קרית חנה דוד חלק ב· רבי דוד כהן־סקלי
יורה דעה · הלכות שחיטה
סימן א
נשאלתי על נער שעדין לא הגיע לכלל י"ח שנים ורוצה ושואל מבדי"ץ ליתן לו קבלה שקורין סמיכה דהיינו רשותא והורמנא לשחוט לצבור בקביעות שחיטת עופות אחר שיהא בקי בדיניהם ובהלכותיהם ובאימון ידים לשחוט ולהשחיז את הסכין ובבדיקתו כדת של תורה אם בדורות הללו ובזמן הזה יכולים ליתן סמיכה לנערים משום שאחסור דרי ואין הדת עומדת על תילה באין משיב אחור:
תשובה הן אמת שכפי הדין כיון שהגיע לכלל י"ג שנים ויום אחד הרי הוא בכלל איש הכתוב בפרשה וחייב בכל המצות וכמו שפסק מרן ז"ל ב"י ביו"ד סימן א' לענין שחיטה בספרו הגדול ב"י משם העיטור וכתב עליו שפשוט הוא ע"ש, והעתיקו מור"ם שם סעיף ה' וז"ל ומיקרי קטן לענין זה עד שנעשה בר מצוה דהיינו בן י"ג שנה ויום אחד עיין שם, אלא שכבר כתב בד"מ שלו וז"ל במרדכי ריש חולין הביא הלכות א"י דקטן לא ישחוט עד שיהיה בן י"ח שנה ויום אחד וכתב לבסוף דחומרא בעלמא היא ולא נהיגי כן, וסיים ובהגהת אלפסי ראיתי כתוב שכמה בעלי הוראה שמחמירין שלא להרשות לשום אדם עד שימלאו לו י"ח שנה כדברי הלכות א"י ואולי משום דבקעה מצאו וגדרו בה גדר דכמה דרדקי יש שמרשים אותו לשחוט בינו לבין עצמו בפחות משנים הללו, שמקילין הם בשחיטות ולכך החמירו שלא להרשות שום אדם עד שיהא בן י"ח שנה גמורים דאז גברא בר דעת הוא ולא מקלקל שחיטתו עכ"ל האלפסי זהו לשון דרכי משה במושלם ודברים אלו העתיקם הוא ז"ל בהגהת ש"ע הנ"ל סעיף ה' וז"ל ויש מחמירין שלא ליתן קבלה למי שהוא פחות מבן י"ח וכו' ע"ש, הרי לך שאפי' בדורות ראשונים שהיו בני מעלי אמרו בזמנם שמצאו בקעה וגדרו גדר וזה מעלה מטה כמו ארבע מאות שנה שהיו דורות כשרים מה נענה אנן חרגא דיומא דלית ביה ממשא דאחסור דרי פרץ על פני פרץ ופני הדור כפני וכו' וחוצפא רבתה באין מוחה ומשיב אחור ודאי צריכין אנן לחוש על נפשין ולעביד חריץ ובן חריץ, וזה לשון מהרש"ל בספרו ים של שלמה בפרק ראשון דחולין סימן א' ראיתי בימי חורפי שבעלי ההוראה נהגו שלא להחזיק לנער לשחוט בסתם עד שיהיה בן י"ח שנה ובר ישוב הדעת וחומרא זו על פי הלכות א"י, ויש להם סמך ממסכת שבת דנ"ו אמר רבי יונתן כל האומר יאשיהו וכו' שכל דין שדן מבן שמונה עד שמונה עשר החזירן להם ע"ש, הרי שאינו בר ישוב הדעת עד שיהיה בן ח"י שנה ומאחר דצריך ישוב הדעת ויראת ה' בשחיטה ובפרט האידנא דנהגו כמה חומרות בשחיטה כדפרישית ראוי לדמות נ"ד לנדון יאשיהו, ומ"מ הכל לפי מה שהוא הנער כי לפעמים ימצא הנער בעל תורה וחרד ביראת ה' רגילים אף בעלי הוראה להרשות אותו ולהחזיק אותו במומחה, ואם הוא בור וטפש אין ראוי להחזיקו עד שיהא ויבא בכלל שנותיו דהיינו י"ח שנים ויום אחד עכ"ל ים של שלמה ע"ש, הרי גם הוא הסכים ליש מחמירין אלא דכתב שאם לפעמים ימצא הנער בעל תורה וחרד לדבר ה' רגילים ליתן לו רשות לשחוט הרי התנה שיהא בעל תורה ועוד חרד לדבר ה' אז נותנים לו רשות, והגם שהוא בעצמו כתב בסימן ג' דקטן נקרא ופסולה שחיטתו עד שיהא בן י"ג ויום אחד דמשמע שאם הגיע לשנת י"ג כשר לשחוט כמו שהוא ולא הצריך שום תנאי משהגיע לכלל י"ג, מ"מ כתב הכא בסימן א' עד י"ח וכו' נראה שאינה סתירה דבסימן ג' מיירי כפי הדין שבאמת כיון שהגיע לכלל איש הרי הוא כגדול לכל דבריו והכא בסימן א' מיירי כפי המנהג שראו בזמנם שפרצו בה פרצות עמדו והגביהו השער עד לי"ח שנה, ועוד דבסימן ג' מיירי בשוחט באקראי והכא מיירי בנותנים לו רשותא והורמנא לשחוט לרבים בקביעות:
ועל דרך זה הלך מור"ם ז"ל בהגה סעיף ה' דמתחילה כתב דקטן מיקרי לענין זה עד שנעשה בר מצוה דהיינו בן י"ג שנה דהיינו לפום דינא ועוד שהוא באקראי, ואחר כך כתב כפי המנהג וכפי הדורות דיש מחמירין שלא ליתן קבלה וכו' והוא כפי חומרת המנהג כפי הדורות הללו ועוד שהוא בקביעות שנותנים לו קבלה ורשות והורמנא לשחוט לאחרים, ודע הא דיאשיהו שהביא הש"ס דשבת שמשמע שאינו בן דעת עד לשמונה עשר שנה פסקה הטור והש"ע בחומ"ש סימן ז' בשם י"א ויש אומרים דמשמע דהלכה כבתרא כפי הכלל המסור בידינו מ"מ הא כתב הטור וז"ל שלדעת הירושלמי דכתב דמן י"ג ולמעלה ראוי לדון היינו דוקא באם מפולפל ובקי בחדרי התורה ע"ש, הרי דהתנה עד שיהא מפולפל ובקי בחדרי התורה והכא בדיני שחיטה לפחות צריך לידע צורתא דשמעתא וחרד לדבר ה' כמו שהתנה הרב ים של שלמה ז"ל, וז"ל הרב זבחי רצון הביאו הרב זבחי שלמים למהר"א אנקאווא ז"ל בפרק ראשון מהל' שחיטה הלכה א' אות ו' וז"ל קטן אם הוא יודע הלכות שחיטה ויודע לאמן את ידיו והוא מבן י"ג שנה ומעלה ויש לו יר"ש ובעל תורה וחרד בדבר ה' כתבו האחרונים דיכולים לסומכו ע"ש, גם ראיתי להרב ימין משה בהל' שחיטה סימן א' אות ד' שכתב וז"ל כתב מהר"י ווייל שקבל מזקנו ז"ל קבלה שלא ליתן לנערים לשחוט פחות מי"ח שנים והמרדכי כתב שחומרא יתירה היא אבל כשהוא משכיל ולומד גמרא לא מחמירינן ע"כ לשון מהר"י וסיים הוא ז"ל ול"נ להחמיר כסברא זו כדעת מהר"י ווייל וכו' ע"ש, ובסעיף ה' אות ל"ג כתב שם בעל ויוסף אברהם אחר שהעתיק דברי הט"ז מה שכתב על סברת היש מחמירין שהביא מור"ם ז"ל כתב וז"ל ועכשיו בעונות הרבים שהדור פרוץ ודאי יש לנהוג כרמ"א מ"ז עכ"ל ע"ש, וא"כ כ"ש בדור שאנחנו בו עתה שפרוץ מרובה על העומד ה' יגדור פרצותינו אמן, וכן הוא לשון הרב שמלה חדשה בסימן א' סעיף ל' וז"ל וראוי שלא ליתן קבלה לפחות מבן י"ח שנים שאז גברא בר דעת הוא ויודע ליזהר אלא אם כן רואים בו שהוא קטן נראה כגדול בתורה וחרד ביראת השם אז יש להקל בו עכ"ל ע"ש, והילך לשון הרב תורת זבח בסימן א' ולכן החכם הנותן קבלה לשחוט צריך לחקור על השוחט אם הוא ירא שמים ויודע ספר ודרכיו מתוקנים שיהא ראוי והגון לכך וכו', ובס' יסוד המזבח שם באות ו' כתב וז"ל וכל שאינו נוהג במדות הראויות לשוחט הרי הוא מאכיל נבלות וטרפות לישראל, וחטא הרבים תלוי בו ושגגתו עולה זדון ועונשו מפורש שמתגלגל בכלב, שמלה חדשה משם ספר הגלגולים מהאר"י ז"ל ע"ש, ונ"ל הטעם הוא משום שהוא מאכיל לישראל מאכל שהוא ראוי לכלב וגוזל לכלבים כדכתיב ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשליכון אותו:
ואם כן מי זה אשר מלאו לבו לב האבן לעשות כן ליתן קבלה לנערים אשר בזמן הדור הזה ולא יחוש לעצמו לכל מה שכתוב ולא יחמול טל גופו ולא תחוס עינו עליו משחית נפשו הוא יעשנה איך לא יירא ולא יגור לבבו מפחד ה' ומגאונו ומחרבו הקשה כדכתיב כי חימה עונות חרב שנותן ביד שועלים קטנים כי על הישנים אנו מצטערים אלא שמגלגלים עלינו את החדשים ומה נעשה כי יקום אל וכי יפקוד מה נשיבנו כי צריך כל אדם לשום פניו אל פני ה' ולא לצדד אצדודי כי ה' יביא במשפט על כל נעלם כי עלומנו למאור פניו, ועוד למה לנו לדחוק את השעה ולאכול אותה פגה בדבר שיבא היתרו ממילא לאחר זמן ולאוכלו בזמנו ובשעתו בשעת היתרו וזהו טעם כעיקר שאמרו חז"ל דבר שיש לו מתירין לא בטיל והוא טעם לרצון כי עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר אחר שיעבור זמן איסורו והיתרו יבא מאליו ממילא עי' יו"ד סימן ק"ב, ובפרט שכבר נהגו כאן עי"ת אוראן יע"א על פי חכמי ורבני העיר כדעת היש מחמירין שהביא מור"ם ז"ל וכאשר העיד בפנינו החכם הש"ץ כה"ר מכלוף אתוואתי י"ץ שבדידיה הוה עובדא שבקש מבד"ץ לתת לו סמיכה רשות והורמנא מאת הדיין המצויין כמוהר"ר יעקב צרמון ז"ל ומאת הדיין המצויין יהודה צרמון ז"ל שיתנו לו סמיכת זקנים לשחוט עופות ולא אבו ולא שמעו אליו מפני שלא הגיע לכלל י"ח שנים והמתין עד לשנת י"ח ואז נתנו לו סמיכה, כך העיד בפנינו ביום ר"ח אייר ש' התרפ"ג, ועל כן אני אומר אם הראשונים כמלאכים ענו ואמרו שאין ראוי ליתן סמיכה לנערי דורם הגם שנתגדלו על ברכי אבותיהם ועל ברכי מלמדיהם על התורה והמצוה ועל התפלה ועל התפלין והיהדות וההנהגה הטובה ועל האמונה מצאת השחר מוצאו עד בוא השמש ואין להם תשומת יד עם ילדי הנכרים אשר היא עתה בעוכרנו אמרו שאין ליתן לנערים קבלה פחות מי"ח שנה מה נענה אנן אבתרייהו שהילדים ונערים שלנו נתגדלו אצל מלמדים נכרים ובילדי נכרים ישפיקו ועם ילדי נכרים מגודלים בנעוריהם והיינו רביתייהו מקטנותם כשהם בן ארבע בן חמש נכנסים לבית הספר עם הילדי נכרים עד בן שמונה עשר שנים, ומיד נלקחים לצבוא צבא לעבודת המלכות בלא תורה ובלא תפלה ובלא תפלין גם בלא נטילה ובלא ברכה אוכלי בשר החזיר והשקץ והעכבר לאנשים כאלו מאין תבא להם יראת ה' ורובם ככולם הכי הוא ואם ימצא מציאה בהיסח הדעת מבני עליה העולין מתל מלח תל חרשה והנם מועטים מיעוטא דמיעוטא ולכן צריך לבדוק אחריהם אם ימצאון אחד מני אלף להגיד את יושרו ואחר חקירה ודרישה היטב הדק וידיעה שהוא פורש ממות לחיים והולך באורח מישור ואורחות צדיקים ישמור כי כן מורה עליו טבעו ושורשו שורש נאמן רוח כי כן יעידו עליו פעולותיו אז נוכל לומר שראוי לסמוך ידינו עליו ולומר לו עמי אתה ישראל אשר בך אתפאר:
וז"ל מור"ם ז"ל שם סעיף א' ולכן נוהגין שאין אדם שוחט אלא אם כן נטל קבלה לפני חכם (אמר הד"ך קבלה היינו מה שקורין אנן סמיכה ונ"ל להביא מן התורה זכר לדבר הזה מדכתיב (ויקרא א' ד') וסמך ידו על ראש העולה וגו' וסמיך ליה ושחט את בן הבקר וגו' ורוצה לומר לאחר שסמך אז ושחט) ואין החכם נותן לו קבלה עד שידע בו שהוא יודע הלכות שחיטה ובקי ביד וכו' ע"ש, ודע שאין כל הרוצה ליטול את השם יבא ויטול ויתן רשות לשוחט וסמיכה לשחוט כגון אלו השוחטים שוחטי מתא אלא אינו יכול ליתן סמיכה אלא הרב של העיר, וז"ל הרב מורה לזובחים בהלכה סדורה כי יש חרם מרבותינו הראשונים שאסור לשחוט או לבדוק עד אחר הבחינה ונטילת רשות מהרב המורה, והוא הנקרא קבלה ע"ש, וכתב הרב ט"ז שם סק"ד שדוקא מן המורה החכם ולא מהני קבלה מהשוחטים ע"ש, ובתוספת הלכה להרב מורה לזובחים באות ד' כתב על מה שכתב בהלכה סדורה כי יש חרם מרבותינו כתב וז"ל וחרם זה נמצא בתוך החרמות מגדולי הראשו' שבסוף תשובות מהר"ם בר ברוך ובתשובות מהר"ם מינץ סי' ק"ב ונתחזקו בתוקף ועז מכמה גדולים שבאו על החתום, ואם עבר ושחט בלא קבלה אע"פ שהוא מומחה ומוחזק שחיטתו אסורה ודוק, ולכן צריך להיות בקי בהלכותיהם ובאימון ידים ובעל תורה מבין ויודע בש"ס ויהיה בן ח"י שנה וסימנא אתנח בזה ובניה"ו בן יהויד"ע בן אי"ש ח"י ורוצה לומר ובניה"ו שיש לו לב מבין להבין כל דבר ודבר על בוריו, ועוד בן יהויד"ע שיהיה לו דעת שלם בן דעת ומיושב, ועוד בן איש ח"י כשיגיע לכלל איש בן ח"י שמונה עשר שנה שהוא ח"י ומרגיש בכל דבר בעל הרגשה לבו חי להרגיש בחוט השערה, רב פעלים וגו' ר"ל אזי ראוי לתת לו סמיכה ולקרות לו רבי, זהו מה שנראה לנו, השם יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות אמן:
אחר כך ראיתי בספר הרב ש"ך מדפוס חדש שיש בו כמה תוספות דפוס לעמבערג דף ר"מ שהעתיק כמה חידושים ונקראו "יפה לבדיקה" שהעתיק באות דל"ת וז"ל ראוי לחכם שלא ליתן כתב קבלה לשוחט אלא אם כן כבר הוא בן י"ח שנה שאז מן הסתם דעתו נכונה וידע ליזהר היטב וכו' ע"ש באות ב' כמה התנה על השוחט שראוי לשחוט ע"ש, ר"ח אייר שנת תרפ"ג פה אורן יע"א, כ"ד הקטן זעיר שם העומד לשרת ולכהן בתורת משה ובתורתן של ראשונים ואחרונים והשותה בצמא את דבריהם
דוד הכהן סקלי י"ץ
סימן ב
שאול נשאל דוד מאת ידידו אשר כנפשו חיבת עינו החכם משכיל על דבר ימצא טוב כי טובים דודיך מיינה של תורה הלא הוא כה"ר מסעוד אזולאי י"ץ) על מה שכתב מרן בשלחנו הטהור ביו"ד סימן י"ט סעיף ו' וז"ל המברך על דעת לשחוט חיה אחת ואחר כך הביאו לו יותר יכסה דם הראשון ויברך עליו ויברך על השחיטה שניה ולא על הכיסוי, והני מילי כשהביאום לו קודם שבירך על כיסוי הראשונה, (הגה וי"א דאם הביאו לו ממין הראשון ששחט וכו' ע"ש), והוקשה לו לשון מרן ז"ל דכתב וה"מ כשהביאום לו קודם שבירך על כיסוי הראשונה שדברים אלו נראים כשפת יתר שהרי מלשונו הראשון דכתב ואחר כך הביאו לו יותר יכסה דם הראשון ויברך וכו' מובן שהובאו לו קודם שיכסה, ואני מוסיף על דבריו ונושא ונותן בזה ואומר, ואם נחית לדיוקא שאם הביאו לו אחר ברכת כיסוי וכמו שסיים בה רבינו ב"י ז"ל בספרו ב"י וז"ל אבל אם בירך ואחר כך הביאו לו יותר ודאי צריך לברך על כיסוי השני דזה נמלך הוא וכן נראה מדברי הסמ"ג והרא"ש עכ"ל ע"ש, קשה דגם הדיוק הזה פשיטא הוא שאם בירך ואחר כך הביאו שלא היה בדעתו בשעת הברכה ודאי צריך שיברך אחר כך על מה שיביאו שלא היו בכלל הברכה והרי כבר השמיענו זה בענין ברכת השחיטה שאם אחר שבירך ואחר כך הביאו לו שצריך לברך על מה שיביאו אחר כך ומאי שנא ברכת שחיטה מברכת כיסוי, ועוד דנראה מדברי רבינו ב"י שהיא רפיא בידיה ולהכי הוצרך לומר דכן משמע מדברי הסמ"ג והרא"ש, ובאמת לכאורה שדבריו ודינו פשוט שכן הוא עד שאין צריך לאומרו כדאמרן והוא ז"ל הוצרך לקיום שלו מדברי הסמ"ג והרא"ש אתמהא, דלמה הוצרך בדבר שנראה פשוט כזה כמ"ש להסתייע מדברי מי שגדול, והנראה לומר בזה הוא דהנה מוכח מדברי מרן ז"ל ומלשונו דגם במברך על דעת לשחוט חיה אחת דסעיף הזה אם בירך וקודם ששחטה הביאו לו יותר ואם כן הרי עדיין לפניו מאותו המין ועדיין קבוע הוא לשחוט דינו בזה כדין מי ששוחט הרבה שהיו לפניו ובירך על השחיטה ואחר כך הביאו לו עוד דסעיף ז' בסמוך דפסק מרן שם שאם יש עדיין מאותו המין שהיו לפניו כשבירך אין צריך לחזור ולברך על אותם שהביאו ע"ש, גם בכאן שהיה דעתו על חיה אחת הדין כן אם הביאו לו עוד יותר אחר שבירך וקודם ששחט ועי' בש"ך שם ס"ק י' דכתב וז"ל וה"ה אם היה לפניו אחד ולאחר שבירך קודם ששחט הביאו לפניו אחרות אין צריך לחזור ולברך וכן מוכח בב"י עכ"ל ע"ש, והוא הדין הכא בדעתו על חיה אחת כמ"ש, וכן מוכח מלשונו דסעיף זה שדקדק בלשונו וכתב ואחר כך הביאו לו יותר יכסה דם הראשון וכו' ולא קאמר ישחוט הראשון ויכסה את דמו ויברך עליו וכו' משמע שהביאו לו עוד אחר הברכה והשחיטה אזי קאמר יברך על השחיטה שניה אבל אם הביאו לו אחר הברכה וקודם השחיטה אין צריך לברך על מה שהביאו לו יותר וכדין הרב שפתי כהן הנזכר, ועל זה קאמר מרן ז"ל כאן דבברכת הכיסוי אין דינה כברכת השחיטה ולהכי כתב והני מילי כשהביאום לו קודם שבירך על כיסוי הראשונה אבל אם בירך ואחר כך הביאו לו יותר ודאי צריך לברך על כיסוי השני דזה נמלך כמ"ש ב"י ז"ל ור"ל שאם בירך על כיסוי וקודם שכסה הא' הביאו לו עוד יותר וא"כ הרי עדיין יש מאותו המין לפניו אפי"ה יש לברך על כיסוי השני וטעמא נ"ל שדוקא בברכת שחיטה שאינו מחוסר מעשה אחר שמיד כשישחוט זאת ישחוט האחרת ומעשה שלהן שוה ואין הפסק ביניהם במעשה אחר שאין ביניהם כלום אבל בברכת הכיסוי הגם שהיה עדיין מאותו המין לפניו שהרי עדין לא כיסה הראשונה מ"מ אלו שהובאו לפניו עדיין מחוסרים מעשה הוי ואחר שיכסה את הראשונה עדיין אלו לא באו לכלל כיסוי שעדיין הם בחיים חיותם וצריכין מעשה שחיטה שהוא מעשה גדול ואז נכנסים בסוג חיוב הכיסוי אם לא אירע פיסול בשחיטתן וא"כ מופלגים הם הרבה מן הראשונה ולפיכך צריכין ברכה אחרת אדעתא דכולהו הני כיון שלא היו לפניו בשעת ברכה של ראשונה אבל אם היו לפניו הגם שמחוסרין מעשה שחיטה כיון שמכוין להדיא עליהם פוטרתן ברכה של ראשונה ודוק:
עוד נראה לי לומר דכונת מרן ז"ל לומר שאין לחלק בין ברכת השחיטה לברכת הכיסוי דבשניהם בעינן שיהיו לפניו בשעת הברכה ואם לאו צריך לברך פעם שניה על מה שהביאו לו יותר בין בברכת השחיטה בין בברכת הכיסוי משום דהוה סלקא דעתין לחלק ולומר שדוקא בברכת השחיטה הוא דבעינן שיהיה דעתו בשעת הברכה על מה שיביאו לו משום דבשחיטה בעינן כונת השחיטה אבל אם לא נתכון לשחוט הגם ששחט כדינו לא מתכשרא בשחיטה זאת כגון אם נפלה הסכין ושחטה דלא מיקרי שחיטה כיון שלא נתכון לשחוט והוה סלקא דעתין לומר כיון דבשחיטה הצריכו כונה לשחיטה גם לברכת שחיטה הצריכו כונת ברכה לכל הנשחטים, ואם לא כיון לזה צריך לברך פעם שניה, אבל בענין הכיסוי דקימ"ל דלא בעי כונה שהרי קיימא לן כסהו הרוח אין צריך לכסות א"כ הוה אמינא דגם לענין ברכה לא בעינן כונה ולכן הגם שלא היו לפניו בשעת הברכה אם הובאו סמוך לברכה של ראשונה אותה ברכה פוטרתן דלא בעינן כונה, לכן הוצרך מרן ז"ל להשמיענו כזאת, והני מילי כשהביאום לו קודם שבירך על כיסוי הראשונה וכו' לומר שדין ברכת כיסוי כדין ברכת השחיטה ודוק:
סימן ג
מעשה בשוחט אחד ששחט עוף ובעודנו שוחט נענע העוף והגביה את ראשו והשוחט נבהל ונחפז והגביה את הסכין ותיכף ומיד חזר לשחוט ונזכר מיד ומשך את ידו והגביה סכינו ולא ידע אם חזר לשחוט במקום הראשון או לא כיון דשחיטה באותו מקום ממש, ואחר כך בדק ומצא שהקנה שחוט כולו והושט לא שחט בו כלל ונסתפקנו אם בשחיטה ראשונה כבר נשחט הקנה ובשחיטה שניה שחט במקום אחר, או שכבר נשחט בתחילה רוב הקנה ובשחיטה השנית השלים השחיטה וזה יש להתירו לדעת הש"ע יו"ד סי' כ"א ס"א או שיש לחוש דשמא בשחיטה ראשונה לא נשחט בקנה הרוב ושמא באותה שחיטה נגע ונקב בושט והגביה ידו קודם שהשלים הכשר שחיטה וחזר ושחט במקום הראשון ושהייה בעוף פוסלת בכל שהוא דקימ"ל כיש אומרים בתרא שכתב הש"ע סי' כ"ג סעי' ב' ע"ש:
תשובה הנה לכאורה נראה דיש להטריף מספק דשמא נעשה הספק בצד השלישי דספיקא דאורייתא לחומרא, ואחר ההתבוננות נראה שיש לדון ולהתיר בנדון דידן משום שיש כאן ס"ס המתהפך דשמא בשחיטה ראשונה נשחט הקנה כולו כאשר הוא עתה הוא לפנינו שחוט בשלימות ובשחיטה שניה חתך במקום אחר ואם כן אף אם תאמר דשמא בשחיטה ראשונה פגע בושט לא מיתסר דהכל נעשה בשחיטה אחת, ואם תימצי לומר שמא היה כצד השלישי שעתה בשחיטה שניה היא שהשלים השחיטה של קנה וחיישינן שמא נגע בושט בראשונה שמא קימ"ל כסברא שכתב מרן סי' כ"ג סעיף ב' סברא ראשונה דשהיית העוף כשהיית בהמה דקה, ואם כן אין כאן שהייה בנ"ד, הפוך בה ספק אי קימ"ל כמאן דאמר שהיית העוף במשהו או כמאן דאמר כשהיית בהמה דקה ואם תימצי לומר כמאן דאמר שהיית העוף במשהו שמא כבר נשחט העוף בשחיטה ראשונה ואין כאן שהייה כלל, ואפי' לדעת מור"ם ז"ל דסובר שאפילו נשחט רוב הסימן אם הגביה ידו לא יחזור וישחוט ואם חזר ושחט פסול אפילו בדיעבד הכא בנ"ד יש להתיר דדוקא אם ראינו שחזר לשחוט ולהשלים השחיטה בסימן אחד או במיעוט בתרא של סימנים והרי שתי שחיטות בסימנים לפניך בזה הוא שאסר מור"ם אבל הכא בנדון דידן יש ספק דשמא כל הקנה נשחט בשחיטה ראשונה ובשחיטה שניה שמא לא פגע כ"א בעור ובבשר המפרקת ולא נגע בסימן כלל דבזה גם לדעת מור"ם יש להתיר ודוק כך נראה כעת
אבל כד דייקת שפיר נראה שיש לדון ולומר שלא התירו בס"ס אלא בדבר שאין לו חזקת איסור וכההיא דספק זינתה תחתיו ספק לא זינתה ואם תימצי לומר זינתה תחתיו שמא באנוס כדאיתא בכתובות ט' ע"א ע"ש בזה דליכא חזקת איסור יש להתיר מכח ס"ס איסור דאורייתא. וכן ההיא דביצה ג' ע"ב דקתני וספיקא אסורה ואם נתערבה באלף כולן אסורות ע"ש ועי' תוספות התם ד"ה ואחרות באחרות דכתבו דלר"ת האי נתערבה באלף אאיסור עצמו קאי דהיינו אודאה, אבל בספק טרפה שנתערבה מותר מכח ס"ס ע"ש וכן לר"י הזקן דסבור דקאי אספיקא דוקא אם נודע לנו ספק טרפה קודם שנתערבה אזי יש לאסור הגם דאיכא ס"ס אבל אם לא נודע לנו הספק טרפה עד שנתערבה שבאים תרי ספיקי בבת אחת גם ר"י הזקן מודה שיש להתיר מכח ס"ס כמו שכתב רבינו ב"י ביו"ד סי' נ"ז בשם מצאתי כתוב ע"ש, ועי' שם בהרב דרכי משה ס"ק ט"ו ע"ש בכעין זה דליכא חזקת איסור הוא דיש להתיר מכח ס"ס אבל בדבר שיש בו חזקת איסור ודאי כהכא בנ"ד דקימ"ל בהמה בחזקת איסור אמ"ה עומדת עד שיוודע לך במה נשחטה כדאיתא בחולין ט' ע"א ובדף יו"ד ע"א בשוחט בסכין ונמצא פגומה דפליגי בה רב הונא ורב חסדא ע"ש עוד אמרינן התם שאמרו כל ספק בשחיטה פסול ואמרינן כל לאתויי ספק שהה אפילו לרב חסדא פסול ע"ש. עוד אמרינן התם בע"ב עובדא הוה וטרף רב יוסף עד תליסר חיותא ואפילו בקמייתא ועי' בש"ע יו"ד סי' ח"י סעי' י"א וא"כ יכולני לומר כיון שהיא בחזקת איסור אמ"ה עד שיוודע לך במה נשחטה ס"ס לא הוי ידיעה ועדין בחזקת איסור עומדת. וראיתי למור"ם ז"ל בסי' ק"י סעי' ט' שכתב וז"ל אבל אם היו שני ספיקות אם היה כאן איסור כלל ונודעו ב' הספקות ביחד מתירין ס"ס בכל מקום אפילו באיסור דאורייתא וגופו של איסור ואפילו היה לו חזקת איסור כגון עוף שבחזקת איסור עומד ונשבר או נשמט גפו ספק מחיים או לאחר שחיט' ואתמ"ל מחיים שמא לא ניקבה הריאה יש להתיר מכח ס"ס ע"ש. וא"כ יש למפשט בעיין וספיקן מדברי מור"ם ז"ל עליונים למעלה שבאו מפורשים שאם באו שני ספקות ביחד מתירין בס"ס אפילו במקום שבחזקת איסור עומד וא"כ בנדון דידן נמי נימא הכי דיש להתיר מכח ס"ס כנזכר לעיל הגם דהעוף יש לו חזקת איסור אבר מן החי. אלא שראיתי שדברי מור"ם הנ"ל אינם מוסכמים עם דברי מר"ן ז"ל שהרי מרן ז"ל בסי' נ"ג סעי' ד' פסק שאם נמצא הגף שבור ואינו יודע אם קודם שחיטה נשבר או אחר כך טריפה ע"כ ושם נמי כתב והגיה מורם ז"ל דיש מכשירין מכח ס"ס ע"ש ואזיל לשיטתיה דסי' ק"י סעי' ט':
ובאמת צריך לדעת טעמו של מר"ן ז"ל בכאן למה אסר כיון שיש לנו ס"ס כמ"ש מורם והרי מצינו למרן ז"ל בסי' ק"י סעי' ט' דפסק דספק טרפה שנתערב באחרות כולן אסורות וכו' שכיון שספק הראשון היה בגופו והשני בתערובת אין להתירו בס"ס ע"כ משמע שאם שני הספיקות בגופו יש להתיר מכח ס"ס והכא בסי' נ"ג ס"ד שני ספיקות יש בגופו ולמה פסק שטריפה? וראיתי להרב פרי חדש בכאן סי' נ"ג ס"ק ט' דכתב דעסקינן דאיכא עוקץ כמ"ש הש"ך וליכא לריאה למיבדקה ואע"ג דאיכא ס"ס משום דספק מחיים מינכר ע"י בקי וספק הבא מחמת חסרון ידיעה וחכמה לא מיקרי ספק ע"ש, וכן כתב הרב ב"ח ע"ש, והרב פרי תואר ז"ל כתב שהריאה לפנינו ולא ידעינן למיבדקה אז הוי חסרון ידיעה ע"ש דבריו בס"ק ו', ולפ"ז בנדון דידן דאיכא ס"ס גמור ולא הוה ביה חסרון ידיעה כ"ע מודו שיש להתיר משום ס"ס כאשר נתבאר:
אלא שעדין יש לומר דלא כתב מור"ם דגם ביש חזקת איסור כגון עוף שבחזקת איסור עומד ואפילו הכי יש להתיר מכח ס"ס אלא באם השחיטה היתה כדת וכהלכה אלא שהספק בענין אחר כגון נשבר הגף דלא ידעינן אי קודם השחיטה או אחר שחיטה שאדרבה יש לומר בהמה בחזקת בריאה עומדת הגם שהיתה לה חזקת איסור אמ"ה מ"מ הרי לפנינו שור שחיט כדין וכהלכה בזה הוא שיש להתיר מכח ס"ס הגם שהיתה לה חזקת איסור שהרי ודאי נשחטה אבל בנ"ד שהיא עומדת בחזקת איסור אמ"ה ואתה בא להוציאה מאיסור זה מכח שחיטה והרי השחיטה מסופקת ואנן קימ"ל כל ספ' בשחיטה אסור עד שיוודע לך במה נשחטה ולהכי כיון דלא ידעינן בבירור שנשחטה כראוי נראה שאין להתירה מכח ס"ס, וחזיתיה להרב ט"ז בסימן ק"י דיצא לידון ולחלק כמו שחילקנו אנן בענ"ד אלא שהוא ז"ל סובר שדעת מור"ם גם בשחט בסכין בדוק ולאחר שחיטה נמצא פגום דהספק אירע בשחיטה ונתערבה אחר כך בין בהמות אחרות מתיר מור"ם מכח ס"ס דשמא אינה זאת ואת"ל שהיא זאת שמא נשחטה כדינה ואע"ג שהיתה קודם שחיטה בחזקת איסור כך הוא סובר בדעת מור"ם והוא ז"ל חולק על מור"ם בזה ופסק דבספק שחיטה יש לאסור כיון דהספק הוא אחר כך בשחיטה עצמה אם נעשית כראוי ולהוציאה מחזקת שלא נשחטה אין מועיל ס"ס ואפילו בספיקי טובא כיון דבאותו איסור עצמו שהיה קודם לא יצתה ממנו בודאי אבל אם החזקה של איסור מחמת דבר אחר דהיינו שהיה לה חזקת אמ"ה ונשחטה כראוי רק שיש ספק מחמת דבר אחר כגון שנתערב תחילה ואחר כך נתערב בתערובת אחר ודאי מהני ספק ספיקא ע"ש ועי' באר היטב שם ס"ק ל' ע"ש, ולפי המבואר יוצא לנו דגם בנדון דידן נמי הגם שיש ס"ס כמו שכתבנו מ"מ אין לה היתר כיון דעדין לא יצתה מחזקת אמ"ה מתורת ודאי אלא מתורת ספק ולהכי יש לאסור, אכן אחר העיון הישר נראה הא דידן עדיפא מדידהו דדוקא התם בנמצא הסכין פגום אחר השחיטה והרי שור שחוט לפניך שהריעותא לפנינו שאיתרע חזקת הסכין להכי לא מהני בה ס"ס להוציא הבהמה מחזקת איסור אבר מן החי בזה הוא שדברו ואמרו דלא מהני בזה ס"ס אבל בנ"ד דליכא ריעותא לפנינו כלל שהרי לא נודע לפנינו שום ריעותא יכולנו לומר שיש להתיר מכח ספק ספיקא בין לדעת הש"ע בין לדעת מור"ם כיון שיש לנו ס"ס גמור הוי כידיעה שנודע לנו במה נשחטה ותצא מחזקת אבר מן החי, ועוד דהכא בנ"ד יש תלתא ספיקות להיתרא חדא דשמא נשחט העוף כהלכתו בשחיטה ראשונה כמו שהוא שחיט עתה לפנינו ואם כן אין כאן שהייה כלל דשמא שחיטה שניה לא עבדא כלל אלא בעור ובשר ולא בסימנים כלל, ואם תימצי לומר שלא שחט מתחילה אלא מקצת קנה ואחר כך השלימו בשחיטה שניה שמא בשחיטה ראשונה לא נגע בושט שהרי מצאנוהו שגיא כח ועדין שלם וקימ"ל אין שהייה בקנה, ואם תימצי לומר דשמא נגע בושט בשחיטה ראשונה שמא קימ"ל כמ"ד דשהיית העוף כשיעור שהיית בהמה דקה כדעה קמייתא שכתב הש"מ בסימן כ"ג סעיף ב' והגם שהט"ז כתב שאפילו בספיקי טובא אין להתיר במקום שיש ספק בשחיטה וכן הוא דעת הרב משאת בנימין סימן ל"ח ע"ש, הרי כתבנו דלא כתב כן אלא באם הריעותא לפנינו כההיא דנמצא סכין פגום ועוד שהרי מצינו להרב שפתי כהן שמתיר בהיכא דאיכא תלתא ספיקות כמ"ש בדיני ס"ס שלו בסימן ק"י בדין כ"ח אות ל"ב וז"ל מיהו היכא דאיכא תלת ספיקות אפילו הו"ל חזקת איסור וכמו שנתבאר בדין כ"ח וכו' ע"ש, (ועדין יד הדוחה נטויה לומר דלא כתב הש"ך בתלתא ספיקות מותר אפי' הוה ליה חזקת איסור אלא כהאי גוונא שכתב הוא ז"ל) וז"ל בסימן כ"ח מ"מ היכא דאיכא ספק ספיקא בלא הספק הראשון ודאי דשרי דלא יהיה אלא גופו של איסור דמותר מספק ספיקא וכו' והוא פשוט בעיני וכו' ע"ש, ובסימן כ"ח מיירי בספיקות של שחיטה כאשר יראה המעיין בדבריו באות הקודם דהיינו באות כ"ז ע"ש:
והרי הראיתיך בעיניך שאפילו בכעין נדון דידן שהספיקות בשחיטה אם תלתא ספיקות נינהו יש להתיר והגם דהתם ריעותא של סכין לפנינו ואפילו הכי התיר הרב בשלשה ספיקות וכ"ש בנדון דידן שאין לנו ריעותא לפנינו דיש לדון ולומר דגם המחמירים בספיקי דשחיטה דאפילו בספיקי טובא אסרי היינו באיכא ריעותא והרי שור שחוט לפנינו, אבל בליכא ריעותא לפנינו גם הם יודו ויברכו וישבחו סברא זו. וצופה הייתי להרב פרי חדש בכללי ספק ספיקא שלו אות ט"ז שחלק בכל זה על הט"ז והש"ך ומסיק וז"ל סוף דבר הכל נשמע דאף בס"ס דסותר החזקה כיון דאיכא תרי ספיקי מהנו להתיר והרב ז"ל הביא לנו מתניתא בידיה מש"ס דפרק קמא דחולין דאמרינן רוב מצויין אצל שחיטה מומחין הן אלמא דאע"ג דאיתחזק איסורא דאבר מן החי אתי רוב ומפקיע ליה מחזקה וא"כ הוא הדין לספק ספיקא דינא הכי דמפקינן לה מחזקתה בתרי ספיקי והוכחתו מדברי הרשב"א ז"ל דסי' ת"א דכתב דספק ספיקא עדיף כרוב ואפשר דאלים היתרו יותר מרוב דהא ר' יהושע לגבי יוחסין פוסל בחד רובא ומכשיר ספק ספיקא כדאיתא בכתובות י"ג ע"א וי"ד ע"א ע"ש בדבריו:
ולפי דברי הפר"ח הא דאמרינן בחולין ט' כל ספק בשחיטה פסול מיירי דליכא אלא חד ספיקא ולכאורה תמיה דא"כ מאי קא משמע לן בספק שחיטה דנקט הא כל ספק בדאורייתא אסיר וכ"ש בספק שחיטה דיש לן חזקת איסור אמ"ה ובשלמא לרב הונא יש לומר דאתא לאשמועינן אפילו כגוונא דידיה דנמצאת הסכין פגומה אחר ששיבר בה עצמות שודאי עצם פוגם אפילו הכי לא תלינן בעצם אתי שפיר אלא לרב חסדא שמתיר בשיבר בה עצמות מאי איכא למימר ויש לומר דהכא אתא לאשמועינן שאם שחט א' מן הסימנים ונמצא השני שמוט ואין ידוע אם קידם שחיטה נשמט או אחר שחיטה פסולה מספק ולא אמרינן אם איתא דהוי שמוטה מקמי הכי הוה חזי ליה או מרגיש בו להכי אשמועינן דאפילו הכי פסול ועי' להרב באר היטב ביו"ד סימן כ"ד ס"ק י"ז מ"ש שם משם הט"ז:
העולה מדברינו אלה שלדעת מור"ם ז"ל והפר"ח מותר גם בתרי ספיקי ולדעת הרב ש"ך כיון דיש לן תלתא ספיקי מותר וגם לדעת הט"ז והרב משאת בנימין דאסרי גם בספיקי טובא בספיקי דאיכא בשחיטה משום חזקת איסור נוכל לומר דלא אסרי אלא בדאיכא ריעותא לפנינו אבל כי ליכא ריעותא אזלי ומודו דיש להתיר בס"ס וכ"ש בתלת ספיקי כנדון דידן ועמש"כ הש"ע סימן כ"א סעיף ג' שכתב וז"ל אבל אם הכל בצד אחד כגון שלאחר שהתחיל לשחוט מעט הניח זה המקום ושחט למטה או למעלה ממנו באותו צד צריך שיהיה הרוב במקום אחד וכשיש רוב אפילו במקום השני כשר וכו' ע"ש, ומשמע שדין זה נאמר גם בושט שהתחיל ושחט בו מעט ואח"כ שחט במקום השני אם לא שהה שיעור שהייה ודוק, כן נראה לי בעזרת הבורא ברוך הנותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה, וצור ישראל יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות היום ח"י לחדש אייר של שנת ישראל אשר בך אתפא"ר לפ"ק, פה אורן יע"א:
כה דברי הצעיר הדל עני ואביון והוא כהן לאל עליון
דוד הכהן סקלי י"ץ