אור ברסלב
קרית חנה דוד חלק ב אורח חיים › הלכות שבת

קרית חנה דוד חלק ב· רבי דוד כהן־סקלי

אורח חיים · הלכות שבת

הלכות ברכות פרטיות

סימן נא

הרב בית מנוחה לאיש טהור בדיני הוצאת ספר תורה למנחה אות ג' שרטט וכתב משם הרב קול אליהו שהוה עובדא שנמצא פיסול בס"ת שהיתה שריטה של דיו הולכת באויר ראשי השי"ן ומחברת אותם לשני ראשי השי"ן וזה נמצא בשחרית של שבת והוציאו ס"ת אחר ואחר כך בו ביום חזרו לראות פיסול זה ומצאו שאות השי"ן כתקנה ע"ש המעשה כיצד היה ומה היה ע"ש שמשמע מדברי הרבנים ז"ל שאם עבר אחד או שגג ותקנו בשבת אסור לצבור לקרות בו כדין המבשל בשבת בשוגג שאסור ליהנות ממנו אותו היום וע"ש שזה מוסכם אליבא דכ"ע, (א"ה אין זה מוסכם כי הג' חיד"א בחיים שאל חלק עליו מטעמא אחרינא ע"ש בספר בית מנוחה) ולי אנכי הצעיר דל וד"ך ואין כל נראה לי שאין זה ענין למבשל בשבת שאסור גם לאחרים שלא יהנה ממעשה השבת אבל הקריאה שקורין בס"ת בשבת אין כאן כ"א הנאת מצוה ומצות לאו ליהנות ניתנו וכמו שפסק מרן ז"ל בא"ח סימן תקפ"ו סעיף ה' וז"ל המודר הנאה משופר אדם אחר תוקע בו וזה יוצא י"ח והטעם משום דמצות לאו ליהנות ניתנו:

ונ"ל דגם לדעת הרז"ה ז"ל בפרק ראוהו ב"ד דף כ"ח דכתב וז"ל וקימ"ל כרבא דאמר מצות לאו ליהנות ניתנו וכו' דוקא בשופר של ר"ה שמצותו מן התורה אבל בחצוצרות בתעניות לא ע"כ, והטעם כיון שהיא מצוה דרבנן דוקא ולא מן התורה לא אמרינן בה מצות לאו ליהנות ניתנו, נראה דשאני התם דאדם יש לו הנאה מקול זמר של חצוצרות אלא משום דאינו מכוין להנאתו אלא לשם מצוה בזה אמרינן כיון שאינה מצוה מדאורייתא לא התירו לו הנאת זמר זה אבל הכא בקריאת התורה הכל הנאת המצוה אם מה ששומע התורה ומקיים בזה מצות תקנת חכמים או מה ששומע קריאת התורה גופה שהיא מצוה משום והגית בו יומם ולילה הכל מצוה ואין הנאה לגוף כלל בזה ודוק:

והגם שכתב הרב ב"י בסימן הנז' משם הגאון דהוא עצמו לא יתקע בו אפילו תקיעה של מצוה מפני שיש הרבה בני אדם נהנים כשהן בעצמם תוקעין עש"ב, נ"ל שאין לדמות קריאת ס"ת לתקיעה ולומר דגם הכא הש"ץ נהנה כשהוא קורא הגם שאין צבור נהנים לא דמי כלל שדוקא בשופר שקול התוקע יוצא מהשופר עצמו שהוא אסור בהנאה והתקיעה עצמה חכמה ומצד הוא יודע להוציא קול תקיעה יפה משופר זה שהוא אסור בהנאה והוא אסר עליו הנאת שופר והוא יש לו הנאה להכי אסור הוא עצמו לתקוע אבל הכא בקריאת התורה אין לו הנאה מס"ת אלא ראייה שהוא רואה בספר דברים שבכתב אותיות ותיבות התורה וההנאה שיש לו בקריאתו ובנעימות קולו היוצא מגופו ומעצמו ולא מס"ת, ועוד כיון דקול לו קול אליו אין לו הנאה מס"ת זה דהא אפשר להשמיע קולו בקריאת ס"ת אחר ומה לי הכא מה לי התם כיון שיש להם בבית הכנסת ס"ת אחר לית ליה הנאה בזה מיקרי וכדאיתא בחומ"ש בש"ע סימן ז' סעיף י"ב דפסק דביש ס"ת אחר אין כאן צד הנאה ע"ש ודוק, ושאני שופר שלא נדר משופר זה דוקא אלא משופר סתם דמשמע מכל שופר, ועוד הרי קימ"ל קול ומראה וריח אין בהם משום מעילה דלא מיקרי הנאה כדאיתא בפסחים נ"ב ע"ש אלא דיש לדחות דאיסורא מיהא אית בהו, ועוד דסברת הגאון שסובר שהמודר הנאה הוא בעצמו אינו יכול לתקוע אינה מוסכמת שהרי הרמב"ם חלוק עליו כמ"ש הרב שדי חמד בדברי חכמים סי' ג' ע"ש, ועוד נ"ל לומר דעד כאן לא קאמר הגאון ז"ל שאם יש לו הנאת הגוף מלבד המצוה אסור היינו דוקא באיסורי הנאה דאורייתא כגון איסור נדרים אבל איסור הנאה דרבנן כגון הא דדימוהו למבשל בשבת דאסרוהו רבנן ליהנות ממנו בו ביום מי שמעת ליה, ועוד אי שמעת באיסור עולם כגון הא דנדרים, תשמע באיסור שעה שהוא דוקא ליומו:

ודע דהכא בנ"ד גם אי מדמינן ליה למבשל בשבת איסור הנאה דידיה אינו אלא מדרבנן שאסרו ליהנות ממנו וכיון דהמצוה גופה דקא עביד דקרית לה הנאה אינה אלא מדרבנן דתקנת עזרא לקרות בתורה במנחה בשבת בס"ת ולהכי אליבא דכ"ע אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו עי' להרב שדי חמד בדברי חכמים סימן ג' אות ו' ואות י"ג, ועוד נראה לי דמעיקרא אין דמיונו עולה יפה למבשל בשבת שדוקא במבשל קנסו שלא ליהנות ממנו משום דעבר על איסור תורה שבשל בשבת להכי קנסוהו רבנן שלא ליהנות ממנו אבל אי לא קא עביד כי אם איסורא דרבנן כי הכא שהדיו שבין ראשי השי"ן שאין בו מוחק שיעור שתי אותיות וזה המקום שמחק ממנו הדיו אין ראוי אותו מקום לכתוב שום אות והוי כדין נפל שעוה או דיו על אות אחת שהמוחקו או מסלקו אין בו חיוב חטאת וכמו שכתב הרב תפארת ישראל בספרו כלכלת שבת בפירושו על המשנה אות ל"ג וז"ל נטף שעוה על אות אחת אסור לסלקו ואם על שתי אותיות המסירו חייב חטאת ע"ש, ודין דיו כדין שעוה כמו שהשוה אותם הרמב"ם הלכות שבת בפרק י"א הלכה ט' כלשון התוספתא ע"ש, וכיון שאין בו אלא איסורא דרבנן לא קנסינן ליה וכדאיתא בגיטין דף נ"ג ע"ב דקאמר תלמודא דרבי יהודה אדרבי יהודה לא קשיא כי לא קניס בדרבנן בדאורייתא קניס ע"ש, וקימ"ל כרבי יהודה עי' שבת ע"ה ע"ב ועי' בש"ע א"ח סימן ש"מ סעיף ג' ע"ש, וכיון דאין איסורו כי אם מדרבנן הוי כמעשר בשבת דאיסורו מדרבנן דקימ"ל המעשר בשבת בשוגג יאכל במזיד לא יאכל כדאיתא בגיטין נ"ד ועי' ברש"י שם ד"ה ואנן ניקום ונקנסיה וד"ה המבשל בשבת איסור שבות דרבנן וכו' דקאמר דמצי לשנויי הא מני ר' יהודה היא דלא קניס בדרבנן ע"ש, אלא דלזה י"ל דבר הבא מחוץ לתחום שאסרו למי שבא בשבילו אפי' בי"ט דליכא אלא איסור תחומין יוכיח שאף שאיסורו אינו אלא מדרבנן למ"ד איסור תחומין מדרבנן גם בי"ב מיל:

אלא דאפשר לדחות ולומר דהא דקאמר דאם נטף על אות אחת אסור ר"ל אסור מדאורייתא אלא דלית ביה מלקות כמו חצי שיעור דקימ"ל כרבי יוחנן דחצי שיעור אסור מן התורה אלא שאין בו חיוב חטאת ונימא דגם באיסורי שבת הכי הוי ובאמת במחלוקת היא שנויה בדעת הרמב"ם ז"ל אם גם באיסורי שבת אמרינן הכי שחצי שיעור אסור מדאורייתא או לא עי' להרב שדי חמד בקונטריס הכללים מערכת חי"ת כלל דל"ת ע"ש בדרך ארוכה, וכן מצאתי בתוספות עירובין דף מ"א ע"א ד"ה לא הפסידו את מקומם וז"ל ולא דמי למבשל בשבת במזיד לא יאכל דהתם הוי איסור דאורייתא ע"ש, הרי לך דבאיסור דרבנן לא קנסינן ולא תקשה לך מהמעשר בשבת דבמזיד לא יאכל דהא אוקמוה בש"ס (ביצה י"ז) דאית ליה פירי אחריני אבל עבר ואפה בי"ט מותר בשבת ועי', ש"ע א"ח סימן תקכ"ז סעיף כ"ג:

וכן נמי אין לאסור משום מצוה הבאה בעבירה דס"ת עיקר הוצאתו וקריאתו בשביל הצבור ולא בשביל הש"ץ או אדם אחר שעשה עבירה וא"כ הצבור לא עשו עבירה ולא אסרו אלא לעושה עבירה וכמי שכתב הרב ב"י בא"ח סימן תרמ"ט משם הרב ארחות חיים וז"ל כתב א"ח לולב הגנוב והגזול יש פוסלים אותו כל שבעה (והיינו משום מצוה הבאה בעבירה) מיהו דוקא לגנב ולגזלן עצמו אבל לאחרים כשר בשאר הימים עכ"ל, וכן מצאתי ג"כ בהרב עושה שלום מערכת מ"ם משם הרב שרשי הים וז"ל הא דאין לברך על מצוה הבאה בעבירה דוקא כשהמברך הוא עצמו עשה עבירה אמנם במילת ממזר שבית דין המברכים והם לא עשו עבירה יכולים לברך ע"ש:

עוד הביא לנו הרב הנז' משם הירושלמי בדין קורע בשבת דיצא ידי קריעה ואותיב ליה בש"ס ממצה גזולה דהיא מצוה הבאה בעבירה ואינו יוצא בה ומשני לה הש"ס בירושלמי תמן גופה עבירה ברם הכא איהו דקא עביד עבירה ע"ש, ועי' להרב חק יעקב בסימן תנ"ד סעיף ד' מה שכתב על מי שהוציא מצה מרשות הרבים לרה"י דכתב דיוצא בה ידי חובתו בפסח וכתב הטעם דהוא הוא שעשה עבירה ולא המצה גופה בעבירה וכתב ומ"מ מי שמוציא אותה אם אסור לו לאכול עי' לעיל סימן שי"ח וסימן ש"ז עי' באר היטב בסימן תנ"ד סק"ד עיי"ש, וא"כ הכא נמי בנ"ד בענין הס"ת, הס"ת נעשה כולו בכשרות הכל כאשר לכל אלא דאחר כך נתחברו שני ראשי השי"ן ואיהו הוא דעבד איסורא במה שהעביר בשבת הדיו שיש באותה האות דוקא ולכן נראה אי משום הא אין איסור לקרות בו בשבת, וספר קול אליהו ז"ל וספר חיים שאל ז"ל אינם מצויים בידי לראות בספרן של קדושים הנ"ל תוכן סברתם וראייתם:

ונ"ל עוד שאין לאוסרו משום שלא היה מוכן בבין השמשות לקרות בו בצבור ובשבת נתקן והוי כעין נולד והוי כעין קרן שעשאו שופר דהוי נולד עי' בש"ע או"ח סימן תקפ"ו סעיף כ"ב ועי' להרב מ"א שם ס"ק כ"ה ובבאר היטב שם ס"ק י"ז, אין זה כלום חדא דשאני שופר דמעיקרא קרן והשתא שופר אבל הכא בענין ס"ת מעיקרא ספר והשתא ספר ועוד שגם התם בשופר שנעשה ונתקן בשבת פסק מרן שמותר לתקוע בו אלא מפני שהרב מגן אברהם שם ס"ק כ"ה כתב וז"ל ומיירי שעשה מקרן שלו דלא הוי נולד משום דגומרו בידי אדם ע"ש דמשמע ראי קרן של ישראל הגם שהגוי הוא שתקנו אית ביה נולד להכי צריכין לטעם הראשון שכתבנו ודוק:

ונ"ל עוד שאין לאוסרו אפילו לקריאה בחול מהא דכתב הרב יהודה בן הרא"ש ז"ל והביאו הרב ב"י ביו"ד סימן רמ"ו סוף הסימן וז"ל ואולי אם נקדר לא היה מסלקה מ"מ כיון שנעשה בה עבירה טוב להחליפה ע"כ ע"ש, וא"כ היה נראה דגם כאן טוב להחליף היריעה הזאת, זה אינו דלא כתב זה הרב אלא באם היה בו שתי אזכרות דלא יתכן לו שום תיקון אלא בעבירה אבל בנ"ד היה יכול לתקנו בלתי עבירה להמתין עליו עד החול ולתקנו וכמו שכתבתי בח"א ה' תפלין סי' ו' וה' ס"ת סי' כ"א ע"ש ועו' להרב חתם סופר חלק יו"ד סימן רע"ז:

