קרן אורה על ברכות· רבי יצחק מינקובסקי
דיני ברכות הנהנין
באתי לחקור מעט בדיני ברכת הנהנין
והחקירה הראשונה מדין ברכה מעין ג' דשבעת המינים אי מדאורייתא אי מדרבנן. ובהמ"ז גופא אי ג' הברכות הם מה"ת או מה"ת יוצא במעין ג' ורבנן תיקנו ג' ברכות. הנה בסוף כיצד מברכין תנינן אכל ענבים ותאנים ורמונים מברך אחריהם ג' ברכות דברי ר"ג וחכ"א ברכה אחת מעין שלש. ומפרשינן טעמא דר"ג דכתיב ארץ חטה כו' ובתר הכי כתיב ואכלת ושבעת וברכת וקאי אכל השבעה מינים שבכולן שוה חיוב הברכה לאחריו ורבנן ארץ הפסיק הענין דכתיב ארץ אשר לא במסכנות תאכל בה לחם ואכלת ושבעת וא"כ לא קאי חיוב הברכה אלא אלחם לבדו. ור"ג ההיא למעוטי הכוסס את החטה דר"ג נמי מודה דאין מברך אחריו ג' ברכות. ואף לא מעין ג' דהא לר"ג במין דגן לא מצינו מעין ג' כלל ויבואר עוד מזה לפנינו אי"ה:
הנה מפשט הסוגיא משמע דלא הוי מה"ת לרבנן אלא אלחם לבדו אבל שאר מינים מדרבנן היא כיון דלא קאי עלייהו קרא דואכלת. גם שמעינן מינה דג' ברכות נמי מה"ת דאי מה"ת סגי במעין ג' ורבנן הוא דתקינו ג' ברכות מיוחדות א"כ ל"ל למימר דר"ג ורבנן בקראי פליגי לימא דבסברא פליגי דרבנן ס"ל דלא תקינו ג' ברכות אלא אפת דסעיד אבל כל שאר המינים אוקמוה אדאורייתא ור"ג ס"ל דאכל ז' המינים תקינו ג' ברכות אלא ש"מ דג' ברכות מה"ת הם ולא בא חיובן אלא אלחם לבדו ולפ"ז אפילו מעשה קדירה מה' מינין נמי לאו בכלל ברהמ"ז דאורייתא אלא הוי כשאר מינים אלא דמריש כיצד מברכין לא משמע הכי דאמרינן התם דיין סעיד ופריך א"ה נברך עליו ג' ברכות. ואי נימא דקרא ואכלת לא קאי אלא אלחם לבדו אבל כל ברכת המינים ברכתן מדרבנן היא א"כ מאי פריך נברך עליו ג' ברכות ומפני פירכא זו נראה פירוש של מחלקותן של ר"ג ורבנן הכי דר"ג ס"ל דקרא דואכלת ושבעת וברכת קאי אכל הז' מינים אף דבכל ז' המינים לא שייך בהו שביעה מ"מ חייבים כולהו בברכה לאחריהן [ונראה דלר"ג בכזית חייב לברך מה"ת כיון דאפילו על פירות חייב לברך] ורבנן ס"ל ארץ הפסיק הענין לומר דאין חיוב בברכה מה"ת אלא אחר דבר המשביע כמו לחם והשתא פריך שפיר א"ה נברך עלי' ג' ברכות כיון דיין נמי סעיד ומשביע ועיקר מיעוטא דשאר מינים הוא מושבעת דלא שייך בהו שביעה אבל יין דמשביע לא אימעוט ודינו כמו לחם. ודווקא הנהו דשייך בהו שביעה אבל אם קבע סעודתו אדבר אחר בטלה דעתו ואינו מברך אחריה לדעת רבנן. ור"ע דאומר אפילו אכל שלק והוא מזונו חייב בג' ברכות מפרש ושבעת לכל אחד כדי דעתו. עכ"פ מכל הלין נשמע דאין שום ברכה מה"ת לאחריה אלא בפת הסועד אבל במעשה קדירה ובשאר שבעת המינין שאינם סועדים אין להם רכה מה"ת:
