"ה כשר מנ"ל אמר רבא ויקרא לאור יום למאיר ובא קרא יום דהיינו ע"ה ופריך אלא מעתה ולחושך קרא לילה למחשיך ובא קרא לילה והא קי"ל דעד צה"כ לא הוי לילה ולשיטה הנ"ל אדרבה ע"כ דרשינן למחשיך ובא קרא לילה ללמד דבג' כוכבים בינונים הוי לילה דמקרא דעזרא לא שמעינן לה דאימא ועד צה"כ היינו כל הכוכבים שהוא ד' מילין אחר תחילת שקיעה וע"כ איצטריך למילף מקרא דלחשך קרא לילה למחשיך ובא כו' דהיינו ג' כוכבים בינונים. ועוד דאמרינן התם ודילמא הוי מקדמי ומחשכי אבל באמת מכי ערבא שמשא לילה הוא ר"ל והיה לנו הלילה כו' ולשיטה זו האמת הוא דמכי ערבא שימשא לילה הוא אלא דבביה"ש איכא ספיקא מתי הוא ההערב שמש וא"כ קשיא קרא דעזרא. והדברים עתיקים לעמוד על בוריין עד יזרח לנו ה' שמש צדקה ולילה כיום יאיר אמן כיה"ר במהרה בימינו ומה אעשה שלא ראיתי איש חכם ונבון להשוות בזה דברי חז"ל עם דברי בעלי התבונה הידוע ועיין בלח"מ בה' שבת:

נשוב לראשונות. דלשיטת ר"ת הנ"ל אין הכרח מפלוגתא דרבנן ור"י בזמן מנחה דהשעות נחשוב מזריחה ועד שקיעה משום דהשתא איכא טובא בינייהו דשעה ורביע קודם צה"כ קדים טובא לשקיעת החמה דהיינו לסוף שקיעה.

ועתה אדבר מעט בדין קבלת שבת בתחילתו הנה אמרו ז"ל בפ' ת"ה מדרב צלי של שבת בע"ש ש"מ דהלכה כר' יהודא דאמר מפלג המנחה אזיל ליה זמן תפלת המנחה ועייל ליה זמן תפלת ערבית. ויש להבין בהאי דיוקא כיון דכ"ע מודים דקודם שקיעת החמה יום הוא לכל מילי א"כ מנ"ל דלר"י הוי זמן ערבית אחר פלג המנחה דהא במנחה, עיקר טעמא של ר"י מטעם הקרבת התמיד במקדש וכמש"כ לעיל א"כ מנ"ל דאליבי' מותר להתפלל ערבית אחר פלג המנחה. והיה נראה לומר בזה דזה פשיטא לן דג' תפלות זמנו של זה לא כזמנו של זה מקרא דערב ובקר וצהרים ותפלת הערב מן הדין הי' ראוי להתפלל אפילו קודם ביאת השמש כיון שהוא כנגד הקטרת איברים ופדרים אלא כיון דהקטרת איברים הוא ע"כ אחר הקרבת התמיד וא"כ לרבנן דהקרבת התמיד וזמן מנחה שהיא כנגדו נמשך עד הערב ע"כ אין להתפלל ערבית קודם הערב כיון דעדיין זמן מנחה הוא אבל לר' יהודא דזמן מנחה היא עד פלג המנחה דהקרבת התמיד לא נמשך רק עד פלג המנחה וא"כ תיכף אחר פלג המנחה הרשות להתפלל ערבית. אבל בזה כ"ע מודים דעדיין יום הוא עד שקיעת החמה. אמור מעתה שאין ראיה מכאן לענין קבלת שבת דלא הוי קבלה קודם פלג המנחה כמו שהסכימו כל הראשונים ז"ל דכיון דטעמא דהוי מצלי של שבת בע"ש לאו משום דחשוב לילה מפלג המנחה ולמעלה אלא משום דשלים זמן מנחה ותיכף מתחיל זמן ערבית אבל לשאר מילי יום הוא ואפ"ה יכול לקבל שבת מבעוד יום ומנ"ל דקודם פלג המנחה לאו קבלה היא בשלמא לדברי יש מהראשונים דס"ל דקבלת שבת תלוי בתפלה א"ש כיון דא"א להתפלל קודם פלג המנחה אלא להנך דס"ל דקבלת שבת תלוי בהדלקת הנר לא ידעתי מנ"ל האי שיעורא דפלג המנחה לענין קבלת שבת תדע דהא ר' אבין העיד על רבי דהתפלל של שבת בע"ש וע"כ משום דס"ל כר' יהודא וא"כ באידך עובדא שהתפללו של מ"ש בשבת בטעותא ובאו ושאלו לרבי ואמר הואיל והתפללו התפללו ואי האי עובדא איירי נמי דוקא אחר פלג המנחה א"כ מאי איריא ציבור דלא מטרחינן להו אפילו יחיד אין לו לחזור ולהתפלל כיון דרבי ס"ל כר' יהודא אלא ש"מ דעובדא דרבי איירי קודם פלג המנחה ואפ"ה פריך שפיר כיון, דאין צריך לחזור ולהתפלל א"כ קבלתו הוי קבלה ואמאי שרי ליה אביי לרב דימי לכברויי סלא אי אמרת דקבלת תפלה הוי קבלה ומשני לעולם קבלת תפלה הוי קבלה ורב דימי טעותא הוי היינו ג"כ שהי' קודם פלג המנחה וצריך לחזור ולהתפלל וא"כ קבלה ראשונה לאו כלום הוא והא דרבי שאני ציבור דלא מטרחינן להו אבל יחיד ודאי כה"ג צריך לחזור ולהתפלל כיון דקודם פלג המנחה איירי. ולא זכיתי להבין טעמו של הש"ע שכתב בסי' רס"ג דיחיד צריך לחזור ולהתפלל אם התפלל בטעות אפילו אחר פלג המנחה. וכן מש"כ שת דגם ציבור שאין חוזרין ומתפללין מותרים בעשיית מלאכה וכן כתבו הראשונים ז"ל. ולי העני נראה דודאי אסורים בעשיית מלאכה כיון דכבר התפללו ואחר התפלה צריך להבדל. ועל מה שכתב בש"ע דיחיד צריך לחזור ולהתפלל אחר פלג המנחה אפ"ל דמיירי לדידן דקי"ל דעביד כמר כו' וא"כ אם בכל יום הוא מתפלל מנחה אחר פלג המנחה תו אינו יכול להתפלל ערבית קודם צה"כ ע"כ הוא חוזר אם התפלל בטעות אבל ז"א דהא משמע אם התפלל בכוונה אינו חוזר אלמא דלא איכפת לן מנהג שאר הימים. ובאמת אין הכרח לסברא זו שנאמר דהוי סתרי אהדדי משום דאין סבירא לן העיקר כר' יהודא דעיקר זמן מנחה הוא עד פלג המנחה אלא דבשעת הדחק עבדינן כרבנן כיון דמה"ת הוא עדיין זמן עבודת התמיד וכן מצינו במוספין דנקרא פושע אם איחר זמנו של ר' יהודא אלא דהתם עיקר הזמן קי"ל כרבנן דכל היום והכא עיקר הזמן כר' יהודא אבל בדיעבד עדיין זמנה גם אחר פלג המנחה וכיון דעיקר זמן המנחה הוא עד פלג המנחה ע"כ יכולין להתפלל ערבית ג"כ אחר פלג המנחה אף אם התפלל מנחה ג"כ אחר פה"מ כיון דעיקר זמנו של זה לא כזמנו של זה והכי מוכח לשון הרמב"ם ז"ל בפ"ג מה' תפלה ובפי' המשנה וא"כ הדק"ל אמאי חוזר בטעות ועוד דהרא"ש ז"ל כתב דכל הני תנאי ואמוראי ס"ל כר"י וא"כ קשיא טובא אמאי הקיל רבי דווקא בציבור ולא ביחיד:

ונראה לי לומר במה שהכריחו להרמב"ם ז"ל לפרש דעביד כמר עביד היינו שטוב יותר להתפלל מנחה קודם פלג המנחה ובדיעבד יתפלל גם אחר פלג המנחה ולא פירש כפשוטו דהוי ספיקא דדינא משום דמצינו כמה תנאי דהוו מצלו של שבת בע"ש ושל מ"ש בשבת וא"כ הרי איתמר הלכתא כר' יהודא ואמאי קאמרינן השתא דלא איתמר הלכתא ודוחק לומר דהני תנאי נמי מספקא להו הלכה כמאן ע"כ פירש הרמב"ם ז"ל דלכתחילה כולהו כר"י ס"ל אלא דבדיעבד סמכינן אדרבנן להתפלל מנחה אחר פלג המנחה:

אלא דאכתי יש לדקדק בלשון הרמב"ם ז"ל שכתב דמש"ה יכול להתפלל ערבית אחר פלג המנחה משום דתפלת ערבית רשות בלא"ה תיפוק ליה משום דהעיקר כר' יהודה דזמן מנחה אינו אלא עד פלג המנחה. הן אמת שהוא פירש כן לשון המשנה תפלת הערב אין לה קבע היינו שאין לה קביעות זמן והגם אם הקדים אותה קצת יצא כמבואר בדבריו בפי' המשנה ודבר פלאי יותר כתב שם דאפילו אחר עה נמי יצא וזה השמיט בחיבורו עכ"פ מנ"ל לפרש כן כיון דלא איתמר בש"ס:

ועוד א"כ מאי מוכח מרב הונא דלא מצלי עד אורתא ש"מ דאין הלכה כר' יהודה דילמא גם ר"ה ס"ל כר"י לענין מנחה אלא דס"ל תפלת ערבית חובה וכן הקשה הלח"מ:

אבל באמת דבריו נכונים דהא האי מילתא דתפלת המנחה אחר פלג המנחה ותפלת ערבית בזה הזמן תליא בפלוגתא דר' יהודה ורבנן ומסקינן דעביד כמר כו' היינו כמו שפירשתי דלכתחילה יעשה עצהיו"ט היינו להתפלל מנחה קודם פלג המנחה וכן איתא בירושלמי אין תעביד כר' יהודא גם רבנן מודו ובדיעבד סמכינן אדרבנן ה"נ בערבית היה צריך לכתחילה להתפלל אחר צה"כ דכ"ע מודים דזה עדיף ובדיעבד יצא בשל ערבית תיכף אחר פה"מ כדעת ר' יהודה ואמאי עבדו עובדא כל הני תנאי ואמוראי אפילו לכתחלה להתפלל ערבית אחר פלה"מ ע"כ כ' משום דתפלת ערבית רשות ע"כ לא דקדקו בו כ"כ:

ובזה מיושב מה שהקשה הלח"מ ז"ל על הא דרב איקלע לרב גניבא דאמרינן ש"מ תלת ואמאי לא אמרינן ש"מ דתפלת ערבית רשות ולפי הנ"ל ניחא דאליבא דרב דס"ל לגמרי כר"י אפי' אי תפלת ערבית חובה יכול להתפלל של שבת בע"ש ולא איצטריך לטעמא דרשות אלא לדידן דמספקא לן הילכתא כמאן ועבדינן במנחה מילתא דשוי' לתרוייהו לכתחילה ובערבית לא מחמרינן וזהו משום דס"ל תפלת ערבית רשות:

ומיושב נמי דשפיר מוכח מרב הונא דלא ס"ל כר' יהודא דאי ס"ל כר' יהודא היה לו להתפלל ערבית אחר פלג המנחה אפילו אי ס"ל דתפלת ערבית חובה כיון דהלכה כר' יהודא דלא אצטריך לטעמא דתפלת ערבית רשות אלא לדידן דמספקא לן הלכתא כמאן ובמנחה עבדינן מילתא דשויא לתרוייהו וא"כ אמאי לא עבדינן בערבית כן ע"כ משום דס"ל תפלת ערבית רשות לאפוקי למאן דס"ל דהלכה כר' יהודא עבדינן לגמרי כר' יהודא ולא תלי' בזה דתפלת ערבית חובה או רשות כנ"ל נכון וברור:

והנה בסוף יומא אית מימרא דרב נעילה פוטרת של ערבית ופריך והא רב אמר דתפלת ערבית רשות ול"ל למפטריה ומשני לדברי האומר חובה קאמר ופריך מבריי' דתני בה נעילה וערבית ומסיק תנאי הוא דפליגי בזמן של תפלת נעילה למ"ד תפלת נעילה בלילה פוטרת של ערבית ולמ"ד תפלת נעילה ביום אינה פוטרת של ערבית משמע מזה דרב ס"ל דנעילה זמנה בלילה ולפי הנ"ל קשה דאמאי לא מוקים הא דרב ככולהו תנאי ואפ"ה פוטרת של ערבית כיון דרב ס"ל כר' יהודא דתפלת ערבית נמי זמנה ביום קודם שקיעת החמה אחר פלג המנחה וצ"ל כיון דעכ"פ עיקר זמן ערבית הוא בלילה ע"כ אם הי' זמן תפלת נעילה קודם הלילה לא היתה פוטרת של ערבית.

ומהך דיומא משמע לכאורה דהלכה דתפלת נעילה בלילה כרב ומה שדחו הראשונים ז"ל דרב לטעמיה דהוי מצלי של שבת בע"ש דס"ל כר"י דתפלת ערבית זמנה מפלג המנחה ואילך וא"כ אין ראיה דלרב תהא תפלת נעילה דווקא בלילה מדקאמר דנעילה פוטרת של ערבית כיון שתפלת ערבית ג"כ זמנה מפלג המנחה ואילך. כבר כתבתי דמוכח מן הש"ס דרב ס"ל דתפלת נעילה בלילה מדמוקים ליה בתנאי. ואי איתא אמאי לא מוקים ליה ככולהו תנאי ואפ"ה פוטרת משום דס"ל כר"י:

ובירושלמי איכא פלוגתא דרב ור' יוחנן רב אמר נעילת שערי שמים דהיינו לילה ור"י אמר נעילת שערי ההיכל זה הוא אחר פלג המנחה וקאמר מתניתין מסייע לר"י דתנן בנעילה נושאים את כפיהם ואין נשיאות כפים אלא ביום. ופליגי התם ג"כ דנעילה אי פוטרת של ערבית אי לא ורב הונא משמיה דרב אמר דפוטרת וע"כ משום דזמן נעילה בלילה ממש דהא לר"ה זמן ערבית ג"כ הוא בלילה ממש דווקא כדאיתא בש"ס דילן. וכן מוכח עוד מהא דפריך התם דידי' אדידי' ממה שאמר כד תיחמי שימשא בריש דיקלי תיהב ליה גולתי דנצלי נעילה הרי דהתפלל ביום ומשני רב הוי מאריך בצלותיה והוי מגיע לנעילת שערי שמים היינו לילה:

ועפ"ז יש לדקדק בדברי הרמב"ם ז"ל שפסק דנעילה היינו נעילת שערי שמים כדאיתא בפ"א מה' תפלה ואפ"ה כתב בפ"ג מה' הנ"ל דצריך שישלים אותה סמוך לשקיעת החמה ובירושלמי מוכח דלמ"ד נעילת שערי שמים יכול להתפלל אותה בלילה ממש. ועוד דלפ"ז רב דאמר נעילה פוטרת של ערבית כמאן אתיא. וצ"ל דהרמב"ם ז"ל סמך אהא דתנן דנושאים כפים בנעילה אלמא דתפילת נעילה בעוד יום הוא וסיומא הוא עד נעילת שערי שמים היינו שקיעת החמה ומהא דרב דאמר דנעילה פוטרת של ערבית לא קשיא סמך אירושלמי דאיתא התם כיון דתפלת ערבית רשות היא יכול להתפלל אותה קודם הלילה ע"כ נעילה פוטרת אותה:

ובזה מיושב קצת מה שמחולק הש"ס דילן עם הירושלמי דש"ס דילן מפרש דרב לדברי האומר חובה קאמר ובירושלמי איתא דרב למ"ד רשות איתא. ולפי הנ"ל ניחא דבש"ס דילן משמע דהא דאמר רב נעילה פוטרת היינו בלילה ממש א"כ למ"ד רשות פשיטא וע"כ למ"ד חובה קאמר רב ובירושלמי איירי קודם שקיעת החמה וא"כ למ"ד חובה ודאי אינה פוטרת דזמנה בלילה וע"כ למ"ד רשות קאמר ולא קשיא פשיטא דהא גופא קמ"ל דזמן ערבית קודם שקיעת החמה ונכון הוא:

ומדברי הירושלמי משמע דכל הני דמצלי של שבת בע"ש לאו משום דר' יהודא אתאן עלה אלא משום דמוסיפין מחול על הקודש וכיון דצריך להוסיף מדאורייתא א"כ יכול להתפלל של שבת ולפ"ז אין זה אלא למ"ד תוספת שבת מה"ת אבל למ"ד דאין תוספת לשבת אין לומר טעם זה:

אבל ע"כ צ"ל דמטעם תוספת הוא דהא קידוש של שבת דאורייתא הוא ואפ"ה מסקינן דאומר קדושה על הכוס בע"ש אלא ודאי משום דתוספת שבת דאורייתא ע"כ יכול לקדש ג"כ מבעוד יום:.

ואפשר לכוין זאת במה שאמרו ז"ל אמר רב יהודא אמר שמואל מתפלל אדם של שבת בע"ש ואומר קדושה על הכוס והלכתא כוותיה היינו לומר דזה לא שייך לספיקא דהילכתא אי כר"י אי כרבנן בתפלת המנחה ועבדינן כוותייהו מספיקא אלא הלכה ברורה היא בשבת דיכול להתפלל ולקדש מבע"י מטעם תוספת שבת:

אלא דאכתי צ"ע בהבדלה טעמא מאי. ואולי משום דרבנן היא ע"כ דין אחד להבדלה עם תפלה. והנה כתבתי רק שרשי הדברים בהלכה זו והשי"ת יאיר עינינו בתורתו ובמצותיו לעמוד על אמיתת כל הלכותיו ולא הי' ת"י כעת ספרי הראשונים ז"ל לעיין בהם ע"כ דברי מעטים אך לענין דינא לדעתי ברורים הם דל"ק בהם:

והנה יש לי עוד הרהורי דברים במה שאמר ר' יהודה אמר שמואל בשיעור ביה"ש כוכב אחד יום שנים ביה"ש ג' לילה ויש לדקדק אליבא דמאן קאמר אי אליבא דר' יהודא דאמר בהכסיף הדבר תלוי א"כ הך דכוכב א' יום צ"ל דהוי קודם שקיעת החמה לדעת רבה דביה"ש הוי תיכף משתשקע החמה ואין זה נראה. וגם זה דוחק לומר דאליבא דר' יוסי קאמר דאמר ביה"ש כהרף עין והוא אחר ביה"ש דר' יהודא כמו שפירש הגר"א ז"ל דא"כ לר' יהודא הוי לילה קודם צאת הכוכבים ובקרא נאמר מעלות השחר ועד צה"כ ואין לומר דלר' יהודא הוי לילה בב' כוכבים ולר' יוסי בעינן ג' כוכבים דלא מצינו פלוגתא בזה. ומש"כ הגאון ז"ל דר' יוסי אמרה להך מילתא דכוכב א' ברי"ף ורא"ש ז"ל הגירסא ר' יוסי בר זבידא דהוא אמורא. ועוד קשה דהיכן מצינו דאמורא יאמר ב' מימרות דסתרי אהדדי ונאמר דאליבא דתרי תנאי אמר כן אף דקאמר סתם בלשון הלכה והכא ר' יהודא א"ש קאמר שניהם הך דתרי תילתא מיל דאליבא דר"י והך דכוכב א' כו' נאמר דאליבא דר' יוסי קאמר זה לא מצינו. ע"כ הי' נראה לומר דעיקר העת של לילה תלי בכוכבים כמש"נ ואת הכוכבים לממשלת הלילה. וכאשר יצאו ג' כוכבים בינונים כ"ע מודים דהוי לילה וכמש"כ בקרא דנחמי' מעלות השחר ועד צה"כ. ובזה הוי ספיקא דילמא מיעוט כוכבים שנים ובשנים הוי לילה או דילמא כוכב הראשון אינו נחשב וצריך שנים אחרים. ונמצא כדי עיקר הספק הוא בעת אשר נראה ב' כוכבים לבד אבל כשנראה רק כוכב אחד ודאי יום הוא. ומימרא זו היא טעם לעיקר ספיקא דביה"ש והשתא פליגי תנאי בזה בשיעור הספק דבראיית הכוכבים אין לשער דמי יודע שיעורא דבינונים וכמו שכתבו התוס' ז"ל ע"כ שיערו בזמן מר כדאית ליה ומר כדאית ליה ר' יהודה ס"ל דבשיעור מהלך ג' רבע מיל או תרי תילתא מיל הוא זמן יציאת ג' כוכבים ור' נחמיה ס"ל דבשיעור חצי מיל כבר יצאו הכוכבים ולפ"ז לא קשיא אימתי נראה הכוכב הא' וכי קודם שקיעת החמה. כיון דאין ידוע לן בבירור זמן יציאת הכוכבים יכול להיות דכוכב אחד נראה עם שקיעת השמש כיון דלאו לשיעורא נאמרו מספר הכוכבים. ור' יוסי לא מספקא ליה זמן רב כ"כ אלא הוא כהרף עין:

אלא דלפ"ז דהספק הוא במשמעות המקרא שנאמר צה"כ אי שנים הם או שלשה הם א"כ אמאי מספקא לן בחציו מן היום וחציו מן הלילה וע"כ צ"ל דגם זה מן הספק מתי הוא צה"כ וא"כ קשה לענין מאי קאמר שמואל שנים ביה"ש ודברים אלו צריכין לשקלן במאזני אמת ונסתרים המה עד יבא מורה צדק ויורה לנו האמת לאמתו:

ועוד יש להבין דברי ר' יוסי דאמר ביה"ש כהרף עין ולא יכלו לעמוד עליו. דלכאורה לדברי רבנן דפליגי עליו נמי כה"ע הוא אלא שאין אנו יודעים מתי דהא מספקא לן בכולו מן היום ומן הלילה וגם בכל רגע ורגע שבו שמא היא הרגע שמחלק בין יום ולילה. ובירושלמי איכא מ"ד דה"ע דר"י הוא בכל חצי מיל דר' נחמי' ובירושלמי באמת לא נאמר בד' ר"נ דהוי ספק מן היום ומן הלילה אלא או כולו מן היום או כולו מן הלילה ע"כ בא ר"י (הגלילי) לחדש דהוי ספק מן היום ומן הלילה ועי' בד' המפרש ול"נ כמש"כ אבל לשיטת הש"ס דילן א"א לפרש ד' ר"י כן וע"כ צ"ל דר"י ס"ל דאין לספק ביה"ש זמן רב כ"כ אלא דהוא עצמו כה"ע ומפני שלא יכלו לעמוד עליו ע"כ יש שהות קצת בספיקו:

ואכתי יש להבין לשמואל דאמר דכי שלים ביה"ש דר' יהודא מתחיל ביה"ש דר"י ואמאי לא נאמר שיעור ביה"ש דר' יוסי ומחמת זה צריכין אנו לד' הגאון ז"ל דסימני הכוכבים אתיא אליבא דר' יוסי ולר' יהודה באמת בב' כוכבים הוי לילה. ואיכא מ"ד בירושלמי דס"ל הכי עיי"ש בריש ברכות. אלא דמירושלמי שם לא משמע כן דהוא מפרש ה"ע דר"י בכל חצי מיל דר' נחמיה וע"כ הני אמוראי דאמרי דכוכבים הוי שיעורא אחריני וצ"ע יותר:

עוד רגע אדבר בזה במה דאיצטריך לן קרא דנחמי' דעד צה"כ לאו לילה הוא ואי לאו קרא הו"א דמכי ערבא שימשא הוי לילה ול"ל קרא כיון דמספקא לן בכל הזמן דביה"ש אי ביאת השמש הוי תיכף משיתכסה מן העין או עד שיכסוף העליון והתחתון וא"כ ממילא נחמיר עד צה"כ:

וי"ל דביאת השמש ודאי היא תיכף משיתכסה מן העין אלא כיון דעדיין האור שולט וגם לא יצאו כוכבים עדיין ע"כ מספקא לן בזמן ההוא אי ליום יחשב או ללילה וא"כ שפיר איצטריך קרא דנחמיה לאוריי דעד יציאת הכוכבים לא הוי לילה כיון דספק בה"ש הוא לאו בביאת השמש רק אחר שכבר שקעה השמש לא הי' מחמירין מדעתנו עד צה"כ בספק ביה"ש שאחר ביאת השמש ועיין ברשב"א ז"ל בריש מכילתין שכתב בשם רב האי גאון ז"ל דר"א ס"ל דובא השמש שכ' גבי תרומה היינו תיכף שיתכסה מן העין מזה משמע דספיקא דביה"ש לאו בביאת השמש הוא אלא הוא ן בפ"ע ומספקא לן אם הוא מן היום או מן הלילה וכן פי' הגאון ז"ל לר' יהודא כמו שכתבתי לעיל וא"כ לפ"ז אפילו למ"ד כ"ז שפני מזרח מאדימין ודאי יום הוא נמי מותר בתרומה כיון דכבר בא השמש וא"כ מנ"ל דר' יוסי פליג עלי' בהא. ועוד הא דאמר שמואל ביה"ש דרבי יהודא כהנים טובלין בו ופריך למאן אי לר' יהודא ספיקא הוא ואמאי הוי ספיקא ודאי לאו טבילה היא כיון דעיקר הערב שמש בתחילת שקיעה הוא לזאת גם זה יפלא בעיני עד יגלה לנו נצורות שלא ידענום ממקור הצפונות. ועיין במהרי"ן חביב בה' ק"ה שהאריך בזה:

ונשאר עוד לדבר במה שדברנו לעיל למ"ד ק"ש דרבנן מנ"ל דעוסק במצוה פטור מן המצוה. והיה נראה לומר דהא דקי"ל דת"ת נדחית מפני מצוה מעשיות היינו חיובא דת"ת כל היום אבל פ' אחת ביום הוי ככל המצות וכמו ק"ש למ"ד מה"ת. והשתא כיון שנאמר בשבתך בשבת דידך הוא דמחייבת הא דמצוה פטירת ש"מ דעוסק במצוה פטור מן המצוה ואפילו אם עוסק במצוה כל היום או יאמר דיליף ממישאל ואלצפן דהוי טמאי מת מצוה וכדאיתא בסוכה דף ק"ה ב' ואי משום דהתם לא מטא זמן חיובא דפסח אפשר דס"ל כרבא בזבחים דף ק' דמטמא לקרובים אפילו לאחר חצות אלמא אף דמטא זמן חיובא פטור מן הפסח וכמו שכתבו התוס' בסוכה ע"ש. אבל באמת דברי התוס' נפלאו בעיני דמה ענין זה לעוסק במצוה אם שניהם באו בבת אחת מצוה דלה יטמא ומצוה דעשיית הפסח וע"כ התם טעמא משום דפסח יש לו תשלומין כמש"כ רש"י ז"ל בזבחים שם או מקרא כשהוא שלם הוא מביא כו' ועיין בזבחים שם והנה המפרשים ז"ל הקשו אהא דיליף בירושלמי מי שמתו מוטל לפניו פטור מק"ש כו' מלמען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך ימים שאתה עוסק בחיים כו' ואמאי לא יליף מבשבתך ולדידי לא קשיא דבאמת שיטת הירושלמי שם דלת"ק דרשב"ג אפילו בשבת וי"ט פטור מכל המצות ואינו חלוק שבת מחול אלא לענין סעודה וברכה ורשב"ג הוא דמחוייב בכל המצות מק"ו אם חיי שעה התרת לו חיי עולם לכש"כ משמע דלת"ק פטור מכל המצות וזה לא הוי ידעינן מהא דעוסק במצוה ע"כ יליף מכל ימי חייך:

ומה אעשה אם התוספ' ז"ל וכל הראשונים ז"ל האריכו ליישב הא דאיתא בירושלמי פטור מנטילת לולב עם שיטת הש"ס דילן דבשבת חייב בכל המצות לבד תשהמ"ט ולדעתי הקצרה שיטת הירושלמי לא כשיטת הש"ס דילן כי איך אפשר לפרש הא דאמר רשב"ג חיי עולם לא כ"ש על תשהמ"ט וידי שמתי למו פי לחשות מול אבותינו הקדושים הראשונים ז"ל אך תורה היא כו':

והנה יציאת מצרים בכל יום מבואר בש"ס דמה"ת היא ולא ידעתי לכאורה למה לא מנאו הרמב"ם ז"ל במנין המצות כי לא מנה אלא הספור בליל פסח לבד וזכירה דעמלק וגם זכירת שבת במנין המצות ומצות זכירת יציאת מצרים בכל יום לא מנה כלל ונראה דזכירה דשבת ומעשה עמלק זכירה שלהם נאמר בלשון צווי זכור את יום השבת זכור את אשר עשה לך עמלק אבל זכירה דיציאת מצרים לא נאמר בלשון צווי זכור את יום צאתך מארץ מצרים אלא למען תזכור וא"כ אדלעיל קאי אמצוה דפסח ומצה שמחמתן תזכור את יום צאתך מארץ מצרים כל ימי חייך וכן פי' רש"י ז"ל בחומש למען תזכור ע"י אכילת הפסח והמצה יום צאתך עכ"ל. וממילא ש"מ דצריך לזכור יציאת מצרים כל הימים ע"כ אינו נכנס במנין המצות. ועיקר מצות זכירת יציאת מצרים הוא בליל פסח לבד שנא' זכור את היום הזה וכמש"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ז מהל' חו"מ:

ועפ"ז נראה ליישב הא דמשמע מסוגיית הש"ס דנשים פטורות מהזכרת יציאת מצרים בכל יום וכבר עמד בזה השאג"א ז"ל וכתב הוא ז"ל משום דהוי מצוה שהזמן גרמא כיון דחיובא ביום ובלילה נמצא דהזכרת היום זמנה ביום והזכרת הלילה חיובא בלילה והשיג שם על המג"א ז"ל לענין תפלה ולענ"ד הדבר צ"ע דאם זה חשיב הזמן גרמא א"כ ת"ת נמי יהי' ממצות שהזמן גרמא דחיובא ביום ובלילה כמש"נ והגית בו יומם ולילה ודוחק לומר דעיקר החיוב מה"ת אינו אלא ביום כמשאז"ל אין אגורי דיממא אנן דהא בכל דוכתא אמרינן אפילו לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית כו' משמע דהחיוב הוא ביום ובלילה ועיין בר"ן ריש נדרים דף ח' א' ד"ה דאי בעי כו' אלא ודאי כיון דהחיוב הוא כל הימים לאו זמן גרמא הוא וא"כ כ"ש יציאת מצרים שנאמר סתם למען תזכור כל ימי חייך ולא נזכר בקרא יום ולילה ודאי לא הוי הזמן גרמא ונהי דגבי תפלה מודינא דהוי הזמן גרמא אף דהוי כל היום זמן תפלה שחרית או מנחה או ערבית שאני התם דכל תפלה זמנה לחוד אבל יציאת מצרים החיוב הוא כל הימים ביום ובלילה. אבל לפי מה שכתבתי דעיקר חיוב הזכירה של יציאת מצרים הוא בלילה ראשונה של פסח וכיון דנשים פטורות מעיקר הזכירה דהוי מצוה שהזמ"ג וכן משמע בתוס' שם ד"ה שאשה כו' וק"ל וכדמשמע בע"פ דאמרינן התם נשים חייבות בד' כוסות שאף הם היו באותו הנס משמע דמסיפור הגדה פטורות דהאי טעמא דאף הם כו' לא מהני אלא במילי דרבנן כמו מקרא מגילה ונר חנוכה אבל לא למצות התורה ועיין תוס' שם ובריש מגילה דף ד'. תדע דאמרינן כל שלא אמר ג' דברים הללו בפסח לא יצא ידי חובתו כו' ואיכא מ"ד דנשים בפסח רשות ויכול להיות שגם במרור פטורות אליביה א"כ הרי האשה אינה יכולה לקיים מצות ההגדה וכיון דפטורה מעיקר ההגדה ע"כ פטורה ג"כ מכל הימים ועדיין צ"ע:

ואיידי דאיירינן במצות זכירה נדבר קצת בדיני זכירות הנה הרמב"ם ז"ל לא מנה במנין המצות אלא זכירה דיום השבת וזכירה דמעשה עמלק ולא ביאר בדבריו אימתי הוא זמן זכירת מעשה עמלק. ויש מהראשונים ז"ל שאמרו דהמצוה לזכור בכל יום ויש אומרים דעיקר המצוה לקרותה בציבור. ולדעה זו יש להבין דמ"ש זכירה זו דמצותה בציבור משאר הזכירות וצריך לומר דכיון דכוונת הזכירה היא לנקום נקמת ה' מאת החטאים האלה וזה דבר המוטל על הציבור הוא. אלא דלא ידעתי היכן נאמר דזמנה רק משנה לשנה כיון דבתורה נאמר סתם משמע דצריך לזכור תמיד. וי"ל זזה אין סברא לזכור אותו בציבור בכל יום והוא דבר המסור לחכמים. וקבעו רק בכל שנה ושנה. אלא אי קשיא הא קשיא לפ"ז דעיקר המצוה הוא בציבור א"כ למה לן קרא דלא תשכח במגילה דף י"ח א' לאורויי דזכור בפה הוא כיון דעיקר המצוה הוא בציבור א"כ איך מצינן למימר דבהרהור הוא וכי שייך לומר דהציבור יהרהרו. מזה נראה דהחיוב הוא על כל יחיד. ואפילו לפי מאי דמשמע במגילה ד' הנ"ל דזכירה זו בספר היא מקרא דכתיב זאת זכרון בספר ג"כ אין להוכיח דדווקא בציבור הוא דמגילה תוכיח דכל יחיד ויחיד חייב. ובעיקר הדבר הוא דבעינן ספר בפ' זכור קשה לי דא"כ כל הזכירות וכמו זכירת יציאת מצרים נמי נילף מזכירה דעמלק שיהיה דווקא בספר כי היכי דילפינן זכירה דמגילה מזכירה דעמלק. וצ"ל דע"כ לאו גז"ש מעלייתא הוא אלא גילוי מילתא בעלמא כיון דזכירה דעמלק בספר הוא והמן ג"כ מזרע עמלק הוא ע"כ הוא נזכר ג"כ בספר:

והנה השאג"א ז"ל האריך בזכירת יציאת מצרים בהרהור אי יצא ומסיק דכל הזכירות היינו זכירה דיציאת מצרים וזכירה דשבת ילפינן מזכירה דעמלק דדווקא בפה. והשתא לפי מ"ש דזכירה דעמלק דווקא בספר הוא א"כ לא מצינן למילף מינה לשאר זכירות דדוקא בפה דשאני זכירה זו דבעינן בספר. אבל לי נראה דהא דאיצטריך לן למילף מלא תשכח דזכור הוי בפה לאו דאי לא נאמר לא תשכח ה"א דהחיוב הוא לזכרו בהרהור אלא ה"ק יכול בלב כלומר משה הזהיר לישראל שלא ישכחו שנאתו והיה בהניח תמחה את זכרו כשהוא אומר לא תשכח הרי שנאת הלב אמור הא מה אני מקיים זכור בפה היינו שהחיוב הוא להזכיר תמיד מעשיו הרעים בפועל וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל והשתא בזכירה דשבת בלא"ה אין סברא לומר דהזכירה היא בלב היינו שלא לשכוח את השבת וכי צריך להזהיר אותנו שלא נשכח מצותו יתברך והלא כבר מוזהרין אנו שלא נשכח כל מצותיו כו' כמש"נ השמר לך פן תשכח כו' אלא ע"כ זכירה בפה קאמר וזכירה דיציאת מצרים נמי כיון שנאמר למען תזכור כל ימי חייך ע"כ זכירה בפה קאמר דזכירה בלב אי אפשר בכל ימי חייו זולת איזה פועל ועוד דילפינן מעיקר זכירה היינו בלילה הראשונה של פסח דדוקא בפה דכתיב והגדת והגדה בפה הוא כנ"ל. אלא דבספרי איתא זכור את יום השבת יכול בלב כשהוא אומר שמור הרי בלב אמור ומה אני מקיים זכור בפה. וכן איתא התם שאר זכירות כמו זכירת מעשה מרים וזכירת הר חורב והרמב"ן ז"ל בפ' כי תצא הביאו והרמב"ם ז"ל שלא מנאם במנין המצות מפני שלא נאמרו בתלמודין על כרחך פירש לכל שאר זכירות היינו בלב זכירה דמרים היינו שלא לשכוח המעשה כדי להשמר מלה"ר וזכירה דהר חורב אע"פ שנאמר זכור יום אשר עמדת כו' פן תשכח הדברים אשר ראו עיניך לא ילפינן זכירה בפה כיון שנא' פן תשכח ולא בלשון אזהרה לא תשכח אע"ג דפן נמי ל"ת הוא אבל לא בכה"ג וזכירה דעגל נמי לא דרשינן לזכור תמיד מעשה העגל כי לא מסתבר הוא. והנה מה שאמרו ז"ל בספרי כשהוא אומר שמור הרי בלב אמור משמע מזה דפירושו דשמור היינו לשמור שלא לשכוח את השבת א"כ היכי הוי בעי אביי למימר בפרק מי שמתו דף ק' ב' דנשים בקידוש היום דרבנן כיון דנאמרה אזהרה על הזכירה. ועוד למה לי' לרבא למימר משום דבדיבור אחד נאמרו מש"ה נשים חייבות תיפוק ליה בלא"ה איכא גם אזהרה. ואם תמצא לומר דשמור דעשה נמי עשה הוא וכדאיתא בעירובין ובכמה דוכתי א"כ הני נשי ליתנהו בשמירה כיון דעשה היא. ועוד נראה דאפילו אי נימא דשמור דעשה ל"ת הוא אפ"ה נשים פטורות כמו למ"ד דושמרת את החוקה קאי אתפילין ולילה לאו זמן תפילין ומש"ה נשים פטורות מתפילין ואמאי הא כתיב ושמרת דהוי ל"ת וגם בסוף עירובין משמע אי ושמרת קאי אתפילין מצינן למימר דושמרת הוי ל"ת ואפ"ה נשים פטורות מזה משמע דאפ"ה הוי בכלל מצוה שהזמ"ג א"כ היכי אמרינן הכא והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה מנ"ל הא אלא ודאי לפי סוגיית הש"ס דילן שמור דשבת קאי אשמירת מלאכות וקידוש היום בלא"ה שמעינן דבפה מזכור לבד וכמש"כ לעיל ועוד צ"ע בזה כי כתבתי דברים אלו במעט עיון בדברי הראשונים ז"ל ועיין בזה במ"ע פ' כ"ט מהל' שבת שכתב בזה דברים יקרים. ועיין בע"פ דף קי"ז דילפינן זכרון דיצ"מ בקידוש היום מגז"ש דזכירה זכירה ועיין פירשב"מ שם ודו"ק:

עוד ראיתי לדבר מעט בדין תפלה אי מה"ת או מדרבנן. הנה כל הראשונים הסכימו דתפלה דרבנן וכפשטא דסוגית הש"ס בכמה מקומות אבל הרמב"ם ז"ל מנאה במנין העשין מקרא דלעבדו בכל לבבכם זו תפלה כדאיתא בש"ס דילן ובספרי ובירושלמי וכתב הוא ז"ל כי מה"ת אין לה זמן אלא פ"א בכל יום ועמדו המפרשים מנ"ל הא דזמנה בכל יום עיין בלח"מ פ"א מהל' תפלה. ונראה לי לומר דבר בזה ליישב ג"כ כל השגות הרמב"ן ז"ל על הרמב"ם ז"ל ע"ז. וזה הוא שמענה ודע לך כי באמת מצות תפלה היא ממצוה שאין לה זמן מיוחד אלא זמנה כל ימי האדם כמו האהבה והיראה מפני ה' ב"ה אלא שמצות אלו הם מצות פנימיות ואין להם הפסק כלל אפילו כרגע ותפלה היא לעבדו בכל צרכו אשר לזה נאמר בכל לבבכם כי צרכי האדם הגשמים כמו המזון והפרנסה הם קרובים ללב יותר מכל האיברים ולזה נאמר לעבדו בכל לבבכם כי כל צרכיכם תשאלו מאתו ית' אלא דזה אין לומר שהחיוב יהי' בלי הפסק כלל דוודאי מצות ת"ת שחיובה ג"כ כל הימים היא קודם למצוה דשאלת צרכיו ע"כ אם מתפלל פ"א בכל יום יצא חובת המצוה הזאת בכל ימי חייו. והעד על זה ממה שאמר ר' יוחנן הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו ולא ידענו השורש לזה אבל לפי מ"ש הוא נכון מאוד כי עבודת התפלה היא מצוה בלתי זמנית רק כל ימי חיי האדם. ואחרי הדברים והאמת האלו מיושבין כל קושיות הרמב"ן ז"ל מה שהקשה מספק התפלל כו' דאינו חוזר ומתפלל בלא"ה אין זה קושיא כ"כ דכל שהתפלל פ"א ביום אפילו ערבית לבד כבר נפטר מכל היום שאחריו מידי חיוב התורה ותו לא הוי אלא ספיקא דרבנן אלא אפילו אם ספק הוא לו בכל תפלות היום אינו מחוייב לחזור ולהתפלל בתורת חיוב לשלם תפלות הזמן אלא הוא מתפלל בתורת נדבה כמו שאמר ר' יוחנן הלואי שיתפלל כו' דכיון דלא נאמר בעבודה הזאת שום זמן מיוחד א"כ כל יום אפשר בתשלומין ליום אחרא ולא דמי לק"ש או שאר מצות דקביעי לה זמן. ומה שהקשה הרמב"ן ז"ל מהא דבע"ק אינו מהרהר בתפלה ואמאי הא מחויב מדאורייתא תפלה אחת בכל יום. ולפי הנ"ל לא קשיא כלל דלא עדיפא מצות תפלה של תורה ממצות עשה של תלמוד תורה שבה ג"כ מחויב אדם בכל יום ואפ"ה אסרוהו בת"ת משום קלות ראש וכדאשכחן בסיני א"כ כש"כ הוא דאסור הוא בעבודת הלב ועוד דעיקר האיסור דבע"ק הוא משום אזכרות ובתפלה יש בה כמה אזכרות ולא דמי לק"ש וברכת המזון שהם מצות מיוחדות ק"ש בבקר ובערב וברהמ"ז אחר כל סעודה ומן המצות לא פטרוהו ואי"ה לקמן יתבאר סוגיא זו דבע"ק. ומה שהקשה השאג"א ז"ל מהא דאמרינן בשבת חברים העוסקים אין מפסיקין לתפלה בשתורתן אומנתן ופירשו המפרשים משום דתפלה מדרבנן ולדעת הרמב"ם ז"ל קשיא אמאי אין מפסיקין ולפי הנ"ל ניחא דוודאי עבודת ת"ת עדיפא מעבודת התפלה כמו שאמרו ז"ל מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה בא וראה שזה מבואר בלשון הרמב"ם ז"ל בפ"ו מהלכות תפלה שמצות ת"ת גדולה ממצות תפלה ולענ"ד זה ברור ואמת בדעת הרמב"ם ז"ל. השי"ת יאיר עינינו בתורתו. וע"פ דברינו יש לכוין משאז"ל הנפנה ונוטל ידיו ומניח תפילין וקורא ק"ש ומתפלל הרי זה מלכות שמים שלימה כי גם תפלה נאמרה בק"ש וכבר אמור זאת בזוה"ק. ובזה יש ליישב מה שלא נאמר בפ' והיה אם שמוע ובכל מאודיכם כמו בפ' שמע כי פ' שמע נאמרה על אהבת ה' ב"ה וזה מחוייב הוא בכל מדה שימדוד לאדם אבל בפ' והיה אם שמוע מיירי בתפלה ובשאלת צרכיו ע"כ לא נאמר ובכל מאודיכם כי זה הוא בכלל שאלת צרכיו להושיעו ממדה רעה למדה טובה וק"ל:

וצריך עוד לבאר קצת דבר עמוק דין כל הברכות והתפלות ושארי מצות התלויים בדיבור אם לא השמיע לאזניו אם יצא. או הרהר בלבו לבד אם יצא:

הנה בפרק היה קורא פליגי תנאי בקורא את שמע ולא השמיע לאזנו ר' יהודא אומר יצא ר' יוסי אומר לא יצא. ומפרש הש"ס טעמא דר' יוסי דכתיב שמע השמע לאזניך מה שאתה מוציא מפיך. ומסיק רב חסדא דהא דתנן חרש לא יתרום הוא אליבא דר' יוסי דאמר לא השמיע לאזנו לא יצא בק"ש וגבי ברכה נמי לאו ברכה היא אלא דלאו בברכה תליא מילתא דברכות אינן מעכבות ע"כ תרומתו תרומה דאי ר' יהודא אפילו לכתחילה יתרום וכתבו התוס' הא דמדמינן ברכה לק"ש היינו משום דכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון ופריך דילמא ר' יהודא והא דקאמר יצא בק"ש היינו בדיעבד אבל לכתחילה לא ומסיק דהא דקתני לשון דיעבד להודיעך כחו דר' יוסי. וכתבו התוס' אבל לר' יהודא לאו רבותא היא דמהיכי תיתי לומר דלכתחילה בעינן השמיע לאזנו. ופריך אלא הא דקתני לא יברך אדם בהמ"ז בלבו ואם בירך יצא מני כו' לר' יוסי דיעבד נמי לא והקשו התוס' גבי ברהמ"ז דמה"ת מנ"ל דלר' יוסי דיעבד נמי לא דילמא דוקא בק"ש אמר ר"י דכתיב שמע ותירצו דגם בזה מסתמא תקינו רבנן שלא יצא כלל אף דמה"ת יצא דומיא דק"ש וזה דחוק קצת:

והיה נראה ליישב ע"ד הרשב"א ז"ל שפי' על הא דקאמר הש"ס לד' יוסי תרתי ש"מ היינו כיון דקאמרת שמע בכל לשון שאתה שומע ע"כ צריך להשמיע לאזנו דאי בלא השמיע נמי יצא א"כ יוצא אף בהרהור לבד ומנ"מ בהרהור באיזה לשון הוא מהרהר אלא ש"מ דצריך להשמיע לאזנו אלו דבריו ז"ל. ולפ"ז דגם בבהמ"ז אמרינן בסוטה וברכת בכל לשון שאתה מברך מזה שמעינן דצריך להשמיע לאזנו:

אבל באמת לא הבנתי ד' הרשב"א ז"ל וכי שמע מיותר הוא לדרשא אלא דדרשינן ממשמעותא דשמע דהוא לשון הבנה ובכל לשון שהוא מבין יוצא ואכתי מנ"ל דצריך להשמיע לאזנו. אלא דבריש פ' היה קורא משמע דמשמע מיותר הוא לדרשא גבי פלוגתא דרבי ורבנן. אבל וברכת דגבי ברהמ"ז דלאו מיתורא דקרא דרשינן אלא ממשמעותא א"כ ליכא למילף מיניה דצריך להשמיע לאזנו. ועוד דעיקר ד' הרשב"א ז"ל דלא השמיע לאזנו והרהור דמי להדדי ע"כ היינו דווקא לר' יוסי אבל לר' יהודא דס"ל דלא השמיע לאזנו יצא אף דדריש שמע בכל לשון שאתה שומע ע"כ דלא דמי להדדי וא"כ בשאר מצות לרב יוסף דאמר כ"ע מודים דיצא ולפי דברי הרשב"א ז"ל אדרבה בשאר מצות הוי מחלוקת להיפך לר' יהודא לא יצא בהרהור ולר' יוסי יוצא בהרהור ועוד יבואר לקמן בדברי הרשב"א ז"ל:

ע"כ נראה לי בישוב קושיית התוס' דרב חסדא ס"ל דילפינן במה מצינו כל המצות מק"ש כי היכא דבק"ש שהיא מצוה של דיבור וגלי רחמנא דאינו יוצא אלא בהשמעה לאזנו אבל בלא השמיע לא הוי דיבור כלל וכהרהור יחשב הכי נמי בכל המצות התלויים בדיבור זהו אליבא דר' יוסי ולר' יהודא דהוי דיבור בק"ש אפילו לא השמיע לאזנו ה"ה בכל המצות בלא השמיע אבל בהרהור לבד לכ"ע לא יצא

ומסיק דר' יהודא אפילו לכתחילה ס"ל דהוי דיבור אף בלא השמיע לאזנו והאי דברהמ"ז ר"י משמיה דראב"ע היא דאמר צריך שישמיע לאזנו שנאמר שמע ישראל. והיה נראה לומר דמש"ה פשיטא לי' להש"ס דראב"ע לכתחילה לבד קאמר דאי אפילו בדיעבד וע"כ היינו טעמא דלא הוי דיבור כלל בלא השמעת אוזן וכמש"כ א"כ מאי קאמר ליה ר' מאיר אחר כוונת הלב הן הדברים וכי לא מודה ר"מ דבעינן דיבור שנאמר ודברת בם אלא ש"מ דכולהו מודים בלא השמיע דהוי דיבור אלא דראב"ע ס"ל דלכתחילה צריך להשמיע לאזנו משום שנאמר שמע לזה אמר ליה ר"מ אחר כוונת הלב הן הדברים:

והנה מסוגיא זו מוכח דבהרהור לבד וודאי לא יצא וכמש"כ לעיל מדילפינן מינה דק"ש לשאר מצות לר' יוסי ואי נימא דלר' יהודא אפילו בהרהור יצא ור' יוסי פליג בק"ש משום שנאמר שמע הדק"ל מנ"ל בשאר מצות כמו ברהמ"ז דילמא התם בהרהור בעלמא יצא ותו ליכא למילף במה מצינו מק"ש שהיא מצוה התלויה בדיבור אלא ש"מ דבהרהור לבד לכ"ע לא יצא וא"כ בלא השמיע לאזנו שפיר איכא למילף במה מצינו מק"ש כי היכא דבק"ש שהיא מצוה של דיבור אינו יוצא בלא השמעת אוזן דכהרהור יחשב ה"נ בכל המצות התלויים בדיבור:

ועוד מדלא מפרשינן הא דלא יברך אדם ברהמ"ז בלבו היינו בהרהור לבד ואתיא שפיר כר' יהודא דבזה ודאי מודה ר' יהודא דלכתחילה צריך להוציא בשפתיו אלא ש"מ דבהרהור לבד לכ"ע לא יצא:

ותו פריך הש"ס מהא דתנן הכל כשרין לקרות את המגילה חוץ מחש"ו מאן תנא חרש דיעבד נמי לא אמר רב מתנא ר' יוסי היא. מכאן קשה לתירוץ התוס' דלעיל גבי ברהמ"ז דמסתמא תקינו רבנן דלא יצא אף דמה"ת יצא א"כ הכא גבי חרש המדבר ואינו שומע דאי אפשר בע"א מנ"ל דתקינו רבנן שלא יקרא כלל דלהוי שאינו מחוייב בדבר שלא יוציא את הרבים ועיין בר"ן ובש"ג שם במגילה. אלא ודאי כדכתיבנא דלר' יוסי לא הוי דיבור כלל בלי השמעת אוזן והוי שפיר שאינו מחוייב בדבר ועיין תוס' במגילה שם וקאמר הש"ס התם ממאי דר' יוסי היא דילמא ר' יהודא היא ולכתחילה הוא דלא יקרא וצ"ל דאף דהוא יקרא לכתחילה והוי מחויב בדבר מ"מ כיון שאינו יכול לקיים המצוה כתקונה הוי לענין לכתחלה להוציא את הרבים כמי שאינו מחוייב בדבר. ומסיק הש"ס כל הסוגיא כמו לרב חסדא לעיל. ומהא נמי משמע דבק"ש בעינן דווקא דיבור לר' יוסי מדמדמי מגילה לק"ש ובמגילה וודאי בעינן דיבור דהא ילפינן זכירה זכירה מפ' עמלק שנאמר זכור בפה:

וראיתי בירושלמי ובמכילתין ובתרומות דרב חסדא ורב מתנא דמדמו שאר מצות לק"ש אליבא דר' יוסי לא ילפי משמע אלא מקרא דוהאזנת למצותיו ומיני' ילפינן לכל מצות של דיבור שצריך להשמיע לאזנו ותו איתא התם דרב חסדא לא תני חרש במגילה ונ"ל משום דלא ניחא ליה לפרש האי חרש דתני בהדי שוטה וקטן דמיירי בחרש המדבר ואינו שומע אבל חרש דתרומה אמר רב חסדא דר' יוסי היא ובירושלמי לא איתמר בהדיא דרב חסדא מוקי להא דתרומות כר' יוסי רק דמוכח התם דע"כ רב חסדא אף דמתניתין דמגילה לא ניחא לי' לאוקמא כר' יוסי עכ"פ משנה דתרומות ע"כ מודה דר' יוסי היא מדלא תני לה בהדי ה' לא יתרומו ואם תרמו תרומתן תרומה אלא ש"מ דהא ר' יוסי היא ומשנה דה' לא יתרומו אתיא כת"ק דאין צריך להשמיע לאזניו ואפילו לכתחילה יכול לתרום וכן הוא גירסת הירושלמי ברישא ר"מ במקום ר"י ור"מ ס"ל דאפילו לכתחילה אין צריך להשמיע לאזנו. ותו תני התם נתפלל ולא השמיע יצא למי נצרכה לר' יוסי עיין במפרש דלבסוף פירש דהאי למי נצרכה קאי אמשנה דתרומות דכן הוא העיקר כמו שמפורש במס' תרומות:

וראיתי בביאורי הגר"א ז"ל בפ' היה קורא דמפרש להא דרב חסדא בירושלמי דחרש אשגרת לישן הוא משום דרב חסדא מחלק בין דאורייתא לדרבנן ולכאורה לא ידענא מנ"ל הא ואמאי לא נימא מטעמא דבשאר מצות מודה ר' יוסי אבל לפי האמת גם רב חסדא מודה ע"כ דר' יוסי פליג בכל המצות ממתני' דתרומות דאין לומר דאתיא ככ"ע ולכתחילה בעינן בשאר מצות נמי השמעת אוזן דא"כ ליחשבי' בהדי ה' לא יתרומו אלא ש"מ דלת"ק אפילו לכתחילה מותר לתרום וכנ"ל:

ועיין בביאורי הגר"א ז"ל במס' תרומות דנראה מדבריו דגריס בירושלמי מסתברא מודי רב חסדא בתרומות דלא כר' יוסי דלר' יוסי אפילו בדיעבד לא הוי תרומתו תרומה ע"ש. ולא זכיתי להבין דבריו הקדושים דאיך אפשר לומר כן וכי גרע מאלם וכעת נעלם מאתי הבנת דבריו ז"ל ועיין בהשמטות וגם שם אינו מובן ועי' בתוס' י"ט ודבריו נכונים לפי מסקנת הש"ס דילן דהכל מודים דלכתחלה צריך להשמיע לאזנו כמו שיתבאר.

ומסקנת הש"ס דילן רב יוסף א' מחלוקת בק"ש דכתיב שמע אבל בשאר מצות ד"ה מודים דיצא ולא ילפינן מק"ש ולפ"ז צ"ל דכ"ע מודים דלכתחילה צריך להשמיע לאזנו דאל"כ א"כ בכל המצות לכ"ע אפילו לכתחילה אין צריך להשמיע לאזנו א"כ משנה דתרומות ומגילה כמאן אלא ע"כ דלכתחלה הכל מודים דצריך להשמיע לאזנו בכל המצות והא דר"י בר"י דר"ש בן פזי דתורם לכתחילה ע"כ כר"מ דס"ל גבי ק"ש נמי לכתחילה אין צריך להשמיע לאזנו. ובתוספתא משמע קצת דר"מ נמי ס"ל דלכתחילה צריך להשמיע לאזנו דאמר התם דבעל קרי שאין לו מים לטבול אינו משמיע לאזנו ד' ר"מ וחכמים אומרים משמיע לאזנו דבלא השמיע לאזנו אינו יוצא אמר ר"מ מעשה לפני ר"ע שקרינו ולא השמיע לאזניו מפני קסדור אחד אמרו לו אין שעת הסכנה ראי'. משמע דגם לר"מ צריך לכתחילה להשמיע לאזניו רק בשעת הסכנה אין צריך. ועיין בפי' המשנה להרמב"ם ז"ל פ"א דתרומות שם במשנה דחרש המדבר שכתב שם ודע כו' ולא הבנתי דבריו ז"ל דמנ"ל הא:

ומסיק הש"ס דהסכת ושמע בד"ת כתיב ומשמע מזה דד"ת ודאי אינו יוצא אלא בדיבור אבל בהרהור בעלמא לא וכן נראה מהא דאיתא בריש נדרים האומר אשכים ואשנה פ"א נדר גדול נדר ומסיק דאתי לאשמעינן דחייב קרבן שבועה ולא הוי נשבע לקיים את המצוה דאי בעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית ואם איתא לשמעינן רבותא טפי דאי בעי פטר נפשיה בהרהור והשתא מחוייב ללמוד בפה כמש"נ ושננתם אלא ש"מ דגם ד"ת אינו יוצא בהרהור וזה טעם הסוברים דאין צריך לברך ברכת התורה על הרהור ועיין בש"ע של הגר"א מש"כ ע"ז בסי' מ"ז. העולה מכל הנ"ל דלא מצינו שום גילוי מכל סוגיא זאת דבהרהור לבד יוצא במצות התלוים בדיבור ואדרבה מוכח דבהרהור אינו יוצא כמו שנתבאר לעיל:

ועתה צריך לבאר סוגיא דפרק מי שמתו

דתנן התם בעל קרי מהרהר בלבו ואינו מברך לפניו כו' ועל המזון מברך לפניו. ופירש"י ז"ל דק"ש מהרהר וכן ברהמ"ז אבל הברכות אינו מהרהר ור' יהודה אומר מברך לפניו ולאחריו וגם מוציא בשפתיו. ואמרינן בגמרא אמר רבינא זאת אומרת הכ"ד דאי ס"ד לאו כ"ד למה מהרהר אלא מאי הכ"ד יוציא בשפתיו. וכתבו התוס' דהא בהא תליא אי כד"ד לענין ק"ש ה"נ כ"ד לענין ב"ק לאסור ד"ת ואפ"ה התרת לו א"כ תתיר לו גם בדיבור. ומשני כדאשכחן בסיני נהי דבאמת גזרו לבע"ק אפילו להרהר עכ"פ יש חילוק בין הרהור לדיבור כי עיקר טבילת בע"ק ילפינן מסיני והתם לא מצינו אלא דנאסר בדיבור כי שומע כעונה וא"כ הכא בק"ש דלא רצו לבטלו ממנה לגמרי ומהרהר אבל דיבור לא התירו לו כדאשכחן בסיני שהיה שם דיבור כן צריך לפרש שיטת התוס' אף דאין הלשון מדוקדק והבן. ורב חסדא אמר לעולם הרהור לאו כ"ד דאי כ"ד יוציא בשפתיו ואלא מאי הלכ"ד למה מהרהר שלא יהא יושב בטל בדבר שהציבור עוסקין בו. ופריך והרי תפלה דדבר שהציבור עוסקין בו ותנן דלא יתחיל ופירשו התוס' היינו להתחיל בהרהור. והקשו דילמא יקצר בדיבור קאמר ותירצו דהוי לי' למיתני יקצר בדיבור או יהרהר באריכות. ואין זה מובן דהא לרב חסדא קיימינן דהרהור לאו כ"ד לצאת י"ח וא"כ כיון דאפשר לו לקצר בדיבור ולצאת י"ח וכשהרהר לא יצא כלל אינו רשאי להרהר ולבטל חובת הקריאה ואיך אפשר לומר דהברירה בידו. ומשני שאני תפלה דלית בה מלכות שמים ופרש"י בלב היינו קבלת עול מלכות שמים ע"כ לא התירו לו להרהר ופריך והרי ברהמ"ז לאחריו דלית בה מלכות שמים ותנן על המזון מברך לאחריו אלא שאני ק"ש וברהמ"ז דאורייתא ותפלה דרבנן. ונראה דאיצטריך נמי לטעמא דדבר שהציבור עסוקין בו דבל"ז לא היה לו להרהר כלל כיון דאינו יוצא בזה אלא דבדבר מצוה שיש לה זמן וקביעות לכל ישראל התירו לו ג"כ להרהר וזהו פירושא דדבר שהציבור עסוקים בו ועיין במי"ט סעיף יו"ד ועיין בפר"ח סי' ס"ה סעיף ב':

והנה לא נתבאר סברת רבינא דס"ל הכ"ד אליבא דמאן קאמר הכי. והרא"ש ז"ל כתב דפליגי אליבא דר' יהודה דאמר לא השמיע לאזנו יצא וס"ל לרבינא אליביה דה"ה הרהור. או כר"מ דאפילו לכתחילה אין צריך להשמיע לאזנו דאחר כוונת הלב הן הדברים ולשיטת הרשב"א ז"ל שכתבתי לעיל אדרבה מוכח דר' יהודא ס"ל דהרהור לאו כדיבור דמי מדדרש שמע בכל לשון שאתה שומע עיי"ש ועוד יש להבין במאי דפריך לרבינא יוציא בשפתיו ופי' התוס' דהא בהא תליא דמנ"ל הא דילמא גבי ק"ש דלא כתיב שמע דהא דריש לבכל לשון כו' יוצא אפילו בהרהור אבל ת"ת אינו יוצא אלא בדיבור מדכתיב הסכת ושמע והרהור לאו כדיבור דמי ועוד איך כייל רבינא דבכ"מ הרהור כד"מ דהא מצינו כמה מצות של דיבור דאינו יוצא בהרהור כמו הגדה של פסח וקידוש היום וספירת העומר ועוד הא מצינן לענין ערוה הרהור לאו כ"ד דכתיב ערות דבר והא דאסר הרהור בבית הכסא ובבית המרחץ לאו משום דהרהור כ"ד אלא משום דכתיב והיה מחניך קדוש וגבי שבת נמי קי"ל הרהור מותר דכתיב ודבר דבר אלמא היכא דכתיב דיבור הוא דווקא וכי רבינא יחלוק על כל הני הלכתא:

ע"כ היה נראה לפרש לכאורה דהא דקאמר רבינא הכ"ד היינו לענין תורה לבד וק"ש ג"כ בכלל ד"ת וס"ל לרבינא אף שנא' ודברת בם לדבר בם היינו דוודאי דיבור הוא עיקר המצוה מ"מ יוצא נמי בהרהור כמש"נ והגית כו' והגיון בלב הוא ומוכח רבינא מתנא דמתניתין דאמר מהרהר ע"כ הוא דעת שלישית דאפילו בהרהור יוצא והשתא פריך שפיר יוציא בשפתיו וכפי' התוס' כיון דמיקרי עוסק בתורה אף בהרהור א"כ יוציא נמי בשפתיו ומשני כדאשכחן בסיני וכדפי' התוס' ז"ל אבל הברכות אינו מהרהר דבהם מודה רבינא דהרהור לאו כ"ד וא"כ למה יהרהר וברכת המזון באמת מוציא בשפתיו וכדמשמע לישנא דמתניתין ועל המזון מברך לאחריו. ורב חסדא אמר אי הרהור כ"ד יוציא בשפתיו אלא גם בק"ש הרהור לאו כ"ד וכמו שפסק הלכתא לעיל כר' יהודא דאין צריך להשמיע לאזנו אבל דיבור בעינן ואלא למה מהרהר כדי שלא יהא ציבור כו' והוא שיושב בטל ופריך ונגרוס כו' ולכאורה אין קושיא זו מובנת דמ"ש פירקא אחרינא מק"ש והיה נראה לומר דת"ק דמתני' ר"מ כדאיתא בברייתא שם ור"מ ס"ל דמציע את המשנה א"כ יכול לגרוס פירקא אחרינא אפילו בדיבור. ומשני בדבר שהציבור עסוקים בו. ופריך והרי תפלה כו' ומשני שאני תפלה דלית בה מלכות שמים היינו אין מלך העולם בברכות י"ח. והרי בבהמ"ז לפני' דאיתא בי' מלכות שמים היינו מלך העולם אלא ק"ש דאורייתא כו' כן היה נראה לכאורה לפרש. אבל לפי מאי דגרסינן והרי ברהמ"ז לאחריו א"א לפרש כן. וכן משמע לקמן דגם בברהמ"ז בע"ק אסור בו גבי עובדא דרב פפא ור"ה בריה דרב יהושע ועוד הך פירושא דמל"ש היינו מלך העולם תיקשי לרב דאמר דאין ברכה צריכה מלכות מא"ל וע"כ עיקר גירסא והרי ברהמ"ז לאחריו עיקר. אם לא שנאמר דלר"ח גם בברהמ"ז אינו אלא מהרהר כמו בק"ש אבל לרבינא בברהמ"ז מברך בפה:

וראיתי להגאון ז"ל בפי' המשנה שהשוה סוגית ש"ס דילן לשיטת הירושלמי דמהרהר קאי אברכות לבד אבל אק"ש ובהמ"ז לאחריו אומר בפה ומפרש ונגרוס בפירקא אחרינא ופי' מלכות שמים היינו מלך העולם. וג' חילוקים יש בדבר ק"ש ובהמ"ז בפה וברכות דק"ש ולפני המזון בהרהור ותפלה כלל לא. ולא זכיתי להבין חדא דלפ"ז מוכח רבינא דהרהור כ"ד מהא דמהרהר בברכות וא"כ מאי קשיא יוציא בשפתיו ופי' התוס' דהא בהא תליא מנ"ל דילמא לענין תורה הרהור לאו כ"ד. ועוד הא כבר הוכחתי מעובדא דרב פפא ור"ה בריה דרב יהושע דבע"ק אסור בברהמ"ז. ועוד דהאי פירכא והרי ברהמ"ז דאית בה מלכות שמים ע"כ מלפניו פריך ומאי קשיא הא באמת מהרהר וכי תימא דפריך מ"ש לפני' ומ"ש לאחרי' א"כ ליפרך מק"ש וברכותי'. ועוד דאמרינן לקמן ק"ש עדיפא דאית בה תרתי משמע דקאי אמלכות שמים דקאמר מעיקרא היינו קבלת עול מלכות שמים ולפי הנ"ל לא הוזכר כלל. ומכאן סתירה גם למש"כ דרבינא לא קאמר הרהור כ"ד אלא בד"ת וק"ש א"כ יציאת מצרים אמאי לא מזכיר בפה. ועוד דלקמן פריך הש"ס על ר' יהודא דאמר מברך בפה ולית ליה בע"ק אסור בד"ת ומשמע דהוי בעי למימר דהוי מה"ת א"כ את"ק נמי תיקשי מק"ש וברהמ"ז. ועוד הא בעי הש"ס לשינויא דר' יהודא מהרהר קאמר וא"כ היינו ת"ק ודוחק לומר דפי' המשנה מתחלף לפי שינוי הש"ס:

ובירושלמי מפרש הכי משום דמשמע מירושלמי דהרהור מותר בבע"ק דאיתא התם תמן אמרינן אפילו לשמוע ד"ת אסור כמו בסיני משמע דלא נאסר אלא שמיעה דשומע כעונה אבל לא הרהור לבד ואפילו שמיעה לא אמרו אלא חכמי בבל אבל לחכמי א"י משמע דאפילו לשמוע מותר ע"כ צריך לפרש דמהרהר קאי אברכות דלמה יאסרו בהרהור. אבל שיטת הש"ס דילן הוא דאסור בהרהור ע"כ פירשו המשנה דמהרהר קאי אק"ש אבל ברכות אפילו בהרהור אסור. ובאמת יש לדקדק קצת מהא דאמר ר' יוחנן בכל מקום מותר להרהר חוץ מבית המרחץ וביה"כ וכל לאתויי מאי אי נימא דלא קאי אלא כנגד ערות אדם לא משמע כן לישנא דבכל מקום אלא משמע מזה דלכל האסורים בד"ת קאי ובע"ק בכלל דמותר בהרהור ור' יוחנן ג"כ מחכמי א"י הוא וס"ל ג"כ דבע"ק מותר בהרהור:

ובזה יש מקום לחתור ולישב ד' הרמב"ם ז"ל בב' דברים שעמדו עליו הראשונים ז"ל. הא' הוא מה שפסק וחילק דק"ש ותפלה אינו יוצא בהרהור וכל הברכות יוצא אפילו בהרהור. ובכל הסוגיא דפ' הי' קורא לא משמע כן כמו שהארכתי לעיל בכמה הוכחות ברורות. והב' מה שפסק במגילה דחרש המדבר ואינו שומע אינו מוציא את הרבים אפילו בדיעבד וכבר עמדו עליו מפרשי דבריו וישבו בדוחק ע"ש:

אבל לפי הנ"ל הכל מיושב בחדא מחתא דהוא ז"ל ראה שיטת הירושלמי דבע"ק מותר בהרהור משום דמימרא דר' יוחנן מסייע ליה כמש"כ לעיל ולפ"ז אי אפשר לפרש המשנה דמהרהר קאי אק"ש דאמאי לא יהרהר גם הברכות כיון דמותר בהרהור אלא ע"כ מהרהר קאי אברכות ולפ"ז אין לומר דהרהור לאו כ"ד ולמה מהרהר כדי שלא ישב בטל בדבר שהציבור עסוקים בו דא"כ גם בתפלה יהרהר אלא ע"כ לענין ברכה הרהור כ"ד ע"כ מהרהר ולא תיקשי יוציא בשפתיו כיון דאפשר בהיתר שיוצא בהרהור ובע"ק מותר בו למה יוציא בשפתיו אבל תפלה אינו יוצא בהרהור לדילפינן מקרא דחנה וחנה היא מדברת על לבה מכאן שצריך שיחתוך בשפתיו ע"כ אינו מהרהר כלל בתפלה. וא"כ יפה חילק הרמב"ם ז"ל בין ק"ש ותפלה לשאר ברכות:

והשתא דאתינן להכי גם הדין השני מיושב דנשארין דברי רב יוסף כלישנא קמא דבשאר מצות של דיבור כ"ע מודים דצריך שישמיע לאזנו משום דהסכת ושמע קאי אשאר מצות ותו לא קשיא מברייתא דלא יברך אדם ברהמ"ז בלבו ואם בירך יצא דשאני ברהמ"ז דלא בעי דיבור כלל דיוצא אפילו בהרהור אבל שאר מצות התלויים בדיבור צריך שישמיע לאזנו. וא"כ אתיא משנה דמגילה כפשטא ואין צריך לומר חסורי מחסרא והא כדאיתא ע"כ פסק לענין מגילה דאין יוצאין אפילו בדיעבד. ואף כי הדברים הם ע"ד פלפול אבל לדעתי נכונים ואמת הם בס"ד:

והשאג"א ז"ל האריך בזה ועיקר חקירתו בהא דר' זירא כל הראוי לבילה כו' לענ"ד לא נאמר כלל זה לענין מצות דחובת הגוף וכי משום דאינו יכול לקיים כתקונה לא יקיימנה כלל ויש הוכחות לזה ודו"ק:

גם במה שהאריך באלם השומע ואינו מדבר שמחוייב הוא לשמוע ק"ש מאחר ויוצא בו דשומע כעונה. עיין במג"א סי' ס"א שהביא בשם כ"ה דשומע כעונה גבי ק"ש נמי ועיין בפר"ח סי' ס"ב שכתב בפשיטות דשומע כעונה גבי ק"ש וירושלמי דפ' מי שמתו איירי בבקי וכיון שהוא בקי ראוי שיהא כל או"א משנן בפיו ולאו משום דשומע כעונה וכן אמר בתפלה משום דהוי רחמי וברהמ"ז משום דכתיב ואכלת כו' ולא משום דשומע אינו כעונה עיי"ש ועיין באליהו רבה סי' ס"ב ודוק]. ולי נראה דבק"ש לא אמרינן כלל שומע כעונה אלא הוי כמצות מעשיות שאין האחד יכול להוציא את חבירו. ודווקא בתפלה שכל מצותה היא בציבור וכל נוסח התפלה הוא מדרבנן והם אמרו שש"ץ מוציא את הרבים ובלא ש"צ יש בזה מחלוקת בין הפוסקים וכן בברכת המצות או ברכת הנהנין. ואפילו ברהמ"ז אם ישבו כאחד לאכול אם יכול האחד לברך לכולם. ובפרט לדעת הרמב"ם ז"ל דבדיעבד יוצאים בהרהור ואפשר דמהך גופא דשומע כעונה ג"כ נסתייע הוא ז"ל לדבריו. אף דע"כ הרהור לחוד ושמיעה לחוד מדאינו יוצא אלא במי שמחוייב בדבר וע"כ שמיעה הוא מטעם שליחות. עכ"פ לא מצינו שומע כעונה אלא בתפלה וברכות שהם שבח למקום אבל בק"ש לא מצינו. והכי איתא להדיא בירושלמי פרק מי שמתו לא מסתברא בק"ש שיהא כל אחד משנן בפיו. ובאמת קשיא לי מהא דבע"ק לא יפסיק בתפלה ומוקים לה בירושלמי בציבור דווקא ואמאי לא יצא בתפלת ש"ץ. והדברים ארוכים בזה וצ"ע גדול בפוסקים ודו"ק היטב בכל הנ"ל:

ויש לדבר עוד בזה בדברי הרמב"ם ז"ל גבי פתח בדחמרא כו' שכתב שם דאף שסיים הלשון בד"א יצא כיון דמחשבתו היה לזה המין. ועיין ברבינו יונה בסוגיא דפתח בדחמרא שהביא י"א דבברכות עיקר היא הכוונה ומעכבת בה. ומהא דלא בעינן כוונה בתפלה אלא דבאבות לא משמע כן. ואפשר לומר דדוקא בברכת הנהנין קאמרי דאסור ליהנות בלא ברכה ובלא כוונה לאו ברכה היא זו. וגם מה שכתבו התוס' דכוונה אחרת מעכבת אפ"ל ג"כ דדוקא בברכת הנהנין שייך לומר זאת כיון דבשעת ברכה היה בדעתו שהוא יין א"כ לא בירך על השכר כלל וכ"ז צריך עיון רב בש"ס ופוסקים ולא מצאתי כעת מבואר בדברי הרמב"ם ז"ל היתר הרהור כנגד ערות אדם עיין בפ"ג מהל' ק"ש:

בפ' היה קורא אמר ר"א מ"ד כן אברכך בחיי זו ק"ש בשמך אשא כפי זו תפלה ואם עושה כן עליו הכתוב אומר כמו חלב ודשן תשבע נפשי ולא עוד אלא שנוחל ב' עולמות שנאמר ושפתי רננות יהלל פי. ויבואר ע"פ הידוע כי עיקר כוונת קבלת עול מלכות שמים הוא למסור נפשו על קדושת השם וליחדה באהבה אל שורשה ולקרבה אל דביקות אחדותו ית' וית' אל מקור החיים. וידוע דברי זוה"ק על פסוק חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו כי קודם קבלת עול מלכות שמים אין חיות האדם עדיין על מקומה ומשכנה וע"כ מזכירין יציאת מצרים בק"ש כי ע"י גאולת מצרים היינו לו לעם ולהדבק בו להיות כלנו חיים מצד פנימיות נשמתינו. וזהו שאמר כן אברכך בחיי זו ק"ש. והנה אחרי התייחד פנימיות נשמתו באהבה עזה אל שרשה במקור החיים העליונים אז חובה לסמוך תיכף בכח הזה תפלה ושאלת צרכיו הכוונה שיהיה המקום ב"ה גם בעזר כלי המעשה וחומר האדם אשר הם חיצונות האדם ובטבעם הם מתנגדים אל רצון הנשמה על זה יתפלל כל חסיד עליהם שגם הם יתקדשו לעבודת שמים לבד. ע"כ תיקנו אנשי כנה"ג ברכת הדעה בתחילת שאלת צרכיו כי אין לך דבר שיעשה שלום בין גוף ונפש כמו הדעה השלימה כי דעת קנית מה חסרת. ואז הוא שלם בכל צרכיו ואין לו מחסור. וזהו שאמר בשמך אשא כפי זו תפלה יכוין כי עיקר התפלה לישא את כפיו הם ראש כלי המעשה גם כן לעבודתו ועשיית רצונו ית' ברצון אחד עם רצון פנימי. וזהו מה שאמרו ז"ל כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק כל אותו היום כי שלום לו מכל צד. ור' זירא דאמטי אסא לבי מלכא אדרבה זה הוא ג"כ לשמחה לו כמו שנאמר נתת שמחה בלבי מעת כו' וכמש"כ במ"א ע"פ כי לטוב לפניו נתן חכמה ודעת ושמחה ולחוטא נתן ענין לאסוף כו'. והנה כאשר אמר ישעיהו לחזקיהו כי מת אתה כו' זה יורה על פירוד בין גוף ונפש הצדיק הזה והוא מדה במדה למאי דלא עסיק בפריה ורביה. ע"כ התפלל זכור נא אשר התהלכתי לפניך כו' והטוב בעיניך עשיתי כי מדוע יפרדו גופי ונפשי אשר הם רעים ואהובים לעשות רצונך. וזהו שאמרו ז"ל שגנז ספר רפואות כי אין צורך לגוף ברפואות גשמיות כי חיים העליונים מתפשטים גם באיברים החיצונים. וחד אמר שסמך גאולה לתפלה הוא ג"כ לכוונה הנ"ל אשר מפני זה ראוי שלא יפרדו גופי ונפשי קודם זמנן. וזהו שאמר ואם עושה כן עליו הכתוב אומר כמו חלב ודשן תשבע נפשי כי הנפש הטהורה שבעה בעמלה ע"י פעולת כל משרתי' ע"כ הוא נוחל שני עולמים שכר הרוחני ושכר הגשמי כי לא ימצא כלי מחזיק ברכה כמו מי שהשלום לו. ועל השלום הזה אשר הוא עיקר ושרש לעבודת שמים התפללו כל החסידים האמוראים כמו שיבואר אי"ה:

ר"א בתר דמסיים צלותיה כו' שתשכון בפורינו אהבה ואחוה כו'. כי בשעת התפלה וקבלת עול מלכות שמים ודאי נעשה יחוד ושלום למעלה ולמטה בין בכלל ובין בפרט ע"כ הוסיף להתפלל שיתקיים השלום הזה כל היום וזהו שאמר שתשכון בפורינו כו' ותרבה גבולינו בתלמידים כי בזה יגדל השלום כמו שנאמר וכל בניך למודי ה' ורב שלום בניך ותצליח סופינו אחרית ותקוה כי כל יום ויום יש לו ראש וסוף וקווי הצדיקים להתגדל בעבודה בכל יום ויהיה טוב אחרית דבר מראשיתו וזהו שאמר ותצליח סופינו הוא סוף היום אחרית ותקוה כי נמצא בו מה שקוינו. ותשים חלקנו בגן עדן הוא על עת השינה ותקננו בחבר טוב ויצר טוב בעולמך כידוע שלצדיקים ע"י השינה. מתעברים בם נשמת צדיקים אחרים לעזור לו בעבודת שמים. ונשכים ונמצא ייחל לבבינו ליראה את שמך כי בשרי ישכון לבטח ולא יגע בי שום רע ותבא לפניך קורת נפשינו לטובה. שמי שהוא במעלה הזאת כל מעשיו הוא לרצון ולנחת רוח לפני השי"ת. ולי"ח נאמר כאן שבע מיני טובה למספר שבע מדות העליונים הטובות וממטה למעלה קחשיב:

ר' יוחנן בתר דמסיים צלותי' אמר הכי יהי רצון כו' שתציץ בבשתינו ותביט ברעתינו כי אמרו ז"ל על וייצר אוי לי מיצרי ואוי לי מיוצרי. כי מצד נפשינו יש לנו בושת מפני יוצר הכל ומצד היצה"ר וסייעתו רבו החורשים רעה עלינו כמו שנאמר צופה רשע לצדיק כו' וצריכין אנו לעזרתו ית' כמו שאמרו ז"ל אלמלא הקב"ה עוזרו כו' וע"י מה יבא עזרתו לנו אם יופיע עלינו רוח נכון מאורו הגנוז ע"י מדותינו הקדושים אשר הוא ית' וית' מתנהג עמנו לטובה. וזהו שאמר יה"ר שתציץ כו' ותביט כו' כי לרום המעלות יתפלל ע"כ אמר בלשונות האלו והבן. ותתלבש ותתכסה ותתעטף כו' הם ג' מדות הטובות אשר העולם מיוסד עליהם והעוז בין החסד והרחמים ובמדת חנינותו כולם יתחברו לטובה. ותבא לפניך מדת טובך וענותנותך היא המדה המקובלת כל טוב העליון ושוכנת את דכא ותפלת ר"א הוא על הכנתנו ואתערותא דלתתא. ותפלת ר' יוחנן היא על תיקון מדות העליונות וגם היא מעין שבע הוא וד"ל:

ר' זירא בתר דמסיים צלותיה אמר הכי יה"ר כו' שלא נחטא ולא נבוש ולא נכלם מאבותינו מפני שג' ברכות ראשונות הם כנגד ג' אבות כי הם שרשי עץ החיים וכל תפלות ישראל עד סוף כל הדורות הם כענפים היוצאים מהם והאבות מצד קדושתן מבית ומחוץ הם היו רגלי מרכבתו ית' להשרות שכינתו ית' עליהם דלת (ברכות) בעוה"ז. וע"ז תסובב כל תפלתינו שנהיה לאחדים עם השרשים הטובים הם אבותינו הקדושים וגם עלינו ישכון כבודו ית'. ע"כ בבא יום ה' הגדול והנורא לכלות הקוצים מן הכרם כמו שנאמר והיו עמים משרפות סיד גו' ולא ישאר אלא עץ החיים הם ישראל עם קרובו. אז יבא תחילה אליהו ז"ל לחבר ולייחד הענפים עם השרשים לבל ישלוט בהם האש הגדול כמו שנאמר הנה אנכי שולח לכם את אליה הנביא והשיב לב אבות על בנים כו' ועל ידי החטאים נפסק חלילה הענף מן השרש. ע"כ התפלל יה"ר שלא נחטא ולא נבוש ולא נכלם מאבותינו. ע"כ מצינו בר' זירא דבדק עצמו בנורא כמו אברהם אבינו עליו השלום שנתנסה בכבשן האש והבן:

ר' חייא בתר צלותי' אמר הכי יה"ר שתהא תורתך אומנתינו ואל ידוה לבנו ואל יחשכו עינינו. כי אמרו ז"ל גדולים מעשה חייא דעביד שלא תשכח תורה מישראל וזה נקרא תורתו אומנתינו כי כל מעשיו היא להרים דגל התורה ולקיימה כמו האומן באיזה מלאכה שעושה בכל עת דברים מעין אומנתו. כן צריך שיעשה האדם כל ימי חייו ללמוד כו' ולעשות ולקיים. והנה ביטול והעדר התורה חלילה מביא לדוה לב כי נותנים עליו עול מלכות ועול דרך ארץ ועי"ז גם עיני השכל נחשכים. אבל כשיהיה תורתו אומנתינו אל ידוה לבנו ואל יחשכו עינינו אמן כן יהי רצון

תוכן העניינים

קרן אורה על ברכות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה