קרית ספר על משנה תורה, הלכות כלי המקדש והעובדין בו· רבי משה ב"ר יוסף מטראני [המבי"ט]
פרק ד · הלכה ז
וכן כהן שהיה לו קרבן מקריבו בכל יום שירצה אף במשמר שאינו שלו דכתיב ובא בכל אות נפשו ושרת בין נדר בין חטאת ואשם חובת כולהו איתרבו מבכל אות נפשו דהוא מקריב ומכפר ע"י עצמו והעור של קרבנו לעצמו דכתיב ואיש את קדשיו לו יהיו ואם רצה לתת קרבנו לכל כהן שירצה נותן ועור הקרבן ועבודתו לאותו הכהן בלבד ולא לכל בני משמרתו דהא מתנה הוא דיהיב ליה כיון שהוא עצמו היה יכול להקריב אבל היה זה הכהן הבא בעל מום נותן קרבנו לאנשי משמר והעור שלהם כיון דהם הקריבוהו והוא לא היה ראוי להקריבו. היה זקן או חולה שהיה יכול לעבוד ע"י הדחק מצי משוי שליח לכל כהן שירצה אבל עור ועבודה לכל אנשי משמר דכיון דאכילה ע"י הדחק אכילה גסה היא לאו כלום היא ולהכי עור ועבודה לאנשי משמר ואם אינו יכול לעבוד כלל הרי הקרבן לכל אנשי משמר דכיון שאינו יכול לעבוד לא מצי משוי שליח.