ועוד דלכאורה דלא דמי תיקון אות אחת בכל הס"ת שתת' למי שמבשל דשאני המבשל דבכל גוף התבשיל איתעביד איסורא שנעשה מלאכה בכל התבשיל ולכך אסרו התבשיל דאיתעביד איסורא אבל כאן בס"ת לא איתעביד איסורא בכל מה שכתוב בו אלא באות אחת אפשר דבזה לא קנסו שיאסור עליו את כל התורה כיון דלא איתעביד איסורא בכולה ודוק, ועוד דאפשר דלא דמי למבשל בשוגג שאסרו בין לו בין לאחרים היינו באכילה אבל מי יאמר דאסרו גם בהנאה כי הכא דליכא כ"א הנאה:

סימן נב

בסדר תפלת מנחה של שבת השמיטו רבותינו ז"ל מתקני התפלות שיר שבת ישמחו במלכותך שומרי שבת וכו' ולא ידעתי טעם למה דלמה נשתנית תפלת מנחה מכל תפלות של שבת שבכולם אומרים השבח הנורא הזה ובמנחה השמיטוהו כי קרא שמט"ה בכל הסדורים:

ואחר ההתבוננות נ"ל לומר הטעם הוא זה כי מה שאנחנו אומרים ישמחו במלכותך היינו מלכות בית דוד דדוד מדתו היא המלכות כידוע ודוד נסתלק במנחה של שבת וראוי להתאנח בעת הזאת על מיתת הצדיקים וכמ"ש הרב סדר היום דמשום זה תקנו רבותינו נוחי נפש סדר צווץ, ולכן אין ראוי לומר בשעה זו ישמחו במלכותך:

ואחר כך ראיתי להרב חמדת ימים בחלק ראשון לשבת בפרק ט"ו דף צ"ט ע"ב שכ' וז"ל וכתב האור המופלא רבינו האר"י ז"ל שטעם שאין אומרים ישמחו במלכותך במנחה מפני שאין לכבוד הדר המלכות שמחה בהיות דודה למעלה בדיקנא והיא נשארה למטה עם יעקב בלי זווג, ע"כ, עיין שם:

עוד נ"ל לומר הטעם ע"פ דברי הזוהר דפרשת ויקהל דף ר"ה ע"ב וז"ל ודא איהו חדוה דאורייתא דלעילא תורה שבכתב דחדי באורייתא דלתתא תורה שבעל פה ואתחברו דא בדא כיון דאתחברו כחדא בעי בר נש לאכללא בההוא חדיה לעמא קדישא ישמחו במלכותך שומרי שבת וכו' עכ"ל ע"ש, אם כן שמענו מזה דעיקר השמחה היא של תורה שבכתב עם תורה שבעל פה, ובמנחה של שבת כתב הזוהר לעיל בפרשת תרומה דף קנ"ו ע"א מאן חמי תרעין דבי מדרשא דמשה דננעלו דלא ננעלו אחרנין כולהו, אורייתא דמשה עציבא עליה בההוא זמנא מאן לא עציב בגין כך כל תרעי דבי מדרשי ננעלו וכו' ע"ש, דלפי המבואר עמד טעמו בו, טעמו וראו כי טוב וק"ל, כ"ד אדר א' תרפ"ט:

סימן נג

מעשה אירע בשבת פרשת נצבים שנת תרפ"ז ז"ך לאלול בבית הכנסת הגדולה ה' ישיג גבולה שלאחר שעלה הקורא ששי וסיים הש"צ עמו הפסוק כי קרוב אליך הדבר וגו' ובלבבך לעשותו קרא הש"ץ להעולה השביעי בשם סמוך טעה וקרא לו קריאה חדשה מפסוק ראה נתתי לפניך וכו' וטעה עוד וקרא עמו עד פסוק העדותי בכם היום וגו' והיה בדעתו שנשאר עוד בפרשה ג' פסוקים ורצה לפסוק שם ואחר כך יסיים הפרשה עם העולה השביעי שהוא קנה שביעי וזכה שרוצה לומר קדיש אחר סיום קריאת התורה שיש לו היום פקודת השנה על קרובו וכבר זכה בעליית שביעי בהכרזה ולא ירצה למחול בעליה זו ואמרנו להם שצריכים לסיים הפרשה עם העולה סמוך כיון שלא נשאר בפרשה אלא ב"פ ואין משיירין בפרשה פחות מג"פ, עוד אמרנו להם שלא יאמרו קדיש עד שיעלה המסיים שכבר זכה בעליה זו כדי לומר קדיש על קרובו, ויעלה ויחזור ויקרא ממה שקראו העולים לפניו כמו שפסק מרן ז"ל בסי' רפ"ב וז"ל מותר לקרות עולים הרבה אע"פ שקרא זה מה שקרא זה וחוזר ומברך אין בכך כלום עכ"ל, והגם שכתב מור"ם שם בהגה וז"ל ויש אוסרים וכן נהגו במדינות אלו חוץ מבשמחת תורה וכו' ע"ש, אנן בדידן נהגנו כדעת מרן, ועוד נראה דגם מור"ם מודה בנ"ד שדוקא ביכול לקרות מחדש הוא דפליג מור"ם אבל אם אין יכול לחדש בה דבר מודה גם מור"ם מידי דהוה אקריאת פרי החג משום דלא אפשר כמ"ש מרן בסימן קל"ז סעיף ו', ואף למש"כ מרן ז"ל שאם לא קרא אלא ב"פ מקריאה חדשה אינו עולה מן המנין וז"ל הקורא בתורה ראשון וקרא השני מה שקרא הראשון אם הוסיף על מה שקרא הראשון ג"פ או שנים במקום דלא אפשר אותו שני עולה מן המנין ואם לאו אינו עולה מן המנין חוץ מפרי החג משום דלא אפשר עכ"ל, שתי תשובות בדבר חדא דהכא נמי שכבר נשלמה הפרשה וא"א לקרות עוד מפרשה אחרת הו"ל כפרי החג דלא אפשר כלל להכי אליבא דכ"ע יכול לחזור ולקרות מה שקראו הראשונים ועולה מן המנין, ועוד דהכא בנ"ד שאני שכבר יצאנו י"ח בעליית ז' גברי שקראו והביאו מן החדש ואלו שעלו אחריהם וקורין מה שקראו הראשונים הם הנקראים נוספים כפי האמת שהרי הם הנוספים שבמנין שקבעו לנו חז"ל ולא תליא בשם שנתן להם הש"צ שקרא סמוך וראיה ממה שמצינו בענין מעשר בהמה שאם מנה ט' וכשבא לומר עשירי לא קראו עשירי אפ"ה הוי עשירי כיון שלמנין הוי עשירי אפילו שלא קראו עשירי עיין בכורות נ"ח ע"ב דהכי איתא שם דאפילו לא קרא לי' עשירי ה"ז עשירי אבל אם אחר עשירי קראו עשירי לא הוי עשירי אלא משום דאתיא הלכתא ופירשה הכי ע"ש, ומשמע דאי לאו הלכתא לא הוה חל עליו קדושה הגם שקראו עשירי ועי' הרמב"ם ז"ל הל' בכורות פ"ז ה"א ובפ"ח ה"א ע"ש:

ודע הא דלא אמרינן להוי להקדיש מיד שסיים העולה לסמוך כשסיים הפרשה משום שזה שזכה להשלים הפרשה הוא דזכה בקנינו להקדיש קדיש על גומרה של תורה ואם תשיבני לומר דהו"ל להעלותו לומר קדיש אחר מי שעלה סמוך שהוא שסיים הפרשה, היינו טעמא משום דזה שקנה מצוה כדי לסיים הוא הפרשה ולהקדיש קנה עליית ס"ת עם ברכותיה ועם קדיש ולכן לא רצה בקדיש בלמוד בלא עלייה קריאת ס"ת היינו עיקר טעמנו בזה, ולא משום דחששנו ליכנס בספק פלוגתא אם צריכין להקדיש שני פעמים כמ"ש הרב בית מנוחה בדיני קריאת המפטיר בס"ת אות ז' דף קפ"ח ע"ב ועי' לו עוד דף ק"ע ע"ב אות י"ח, דאי מהא אין לחוש בנדון דידן דכולם יודו שאין צריך לחזור ולקדש פעם שנית שדוקא התם יש מצריכין להקדיש פעם שנית משים דאזי הוא שנשלמו מנין העולים וקדיש הראשון הוי בטעות ולא חשיב לכן יש להקדיש אחר שעלה השביעי ונשלם המנין של עולין מה שאין כן בנדון דידן מי שעלה לסמוך הוא השביעי למנין גברי ובו נשלמו מנין העולין ולכן היה מן הראוי לומר קדיש אחר קריאת הסמוך אלא הטעם הוא כמ"ש ודוק:

סימן נד

מדברי הזהר פרשת תרומה דף קנ"ו עא"ב משמע דביום שבת ממנחה ולמעלה אין לפתוח שערי בית המדרש ללמוד בחבורה וז"ל וע"ד ננעלו בשבת משעתא דמנחה ולעילא מאן תרעין ננעלו תרעין דבי מדרשא בגין לאדכרא למשה רעיא מהימנא דאורייתא אתבטלא בגיניה בההוא זמנא בי מדרשא אתבטל כ"ש אחרנין מאן חמי תרעין דבי מדרשא דמשה דננעלו, דלא ננעלו אחרנין כולהו אורייתא דמשה עציבא עליה בההוא זמנא מאן לא עציב בג"כ כל תרעי דבי מדרשי ננעלו ואצטריכו לצדקא ליה לקב"ה באורח שבחא, והיינו צדקתך כהררי אל תלתא אינון דאסתלקי מעלמא בהאי זמנא וכו' עש"ב, עוד לקמיה ז"ל כדין אתכניש כלא בהאי זמנא תורה שבכתב ותורה שבע"פ וע"ד בהאי זמנא ננעלו תרעי דאורייתא וננעלו תרעי דכל עלמא וכו' כד הוה כך גזרו כך וכד הוה כנישו יתיר דחדוה דתורה דבכתב ותורה דבעל פה בההוא זמנא עאכ"ו דאיצטריך למנעל תרעי דאוריי' בההוא זמנא ובגין כך וכו' עש"ב, ונ"ל דבחבורה מיהא דאית חדוה דאורייתא יתיר אין ללמוד ממנחה ולמעלה בשבת ודוק, אחר כך ראיתי למור"ם בא"ח סימן רצ"ב סעיף ב' שכתב כן מהאי טעמא כמ"ש הטור שם ע"ש, ועי' פרישה שם סק"ה ועיין להרב מג"א שם ולבאר היטב שם ע"ש:

סימן נה

נסתפקתי בענין אור נברא של החשמל הנקר' אלקטריסיט"י שנתחדש זה בזמננו ומעשהו כך הוא שיש בו שני חוטים של מתכת שיש בהם כחות נגדיים שזה הכח של חוט זה מנגד לכח שיש בחוט שכנגדו וכאשר יתחברו יתרים אלו שיש בהם הכחות אלו יצא מהם אור נברא הנמשך מהם ממקור האורה המיוחד לזה, ומלבישים אותם ומכסים אותם כדי שלא יגיעו זב"ז עד הקצה הראש השני במקום שרוצים להוציא האורה לפועל אז מגיעים הראשים זה לזה ויצא האור כי טוב. ואחד מאלו החיטין פוסקין אותו לשנים ובין הראשים המופסקין באייר שבין ראש זה לראש זה מכניסין באותו אויר מפתח שממלא אותו אויר שיהא המפתח הוא המחבר ביניהם ונעשים ע"י חוט אחד שהכח שיש בראש זה יכנס במפתח ומהמפתח יכנס לראש השני ע"י פגיעת המפתח שהראשים דבוקים עם צדדי המפתח שהוא ג"כ ממיני מתכות והמפתח המדבקם ומקשרם יחד הוא בעל ארבעה פנים שטחיים ובשטח אחד מדבקים בו קליפה של עץ או של חרס והמפתח יסוב דרך ימין ושמאל וכאשר יסוב ויבא ראש החוט כנגד שטח שיש קליפת העץ כנזכר יעמוד כחו ולא יכנס בגוף המפתח לימשך אותו הכח אל הראש השני שקליפת עץ עומדת נגד אותו הכח וכאשר יסוב דרך שמאל ויבא ראש החוט כנגד שטח של מתכת יכנס הכח ההוא ע"י פגיעת המפתח לצד ראש השני וימשכו הכחות עד מקום אשר יפנה הראש במקום קבוצם אשר יצא מהם כברק חצי האור הנברא בתוך הזכוכית המאירה אם בשבת מותר לסבב המפתח להוציא האורה או לסבב לבטל האורה, עוד יש להסתפק בו אם מותר לקרות לאורו או יש לאסור משום שאין קורין לאור הנר דגם זה בכלל?