והנה הראשונים ז"ל כבר הביאו ראיה דברכה מעין ג' דשאר מינים לאו דאורייתא היא מהא דאמרינן לעיל אם סיים בדנהמא אתמרי יצא אף דלא אמר אלא הזן לבדו:
עוד נראה להביא ראיה מהא דקי"ל אין מזמנין על הפירות ואי נימא דכל הז' מינים הם בכלל דואכלת ושבעת וברכת. א"כ יהיה ג"כ בכלל ברכת הזימון דהא מחד קרא נפקא לן לכולהו. ואין לומר כיון דברכת הזימון ילפינן מואכלת ושבעת וברכת א"כ אינה מחוייבת אלא במקום שביעה א"כ בכל הג' ברכות נמי לא יתחייבו שאר המינים אלא ע"כ לשיטת הסוברים דברכה מעין ג' מה"ת ע"כ צריך לומר דקרא דואכלת קאי גם אכל הז' מינים אלא דארץ הפסיק הענין לחייבו אפת ג' ברכות מיוחדות אבל מן הזימון אמאי יפטרו ואין לומר דבפירות אין דרך לקבוע יחד אכילתן מש"ה פטור מן הזימון א"כ תיקשי מהא דר"ג באכילת כותבות נתן רשות לר"ע לברך קושית התוס' שמה והא אין זימון לפירות דכי היכא לדידן ברכה מעין ג' מה"ת לשיטה זו ואפ"ה אין זימון משום דאין בהם קביעות ה"ה לר"ג דחייב לברך עליהם כל הברכות נמי אין להם זימון. ולולי ד' התוס' ז"ל באמת הייתי אומר דגם לר"ג אין זימון בפירות והיה מיושב בזה קושיית התוס' שם א"כ לעולם יתחייבו בזימון ומה שנתן ר"ג לר"ע רשות לברך היינו להוציא את כולם מן הברכה ואין זה ענין לברכת זימון דהיא ברכת נברך. וכן משמע בריש פ' ג' שאכלו גבי הא דפליגי רב ור' יוחנן בשנים אם רצו לזמן דמסקינן התם תסתיים דר' יוחנן הוא דאמר אם רצו לזמן אין מזמנין דאמר ר"י שנים שאכלו כ"א יוצא בברכת חבירו לומר שאין ברכת הזימון ביניהם הרי לפניך דזימון לחוד. ולהוציא הברכה לחבירו לחוד. והשתא אין שום חילוק בין פת לפירות לענין להוציא האחד את חבירו בברכתו. ולא ידענא מנ"ל להתוס' דלהוציא את חבירו תליא בזימון כדמשמע בתוס' גבי מעשה דר"ג וגבי מעשה דבר קפרא בריש פ' ג' שאכלו. ועיין בתוס' בחולין בפ' כה"ב שהאריכו שם בזה. ובהא דהסיבו אי איירי בברכה ראשונה או בברכה אחרונה ומש"כ שם דברייתא כיצד סדר הסיבה איירי בברכה אחרונה אינו מובן דבהדיא איירי בברכה ראשונה ועיין במכילתין ותשכח:
ואיידי דאיירינן בברייתא דכיצד סדר הסיבה ארשום מה שיש לי לדקדק בדברי הרא"ש ז"ל שכתב בהני תרי לישני דרב ללישנא קמא מידי דחשיב בעי הסיבה ור' יוחנן סבר דיין נמי חשיב אבל שאר דברים כולהו לא בעי הסיבה. וללישנא בתרא מידי דחשיב מהני ליה הסיבה לר' יוחנן יין נמי חשיב ומהניא לי' הסיבה ושאר כל הדברים כולהו לא מהני להו הסיבה ע"כ דבריו ז"ל ופריך הש"ס על רב מרישא ומסיפא דברייתא להני תרי לישני ומשני לה. והנה בתוספתא נאמר בסדר הזה ג"כ פרפראות ואמרו ג"כ בתחלה כ"א מברך לעצמו ולבסוף אחד מברך לכולם עי"ש וכן משמע מפירש"י ז"ל במשנה דבירך על הפרפרת שכן היה גירסתו והשתא לפי ד' הרא"ש ז"ל דללישנא קמא שפסק כוותיה בשאר דברים לכ"ע לא בעי הסיבה וא"כ תיקשי להו מהאי דינא דפרפרת ויש להסתייע מזה לדברי התוס' גבי עובדא דבר קפרא דבשאר דברים לכ"ע בעי הסיבה עיי"ש ועיין בד' הרמב"ם ז"ל בזה וכבר האריכו בדינים אלו הראשונים והאחרונים כולם ז"ל:
ועיקר ההכרח לדעת התוספות לחלק בין ברכה ראשונה לאחרונה הוא מדאמר אביי נקטינן שנים שאכלו מצוה לחלק ובברכה ראשונה מצינו דאחד מברך כמו באור ומוגמר ויין וכבר חילקו התוס' ז"ל משום דבהמ"ז דאורייתא חילוק ברכות עדיף. אבל מהא דחולין לא משמע כן דמדייק התם גבי פירות נמי דמצוה ליחלק והתם ברכה דרבנן היא. והרבה יש להאריך בזה אבל לא בזה אנו עסוקין כעת:
נחזור לראשונות דאין הכרח מהא דאין מזמנין על הפירות דברכה מעין ג' לאו דאורייתא דאפילו אי מה"ת היא אין זימון לפירות וכן לר"ג. אלא דלפ"ז לפי מה שפירש"י ז"ל ורב אלפס ד' רב ששת בפ' ג' שאכלו דברכת הזימון הוא עד הזן ויחיד אין צריך לומר הזן א"כ מאי קאמר ר"ג דעל הפירות יברך ג' ברכות הא ליכא אלא שנים. ודוחק לומר דהטוב ומטיב מה"ת לר"ג. ועוד קשיא מר"ע דאמר אפילו אכל שלק והוא מזונו מברך ג' ברכות ור"ע ס"ל דהטוב ומטיב לאו דאורייתא ודוחק לומר דחשיב להטוב ומטיב דרבנן בכל הברכות. אבל כבר הקשו התוס' ז"ל על שיטה זו כמה קושיות חמורות ועוד יש להקשות מהא דאמרינן לעיל דסיים בדנהמא על תמרי יצא וזהו בברכת הזן ולשיטת רש"י ז"ל מה ענין ברכת הזן לתמרי כיון דאין יחיד אומרה ועוד אמאי אין ברכת הארץ פותחת בברוך כיון דביחיד לאו סמוכה לחברתה היא. ואין לומר דסיים בדנהמא היינו על הארץ ועל המזון דתמרים לאו מזון הם. ובאמת צריך להבין מאי איריא תמרים דזייני הא כל מילי זייני מהא דאמרינן כל הזן עלי אסור בכל חוץ ממים ומלח:
וראיתי להגאון ז"ל שכתב על הא דאמר ר"ג לר"ע גבי כותבת עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת ואדרבה יחיד ורבים הלכה כרבים אלא משום גם אם היה עושה כר"ג היה יוצא על התמרים. ולא הבנתי דוודאי הני ג' ברכות דפרי העץ לא יאמרו בנוסח אחד עם ג' ברכות של לחם וא"כ בלא"ה לכ"ע אם יאמר ג' ברכות ודאי יצא:
ולפי מאי דכתיבנא לר"ג לא בעינן כדי שביעה כיון דמברכין על הפירות וא"כ קשיא לי הא משמע לעיל בברייתא דר' יהודא ס"ל כר"ג בשבעת המינים ואמאי אמר במתניתין עד כביצה לאביי דדריש אכילה שיש בה שביעה ואף ר' יוחנן דמחליף השיטה ור"י אומר עד כזית היינו מחמת המשנה דפסחים אבל בלא"ה לא היה מחליף ולפי מאי דמשמע דס"ל כר"ג בלא"ה ע"כ צריך להחליף שיטתן ואפשר לומר דר' יהודא קאמר משמו של ר"ג אבל לי' לא ס"ל והנה לפי הנ"ל היה נראה לומר דאף דפליגי ר"מ ור"י לענין בהמ"ז של פת ור"י מצריך דווקא כביצה היינו לענין ג' ברכות דבעינן בהם כדי שביעה אבל בשאר מינים אפילו בכזית צריך לברך כיון דאין בהם שביעה א"כ צריך לברך אחר סתם אכילה דהוי בכזית. אבל מד' התוס' שהביאו ראיה מעובדא דזית מליח לא נראה כן וגם אם נאמר דברכה מעין ג' צריך לברך אפילו בכזית גם לר' יהודא א"כ היה צריך לברך גם אפת בכזית ברכה מעין ג' ולא מצינו זה והנה נחלקו הראשונים בהני קראי דדרשי ר"מ ור"י מר דריש ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתייה ואכילה בכזית ומר דריש ואכלת ושבעת אכילה שיש בה כדי שביעה זו כביצה ושיטת התוס' בזה דכל זה הוי אסמכתא בעלמא דמה"ת בעינן שביעה גמורה וכדאיתא בפ' מי שמתו והרבה מהראשונים סוברים דדרשא גמורה היא ולר"מ מה"ת בכזית ולר"י בכביצה. ולשיטה זו אפשר לחלק אליבא דר' יהודא לענין שאר מינים דחכמים תיקנו לברך מעין ג' לא בעינן כביצה אבל לשיטת התוס' דרבנן תיקנו כביצה בפת מסתמא תיקנו כן לכל הברכות שלאחריו. והנה עיקר ההכרח לדעת הסוברים דבדאורייתא פליגי ר"מ ור"י הוא מהא דאמר ר' יוחנן להוציא את אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן ומשמע דיכול להוציא אפילו למי שאכל כדי שבעו ולדידי קשיא דהא ר' יוחנן משמע דס"ל דמחלוקת ר"מ ור"י הוא מדרבנן מדאיצטריך להחליף שיטתן ועוד א"כ לר"מ לא בעינן שביעה באכילה והדק"ל א"כ כל ז' המינים יתחייבו בברכה ואי משום דכתיב לחם דוקא א"כ מאי פריך לעיל איין ליבעי ג' ברכות וכדכתיבנא לעיל ועוד יש לומר איפכא אמאי לא אמרינן ג' ברכות אשתיית יין כיון דכתיב ושבעת זו שתייה ועל שניהם נאמר וברכת א"כ גם איין בכלל הברכה וכבר יש מקצת פוסקים שכתבו דאין צריך לברך בהמ"ז אלא באכילה ושתי' ורמ"א ז"ל הביא דעת זו בש"ע סי'.. אבל יחידאה היא ואין לזה שום שורש בש"ס אלא ע"כ ושבעת היא מילתא אחריתי ומיירי בשתייה בלא אכילה וא"כ מצינו ברכה מה"ת גם אשתייה ורבנן אמרו דאין צריך לברך אלא אפת. ומזה נראה דהאי דרשא אסמכתא היא ומה"ת בעינן כדי שביעה ממש אלא דלא נאמר בשום מקום שיעור כדי שביעה וכי ניתן לכ"ע שיעורו בידו כ"א לפי שבעו וצ"ל דהיינו שיעור קביעות סעודה האמור בפת הבאה בכסנין. ומהך דינא גופא דפת הבאה בכסנין דבלא קביעות סעודה מברך במ"מ ומעין ג' ובקביעות סעודה מברך המוציא וג' ברכות משמע נמי דבעינן כדי שביעה מה"ת ע"כ בפת הבאה בכסנין שאינו פת גמור אוקמוה אדאורייתא אבל אי כזית אי כביצה מה"ת הוא א"כ ממ"נ אי פת הבאה בכסנין מיקרי לחם א"כ אפילו בכזית ליבריך עלי' ג' ברכות ואי לא מיקרי לחם אפילו בקביעות סעודה לא ליבריך עלי' ג' ברכות. ועוד לשיטה זו כביצה הוא שיעור שביעה וא"כ מאי קאמרינן על הא דר"נ שמע דמברכי המוציא על כסנין משום הא דר' יהודא דאמר פת הבאה בכסנין מברך עליה המוציא וג' ברכות ומאי ראיה מהא דר' יהודא הא ר"י ע"כ בכביצה קאמר וא"כ היינו שיעור סעודה אלא ע"כ כביצה לא הוי שיעור שביעה מה"ת אלא דיש קצת ראיה לשיטה זו מהא דאיתא ביומא פ' יוה"כ להוכיח דכותבות הוא פחות מכביצה מהא דדריש ר' יהודה אכילה שיש בה שביעה זו כביצה ואי כותבת גדול מביצה השתא ביצה שביעה משבעי אותובי דעתא מיבעי' ואמאי בעינן ככותבות לענין יוה"כ ואי נימא דשביעה דאורייתא לאו כביצה היא א"כ אין ראיה מכאן דכמו שיש חילוק בשביעה בין דאורייתא לדרבנן ה"נ יש חילוק באותבי דעתא וגם זה יש לדחות והיה נראה עפ"ז ליישב סוגיא מחולקת דבסוכה מסקינן דכביצה לא בעי סוכה והא דתנן גבי עובדא דר' צדוק אוכל פחות מכביצה היינו לענין נטילה וברכה וביומא שם אמרינן דכביצה בעי סוכה ואפ"ל דסוגיא דסוכה אזל' כמ"ד דמחלוקת ר"מ ור"י הוא מדרבנן ושיעור שביעה דאורייתא הוא יותר מכביצה. ע"כ כביצה הוי נמי בכלל אכילת עראי דמותר חוץ לסוכה. אבל ביומא אזיל הש"ס בשיטה זו דמה"ת פליגי כמש"כ לעיל וכביצה הויא שיעור שביעה מה"ת א"כ אין זו אכילת עראי אלא אכילת קבע. ולכאורה הוא נכון מאוד אלא דקשה ע"ז מהא דאביי אמר בסוכה דכביצה לא בעי סוכה ואביי גופא מפרש דר"מ ור"י פליגי בקראי ועיין בתר"י פ' מי שמתו גבי איבעי' דנשים בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן דברים נפלאים עכ"פ נראה מדבריו שם דלר"מ כביצה הוא שיעורא דאורייתא א"כ לפ"ז יקשה לדידן אמאי בעינן בסוכה יותר מכביצה וצ"ל כיון דעכ"פ לאו דרך קביעות הוא אלא דרך טעימה קודם סעודתו כמשאז"ל כהאי בר בי רב כו' ועי' בפי' המשניות להרמב"ם ז"ל חשיב עראי. והנה לפי המבואר בראשונים וכן פסק הש"ע דכל היתר מכביצה הוי סעודת קבע א"כ אי נימא דשיעורא דר' יהודה הוא מדרבנן לא הוסיפו אלא משהו דיותר מכביצה ודאי מה"ת חייב לברך כיון דהוי סעודת קבע אם לא שנאמר דגם זה דיותר מכביצה בעי סוכה היא מדרבנן וגם פת כסנין כתבו האחרונים דשיעור קביעות סעודה היא ג' או ד' ביצים עי' פ"מ סי' קס"ח שהביא כן בשם אלי' רבה ואין הא"ר כעת בידי לעיין בו מאין הוציא זאת. וצ"ל דקביעות דפת כסנין הוא יותר מקביעות דפת גמור ולפ"ז תיקשי מאי פריך הש"ס ביומא על הא דאמרינן שם ככותבות הוא יותר מכביצה מהא דר"ג אכל שני כותבת חוץ לסוכה אף דהוי יותר מכביצה ומאי קושיא דילמא בפירות הוי קביעות יותר מכביצה הרבה וי"ל וודאי לפי מאי דס"ד דקביעותא דסוכה הוא כביצה היינו ע"כ משום דילפינן מבהמ"ז א"כ אין חילוק בין פת לשאר מינים אבל לדידן דקביעות דסוכה הוא דרך קביעות ממש ודאי יש לחלק בין פת לשאר דברים דאין קביעותן שוה. ובזה יש ליישב דעת הרי"ף ז"ל שהשמיט הא דרבא דפירי לא בעי סוכה וכתב הרמב"ן ז"ל משום דלפי מאי דקי"ל דכביצה לא בעי סוכה א"כ תו לא קשיא מהא דר"ג אכל שני כותבות חוץ לסוכה ותמה הר"ן ז"ל הא עכ"פ שני כותבות הוי יותר מכביצה ולאביי אכילת עראי הוא כביצה ולא יותר אבל לפמש"כ א"ש דבפת הוי אכילת עראי כביצה אבל בפירות הוי אכילת עראי אפילו יותר מכביצה רק אם הוא קובע סעודתו עליו ועיין במ"א סי' תרל"ט מה שנשאר בצ"ע על הרא"ש ז"ל בקביעותא דפירות ולפמש"כ ניחא ודברי הרא"ש מיושבים ואינו מדוקדק שם לשונו שכ' שם דכביצה הוי אכילת קבע וז"א אלא דוקא יותר מכביצה. אבל מד' הרמב"ן ז"ל נראה דאביי לא פליג ארב יוסף אלא אתלת ביעי אבל בתרתי מודה וגם הרמב"ם ז"ל כתב דיותר מעט מכביצה ג"כ הוי אכילת עראי ונראה דמזה הוציאו האחרונים דקביעות סעודה דפת כסנין הוא ג' או ד' ביצים וכד' הרמב"ן ז"ל וא"כ לדידן דקביעות הוי ביותר מכביצה יכול להיות דגם בכסנין הוי קביעותא ביותר מכביצה. וכן הוא דעת המ"א ז"ל שם בסי' הנ"ל לענין סוכה ודבר זה צ"ע כי לא נהגו העולם כן:
שוב מצאתי בירושלמי סוכה על עובדא דר' צדוק הוינן סברין למימר לא בירך אחריו ג' ברכות אבל בירך ברכה אחת אשכח תני לא בירך אחריו כלל מזה מוכח דיש לחלק בין ברהמ"ז לברכה מעין ג' כמו שמסתבר בתחילה לבני הישיבה אלא דמסקנא לא קאי הכי אלא גם למעין ג' בעינן שיעורא. ולכאורה יש להוכיח מזה הירושלמי דאפילו בורא נפשות בעי שיעורא מדתני על ר' צדוק דלא בירך אפילו ברכה אחת אבל באמת אין זו ראיה דברכת בורא נפשות לא מצינו בברייתא והאחרונים תקנוהו כמו שמבואר לפנינו אי"ה וכן תניא בברייתא דאורז ולבסוף ולא כלום ועיין תר"י שם. וראיתי בפנ"י שצידד לומר בדעת רש"י ז"ל דפלוגתא דר"מ ור"י היינו להוציא את הרבים והוא תמוה מעובדא דר' צדוק וכן פרש"י ז"ל ביומא שם להדיא עד כמה מזמנין היינו לברך ברכת המזון ע"ש ומש"כ רש"י ונ"מ להוציא את הרבים עי' מהרש"א ז"ל ומע"מ ז"ל. והנה התוס' ז"ל הביאו ד' הירושלמי בשם ר' יוחנן דעל ברי' כמו ענב או רמון צריך לברך אחריו אף אם אין בו כזית. ולכאורה לד' ר"י דאמר כביצה הוא שיעור לברך אחריו א"כ ודאי דברי' לא מעלה ולא מוריד כיון דבעינן כדי שביעה וכבר הוכחנו דאין חילוק בין ג' ברכות למעין ג' וא"כ מנ"ל לעשות פלוגתא חדשה בין ר"מ ור"י וכי היכי דלר"י אין לברך על ברי' ה"נ לר' מאיר ועוד למ"ד דר"מ מה"ת קאמר בכזית מדכתיב ואכלת א"כ ודאי שיעור אכילה בכזית וברי' דענב ורמון לאו כלום הוא כדאיתא במכות גבי אכילת טבל ומעשר ראשון דברי' שאין בה נשמה לאו ברי' היא ועיין בתוס' חולין דף צ"ו ואפשר משום שנאמר בתורה גפן תאנה ורמון כו' ואכלת הוי כמו גיד ועוף טמא עיין בתוס' שם ודו"ק. אלא דלפ"ז יש לומר דר' יוחנן בירושלמי לא קאמר אלא בשבעת המינים אבל בשאר מינים לא קאמר וכן אמר ליה ר"י לראב"ע שם ולית לך כל שהוא מז' המינים מברך לאחריו ואפשר עוד לומר דשיטת הירושלמי הוא דלרבנן נמי כל ז' המינים צריכין ברכה לאחריהם מה"ת מדאמרינן התם דרבי שהיה מברך אחר בשר וביצה אתיא כר"ג דאמר כל שאינו מין שבעה ולא מין דגן צריך ברכה לפני' ולאחרי' וחכמים אומרים מברך לפניו ולא לאחריו משמע דלרבנן לא איתקין כלל ברכה לאחריהן בשאר מינים לבד בז' המינים ברכתם מה"ת ע"כ יש לברך אפילו על ענב ורמון. ובזה יש ליישב מה דקשה לכאורה מאי קמ"ל ר' יוחנן ברמון אחד הא רמון גדול מזית הרבה א"כ יש בו שיעור אלא דלר' יהודא נצרכה דאמר כביצה חייב בברהמ"ז ואפ"ה על ענב ורמון אחד צריך לברך כיון דהוי ברי' ונאמר במקרא גפן תאנה ורמון. אבל לשיטת הש"ס דילן דכל ז' המינים ברכתם מדרבנן היא א"כ אין לברי' שום חשיבות כלל ואין צריך לברך אלא אחר אכילה בכזית. והנה צריך לבאר סוגיא דריש כיצד מברכין דמשמע התם דברכת ז' המינים מה"ת הוא והכי הוא תוכן הסוגיא קודש הלולים מלמד שטעון ברכה לפניהם ולאחריהם מכאן אמר ר"ע אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיברך ופריך הניחא למ"ד נטע רבעי אלא למ"ד כרם רבעי מא"ל הא איצטריך להא דאין אומרים שירה אלא על היין הניחא אי יליף גז"ש כו' ואי נמי יליף גז"ש תינח לאחריו לפניו מנין הל"ק כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לכש"כ אלא אשכחן כרם שאר מינים מנין וקאמר דיליף במה הצד מקמה וכרם ופריך עלי' ומסיק אלא יליף מז' המינים מה שבעת המינים טעון ברכה אף כל טעון ברכה הרי מוכח מכאן דז' המינים פשיטא לן דטעונים ברכה אלא דבאמת מהתם מוכח איפכא דהא בתחילה הוי בעי למימר דהלולים אתיא לכרם לבד אלמא דפשיטא לי' דז' המינים אין טעונים ברכה וע"כ צ"ל דהש"ס רוצה ליישב דברי ר"ע שאמר מכאן אתה למד דאסור לטעום כלום קודם שיברך ומנ"ל ע"כ היה רוצה לומר בתחילה דיליף במה הצד מכרם וקמה ופריך לה והדר אמר דס"ל כר"ג דכל ז' המינים מה"ת ויליף לכולהו מז' המינים אלא דיש לדקדק לפ"ז למה לי קרא דהילולים עיין ברשב"א ז"ל הא בלא"ה ידעינן מקרא דואכלת ושבעת. ועוד קשה לי הא ר"ע באמת בכל המינים מחייב לברך אחריו מה"ת כדתנן ר"ע אומר אפילו אכל שלק כו' וא"כ מאי פריך מה לז' המינים שכן חייבין בביכורים הא לר"ע גם שאר מינים צריכין ברכה לאחרי' אם לא שנאמר דבשאר מינים לר"ע דוקא אם זה הוא מזונו לבד אבל כשאוכלין עם דברים אחרים אין צריך לברך ג' ברכות אבל בז' המינים מודה דגם אם אוכלן עם דברים אחרים צריך לברך וכבר הארכתי בזה לעיל:
והנה דרך כל סוגיא זו היא דברכה שלאחריו עדיפא ובזה נתישב לי הא דקאמר למ"ד נטע רבעי תינח דבר נטיעה דלאו בר נטיעה כמו בשר וביצים ודגים מא"ל והקשו התוס' ז"ל אמאי לא קאמר ירקות מא"ל ולפי הנ"ל ניחא דירקות באמת לא פשיטא לן דבעי ברכה לאחריו וכדאמרינן לקמן אבל ירקא לא אלא דלפ"ז אמאי תקינו רבנן על הירקות ברכה לפניו יותר היה להם לתקן ברכה לאחריהם לפי מאי דס"ד דברכה שלאחריו עדיפא והיה נראה לומר דרב דאמר לקמן ירקא לא בעי ברכה לאחריו הוא משום דס"ל כמ"ד נטע רבעי וכל דבר נטיעה איתרבו. ובאמת לא ידענא דלמ"ד נטע רבעי מאי עביד ליה בהילול שני אם לא לברכה ואטו לדידיה ברכה דאורייתא בכל מיני נטיעה ובשר ביעא ודגים דנפש משיב הנפש ג"כ מברכין עליהם אבל לירקות לא מצינו שום סמך ע"כ אין חובה כ"כ לברך עליהם:
וכבר רמזתי שיטת הירושלמי דבאמת לרבנן דר"ג א"צ לברך לאחר שאר מינים חוץ מז' המינים ומוקי לה להני דמברכי אשאר מינים כר"ג דאמר כל שאינו משבעת המינים מברך לפניו ולאחריו וחכ"א מברך לפניו ואינו מברך לאחריו ומביא התם אמוראי דהוי מברכי לאחר אורז ברוך אשר ברא מיני מעדנים להחיות נפש כו' ברוך על הארץ ומעדני' ובתר בשר וביצה אשר ברא נפשות רבות להחיות כו' ברוך חי העולמים משמע דאחר בע"ח היו מברכין ברכת בורא נפשות היינו הבשר שנהנה ממנו ולא הבנתי לפ"ז מאי ענין ברכת בורא נפשות למים שאמר ר' טרפון השותה מים אומר בורא נפשות. וקאמר עוד התם כל שהוא כעין סלת ומחמשת המינים מברך בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה מעין ג' וכל שהוא כעין סלת שלא מחמשת המינים שלח רב זעירא גבי אילן דר' ינאי כו' מאי כדין אמר ר' יוסי מסתברא שהכל נהי' בדברו ר' ירמי' בעי הדין דאכל סלת מהו למברכה בסופה משמע דקאי אסלת שלא מז' המינים דברכתה בתחילה שהכל מאי יברך בסופה דבורא נפשות אין לברך אלא עבע"ח ע"כ מיבעי ליה באיזה מטבע יברך בסופה או אם מחוייב כלל לברך אחרי' והתוס' ז"ל פירשו דמיבעי ליה לר' ירמיה על סלת מחמשת המינים ומיבעי ליה אי צריך לברך ג' ברכות על האדמה כו' ולא ידענא היכא רמיזה ואדרבה איתא להדיא בירושלמי דסלת מחמשת המינים מברך לפניו בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה מעין ג' ולענין ברכה דכוסס את החטה כבר כתבתי דמברייתא דר"ג מוכח דאין לברך אחריהם דהא לדידיה ליכא ברכה מעין ג' בכל ז' המינים וא"כ כש"כ לרבנן ועיין פני יהושע ז"ל שם בד' התוספות ומסוגית הש"ס דילן דברכת בורא נפשות יוצא אכל מיני פירי משמע דלא מפרשי כפי' הירושלמי אלא כפי' התוס' ועיין בביאורי הגאון ז"ל על משניות ודו"ק היטב בכל זה:
תם ונשלם דיני ברכת הנהנין