תשובה נראה לי פשוט שיש לאסור לסבב המפתח בשבת שהרי אחר שנתבטל האור שיוציא מן הראשין היוצאים דחופין וכבה אורן עתה בסבובו ובמעשיו מקרב הראש השני אשר בלי כח אל הראש הראשון בעל כח ואור וישאב ממני הכח והאור ויתחדש האור מעתה ויוולד האור והוי כמקרב הפתילה אל הנר להדליקה בפגיעת שני הראשים במפתח של המתכת והוה ליה כמקיש אבנים זו עם זו להוציא מהם האור שזהו האור שנתחדש ע"י אדם הראשון כדאיתא בפרק מקום שנהגו דף נ"ד שבמוצאי שבת נתן הקב"ה דעה באדם הראשון מעין דוגמא של מעלה והביא שני אבנים וטחנן זו בזו ויצא מהן אור ופירש רש"י וטחנן טח והכה ושפשף זו בזו ע"כ ועי' ב"ח בא"ח סי' רח"ץ מה שהעתיק משם הירושלמי ע"ש וא"כ גם הכא בנ"ד דכוותה. וכן ג"כ כשיסבב ויביא הראש כנגד שטח המפתח שמלובש בקליפת עץ ויתבטל האור הרי זה מכבה בידו את האור ולכן אסור לפתוח ולסגור משום מכבה ומבעיר וע' בש"ע א"ח סי' רע"ז סעי' ב' דפסק מרן ז"ל שאסור לפתוח הדלת כנגד המדורה שהיא קרובה קצת אל הדלת אפילו אין שם אלא רוח מצויה ע"ש והוא ש"ס ערוך בשבת ק"ך ע"ש, והרי התם דגם שהיתה מדורה דולקת מ"מ אסור לפתוח כנגדה שהוא מוסיף להבעיר בשבת וכ"ש בנ"ד שע"י שפותח שעריו בסבובו למפתח מבעיר ומכבה ודאי אסור כן נראה לי:

ועל ענין לקרות לאורו בשבת לכאורה נראה שמותר שהרי טעמא דאסרו לקרות לאור הנר בשבת בפירושא אתמר משום שמא יטה והכא לא שייך הך טעמא, ואעפ"י שפסק מרן בסי' ער"ה סעי' א' אפילו אם גבוה עשרה קומות אסור משום דכשגזרו לא פלוג שאפילו שיהא אופן בתוך האופן שלא יבא לידי הטיה כגון זה שגבוה כל כך או בחור שבכותל אסור משום דלא פלוג נראה לומר דהיינו דוקא בנר דשייך בו הטיה כשיהא קרוב לפניו בזה הנר הוא דלא פלוג ואפילו אם יהיה גבוה מקום שאין יד האדם שולטת אסרו בזה. אבל בנ"ד דלא שייך בו הטיה כלל נ"ל דמותר ואין לאוסרו משום דלא פליג כמ"ש. ואין סתירה לדברינו אלה ממה שפסק מרן שם וכן נר של שעוה אסור ע"ש ושל שעוה לא שייך בו הטיה כלל ואפילו הכי אסרו עלינו ועל כרחיך משום טעמא דלא פלוג הוא הרי אפילו בדבר דלא שייך בו הטיה אסור משום דלא פלוג, זה אינו דהרואה יראה ברבינו ב"י בספרו הגדול דלא אסר בנר של שעוה משום לא פלוג אלא מטעמא דאית ביה והוא משום שלא יבא למחוט ולחתוך ראש הפתילה ע"כ ע"ש, וא"כ אדרבא משם יש להביא ראיה להתיר כמ"ש שהרי לא אסרה הרב משום דלא פלוג אלא מטעמא אחרינא שלא יבא למחוט. וא"כ דוקא התם בשעוה דיש חששא זו אסור אבל בנ"ד דלא שייך שמא יטה וגם לא שייך שמא ימחוט יש להתיר בשופי:

והנה על דברי הרב רבינו ב"י דאסר בנר של שעוה מטעם שלא ימחוט קשה לן על דבריו ז"ל דא"כ למה בש"ס לא אסרו מטעם זה דשייך בכל נר אפילו של שעוה והניחו טעם זה ואמרו טעם דשמא יטה דלא שייך כ"א בנר של שמן שאם יטה לה השמן יהיה מבעיר הוה ליה לומר שמא ימחוט דגם במחיטה הטעם שהוא מבעיר שבזה תודלק יפה והוה ליה מבעיר ועי' ביצה ל"ב ע"ב דקאמר שמוחטין את הפתילה בי"ט וקאמר לעדויי חושכא ופרש"י להסיר פחם המחשיך אורה ע"ש, הרי שע"י שמוחטה מתרבה אורה וא"כ הוה ליה מבעיר ועל כן קשה דבאמת למה בחרו בש"ס בטעם דשמא יטה יותר מטעמא דשמא ימחוט, וצריך לומר דבש"ס נקט מאי דעדיף וחמיר יותר דבהטיה יש הבערה יותר ממוחט, ועוד דהטיה קרובה ושכיחא יותר ממוחט, ולפי"ז גם בנר שקורין לאמפ"א שאין בו הטיה מ"מ יש לאסור משום שלא יסבב המפתח שלה ומעלה ומוריד לפתילה והוה ליה מבעיר ומכבה ולהכי גם בזה יש לאסור אבל בחשמל אין בו חשש מכל זה והחשש הוא שמא יסבבנה לכבותה ובזה לא חששו חכמים לכבותה מכל וכל שא"כ כל נר אסור להשתמש לאורה שמא יבא לכבותה הא אין עליך לומר דבר זה, ולפ"ז כל נר שיש בו טעם לאוסרו אסור אבל בלא טעם כי אם לומר לא פלוג לא אסרינן ליה מטעם זה ולא מהני טעם זה דלא פלוג כי אם בנר שיש בו טעם לאסור אלא שיש דבר המונע זה הטעם כגון שהוא גביה במקום שאין היד שולטת בו אזי אמרינן כיון דשייך בו טעם לאסור אם הוא קרוב אליך גם ברחוק אסרו בנר זה משום דלא פלוג בו אבל בנר שאין טעם לאוסרו אלא מהאי טעמא דלא פלוג לא אסרינן ליה כגון החשמל וכיוצא בו אין לאוסרו:

אלא שעדין יש להעיר על זה מלשון מרן ז"ל בש"ע הנז' בסימן ער"ה דכתב וז"ל ואפילו הוא גבוה י' קומות שאינו יכול ליגע אליו שלא חילקו חכמים בדבר ומטעם זה יש לאסור אפילו בעששית או קבוע בחיר וכן בנר של שעוה עכ"ל דמשמע להדיא מסדור דבריו שטעם נר של שעוה ג"כ משום שלא חילקו חכמים בדבר והוא כטעם איסור בנר הגבוה י' קומות ולפ"ז טעמו הוא שלא חילקו במה שאמרו אין קורין לאור הנר בשום נר שבעולם ואסרו כל אור של כל הנרות, ובאמת קשה שהרי בספרו הגדול ב"י כתוב ומפורש דנר של שעוה שאסור משום שלא ימחוט שהרב הגהות אשרי נסתפק בו אם יש לאוסרו או לא והוא ז"ל פשט איסורו מטעם שמא ימחוט ואיך בשלחנו הטהור אסרו משום שלא חילקו חכמים בדבר שלפ"ז יוצא לנו בכל נר הוא אסור מהאי טעמא:

ואשר אנכי אחזה לי ליישב דבריו שבש"ע עם דבריו שבב"י הוא זה ואין צריכין לומר שחזר בו, והוא דיש לומר שהרב ב"י הביא לנו דברי הגהות אשרי שנסתפק בנר של שעוה ועיקר ספקו הוא אי אמרינן דלא אמרו לא פלוג אלא בנר דשייך בו הטיה בקירוב בזה אמרינן שאסרו גם ברחוק כדכתבינן לעיל אבל בנר של שעוה דלא שייך בו הטיה ראוי להתיר או נימא נמי דלא פלוג ובכל אור נר אסרו חכמים זהו עיקר ספקי של הרב בעל הגהות אשרי ז"ל, ובא רעהו הרב ב"י וחקרו והניח הדבר כמות שהוא שבאמת ספקו של ההגהות ספק קבוע הוא לענין אור נר של אורות אחרות שאין בהם שום חששא לאוסרם אלא משום דלא פלוג אבל בנר של שעוה נהי דלית ביה חשש של הטיה מ"מ יש בו חשש אחר שמא ימחוט ויחתוך הפתילה וכל דבר שיש בו חשש איסור אסרו חכמים ונר של שמן אבוהון דכולהו שכיון שיש בה חשש איסור דשמא יטה אסרו גם אור נר אחר שיש בו חשש של איסור אחר אסור דמאי שנא איסור זה מאיסור זה ולהכי פשט הרב איסוריה לאיסור מצד אחר חוץ מאיסור דאית ביה דלא פלוג ותרתי איתנהו ביה לנר של שעוה ולכן כשבא לפסוק בש"ע דינו של נר של שעוה כתב הטעם הראשון משום דלא פלוג שהיה עוסק בו ואסר אפילו במקום שאין חשש של הטיה שהוא גבוה עשרה קומות סיים קמיה וכן נר של שעוה כטעם האשרי שהיה קודם לו בזמן מושיע ורב וכדי לכלול בזה גם באור נר דלא שייך ביה מחיטה משום דלא פלוג, ולפ"ז יוצא לנו דגם נר דנדון דידן אסור משום ספיקא דהרב בעל הגהות אשרי, ודברים אלו קרובים אל השכל שכל טוב כנים ואמתים שהרי רבינו ב"י לא הכריע ספקו של בעל הגהות אשרי ולא נשא ונתן בהם כלל להימין או להשמאיל אלא הניח הדברים כמות שהן ויצא לידון בדבר חדש לומר שדבר זה אסור הגם שלא יהיה טעמא דספיקא של בעל ההגהות:

האמנם ראיתי להרב הלבוש ז"ל שכתב וז"ל ואפילו אם גבוה י' קומות וכו' שלא חילקו חכמים בדבר ומטעם זה יש לאסור וכו' וכן יש לאסור בנר של שעוה אעפ"י שאין שייך בו הטיה יש לחוש שמא ימחוט ויחתוך ראש הפתילה עכ"ל הנה הרב סובר שטעם האיסור בנר של שעוה אינו אלא משום חשש דשמא ימחוט ולא משים דלא פלוג וכן דעתו בפשוט עד שהוצרך להוציא דברי מרן ממשמעותן שהרי כל אדם חזו בו שדברי מרן בש"ע הם היפך דברי הלבוש, ואפשר דגם הלבוש סובר דיש לאוסרו משום ספיקא דבעל ההגהות אלא דנקט טעם הפשוט דלית ביה ספיקא כלל כדעת הרב ב"י ז"ל בספרו הגדול:

וחזיתיה להרב עולת שבת בסימן הנז' סק"א שהעתי' דברי הלבוש ודחאם בשתי ידים וכתב שנראה לו הטעם הוא משום דלא חילקו חכמים להתיר בשום ענין בשבת אפילו במקום דלא שייך איסור כלל ומשום גזרה נר של שעוה אטו נר של שמן עכ"ל ע"ש, הרי ברור לפניך מקרא מפורש בדברי הרב כמו שאמרנו דנר של שעוה עיקר איסורו להש"ע הוא משום דלא פלוג וא"כ לפי דבריו בנדון דידן נמי יש לאסור:

והנה הרב עולת שבת לא העיר ולא הביא ולא הזכיר כלל מדברי רבינו ב"י בספרו הגדול שאסר בפשיטות נר של שעוה משום שלא ימחוט והוא ז"ל דחה טעם זה מהלכתא חדא ממעשים בכל יום שאומרים פיוטים בליל יו"ט אצל נר של שעוה, ועוד דלא מצינו שאסרו חכמים לקרות לאור הנר ביו"ט אפילו בביתו דשכיחי כלים שמחתך בהם הפתילה ע"כ וכל זה גרם להרב שהיה גורס בדברי הלבוש דחיישינן שמא יחתוך ראש הפתילה בכלי שזה באמת גם ביו"ט אסור לחותכה בכלי ולכך דחה הלכה זו מדין י"ט שלא אסרו בו מטעם גזרה זו, אבל אנן בדידן גרסתנו ונוסחתנו בלבוש כמו שהעתקנו את לשונו לעיל שלא כתב שלא יחתיך בכלי אלא שלא ימחוט ויחתוך ראש הפתילה והיינו בידו וכונתו במה שהוסיף ויחתוך אחר וימחוט הוא לפרש לנו מלת ימחיט לכך כתב ויחתוך כלשון חכמים בכל מקום כשרוצים לקצר בלשונם, ובידו נמי אסור משום שעל ידי שמסיר הפחם מן הפתילה מתרבה האור והוה ליה מבעיר בשבת כמש"ל

אי נמי משום דכשמסיר ראש הפתילה הוה ליה מכבה את הפחם שמסיר הגם שאין מתכוין מ"מ פסיק רישיה הוא וחייב לרבי יהודה שסובר מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה וכן פסק הרמב"ם כוותיה ועי' בתוספות בשבת דף מ"א ע"ב ד"ה מיחם שפינה ממנו מים ובתוספות כריתות כ' ע"ב ד"ה ס"ל כר"י, וזה אסור בשבת אבל בי"ט שהותרה הבערה ליכא איסורא במחיטה ולכך מוחטין את הנר כמ"ש מרן ז"ל בש"ע סימן תקי"ד ע"ש, וגם משום כיבוי אין לאסור בי"ט כיון שאין כונתו לכבות אלא להבעיר את הפתילה מותר לצורך ההבערה ועי' ב"י כאן בסי' רע"ח שהביא מחלוקת הפוס' אי קי"ל כר"י במלאכה שאצל"ג או כר"ש ע"ש:

אח"כ ראיתי להט"ז בסי' הע"ר ס"ק ב' שכ' וז"ל אין פירושו דבנר של שעוה אסור משום שלא חילקו חכמים דבזה היה לנו לומר שלא נאסר מעולם וכמ"ש בסמוך ע"כ ובסמוך כתב על מש"כ הש"ע שלא חלקו חכמים בדבר כתב בס"ק א' וז"ל אע"ג דאחר כך מצינו שחילקו כגון בין אחד לשנים וכו' היינו שיש חילוק מצד האדם שלזה מותר ולזה אסור ולא גזרינן אדם זה בשביל אחר אבל בחילוק שמצד הנר לא חילקו כיון שיש בו איסור כשהוא למטה לא נפקע האיסור אם מגביה או מסגירו בעששית דכיון שנאסר נאסר והוא האיסור עצמו משא"כ בחילוק של האדם אמרינן שלזה נאסר ולזה לח נאסר מטעם כן נלע"ד נכון ע"כ וכוונתו רצויה כמ"ש אנן בצד הראשון שדוקא בנר שיש חשש למטה וגזרו עליה לא חילקו בה בין למטה ללמעלה אבל באור נר שאין חשש בו לאוסרו אלא מטעם לא פלוג באור הנר זה לא אמרינן כמש"ל ועל זה קאמר הט"ז ז"ל בסעיף זה ס"ק ב' אין פירושו דבנר של שעוה וכו' דבזה היה לנו לומר בזה (ר"ל שאין בו חשש הטיה אפילו כשהוא למטה) דלא נאסר מעולם וכמ"ש בסמוך אלא האי וכן קאי ארישא דתחילה גזרו גם בזה משום שמא יסיר ראש הפתילה וכו' ונמצא שהוא מכבה כס' הב"י דלא כיש מי שמסתפק בנר של שעוה, ואין לומר א"כ גם בי"ט יהיה אסור לקרות פיוטים לאור נר של שעוה כיון דכיבוי אסור גם בי"ט, הא לא קשיא דכיון דכיבוי זה הוא בשביל שידלק היטב וכי היכי דמותר להבעיר בי"ט הכי נמי מותר לכבות קצת כדי שידלק שפיר וכו' ע"ש, שדבריו הם סובבים על דברי הרב עולת שבת ואזיל ליה בשיטת הלבוש והנה בענין כיבוי בי"ט דברי הרב מסכימים לדברינו שכתבנו בסמוך אבל בענין פירוש דברי מרן ז"ל במ"ש וכן בנר של שעוה פירש בענין אחר דקאי ארישא דגם בחשש זה חששו שמא ימחוט אבל בענין ספקו של הרב הג"א כתב דבזה היה לנו לומר בזה שלא נאסר מעולם ומדכתב בלשון הזה היה לנו לומר בזה שלא נאסר וכו' משמע שהוא מסתפק בזה כספקו של הרב בעל הגהות אשרי והוא כאשר דברנו אנחנו שכן הוא דעת הרב ב"י בספרו הגדול דאזיל ומודה לספקו של הרב בעל הגהות אשרי אלא דבנר של שעוה מפשט פשיטא ליה לאסור מטעמא אחרינא שיש חשש בי שמא ימחוט וכבר כתבנו דגם דברי הלבוש מתפרשים הכי, עוד ראיתי לו להט"ז בדיבור הנז' שהקשה קושיתנו על טעם הרב ב"י דכתב דחיישינן לשמא ימחוט דא"כ הוה ליה לתלמודא ליתן טעם זה בנר של שמן ולא צריך לשמא יטה דהוא אינו שייך אלא ביש שמן בנר אבל אם הפתילה לחוד שם שרי ולטעם ב"י אסור, וכבר אנן בענ"ד נשאנו ונתננו בזה וכתבנו מה שנראה לנו:

עוד כתב הט"ז באו"ד וז"ל ותו נ"ל דשל שעוה אין שם מלאכה שחייב בה מדאורייתא דהא אף אם תאמר שהוא מכבה מ"מ כיבוי זה אין צריך לגופו דדוקא במכבה להבהב הפתילה חייב כדאיתא בסי' הע"ר אבל כאן אינו מכוין רק להסיר המונע ההדלקה ופטור מן התורה אבל איסור יש ולא גזרו שמא יטה אלא במקום חיוב דאורייתא ועי' סי' רע"ח עכ"ל ושם בסי' רע"ח דחה דברי הרב ב"י שאסר בנר של שעוה משום שמא ימחוט והוא ז"ל כתב כמ"ש בכאן דכיבוי זה אינו חייב עליו משום דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה ולא רצה לפרש שמא ימחוט והוה ליה מבעיר ע"ש מה שדחה וכתב שאין לומר משום מבעיר דהא ההבערה איתא גם מתחילה רק שמסיר גם החושך וכו' ע"ש דכתב דספקו של בעל ההגהות הוא אם הלכה כר"ש דס"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה פטור עליה או הלכה כרבי יהודה דמחייב וכתב וא"כ לדעת רוב הפוסקים שזכרנו אין כאן חיוב מן התורה שפיר אמרינן דלא גזרינן לקרות לאורו וכו' ע"ש:

והנלע"ד כי הרב ב"י אינו מודה לזה וס"ל דאיסור מחיטה בין אי אמרת משום מבעיר בין אי אמרת משום מכבה יש חשש איסור תורה דהיינו אם הוא משום מבעיר הגם שההבערה איתא מתחילה אפילו הכי במה שמגדיל ומרבה ההבערה אית ביה איסור תורה וכמו שחששו להטיה הגם שההבערה איתא מתחילה הכא נמי לא שנא, ואם הוא משום מכבה הגם שהיא מלאכה שאינה צריכה לגופה הרב ב"י אזיל ליה בשיטת הרמב"ם דפסק כרבי יהודה במלאכה שאינה צריכה לגופה כדכתבנו לעיל וע' בב"י בסי' רע"ח ועי' שם בהרב מגן אברהם ס"ק א' ובסי' הע"ר ס"ק ג' כתב הרב משם הרב"ח דכתב בשם רש"ל דנהגו להקל לבדוק כלים וציצית ולקרות ההגדה בנר של שעוה דליכא למיחש שמא יטה וכו' ע"ש:

איך שיהיה לפי פירוש הט"ז בדברי מרן הש"ע דטעם איסור נר של שעוה הוא משום שלא ימחוט ומוכח מדבריו דהכא ודסי' רע"ה דלא אמרינן בזה לא פלוג רבנן שהרי הוא ז"ל כיון דסתר טעמא דשמא ימחוט בנר של שעוה לא אסר מיהא משום דלא פלוג וכן הוא דעת ב"ח משם רש"ל א"כ ודאי סוברים דספק זה דההגהות אזלינן ביה לקולא ככל ספק דרבנן דאזלינן ביה לקולא ולא אמרינן בזה לא פלוג כיון דלא שייך ביה איסור הטיה כדכתבינן לעיל א"כ לדידהו אור נר האלקטריסיטי יש להתיר לקרות לאורו בשופי דזה לא שייך בו גם חשש דשמא ימחוט. נמצא להט"ז ולהב"ח ולרש"ל ולהלבוש, אור נר האלקטריסיטי מותר לקרות לאורו ולהרב עולת שבת וכן הוכחנו אנן בענ"ד שמרן ז"ל אזיל ומודה בספקו דבעל הגהות אשירי דאפשר דאמרינן דלא פלוג גם בזה ובכל נר שבעולם אלא דבנר של שעוה סובר הרב ב"י דיש לאוסרו מטעמא אחרינא כדכתבנו כל זה לעיל א"כ האלקטריסיטי ג"כ אסיר:

וכאשר נבא להעמיק יותר נימא דאפשר דגם לדברי הרב עולת שבת אין לאסור משום דלא פלוג אלא בדבר הדומה לנר של שמן וטעמא כמו שכתב הוא ז"ל דלא חילקו חכמים להתיר בשום ענין אפילו במקום דלא שייך איסור כלל ומשום גזרה של שעוה אטו של שמן ע"כ וכיון דאמר הרב דמשום גזירה יכולני לומר דלא נסתפקו ההגהות לאסור משום גזרה אלא בדבר הדומה לנר של שמן באיזה צד כגון נר של שעוה שאינו מדליק עד שיהיה צלול ודומה בזה לנר של שמן שזה צלול וזה צלול בזה יש לגזור הא אטו הא, אבל באור נר האלקטריסיטי שאינו דומה לו כלל גם הרב יודה דלא גזרינן בזה אטו הא, ועוד שאור זה נתחדש דוקא בזמננו זה ולא הוי בכלל גזירתם שאמרו אין קורין לאור הנר ולכן יש להתיר גם להרב עולת שבת:

ודע שאם באנו להתיר אור החשמל לא יש חילוק בין אם הוא קבוע במקומו לשאינו קבוע כגון שאורו תלוי בחוט ארוך ונוטלו ממקום למקום לקרב ולרחק הגם שבשבת אסור לטלטלו מ"מ מותר לקרות לאורו דלא גזרינן דשמא יטלטלו כדי לקרבו אצלו דהא אף אם יטלטלו לית ביה איסור תורה ולכן לא גזרינן בזה דהא בנר של שמן נמי לא גזרו בו לשמא יטלטלנו אלא לשמא יטה שיש בו איסור תורה:

והגם שמצינו בכמה דוכתי שחששו חכמים אפי' במידי דרבנן למראית העין וכדאיתא בשבת דף נ"ד ולא בזוג אע"פ שהוא פקוק משום דמיחזי כמאן דאזיל לחינגא ופירש רש"י לשוק למכור והיינו מראית העין וכדאיתא בפרק במה אשה דף ס"ד וכמו שנתבאר בא"ח סימן ש"ה אע"פ שאיסור מקח וממכר בשבת אינו אלא מדרבנן וכמו שכתב ג"כ הרב ש"ך ביורה דעה סימן פ"ז סק"ו וכמ"ש הט"ז שם ס"ק ג', מ"מ אין לדמות השבותין להדדי כן נראה לי, ועי' עוד בא"ח סימן תל"ה דהצריכו חז"ל לבדוק אחר המועד שלא יכשל בחמץ שעבר עליו הפסח ע"ש, אע"ג דלא מיתסר אלא מדרבנן דקנס הוא שאני חמץ דרגיל בו וקרוב לודאי דאתי למיכל מיניה ודוק, ונ"ל דמהאי טעמא נמי אסרו להעלות בשר וגבינה על השלחן שאוכל עליו שלא יבא לאוכלם יחד הגם שאין איסורם אלא מדרבנן שלא אסרה תורה אלא דרך בישול כמ"ש הש"ע ביו"ד סימן פ"ז סעיף א':

ולענין הלכה נראה לומר כיון שהאחרונים ז"ל מפשט פשיטא להו שאין לומר בזה לא פלוג ומאי דאיבעיא ליה להרב הגהות אשירי הם מפשט פשיטא להו לא שבקינן פשיטותייהו משום מאי דמבעיא להרב בעל ההגהות ועוד שאפילו לדידיה הוי ספיקא דדינא באיסור דרבנן ושפיר אזלינן ביה לקולא כאחרונים הט"ז והב"ח ורש"ל וכן הוא משמעות הרב מג"א בסימן הע"ר סק"ג ע"ש, וגם בנר של שעוה שיש טעם אחר לאסור כמ"ש הב"י ז"ל הם לא סברי הכי ונהי דאנן אתכא דמרן ז"ל סמכינן היינו בדבר שבא מפורש בפיו בזה אמרינן ועל פיך ישק כל עמי כגון נר של שעוה שמפורש בדבריו לאסור אבל נר דנ"ד וכיוצא בו שאין טעם לאוסרו אלא מטעם לא פלוג והרי ראינו להרב ט"ז דפירש דברי מרן במה דקאמר וכן נר של שעוה דקאי ארישא דדינא ולא משום לא פלוג וכן הרב הלבוש ז"ל כן דעתו להכי יש להקל באור נר החשמל, ועוד שכבר כתבנו דגם לדעת ה' עולת שבת דסבר דאמרינן לא פלוג אפשר דמודה ואזיל באור נר החשמל משום דלא דמי לאור של שמן ולאור נר של שעוה כמש"ל ולהכי יש להקל אבל באור נר שקורין לאמפ"א גם לדברי האחרונים שהתירו בנר של שעוה משום דס"ל דשמא ימחוט ויהיה מכבה הפחם ובזה אין לאסור משום שאין בו איסור תורה מ"מ באור של נר של לאמפ"א יש לאסור שמא עולה ויורד בידו דאית ביה איסור תורה משום מבעיר כאשר יסוב להעלותו וכ"ש לדעת מרן ז"ל שאסר בנר של שעוה דשמא ימחוט גם הכא איכא חששא אחרת דשמא יעלה וירד כי כן דרכו להעלות ולהוריד ולכן יש לאסור בזה כנ"ל דעתי קל"ה כמות שהיא ט"ז כסליו שנת ישראל אשר בך אתפא"ר לפ"ק אורן יע"א:

דוד הכהן סקלי י"ץ

סימן נו

ענין תחבולה אשר עשינו לגרום כיבוי החשמל ביום טוב ובשבת מאיליו בעת ובעונה אשר יחפוץ דהיינו ע"י השעון של מעורר הנק' ריוו"י, והוא שיש מכונה להחשמל שהיא מעבר החשמל ששם שקו"ל ישק"ל במשקל ובמשורה כמה הודלק ויש כעין כף יד במכונה הנז' וכשתגביה היד יתהלך במישרים החשמל ויאר את אורו במקומו המוכן לאורה וכאשר תוריד כף המנעול ותשפילהו למטה יסגר מרוצת החשמל ואורו כבה ולא יתן אור בארובות ותלינו השעון של ריוו"י הנז' ביתד סמוך ליד המכונה הנז' למטה הימנו וקשרנו מיתר ורצועה ביד המכונה הנז' תלויה בו ובראש השני של מיתר הנז' תלינו בו משקולת של ברזל כבידה שכובד שלה ימשוך ריד של מכונה ויכריעהו וישפילהו למטה ויסגור בעדו ובעד אורו מחמת כובדו, מה עשינו קשרנו חוט אחד באמצע המיתר שתלוי בו המשקולת שכאשר נגביה אותו למעלה הוא ישא את כובד המשקולת אשר הוא על עול צואר כף יד המכונה המכריעה לרדת למטה, החוט הזה ישא הכובד עליו וישאר יד המכונה מורם למעלה במקומו נח באין מפריע ומכריע, וכרכנו החוט הזה על המפתח המסבב לשעון הנ' הנקרא ריוו"י (שעון מעורר) הוא המפתח שעל ידו משמעת קול ומצלצלת בשעה הנרצה לך אשר הוא יסוב ויחזור לאחור ויסוב על צירו וחוזר חלילה לאחור, וכרכנו עליו אחר שמלאנו את ידו את החוט הנושא את המשקולת שנמצא שהמפתח הכרוך עליו החוט הזה הוא שנושא כובד המשקולת ועל ידי זה נשאר יד המכונה עומד למעלה בלי מכריע פתיח ומורם למעלה והחשמל מתהלך במישרים לאור לישראל במושבותם, וכאשר תגיע השעה הנרצה שתשמיע קולה ולצלצל יסוב ויחזור לאחור המפתח וכשיחזור חלילה לאחור יתיר ויפרוק הכריכות הכרוכים עליו עד שיתפרק לגמרי וניתר כריכות החוט הנושא את הכובד ותפול המשקולת למטה ותכבד על כף יד המכונה ותכריעה ותכניעה ותשפילה למטה ויסגר החשמל ויכבה אורו מיד מאליו, אם יש היתר לגרום כיבוי על ידי הערמה זו לפום דינא גם בשבת או לא?

ולכאורה נראה לאסור מהא דתנן בסוף פרק כירה דף מ"ז ע"ב נותנין כלי תחת הנר לקבל ניצוצות ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה, ובש"ס קאמר על הא דתנן ולא יתן לתוכו מים וכו' לימא תנן סתמא כרבי יוסי דאמר גורם לכיבוי אסור, ותסברא וכו' והא תניא וכו' ולא יתן לתוכו מים מפני שהוא מכבה אפי' מערב שבת וכל שכן בשבת אלא אמר רב אשי אפילו תימא רבנן שאני הכא מפני שמקרב את כיבויו ע"כ, ולכאורה תמוה הרבה דמשמע דמתני' אתיא כדברי הכל לרבי יוסי ולרבנן, ותקשה הא רבי יוסי סובר בפרק במה מדליקין שאין בכיבוי חיוב אלא בפתילה מפני שהוא עושה פחם וא"כ הכא בניצוצות דליכא בהו פחם לית בהו חיובא דאורייתא וא"כ למה גזרינן מבעוד יום אטו בשבת הא הוי גזרה לגזרה, ויש ליישב על פי מה שכתבו התוס' בסוגיא שם דף מ"ז ד"ה מפני שמקרב כיבויו ע"ש שכתבו וז"ל ואע"ג דהוי גזל"ג קים להו לרבנן דהכא שייך למגזר טפי וכו' עש"ב, ופסקה מרן מלכא בא"ח סימן רס"ה סעיף ד' וז"ל נותנים כלי וכו' אבל לא יתן לתוכו מים אפילו מבעוד יום מפני שמקרב זמן כיבוי הניצוצות וכו' ע"ש, הרי לך בהדיא דגורם כיבוי כה"ג אסור אפילו מערב שבת כמ"ש רש"י שם טעמא שזה שנותן מים ממש תחת הנר מכבה ממש הוא גזירה מבעוד יום אטו משחשכה דהוה ליה מכבה ממש אי יהיב ליה בשבת ע"ש בד"ה אלא אמר רב אשי וכו' עיין שם, ואם כן הכא נמי יש לגזור אם מעריכה לשעון של ריו"י, מערב שבת אטו בשבת שהוא מכבה ממש ולכן יש לאסור דהגם דקימ"ל דגרם כיבוי מותר כרבנן וכדפסק מרן בש"ע שם סימן של"ד סעיף כ"ב דגרם כיבוי מותר ע"ש, והגם שהגיה מור"ם על זה שם וכתב במקום פסידא נ"ל דגם בנדון דידן הוא במקום פסידא מיקרי, שאם יניח אורו כל יום השבת איכא פסידא, מ"מ שאני הכא כדמפרש הש"ס טעמא מפני שמקרב את כיבויו, ועוד דהכא לא מיקרי פסידא דהוא עביד ליה בידים שהדליקו מתחילה, ועוד הרי מצינו להרא"ש בפסקיו בפ"ב דביצה סימן י"ז דפליג ומתיר בלא פסידא ע"ש, ועי' מ"א סימן תקי"ד בהל' י"ט סק"ז ועי' לה' קרב"ן על הרא"ש ס"ק נ"ג:

עוד נראה לי דהא דהצריך המרדכי במקום פסידא היינו דוקא בדליקה דאדם בהול, ואם כן הוה סלקא דעתין לאסור עליו דילמא אתי לכבויי בהדיא כסברת רבי יוסי שאסר מהאי טעמא הגם שבעלמא סובר גם רבי יוסי גרם כיבוי מותר והכא אסר מהאי טעמא כדאיתא בגמרא דשבת דף ק"ך ע"ב דקאמר הש"ס התם אי הכי ה"נ כתיב לא תעשה מלאכה עשייה הוא דאסור גרמא שרי ופריך פרכא זו לרבי יוסי ע"ש ותירץ מתוך שאדם בהול על ממונו אי שרית ליה אתי לכבויי ע"ש, להכי אסר הכא ר' יוסי הגם דבעלמא סבר גרם כיבוי מותר ועל כן לרבנן נמי הוה סלקא דעתין לאסור מהאי טעמא ולמה התירו, להכי איצטריך המרדכי לומר דמשום פסידא התירו אף בדליקה דאדם בהול אבל בעלמא מותר בלא פסידא, וכן ראיתי שכן הוא דעת רבינו עקיבא איגר בתוספותיו בשבת פרק ט"ז משנה ה' שביאר על דברי רע"מ שם ד"ה שאין יכולים לקבל את האור שכתב מפני שחדשים הם וסבר רבי יוסי גרם כיבוי אסור אפילו במקום הפסד ממון וכו' כתב עליו הרב תוספת רעק"א וז"ל וסבר ר"י גרם כיבוי אסור היינו בדליקה דחיישינן כיון דבהיל אתי לכבויי, גמרא ע"ב ע"כ, הרי לך דלכ"ע גרם כיבוי שרי אלא הכא בדליקה הוא דפליגי משום דבהיל ודוק:

וכד דייקת שפיר נראה דיש להתיר בנ"ד דלפירוש רש"י שעיקר הטעם לאסור אם נותן מים הוא משום גזירה דשמא יבא ליתן מים בכלי בשבת בשעה שהניצוצות נופלות והוי מכבה בידים להדיא להכי אסרינן התם אבל הכא אף אם עורכו לכלי השעון בשבת אינו מצלצל אלא לאחר מקצת זמן לאחר שסילק ידיו ממנו וא"כ לא הוי אלא גרם כיבוי ולהכי יש להתיר, ועוד דהכא אין מבטלין כח החשמל במה שמשפיל היד וסוגר עליו שהרי עדיין ככחו אז כוחו עתה אלא שבסגירה זו מונעין אותו שלא יתפשט האור להלן ומעמידו במקומו נצב כמו נד ודמי למש"כ הר"ן ז"ל בסוף פרק כירה וז"ל ולא יתן לתוכו מים וכו' ולא דמי לטלית שאחז בה האור דשרינן וכו' ליתן עליה מים מצד אחד ואם כבתה כבתה דהתם היינו טעמא לפי שאין המים מכבין את הדליקה אלא מונעין שלא יתפשט האור וכו' ע"ש, וא"כ הכא נמי הסגירה אינה אלא מונעת שלא יתפשט האור להלן, ואע"פ שהכא במה שסוגר ומוריד היד של מכונה גם מה שכבר מאיר ובא הוא כבה וא"כ בסגירתו עביד תרתי, מונע מלהתפשט, ועוד מכבה מה שהוא כבר דלוק מ"מ הא כתב הב"י בסימן של"ד משם ה"ה שכתב בשם הרשב"א וז"ל דהתם אין דבר מפסיק בין הניצוצות והמים אלא האויר, והמים תחת הניצוצות ממש אבל בטלית דאין המים תחת האש כדי לכבותו כשיפול אלא מן הצד ואין האש נופלת לתוכו להדיא. עכ"ל ע"ש, ואם כן בנדון דידן נמי נימא הכי ודוק, ועוד הא כבר כתבנו לעיל בה' יו"ט סי' מ' די"ז ע"א שאף אם מכבה להדיא אין בו איסור כיבוי מן התורה כיון דהוי גחלת של מתכת ולהכי כיון שהוא אינו אלא גרם כיבוי מותר שלא גזרו בזה וא"כ תלתא דרבנן אית ביה. חדא דמלאכה שאינה צריכה לגופה, ועוד שהיא גחלת של מתכת, ועוד שאין כאן אלא גרם כיבוי ועוד שמעשהו מחול והזמנתו מערב שבת וכיבוי גחלת של מתכת קיל טפי שהרי מצינו שהקילו בכיבויה אפילו בכיבוי ממש להדיא בידים התירו בה כדי שלא יזוקו בה אפילו לכתחילה מותר לכבותה גם לדעת הרמב"ם כמו שפסק בש"ע סימן של"ד סעיף כ"ז ע"ש, אלא דיש לדחות דשאני התם שמזקת לגוף האדם לא לממונו ומשום הכי גם בגחלת של עץ לדידן:

עוד נראה לי לומר דלא גזרו דשמא יהיב ליה למים בתוך הכלי בשבת בשעה שהניצוצות נופלות והוי מכבה ממש אינו אלא בניצוצות דעביד איניש דטעי בזה חדא שאומר שאין בהם ממש שהרי מטעם זה התירו חז"ל ליתן כלי תחתם ואינו מבטלו מהיכנו והיינו טעמא דתני תנא בתר דין כלי שנותנים תחת הנר לקבל הניצוצות דין זה דלא יתן בו מים כדי שלא תטעה לומר כיון שהתירו זו גם נתינת מים מותר להכי אשמועינן דלא, ועוד דשאני דין ניצוצות דטעי איניש שאומר דבלאו הכי אפילו אם הוא לא יתן מים בלאו הכי כשיגיעו לארץ מיד כשהם נופלים נכבים הם ולדעתו אין עושה איסור במה שנותן תחתם מים שיכבו דבלאו הכי הם כבים מאליהם בזה הוא דמורה היתרא ולהכי גזרו בהם אבל בנדון דידן דאילולי מעשיו שאהנו ישאר הנר דלוק כל היום ולכך אין לגזור לשמא יעשה כן בשבת, דבשבת ודאי בדיל ליה והרי זה דומה למה שכתבו התוספות שם בסוף כירה ד"ה מפני שמקרב את כיבויו וז"ל פי' דגזרינן ע"ש אטו שבת ובשבת יכול לבא לידי כיבוי אם יגביה הכלי בשעת נפילת הניצוצות, וא"ת מאי שנא שריית דיו וסממנים ופריסת מצודות דשרי בפ"ק עם השמש והכא אסרינן מע"ש שלא יבא לעשות בשבת, ותירץ הרב פורת דהתם ליכא למיחש שמא יעשה כן בשבת דהא אב מלאכה הן אבל הכא איכא למיחש דלא דמי איסור כל כך במה שמניח כלי תחת הניצוצות ואיכא למיחש שמא יבא לידי כיבוי שיתחיל ליתן מים קודם נפילת הניצוצות קודם גמר הנתינה יפלו ומכבה בידים או שיגביה הכלי וכו' ע"ש, הרי דכתבי דלא גזרינן בנתינת מים אלא משום דלא דמי ליה איסור כ"כ ואנן נמי נימא הכי כדאמרן, עוד כתבו התוספות שם וז"ל ואע"ג דאותו כיבוי אין בו חיוב חטאת לר' שמעון דמלאכה שאינה צריכה לגופה היא החמירו אטו כיבוי דחיוב חטאת ואע"ג דהוי גזירה לגזירה קים להו לרבנן דהכא שייך למגזר טפי ע"ש, ובענין גזירה לגזירה עי' להרב תוספת יו"ט בפרק במה טומנין בתחילת המשנה:

עוד נראה לי להקל בנ"ד דהא לגרסת ר"ת שהיא גרסת רבינו חננאל דשאני התם שמקרב כיבוי וכמו שכתבו התוספות שם בא"ד וז"ל ור"ת גריס כפירוש רבינו חננאל מפני שמקרב כיבוי דהתם הוא דשרי לעשות מחיצה מכלים שיש בתוכם מים שאינו מכבה כלום עד שיתבקעו הכלים אבל הכא אין הפסק בין מים לניצוצות ומיד נכבות כשנופלות בכלי והוי כמחיצה דאסירא כגון מחיצת שלג וברד וכו' ע"ש, ולפ"ז בנ"ד יש להתיר בפשיטות שהרי גם הכא יש הפסק משיתחיל המפתח לסבוב ולחזור לאחור ולסבוב כמה סיבובין עד שיתר ויפרק מעליו כל כריכות שנכרכו עליו ואז ירד בכח כובד המשקולת וימשוך יד המכונה להורידה למטה שתסגור בעד החשמל, וא"כ הרי יש הפסק גדול ולהכי יש להתיר בנ"ד, גם הרשב"א בחידושיו לשבת סיים בלשונו לדעת ר"ת וז"ל וכל זמן שהן נופלות הרי הניצוצות נופלות לתוך המים וכבות אבל אם אין המים תחתיו אלא מן הצד ואין האש נופלת לתוך המים להדיא לא חשבינן ליה מקרב כיבוי וכו' ע"ש, וא"כ הוא כ"ש הכא בנ"ד שהוא צדי צדדים שהוא מותר, ועי' להמגיד פי"ב מהל' שבת הל' ו' ע"ש:

ודע שגם הרמב"ם בפרק ה' מהל' שבת הלכה י"ג שסתם דבריו, וכתב ואסור ליתן לתוכו מים אפילו מע"ש מפני שהוא מקרב כיבוי הניצוצות עכ"ל כבר כתב עליו הרב המגיד טעם רש"י ע"ש, ובפרק י"ב כתב דהרמב"ם אזיל ליה בשיטת הרשב"א והיא כשיטת רש"י ע"ש, וגם הרא"ש ז"ל בפסקיו בסוף פרק כירה כתב טעם רש"י גם הר"ן ז"ל בסו"פ כירה כת' הטעם דאי שרית ליה אתי לכבויי בידים ועל כרחך לומר דכונתו לומר אתי לכבויי בידים הניצוצות משום דאתי למטעי בהו כמש"ל דאין סברא לומר דאתי לכבויי הנר בידים שאין טועה בדבר זה וא"כ דוקא בניצוצות שייך זה אבל בנדון דידן דליכא ניצוצות אין לנו לטעות ודוק, וא"כ גם מרן בש"ע שהעתיק לשון הרמב"ם ז"ל יתפרשו דבריו כן והגם שמצינו להר"ן ז"ל שסובר דהא דרב יהודה דשבת ק"ך שטלית שאחז בה האור שמותר ליתן עליו מים מצדו השני כדי שיכבה כשיגיע למקום המים הלכתא היא וכן הא דרב אשי דדף קנ"ג שם כולהו איתנהו ויצא לחלק ביניהם דשאני דרב יהודה שאינו מכבה אלא מונע את האש שלא תעבור משתגיע למים מה שאין כן הא דרב אשי שהניצוצות נופלות להדיא למים ע"ש, והעתיק דבריו הב"י ז"ל סימן ש"ל ע"ש, נ"ל הא דהוצרך לומר הא דרב אשי שמקרב כיבויו משום גזירה דשמא יכבה בידים משום דקשיא ליה דנהי דבאמת דהא דרב אשי דנופלות הניצוצות להדיא למים מ"מ הרי מעשהו מחול מע"ש ולא בשבת ולמה אסרו עלינו לעשות כך דמאי שנא מעששית ומפריסת מצודות שהתירו ב"ה בפרק א' משנה ו' ע"ש, לכן כתב הטעם משום גזירה דשמא יכבה בידים ביום השבת מפני שבניצוצות קרוב שיטעה כדאמרן ומרן בש"ע סימן של"ד פסק כוותיה עי' סעיף כ"ד וכל מפרשי המשנה כולם כאחד פירשו כפירוש רש"י ז"ל משום דגזרינן ערב שבת אטו שבת עי' ברבינו עובדיה מברטנורא ועי' להרב תוי"ט וכן פירש ג"כ הרב תפארת ישראל לר' ישראל ליפשיץ בפירושו היקר למשניות ע"ש באות ס':

עוד נ"ל לומר דלא דמי נ"ד להא דאסרו ליתן מים בכלי מע"ש, דשאני נ"ד כיון שמחול העריך השעון הריוו"י, על שלשה או ארבעה שעות ומיד יופסק האור הו"ל כמו מי שיש לו פתילה ארוכה בנר שאפילו שכבר הדליקה וכ"ש אם עדיין לא הדליקה ורוצה לחתוך מאורכה מבעוד יום כדי שבהגיע האור אל מקום החתך תכבה מיד ולא ימשך אורה לזמן מן הזמנים ודאי מותר הכא נמי לא שנא ואין כאן כיבוי דעד פה יבא ולא יוסיף מה שאין כן בניצוצות שמכבה אותן להדיא:

ודע כי הנה עוד מצאתי בספר בשמים ראש שמייחסים אותו להרא"ש ז"ל בסימן קצ"ד וז"ל הצ"ל דהרי נתקשו רבני צרפת ז"ל בהאי פירוקא מפני שמקרב את כיבויו מה בכך גרם כיבוי הוא ושרי וכו' אבל שית לבך לדעתי דהנך רואה דאף רב לא אמרו וכו' ולדעתי הפירוש אינו ולא יתן לתוכו מים לתוך אותו הכלי, שהיה לו לומר אבל לא יתן לתוכו מים או הו"ל לומר נותנין כלי ריקם תחת הנר ולא כלי עם מים אבל זה חוזר על הנר שלא יתן לתוך הנר מים מפני שהוא מכבה ושייל עלה דהא גרם כיבוי הוא ושרי ופריק שמקרב את כיבויו דהיינו שהמעט מן הפתילה הנשארת עם גמר השמן המים אינו מניחה לישרף והוי כחס על הפתילה וכו' ע"ש, דמכריע פירושו הנז' מלשון הש"ס דקאמר מפני שמקרב את כיבויו דאי קאי אניצוצות ולא על הנר הו"ל לומר מפני שמקרב את כיבויין, וגם לישנא דמקרב הוא דחוק וכו' ע"ש, דלפי פירושו עיקר החילוק הוא בין מכבה דבר שכבר היא דלוק ובין מונע לאש לשלא תתפשט עוד שלא יודלק וכעין מש"כ התוספות שם בא"ד וכמ"ש הר"ן כבר העתקנו דבריו, וא"כ הכא בנ"ד שמכבה מה שכבר הודלק ומאיר ובא ג"כ יש לאסור אלא שכבר כתבנו צדדי ההיתר ודוק, עוד לפי פירושו יוצא לנו שאסור ליתן מים בעששית להגביה השמן כאשר נהגו העולם וכמו שכתבו התוספות וכל הפוסקים וכמו שפסק מרן בש"ע סימן רס"ה סעיף ד' ע"ש שפסק להתיר:

ובאגב ראיתי להעתיק לשון מצאתי כתוב שכתב רבינו ב"י בסימן רס"ה ולהעיר עליהם וז"ל מצאתי כתוב בתשובה אשכנזית קצת דעתי נוטה שמותר לשום כלי מבעו"י תחת השלחן וכשתלך לישן תסיר השלחן והכלי עומד מעצמו תחת הנר לקבל השמן דאע"ג דגורם לבטל כלי מהיכנו נראה דשרי דע"כ לא פליגי רבי יוסי ורבנן אלא בגרם כיבוי דאיסורא דאורייתא אבל גרם ביטול כלי מהיכנו וכו' וגרם כיבוי נמי פסקינן כרבי יוסי דשרי, מיהו כתב מהר"ם דוקא משום הפסד דליקה הא לאו הכי אפילו ביו"ט אסור ומ"מ דעתי להתיר וכו' ע"ש, שכל דברי תשובה זו תמוהים חדא הא דקאמר דלא פליגי רבי יוסי ורבנן אלא בגרם כיבוי דאיסורא דאורייתא, קשה וכי איכא למ"ד גרם כיבוי אית ביה איסורא דאורייתא (ואפשר לומר דר"ל דיש בעיקר איסורו איסורא דאורייתא כדתנן המכבה ומבעיר שהם מט"ל מלאכות כגון פתילה דמודה בה רבי יוסי כדקתני בפרק במה מדליקין חוץ מן הפתילה מפני שהוא עושה פחם) עוד קשה על האי דקאמר וגרם כיבוי פסקינן כר' יוסי דשרי הא רבי יוסי אסר גרם כיבוי ורבנן הוא דשרו (וזה ודאי טעות סופר וצ"ל פסקינן כרבנן דשרו) עוד קשה לי על מש"כ משם מהר"ם דדוקא משום הפסד דליקה הוא דשרי הן אמת שכן היא סברת רבינו יואל הלוי ג"כ כמ"ש רבינו ב"י בסימן תקי"ד בהלכות יו"ט בשם המרדכי ע"ש, אלא דקשה לי דלפ"ז מאי קא מתמה הש"ס בשבת מ"ז כאשר העתקנו לעיל לימא תנן סתמא כרבי יוסי דאמר גורם לכיבוי אסור וכו' ומאי קושיא דילמא דמתניתין רבנן נמי ולא שרו התם אלא משום הפסד דליקה, ויותר קשה על המתרץ דלמה לא משני במסקנא הכי אפילו תימא רבנן שאני התם משום פסידא דדליקה, ואי לזה אפשר לומר דהוה מצי לשנויי הכי אלא דאתא לאשמועינן טעמא דאסרינן הכא שמקרב כיבויו בידים כדפירש רש"י ודוק:

ונ"ל דיש להקל עוד בנ"ד מהא דכתב הרב דרכי משה בסימן רס"ה אות א' וז"ל אבל בא"ז כתב הא דאסור ליתן כלי תחת הנר היינו לאחר שהודלק הנר דאיכא האש שם אבל קודם שהדליקו הנר מותר ליתן כלי של מים תחתיו ולכן נותנים מים בעששית שהרי עדיין לא הדליקו הנר עכ"ל, ודברי הרב רבינו יצחק בעל אור זרוע הם בהלכות שבת סימן כ"ח דף ז' ע"ש, דלפי טעמו טעם לשד יש להתיר בנ"ד אם עורך השעה ומתקן הכל קודם הדליקה, ואע"ג שראיתי להרב מגן אברהם בסימן זה סק"י שהביא דברי הרב ד"מ הנז' משם א"ז וכתב על זה וז"ל אך כיון דהשמיטה רמ"א בש"ע אפשר דלא ס"ל הכי מאחר שכל הפוסקים נתנו טעמים אחרים וכו', ועל כן רוצה לאסור ליתן מים לתוך קנה שעמד בו נר של שעוה כדי שיכבה כשיבא עד המים ע"ש, מ"מ לא כתב זה אלא בדרך אפשרות ולא פסיקא ליה מילתא דהכי הוא, ועוד הרי מצאנו להרב רבינו ב"י בסימן תקי"ד בהלכות יו"ט ובטור שם דסברי הכי וז"ל הטור נר של שעוה שרוצה להדליקו ביו"ט וחס שלא ישרף כולו יכול ליתן סביבותיו דבר המונע מלישרף בענין שיכבה כשיגיע שם דגרם כיבוי מותר עכ"ל, ובב"י שם חילק בין אם נותן דבר המונע קודם הדלקה לבין נותן אחר הדלקה ועי' לה' ב"ח שם ע"ש, ופסקה מרן בש"ע שם סעיף ג' וז"ל נר של שעוה וכו' יכול ליתן סביבו קודם שידליקנו דבר המונע מלישרף וכו' ע"ש, ועי' שם במ"א ס"ק ו"ז ע"ש, וע"כ נראה דבנ"ד אם מעריך את השעון בע"ש ובעיו"ט קודם שידליקנה ויתקננה כיון שכאשר תגיע לשעה הנרצית לו מיד יפול כף המנעול ויסגור בעדו ובעד אורו יש להתיר בשופי, וכן כתב הרב ח"א כלל ה' בהלכות שבת סעיף כ"ב וז"ל הצ"ל אבל ליתן בע"ש מים לתוך הקנה שעומד בו נר של שעוה או חלב כדי שיכבה כשיבא לשם אסור וכו' ודוקא כשנותן המים לאחר שהנר דולק כבר אבל אם נותן קידם שהדליק הנר וכ"ש באותו נר בעצמו לא שייך למגזר שיעשה כן בשבת ע"ש, מכל הני מלי מעליותא שנאמרו בזה יש להתיר לכבות אור החשמל ע"י תחבולה הנז' בשבת וכ"ש בי"ט כן נראה לי בע"ה:

ודע שאור הנז' לענין הדלקתו ביו"ט עצמו נראה לי שאין לאוסרו משום דמיקרי מוציא ומוליד כההיא דתנן אין מוציאין האש מן המים ומן האבנים כדאיתא ביצה דף ל"ג ובש"ע א"ח סימן תק"ב סעי' א' ע"ש, דנ"ל שאין זה מקרי מוציא אור משום דהכא במקומו ומקורו הכל הוא עשוי ונעשה יפה דכל מה שמצטרך למלאכה זו כבר הוא עשוי במכונת מקורו שכבר כחות שלו בתוקפם ובגבורתם נמשכים בחוטין המושכים למלאכה זו וזרח אורם בכל מקים שהוקבעו מאירים ומזהירים ובאו עד תכלית תכונתם אלא שבכל שביל האור שאינו רוצה עתה באורו כפי שעת ההזדמן תקנו לו מסך לפרוס על האור ומעמיד האור ואינו מניחו להתפשט משם הלאה שמעמיד כחו במקומו נצב כמו נד עומד הכח עם המחיצה העומדת לפניו ובזה נחשך אורו ממקום המחיצה והלאה דוקא וכשירצה להאיר עליו מסביב ומסיר אותו דבר החוצץ ומונע אשר עשה לחוץ ולהיות מסך מבדיל ומיד הכח נמשך מאליו עם החוטין וחוזר ומאיר כבראשונה כמו שעדיין היה מאיר ובא במקום דלא סוגרו שעריו והוא אינו עושה בו שום דבר אלא שנוטל מה שמניח ביד שהיה גורם לאור שיקום ויעמוד במקומו וחוצץ בפניו ומיד הכח מוצא מקום למוצא והולך מהרה עד כוסו המאיר בו ולכן לא דמי למוציא האש מן המים ומן האבנים ששם אין כאן דבר מוכן לזה האש שמוציא עתה ואין שם כי אם כח האש היסודיי שבארבע יסודות שהושם בו בבריאת מעשה בראשית ואינו ניכר ולא יבא לידי מעשה להוציא אש היסודית שיש בו כי אם ע"י מלאכת האדם אם בכח ההכאה או בדבר אחר שעושה בו הכנה המיוחדת לדבר הזה אז יוצאת האש היסודית ממנו דבר שלא היה ולא נברא עד עתה בזה הוא דאסור משום דעתה הוא מוציא ומוליד האש ולכן נראה לומר בפשוט שמותר לסבב ולפתוח המפתח שהוא כף המנעול אל החשמל להדליקו בי"ט ואין כאן בית מיחוש להא דאין מוציאין את האש בי"ט מן האבנים וכו' ודוק:

אחר כך בא לידי ספר מאמרי רבני הבאר כרך שלישי שנה שמינית סימן נ"ב וראיתי בו שכתב וז"ל ואם מותר להעמיד מערב שבת מורה השעות המתוקן לכבות הנר הגא"ז ויכבה הנר מאליו בשבת עי' שו"ת פרי השדה ח"א סימן פ"א שמצדד להיתרא ועי' שו"ת מחזה אברהם או"ח סימן מ"ב שאלה מקראקא אודות נר החשמל שרצונם לעשות אוה"ר שבו מניחים מעות על חשבון כמה שרוצים להדליק למשל אם רוצים להדליק ששה שעות מניחים מעות על ששה שעות ובכלות הזמן מתכבה מאליו אם מותר לעשות כן מע"ש ומצדד ג"כ דים להתיר ע"י מורה השעות להדליק מערב שבת ולהעמידו שיכבה בזמן המוגבל וכו' עש"ב שכתב לעיל מזה באותה תשובה וז"ל יעיין בספר אור שמחה דאסור לכבות החשמל בי"ט וכ"ש בשבת אבל להדליק מצדד להתיר בי"ט אבל הרבה חולקין עליו ועי' בשו"ת חק משה שהביא שאלה אם מותר לסתום החשמל בשבת בשעה שאינו מאיר בשביל שלא יהיה מאיר בשב"ק קודם צאת הכוכבים ואוסר מטעם מוקצה וכו' מה שכתב דאסור משום מוקצה לא ידעתי מאי איסורא איכא דהא מוקצה מחמת איסור מותר לטלטלו לצורך גופו ומקומו, וכן מש"כ דהרבה חולקים עליו ואוסרים להדליק החשמל בי"ט לא ידעתי למה אוסרים להדליקו בי"ט, ואפשר שטעם האוסרין משום הא דקימ"ל שאין מוציאין האש בי"ט מן המים ומן האבנים כאשר צדדנו בתשובתנו הנזכרת לאסור אבל כבר סתרנו זה כמבואר בתשובתנו יעוין שם ודוק:

וצור ישראל יצילני משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות אמן למען לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה אמן היום כ"ג לחדש אדר שנת תורה וחיים לפ"ק והיא שנת ברכת החמה כ"ח מעשיו הגיד לעמו פה אורן יע"א:

דוד הכהן סקלי י"ץ

סימן נז

נשאלתי מאת ידיד נפשי חתני עסיס רמוני תלמידי כמה"ר דוד אבן כליפא הי"ו על האור של החשמל שהוא תלוי בחוט של חסד משוך עליו המשפיע לו אורו והוא תלוי באויר בגביע אם יכול לפרוס עליו סדין לכסות אורו בשבת משום דבר אחר או להלבישו בכיס המתוקן והמוכן כדי שלא יראה גוף האור המבריק דוקא אבל האור המקיף סביבו עדין נראה אלא שנכהה מעט אם יש היתר בזה משום איסור שבת ואין בו משום תיקון מחיצה בשבת וכן אם סגי בזה הכיסוי לד"א או לא וכן כיון שהוא תלוי באויר כאשר יבא לכסותו ודאי יתנדנד אם מותר בשבת או לא:

תשובה פתח דבריך יאיר רבינו מור"ם בש"ע א"ח סימן רס"ה סעיף ג' דכתב וז"ל ליגע בנר דולק כשהוא תלוי אע"פ שאין מטלטלו ואין בו משום מוקצה בנגיעה בעלמא מ"מ אסור פן יתנדנד קצת מנגיעתו ויטה עכ"ל, הנה משמע להדיא דלא אסר הנדנוד אלא מחשש שיטה הנר ונמצא מדליק או מכבה ולפ"ז במקום דלא שייך הטיה נראה דמותר וכן כתב הרב מג"א שם סק"ה וז"ל ובנר של שעוה לא חיישינן כמ"ש סימן רע"ז סעיף ג' ע"ש, הרי לך בהדיא דבמקום דלא חיישינן להטיה מותר ליגע אע"פ שמתנדנד וא"כ בנדון דידן נלמוד במכל שכן מהתם דגם אם יתנדנד אין בכך כלום:

אלא באמת קשה לי על מור"ם ז"ל דהכא משמע דס"ל שהמוקצה מותר ליגע בו הגם דמנדנדו דלא אסר הכא בסימן רס"ה אלא לשמא יטה ובסימן ש"ח סעיף ג' כתב וז"ל כל מוקצה אינו אסור אלא בטלטול אבל בנגיעה בעלמא שאינו מנדנדו שרי וכו' ע"ש, דמשמע מדבריו שאם מתנדנד אסור וכן הוא דעת מרן ז"ל שם סעיף מ"ב וז"ל דבר שהוא מוקצה וכו' ובלבד שלא יהיה מנענעו אפילו מקצתו ע"כ ע"ש, ועי' עוד בש"ע סימן ש"י סעיף ו' כל דבר וכו' ובלבד שלא יגע בו ע"כ ע"ש, ועי' שם בבאר היטב סק"ה ע"ש, ועי' סוף סימן תרל"ח בהגה

ואשר נראה לומר בזה דהתם דאסרו רבנן מיירי במתכוין ליגע בו לנדנדו ולהכי אסור והכא דסימן רס"ה מיירי בשאינו מתכוין לנדנדו ולנענעו אלא דחיישינן לפן יתנדנד ויתנענע והוי דבר שאין מתכוין דקימ"ל כר"ש בדבר שאין מתכוין שמותר, והגם דהכא פסיק רישיה כיון שהוא תלוי באויר ודאי יתנדנד בנגיעתו נראה לי לומר שכיון שנדנוד מוקצה אין איסורו אלא מדרבנן הגם דפסיק רישיה הוא כיון שאין מתכוין מותר וכמו שמצינו להר"ן ז"ל דסובר כן בפרק המביא כדי יין דף ל"ג ע"ב אמתניתין דרבי אליעזר אומר נוטל אדם קיסם וכו' גבי הא דאיתא בש"ס התם כי הוינן בי רב יהודה הוה מפשח ויהיב לן אלואתא, ואע"ג דחזיין זקתתא דנרגי וחציני ע"ש על זה כתב הר"ן וז"ל שהיה קשה וראוי לעשות ממנו בית יד לקרדום וכו' והוא היה שוברן להריח, ואמרינן בגמ' דהא אתיא אליבא דרבנן דאמרי דאחד זה ואחד זה אינו אלא משים שבות וכו' דכל עשיית כלי שלא כדרכו לא מתסרא אלא מדרבנן ומשום הכי כי לא מכוין שרי, ע"כ ע"ש

וכן מצאתי להרב מוהר"י עייאש ז"ל בספרו בית יהודה חלק שני סי' מ"ז דף קי"ו ע"א דכתב בפסקת ולא סוף דבר וז"ל ותדע עוד שכן הוא שהרי סיים הרא"ש ז"ל וכן כתב שם דאפילו לר"ש אסור אע"ג דלא מכוין משום דמודה ר"ש בפסיק רישיה ולא ימות, ואי מאי דאסירא הוי מדרבנן כי לא מכוין שרי לכתחילה אע"ג דפסיק רישיה כמו שלמד הר"ן בשלהי פרק המביא וכו' ע"ש:

ודע דלפי מאי דכיילי לן הרא"ש ז"ל והר"ן ז"ל דבאיסור דרבנן הגם דפסיק רישיה מותר כי לא מכוין אתיא שפיר הא דהמצניע שבת דף צ"ה ע"א דהכי איתא התם המכבד והמרבץ וכו' חייב חטאת וכו' ע"ש, והנה מדחייב רבי אליעזר במרבץ ע"כ הוי פסיק רישיה ואפילו הכי קאמר הש"ס התם דהאידנא דקימ"ל כר"ש שרי לכתחילה ע"ש. ובאמת קשה הא ר"ש מודה בפסיק רישיה אבל לפי דברי הרא"ש והר"ן דבאיסור דרבנן הגם דפסיק רישיה מותר כי לא מכוין אתי שפיר דהא בהמרבץ סבירא להו לחכמים דלית ביה כ"א איסורא דרבנן דאין דרך בנין בכך ולהכי כי לא מכוון לכך הגם דפסיק רישיה מותר ובזה יש לתרץ קושית התוספות שם ד"ה המכבד והמרבץ ע"ש ודוק:

ודע שאין להקשות להרא"ש והר"ן מהא דאסרו חכמים בפרק ר' אליעזר דתולין שאסרו לתלות המשמרת בשבת והתם נמי אין האיסור אלא מדרבנן דעביד אהל עראי ומיחזי כמעשה חול כדאמר שם בש"ס אביי אלא מדרבנן, והתם נמי אין כוונתו לאהל אלא תולה אותה לתת בתוכה יין לסננו, דשאני התם דהא חזינן דקא עביד בידים אהל שאין תליה במשמרת אלא באהל ולא שייך לומר לא מתכוין דהא לא שייך תליית משמרת אלא בפריסת האהל דזהו תיקונו ודוק, איך שיהיה בנדון דידן יש להתיר לפרוס סדין על האור הגם שמנדנדו כמו שכתבנו:

אחר כך ראיתי להרב מ"א בסימן תקי"ג ס"ק ח' שהקשה קושיתנו על מור"ם ז"ל כנז' וע"ש במחצית השקל דפירש כוונתו לתרץ ולחלק יצא דשאני הא דסי' רס"ה דהוי טלטול מן הצד דלצורך דבר המותר דקימ"ל שמותר כמו שפסק מרן בש"ע סימן שי"א סעיף ה' ע"ש, וא"כ גם בנ"ד שאינו מנענעו אלא כדי להלבישו את הכיס הוי טלטול מן הצד לצורך דבר המותר וק"ל:

ואע"פ שמצינו להרב מ"א בסימן שי"ד שהרבה להשיב ולהקשות על כלל זה שהראה מקום לבעל תה"ד שגם הוא אזיל ומודה להאי כללא והרב מ"א לא ניחא ליה בהאי כללא כאשר יראה המעיין בדברי קדשו ובקיאותו כידוע עד שהגדילו בשבחו וקראוהו תלמוד קטן מ"מ ניחזי אנן מאן חתמי עליה דהאי כללא ומצינו דגם מר בריה דרבינ'א הוא מרן הקדוש בספרו ב"י חתים עלה בסימן שט"ז וסובר להא דהר"ן והרא"ש והתה"ד ומהר"ם והמרדכי כמ"ש התה"ד בתשובתו בסי' ס"ד ע"ש, ועי' עולת תמיד סימן שי"ד סק"ז, וז"ל הב"י בסימן שט"ז א"נ דעד כאן לא אסר ר"ש לפרוס מחצלת על הכוורת בפסיק רישיה אלא בדבורים שבמינן נצוד אבל בזבובים שאין במינם נצוד כל שאין מתכוין שרי ואע"ג דפסיק רישיה הוא מ"מ כיון דנפיק מפומיה דבעל התרומות וכו' מי יקל ראש וכו' ע"ש, הרי לך בהדיא שדעת מרן ב"י לענין דינא הגם דפסיק רישיה מותר כיון שאין במינם נצוד שאז איסורייהו מדרבנן מותר כדעת הסוברים כן, הגם הלום שראיתי להרב ב"ח ז"ל שכתב על הב"י שמה שכתב שהדבורים במינן נצוד הוא כשגגה היוצאת מפי השליט שהרי בפרק משילין איתא בהדיא שהדבורים אין במינן נצוד עי' ביצה דף ל"ו עא"ב דקאמר הש"ס מהו דתימא דבר שבמינו נצוד אסור שאין במינו נצוד מותר והאי דדבורים של כוורת דאין במינו נצוד שרי קמ"ל ע"ש, נראה לומר שאין סתירה להרב"י דיש לפרש דה"ק הש"ס דמהו דתימא אין במינו שאין דרך לצוד דבורים לצורך גופם ולפיכך הוה ס"ד לומר דמותר קמ"ל דאסור דנהי שאין דרך לצוד אותם לצורך גופם מ"מ דרך לצוד אותם כשהם עדת דבורים שנחיל דבורים דרכו לצוד לצורך הדבש ונופת צופים שאורגים בכוורת עי' בבא קמא דף קי"ד ע"א וכמו שאנו רואים הנכרים ההולכים ליערים לצוד נחיל דבורים בתחילת הקיץ ולכך חייב אם צדן לכוורת וראיה לפירוש זה מדברי רש"י בפרק שמונה שרצים דף ק"ז ע"א דפירש רש"י שמונה שרצים הצדן חייב שיש במינן נצוד ושאר שקצים ורמשים הצדן שלא לצורך פטור דאין במינן נצוד ע"כ, משמע להדיא דסובר הרב שאף שאין במינן נצוד אם צדן לצורך חייב ולפי דעתו ז"ל הא דאיתא בסיף פרק האורג דף ק"ו ע"ב ת"ר הצד חגבים והגזין צרעין ויתושין בשבת חייב וחכמים אומרים כל שבמינו נצוד חייב וכל שאין במינו נצוד פטור ע"ש היינו דוקא בסתמא צדן אבל אם צדן לצורך אף בשאין מינו נצוד חייב וכן פי' רש"י התם ד"ה שאין במינו נצוד צרעין ויתושין שאינן לצורך, הרי לך דפירש דפטור משום שאינן לצורך והיינו סתמייהו שלא לצורך אבל אם צדן לצורך אף כשאין במינו נצוד חייב אף בצרעין ויתושין וא"כ ע"כ מפרש להא דביצה דף ל"ו מהו דתימא דבר שבמינו נצוד אסור דבר שאין במינו נצוד מותר קמ"ל ר"ל קמ"ל דהכא בפורס מחצלת על הכוורת הוי לצורך ולהכי אף בשאין במינו נצוד אסור כי לא מתכוין כיון שהם לצורך וא"כ גם לדעת התוספות שחלקו על פירוש רש"י התם בפרק שמונה שרצים שאם אין במינם נצוד אף לצורך פטור מ"מ נחיל של דבורים דרכם לצוד לצורך דובשם ולהכי אם צד נחיל דרכו לצוד ולהכי חייב ובפורס מחצלת על הכוורת שיש בה עדת דבורים כזה דרכם לצוד ולהכי אסור לפרוס מחצלת זהו פירוש קמ"ל כמש"ל

אחר כך ראיתי שם להדרישה שכתב דסובר הב"י דדבורים שהן לצורך דובשן קרוי במינן נצוד והנם כחגבים שקרוי במינן נצוד לדעת רש"י ע"ש, ונראה שנתכוון למש"כ לדעת רש"י, איך שיהיה הרי מצינו להרב ב"י דסובר דזבובים שאין במינן נצוד היכא שאין מתכוין הגם דפסיק רישיה מותר כיון שאין איסור אלא מדרבנן והוא כדעת הר"ן והרא"ש ז"ל וכן ראיתי להרב עולת תמיד בסימן שט"ז ס"ק ה' דכתב וז"ל ולכן יש ליזהר וכו' המחבר השמיט זה משום דס"ל כדברי התה"ד שכתבתי לעיל משמו דבמקום שאינו אסור אלא מדרבנן לא אמרינן לאסור פסיק רישיה אלא עד שיתכוין וכו' ע"ש, וא"כ נ"ל שמור"ם שהעתיק זה אינו אלא משום דנפיק מפומיה דהרב בעל התרומות, עוד כתב הרב עולת תמיד שם ס"ק ו' וז"ל פורסין מחצלת הטעם בכאן משום דבדבורים איכא במינן משום נצוד להכי אסור משום פסיק רישיה ועי' ב"י וב"ח וכו' עיין שם, וחזיתיה להרב אליה רבה בסימן שט"ז שפירש לדעת הב"י ז"ל דהא דקאמר הש"ס מהו דתימא במינם נצוד אסור שלא במינם וכו' קמ"ל שר"ל קמ"ל שדבורים במינם נצוד וכדכתבינן אנן בענ"ד, גם הרב ערך השלחן ז"ל בסימן הנז' יישב דברי הרב ב"י באופן אחר והוא דהא דקאמר תלמודא מהו דתימא ודחקינן לומר שהדבורים אין במינם נצוד אינו אלא אליבא דר"י שדחקינן כן כי היכי דאתיא אליביה אבל לדידן דקימ"ל כר"ש מוקמינן ברייתא דקתני ובלבד שלא יתכוין לצוד כפשטה ולא צריכינן לומר שהדבורים אין במינם נצוד עש"ב:

הרי לך שמרן אזיל בשיטה זו (ובחידושינו על מסכת ביצה דף כ"ג כתבתי שהיא פלוגתא דאמוראי ע"ש) ובכלל זה ומה שהקשו עליו מן הש"ס הרי מצינו שיישבו דבריו בטוב טעם ודעת כאשר רואה אתה בעיניך, וכן הוא דעת התוספות במושלם בפסחים דף כ"ה ע"ב ד"ה לא אפשר דלא מכוין שכתבו וז"ל מיירי כגון דליכא פסיק רישיה וליכא למימר דאפילו פסיק רישיה שרי הכא ר"ש משום דהכא מיירי בגרירת כלים דליכא אלא איסור דרבנן דחופר כלאחר יד, דהא בשמעתין מייתי עלה מעילה וכו' ע"ש:

הראת לדעת שכך כתבו בפשיטות להאי כללא אלא משום שהוכיחו מהש"ס דלא מיירי מזה שהרי מייתי עלה דברים שאיסורן מן התורה לכך לא ניחא להו לומר שזה הוא טעמא דדין זה משמע שהכלל אמת וחותמו אמת והיא ראיה ברורה שכן הוא דעתם דעת עליון, גם הרא"ש שם בפסקיו בפרק כל שעה סי' ב' קאי בשיטת התוספות שכתב וז"ל ומיירי בדלא הוי פס"ר כגון שיכול לסתום נחיריו שלא יהנה מן הריח דפסיק רישיה הוי במתכוין בכל איסור תורה וכו' ומדלא קאמר בכל האיסורין, וקאמר בכל איסורי דאורייתא, משמע שדוקא באיסור דאוריית' ולא באיסורי דרבנן כידוע דהרא"ש תמיד הולך בשיטת התוספות ומשום דהתוספות הזכירו דבר זה, גם הוא ז"ל רמזו:

גם הרב גינת ורדים כלל ג' סוף סי' י"ד ובסי' י"ז כשדן את הדין בשתי הלכות בענין רחיצת ידים בבורית הנקרא צאבון בשבת וכן בענין קנוח ידיו במפה ועל ידיו היו עליהם מי ורדים באופן דמוליד ריחא במפה התיר הרב בכל הנז' ואתי על הלכות אלו משום שאין איסורן אלא מדרבנן וכי לא מכוין הגם דפסיק רישיה מותר כיון שאין האיסור אלא מדרבנן והביא ראיה מדברי הר"ן דשלהי פרק המביא הנז' לעיל עיין שם, גם הרב בתי כהונה סימן י"ח וסימן י"ט בענין הולכת נרות של שעוה בי"ט לבהכנ"ס דהפרי חדש בתשובה שבסוף קונטרס מים חיים אסר דחשיב פסיק רישיה דאי אפשר שלא יפול מן השעוה הנתכת כשינענע אותה בהליכתו והרב בתי כהונה העלה להתיר בהסכמת מהר"א רוזאניס ז"ל מטעם דסבירא ליה לא מיקרי פסיק רישיה ואם תימצי לומר דהוי פסיק רישיה כיון דפסיק רישיה במידי דרבנן הוא מותר דלר"ש דקיימא לן כוותיה מלאכה שאינה צריכה לא הויא אלא איסור דרבנן וכשמתכוין לכך, וכשאין מתכוין אף על גב דפסיק רישיה מותר ע"ש באורך, והעתיק דבריו ז"ל הרב מהר"י עייאש בלחם יהודה חלק שני סימן א' דף ו' ע"א ע"ש בפסקת ושוב אחר זמן רב וכו' ע"ש הרי מצינו לשני מאורות הגדולים הם הרב בתי כהונה והרב מהר"א רוזאניס שהשתמשו ג"כ בשרביט כלל זה:

שאו מרום עיניכם וראו את אלה המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא התוספות והרא"ש והמרדכי והר"ן והתה"ד ורבינו ב"י והרב גינת ורדים והרב בתי כהונה ומהר"א רוזאניס ומהר"י עייאש, הרי לך עשרה מאמרות במימר קדישין כל בי עשרה שכינתא שריא והחכמה תעוז לחכם מעשרה שליטין הם שלטי הגבורים אשר לדו"ד אשר באו בברית הכלל הזה ותורת חסד על לשונם בכחא דהיתרא מכללא אתמר, ועל כן מוכרחים אנן ליתובי דעתייהו דהני רבנן סבוראי מחלק הסותר להאי כללא דכיילי לן רבני מאוותא ולשמש לפניהם בשמוש חכמים כי זה עיקר גדול לדרוש ולבקש תרופה לשפי"ר גזרתם שכך גזרו אומר ולא לדחות דבריהם ח"ו כמ"ש רז"ל דאם הם כבני אדם אנו וכו', וכתבתי כל זה מפני שראיתי מי שנעקש בזה ורוצה לדחות כלל זה ולהדיחו ולהאבידו ח"ו מכח מה שכתב ע"ז הרב מגן אברהם, ועיין להרב מחזיק ברכה בא"ח סימן מ"ו אות ה' דין ה' וז"ל ואנא דאמרי דאנן הדיוטות אנן ותלמידי חכמים הגדולים קטנם עבה ממתנינו וכן לא יעשה לכתוב וכו', דכשם שיש הפרש בין קדשי הקדשים לחולי חולין כן גבהו דרכיהם מדרכינו ודי בזה עכ"ל:

עוד ראיתי להעתיק כאן מה שראיתי כתוב בספר יד דוד בחידושיו למסכת סוכה דף ל"ג ע"ב וז"ל הא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש וכו' עיין שער המלך ח"א דף כ"ג שכתב מדברי רש"י כאן מוכרח דפסיק רישיה אפילו בדרבנן אסור ואינו הכרח לדעתי דע"כ לא שרינן פסיק רישיה באיסור דרבנן כשכל האיסור דרבנן הא אם האיסור מצד עצמו דאורי' אבל מצד אחר נעשה דרבנן אסור, ועוד יש לומר כמ"ש המאירי בשבת דבכיבוי כיון שיש בו דאורי' וגם דרבנן אפילו בדרבנן אסור פסיק רישיה ועי' שם בדף כ"ט שהביא דעה זו דבדרבנן פסיק רישיה מותר וכאן גבי מיעוט ענבים הך מתקן דאורייתא הוא כי דוקא תיקון שאין בו מעשה בידים הוא דרבנן כגון תרומה ומעשר אבל מתקן בידים מדאורייתא אסור עכ"ל ע"ש, ודבר גדול למדנו מרבינו הגדול והמקום יהי' בעזרו כי האיר עינינו הרב המאירי שמאיר עיני חכמים בהלכה עד דוד הגדיל ויוסף דוד הא דידיה הא דרביה זי"ע זצ"ל:

ודע שאם הוא ת"ח שמצות עונתו מש' לשבת יש להתיר בפשיטות על פי מה שכתבו התוספות בסוכה שם ד"ה מודה ר"ש בפסיק רישיה וכ' דהיכא שאינו מתכוין ועוד דהוי מלאכה שאינה צריכה לגופה מותר לר"ש אף בפסיק רישיה משום מצוה ע"ש בדבריהם:

והן היום בא לידי ספר מנחה חדשה בהשמטה לסימן פ' דף קל"ב ע"ב שכתב וז"ל שם במנחת שבת ס"ק קי"ז מה שצדדתי להקל בענין פסיק רישיה דלא ניחא ליה ועי' בשו"ת באר יצחק סימן ט"ו שהאריך ומסיק שדברי ה' תרומת הדשן ברורים ויש להקל בדרבנן אפילו בפסיק רישיה דניחא ליה וכל שכן בפסיק רישיה דלא ניחא ליה וכו' דמדעת רש"י ורטב"א והר"ן ותשובת גו"ר הספרדי מוכח ג"כ להקל בזה, אך מדעת הרשב"א והרמב"ם מוכח לאסור בפסיק רישיה דרבנן עכ"ל ע"ש:

ודע כי בחפשי בספרי דבי רב מצאתי להרב בעל ספר נהר שלום להרב שבתי וינטורא ז"ל בסימן שי"ד שתירץ יתיב לכל מה שהקשה ונתעורר עליו הרב מג"א בסימן שי"ד נגד כלל זה עיין עליו במה שהעלה ארוכה את הכל עשה יפה בעס"ו לשון חכמים מרפא ע"ש:

גם הרב מהר"י עייאש בספרו לחם יהודה סימן א' האריך בכלל זה והשג ישיג בסתירת כלל זה מכמה מקומות וכמו שהקשה על זה הרב מגן אברהם ע"ש, ואחר כך העלה וז"ל לכן נראה לתרץ הכל דסב"ל לבעל תה"ד ז"ל דאע"ג דפסיק רישיה לא מפלגינן מדרבנן לדאורייתא מ"מ ס"ל אי הוה פסיק רישיה במידי דרבנן דלא ניחא ליה שרינן באין מתכוין ואע"ג דאדחייא לה סברת בעל הערוך ז"ל היינו במידי דאורייתא אבל במידי דרבנן יש לחלק כסברתו וכו' ע"ש, והרב יד מלאכי בכללי הדינים מערכת פ' סימן תקכ"ה שכתב וז"ל פסיק רישיה היינו דוקא בדבר שאסור מן התורה אבל בדבר שעיקר איסורו מדרבנן כל דלא מכוין שרי, ואע"ג דפסיק רישיה שו"ת גינת ורדים חלק או"ח כלל ג' סימן ט"ז וי"ד, ועי' עולת שבת סימן ש"ך ס"ק ל"ב והרשב"א בשיטתו לשבת נראה דפליג עכ"ל, למדנו מדבריו דלאו בכל מידי דרבנן נאמר כלל זה אלא דוקא בדבר שעיקרו מדרבנן אבל בדבר שעיקרו מן התורה הגם שהוא עתה מדרבנן אמרינן ביה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון כדאמר בש"ס בפרק התקבל כי אמרינן כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון במילתא דאית לה עיקר מן התירה וכו' ע"ש:

תוכן העניינים

קרית חנה דוד חלק ב

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה