קרית חנה דוד חלק ב· רבי דוד כהן־סקלי
אורח חיים · הלכות ברכות פרטיות
סימן נ
ענין סומא אם מחוייב בכל המצות מצינו דפלוגתא דתנאי היא בבבא קמא פרק החובל דף פ"ו פ"ז ע"ש דר' יהודה פוטרו מכל דינים שבתורה ומכל מצות שבתורה וחכמים מחייבים אותו כדקתני סתם במתניתין, ובש"ס שם קאמר מתני' דלא כרבי יהודה ע"ש ברש"י ד"ה דלא כר' יהודה ועי' עוד בתוספות שם ד"ה סומא אין לו בושת ע"ש:
ולענין הלכה הנה מדברי הש"ס שם דקאמר אמר רב יוסף מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כרבי יהודה דאמר סומא פטור מן המצות קא עבידנא יומא טבא לרבנן מ"ט דלא מפקידנא וקא עבידנא מצות, והשתא דשמעית להא דר' חנינא דאמר גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה מאן דאמר לי אין הלכה כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן, מ"ט דכי מפקידנא אית לי אגרא טפי ע"כ ע"ש, משמע דרב יוסף מספקא ליה כמאן הלכתא אי כרבי יהודה אי כמאן דפליג עליה, ונראה לי לומר שהגם שמצינו דסתם מתניתין דקתני המבייש את הסומא שם פ"ו ע"ב פליגא עליה כדקאמר בש"ס מתני' דלא כר' יהודה וקיימא לן הלכה כסתם משנה וא"כ מאי מספקא ליה לרב יוסף אפשר לומר דס"ל לרב יוסף דכיון דלאו בפירושא אתמר אלא מדיוקא אתמר כדפירש רש"י מדקתני ישן שבייש וכו' ובסומא לא קתני הכי ע"ש, ולהכי קאמר רב יוסף מאן דאמר לי בפירוש הלכה כר' יהודה או אין הלכה כרבי יהודה בפירוש וכו' כיון דממתניתין לא שמעינן לה אלא מדיוקא, ועוד משום דפעמים מצינן דלא קימ"ל כסתם משנה מאיזה טעם שיהיה או משום שהיא כיחידאה או מטעמא אחרינא להכי קאמר רב יוסף מאן דאמר לי בפירושא, וכדאיתא במסכת ביצה דף י"ב ע"ב דפסק רב יהודה אמר שמואל כרבי יוסי ודלא כסתם מתני' ע"ש, וכן אמר שם עוד דף י"ד דפסק דלא כמתני' ע"ש, ועיין שם בתוספות ד"ה איכא בינייהו דידע וכו' בעי לבשולי עיין שם, אחר כך ראיתי להר"ן ז"ל בפרק קמא דקדושין בפי' על הרי"ף בסוגיא הנ"ל שכתב וז"ל ודאמר רב יוסף מ"ד לי אין הלכה כרבי יהודה וכו' לאו משום דמספקא ליה דהא יחיד ורבים הלכה כרבים וסתמא בפרק החובל נמי כרבנן אלא משום דמעיקרא אמר מ"ד לי הלכה נקט סירכיה ואמר מ"ד לי אין הלכה כר' יהודה עכ"ל ע"ש, איך שיהיה אנן לא קימ"ל כרבי יהודה דקאמר סומא פטור מכל המצות כדאמר בש"ס מתני' דלא כרבי יהודה וכן מוכח מההוא סמיא דהוה מסדר מתני' קמיה דמר שמואל דקרי ליה פושע משום דלא מנח עירובי תבשילין כדאיתא במסכת ביצה דף ט"ז ע"ב ע"ש, וכן מוכח מפרק קמא דתרומות משנה ו' ע"ש דקתני דסומא אם תרם תרומתו תרומה ע"ש, וכן ראיתי להרדב"ז בתשובותיו סימן תכ"ה דכתב וז"ל והוי יודע דקימ"ל כמ"ד סומא חייב בכל המצות של תורה וכו' ע"ש, וכן כתב רבינו הב"י בא"ח סימן תע"ג ע"ש:
עוד יש להביא ראיה לזה מהא דאיתא בפרק הקורא מגילה כ"ד ע"א סומא פורס על שמע ומתרגם ופסקה מרן בש"ע סימן ס"ט סעיף ב' ע"ש, הרי דמוציא אחרים ידי חובתם דקאמר פורס על שמע אע"פ שלא ראה מאורות מימיו ע"ש, והיינו טעמא ודאי משום שהוא חייב בכל המצות והגם שמצינו שגם רבי יהודה ס"ל דפורס על שמע אם ראה מאורות מימיו הגם שעתה נסתמא כבר פירשו התוס' דגם לרבי יהודה מחוייב בכל המצות מיהא מדרבנן כדי שלא יהיה נראה כנכרי כמ"ש שם במגילה ד"ה מי שלא ראה מאורות לא יפרוס על שמע וכן כתבו ג"כ התוספות בבבא קמא פ"ז ד"ה וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל המצות ע"ש, ונראה לי שבזה תליא פלוגתייהו דרבנן ורבי יהודה במגילה אי סומא פורס על שמע אי לא דרבנן דס"ל דסומא חייב בכל המצות של תורה משום הכי אמרי דסומא פורס על שמע אפילו לא ראה מאורות מימיו דחיובי מחייב ובר חיובא הוא ולהכי סברי הכי דהגם שאינו רואה מ"מ הרי הוא נהנה במה שאחרים רואים כדאמר בש"ס שם כ"ד ע"ב ורבנן אית להו הנאה כדרבי יוסי וכו' ע"ש אבל ר"י דסובר שסומא פטור מכל המצות משום הכי ס"ל שדוקא אם ראה מאורות בימיו שיודע בטיב המאורות אז חייב מדרבנן מיהא בכל המצות כיון דמדאורי' פטור אלא שחכמים חייבוהו משום הכי אין לחייבו אלא באם ראה מאורות שיודע בטיב המאורות:
וכן יש להביא ראיה דסומא חייב במצות סוכה מהא דאיתא בפסחים בפרק ערבי פסחים דף קי"ו ע"ב והכי איתא שם בש"ס אמר רב אחא בר יעקב סומא פטור מלומר הגדה כתיב הכא בעבור זה וכתיב התם בננו זה מה להלן פרט לסומא אף כאן פרט לסומא ופריך הש"ס מרב יוסף ורב ששת שהיו מאורי עינים וקרו לבני ביתם אגדתא ומסיק דרב יוסף ורב ששת לית להו האי גזירה שוה דבננו זה ע"ש, הרי מוכח אליבא דכ"ע סברי סומא חייב בכל המצות אלא דר' אחא בר יעקב פטיר מהגדה משום דיליף ג"ש ורב יוסף ורב ששת לא ילפי ולהכי מחייבי לסומא בהגדה ככל שאר מצות:
עוד יש להביא ראיה מהא דגיטין דף כ"ג וז"ל הש"ס חוץ מחש"ו וסומא וכו' בשלמא חש"ו דלאו בני דעה וכו' אלא סומא אמאי לא וכו' אמר רב יוסף הכא בחוצה לארץ עסקינן דבעי למימר בפני נכתב ובפני נחתם ולא מצי אמר וכו' ע"ש, הרי מוכח מכאן שסומא חייב בכל המצות דאי לא הרי קימ"ל דשלוחו של אדם כמותו מהא דויקחו להם איש שה לבית אבות שה לבית אחד לוקח לכולן עי' בפי' רש"י שם ד"ה דלאו בני דעה נינהו ע"ש ואי פטור ממצות אין ראוי לשליחות דלאו בר היתרא הוא ומאי פריך הש"ס אלא ודאי מוכח דקי"ל שחייב בכל המצות וכן מוכח מכאן דגם רב יוסף סבירא ליה הכי שסומא חייב בכל המצות וצריכין לומר כמ"ש לעיל:
עוד יש להביא ראיה שקימ"ל שחייב בכל המצות מהא דאיתא במנחות פרק שתי מדות דף צ"ג ע"א הכל סומכין חוץ מחש"ו וסומא וכו' ופריך בגמרא אלא סומא מאי טעמא לא, רב חסדא ורב יצחק בר אבדימי חד אמר אתיא סמיכה סמיכה וכו' הרי טעמא שאין סומא סומך אינו אלא משום ג"ש הא לאו הכי אמרינן מחוייב בדבר הוא:
ודע דהגם דקימ"ל דסומא חייב בכל המצות היינו דוקא במצות התלויות במעשה כגון תפלין וציצית וסוכה ולולב וכיוצא בהם או שתלויות בדיבור כגון קריאת שמע ותפלה וקדוש והבדלה ומגילה או התלויות בשמיעה כגון תקיעת שופר או קול רעמים וכיוצא או בהנאה כגון ברכת הנהנין או ברכות השבח והודאה כגון ברכות השחר וכיוצא בזה, אבל מצות התלויות בראייה דהיינו הנאה שבאה מהראייה כיון שאינו רואה אינו נהנה ולכך אינו מברך, ובפריסת שמע כיון דלא תלו אותה בראייה קימ"ל דפורס על שמע ומברך על המאורות כיון שגם סומא נהנה מהאור הגם שאינו רואה מ"מ הרי הוא נהנה במה שאחרים רואים כדרבי יוסי כדאמר בש"ס כיון דלא תלו אותה בראייה לכן כיון שנהנה גם הוא צריך לברך אבל במצוה שתלו אותה בראייה כגון בורא מאורי האש במוצאי שבת מצינו לרבינו הטור בא"ח סימן רח"ץ שכתב וז"ל סומא כתב אבי העזרי שאין לו לברך דהא אין מברכין עליו עד שיאותו לאורו ע"כ, והרב ב"י כתב על זה דברי הגמ' והמרדכי דכתבו דרבי יהודה קלונימוס היה מסופק בזה דהא אמרינן במגילה דף כ"ד סומא פורס על שמע כיון דאית ליה הנאה מיניה ולאבי העזרי נראה דאין לברך דהתם לאו בהנאה גרידתא תליא מילתא וכו' דהא תניא עד שיראה השלהבת וישתמש לאורה הרי דתרתי בעינן הנאה שישתמש לאורה ועוד צריך שיראה השלהבת אבל בפורס על שמע בהנאה תליא מילתא ואפילו מאחריני כההוא סומא שהיה מהלך באישון לילה ואפלה ואבוקה בידו לאחריני הרואים אותו ומצילין אותו מן הפחתים ומן הקוצים ע"ש, הרי דהתם בברכת יוצר לא תליא אלא בהנאה ולא בראייה שמעולם לא תלו אותה בראייה והצריכו להזכיר מדת יום בלילה ומדת לילה ביום לומר מי שברא זו ברא זו ולא הצריכו בה ראייה כלל להכי גם מי שאינו רואה אלא שהוא נהנה יברך גם הוא אבל על האור של אש במ"ש הצריכו ראייה להכי אם אינו רואה הגם שהוא נהנה על ידי אחרים כההוא סומא לא יברך וכן פסק בש"ע שם סעיף י"ג דסומא אינו מברך על האור במוצאי שבת דתלוי בראייה:
ונראה לי דזה דומה למה שאמרו רז"ל סומא פטור מן הראיון בשלש פעמים בשנה משום דכתיב יראה כל זכורך ודרשו רז"ל כדרך שבא ליראות כך בא לראות את פני האדון וכיון שהוא מאור עינים ומצוה זו תלויה בראייה להכי הוא פטור כדתנן בחגיגה דף ב' הכל חייבים בראייה חוץ מחש"ו והסומא וכו' ובש"ס נתן הטעם משום יראה (י' ציר"י ר' קמ"ץ) כל זכורך ודרשינן אם למקרא ואם למסורת דיראה י' חירי"ק ר' שו"א) כתיב להוציא את הסומא ע"ש, משום דהכתוב תלה מצוה זו בראייה להכי סומא דלא חזי פטור כמו הכא באור מוצאי שבת שהצריכו חכמים לראות את השלהבת:
ונ"ל דטעמא דשינו חכמים ז"ל את תפקידם, במאורות לא הצריכו ראייה ובאור של מוצ"ש הצריכו ראייה ופטרו את הסומא שאינו רואה את השלהבת ואמרו בכל אדם עד שיראה את השלהבת וישתמש לאורה כדאיתא בברכות דף נ"ג ע"ב, נ"ל לומר דשאני ברכת המאורות דעיקר תקנתם היתה להודות ולשבח למי שברא מדת יום ומדת לילה אשר כל אדם נהנה בזה שה' נתן אורו בעולם להאיר על הארץ ולדרים עליה וכיון שנהנה גם הסומא מהאורה במה שרואים אחרים כדר' יוסי גם הוא צריך לברך על מנהג בורא עולם בעולמו והגם שאינו רואה מ"מ הרי הוא נהנה במה שנתן השם ליהנות ממנו, ומפני שמפסיקין הלילות להכי צריך לברך בכל יום ויום על חידוש המאורות שמתחדשים בכל יום תמיד הניתן הנאתם לכל אדם בשתוף לכל העולם אבל באור האש שאינו מאיר מעצמו לכל אדם אלא שכל אחד כשיצטרך לו מוציא אורו לו לעצמו ולא לזולתו וכל הנאה דיליה היא ולדידיה הוא דעבד להכי תקנו חכמים ברכה בליל חידושו לאחר ששבת ביום השבת וחזר ונתחדש במוצ"ש ע"י האדם המצטרך לו והנאה דיליה היא להכי אמרו אם הוא רואה השלהבת ומשתמש לאורה נזכר מהאור שנברא ביום זה וחייב לברך ואם לאו אינו חייב לברך כיון שלא ניתן אור זה אלא למי שמדליקו דאית ליה הנאה מיניה ומשום הכי הסומא שאינו רואהו לא חייבוהו לברך עליו, וראיתי להרדב"ז בסימן תכ"ה שנשאל אם סומא חייב להשלים פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום אם מחוייב ללכת ולבקש מאחר שיקרא והוא ישמע, והשיב וז"ל ונ"ל דאפי' למ"ד דסומא חייב בכל המצות פטור מחיוב זה דכיון דדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ וזה אי אפשר בכתב דהא אינו רואה וכן פטרינן ליה מכל המצות התלויות בראייה אפילו הן מן התורה כגון לעלות וליראות ועדות, וכ"ש דפטור מחיוב זה דהוי מדרבנן ואע"ג דהכא אפשר ע"י שמיעה לא מצינו דבר שיהיה הוא פטור ע"י עצמו משום דלא שייך ויתחייב ע"י אחרים וכו' ע"ש, הרי הרב ג"כ פטר הסומא מהמצות התלויות בראייה, ויש להביא ראיה לזה ממצות ציצית דאיתא במנחות מ"ג ע"א דתניא וראיתם אותו פרט לכסות לילה אתה אומר פרט לכסות לילה או אינו אלא פרט לכסות סומא כשהוא אומר אשר תכסה בה הרי כסות סומא אמור וכו' ע"ש משמע דאי לאו הכתוב דאשר תכסה בה דרבי סומא הוה ממעטינן לסומא ממצות ציצית והיינו טעמא משום דתלה אותה הכתוב בראייה כדכתיב וראיתם אותו:
ולפ"ז יוצא לנו דבכל ברכות דתלאום חכמים בראייה גם כן הסומא אינו מברך עליהם כגון ברכת הלבנה וברכת החמה מכ"ח לכ"ח שנים וכן ברכת האילנות מניסן לניסן, וכל ברכה שתלויה בראייה סומא אין לו לברך וכן כל הברכות המוזכרות בפרק הרואה מדף נ"ד ואילך במסכת ברכות שאמרו עליהם בש"ס הרואה וכו' הרואה וכו' הסומא אין לו לברך אלא דעדין צריכין אנו למודעי מהא דאיתא התם בפרק הרואה דף נ"ח ע"א ת"ר הרואה מלכי ישראל אומר ברוך שחלק מכבודו ליראיו מלכי אוה"ע אומר ברוך שנתן מכבודו לב"ו אמר ר' יוחנן לעולם ישתדל אדם לרוץ לקראת מלכי ישראל וכו' אלא אפילו לקראת מלכי אומות העולם וכו' וקאמר בתר הכי רב ששת סגי נהור הוה הוו אזלי כ"ע לקבולי אפי מלכא וקם אזל בהדייהו רב ששת, אשכחיה ההוא צדוקי אמר ליה חצבי לנהרא כגני לייא וכו' כי אתא מלכא פתח רב ששת וקא מברך ליה אמר ליה ההוא צדוקי למאן דלא חזית ליה קא מברכת וכו' ע"ש, ומדהביא הש"ס האי עובדא דר"ש על ברייתא זו שאמרה הרואה מלכי ישראל וכו' מברך ברוך שנתן מכבודו וכו' משמע דרב ששת בירך ברכה הנז' דהרואה מלכי וכו' ועוד שאם נדייק מאמרו דקאמר וקא מברך ליה ונאמר שהיה מברכו כמו ברכה דהנותן תשועה למלכים או כעין ברכת יעקב אבינו את פרעה כדכתיב ויברך יעקב את פרעה (בראשית מ"ז ז') שפירש רש"י בחומש שהיא שאלת שלום כדרך וכו' ע"ש, א"כ מאי קאמר ליה ההוא צדוקי למאן דלא חזית קא מברכת ומה יש בזה וכי מי שהוא סגי נהור אינו יכול לברך לאחרים ולבקש עליהם רחמים או להפליג בשבחן הרי בחגיגה דף ה' ע"ב איתא איכא צורבא מרבנן ומאור עינים הוא וכו' אתם הקבלתם פנים הנראים ואינם רואים תזכו לקבל פנים הרואים ואינם נראים וכו' הרי דקבלו ברכה באהבה רבה ממאור עינים, ועוד הרי יצחק ויעקב אבותינו יוכיחו שעמדו עיניהם וברכו את בניהם, אלא ודאי ברכת רב ששת היתה ברכת הרואה מלכים המוזכרת בברייתא, ומה שנקט לשון מברך ליה יש ליישב דר"ל דרב ששת הוא בעצמו מברך ליה ברכה זו הנז' בברייתא בירך לעצמו ולא רצה לסמוך על ברכת אחר שיברך והוא יהיה שומע ועונה אמן לצאת י"ח, אלא אי מהא דקשיא לן דאם ברכת הנותן תשועה מאי קאמר ליה ההוא צדוקי למאן דלא חזית קא מברכת ליה, יש לדחות דמשום דר"ש בא עם היוצאים ורואים את המלך ומברכין ומהללים למלך ומברכין אותו על יקר תפארת גדולתו המראה על עמו ולכן קאמר ליה אתה מאי חזית דמברכת ולצערו קא מכוין, איך שיהיה מריהטא דלישנא מוכח דרב ששת בירך ברכת הרואה מלכי וכו', וא"כ צריכין לומר הא דנקט בברייתא הרואה מלכי וכו' לאו דוקא אלא דהעיקר היא הידיעה וההרגשה שירגיש במה שלפניו הגם שאינו רואה בעיניו וכך כוונתם במה שנקטו רואה סתם וכן על כל דבר שהוא מרגיש בו בעצמו שהוא הוא ואין צריך לאחרים שיאמרו לו ויעוררוהו על הדבר ההוא אלא הוא בעצמו מרגיש ומשכיל על דבר כגון הא דרב ששת דהוא בעצמו הרגיש במלך בעוברו לפניו וכן אם הלך סמוך לים ושמע קול גליו והרי הוא מרגיש מעצמו צריך לברך הגם שאינו רואה בעיניו מ"מ הרי מרגיש בעיני שכלו שכך הוא ולכן בברכת הלבנה ובברכת החמה וכן על הנר במוצ"ש שאינו מרגיש מעצמו בהם אינו מברך וכן כל ברכות הראייה המוזכרים בש"ע א"ח סימן רכ"ד נראה דהעיקר בזה הוא ההרגש מעצמו אם הוא מרגיש מעצמו יברך עליהם ואם לאו לא יברך:
ולפ"ז דלמדנו דעיקר ראייה היא ההרגש שמרגיש בעצמו על הדבר נראה דכל זה יש ללמוד ממצות ציצית דכתוב בה ראייה וגלי לן קרא דהאי ראייה לאו ראיית העינים מדכתיב אשר תכסה לרבות כסות סומא בא להודיענו דראייה בכל מקום היינו ההרגשה כיון שהטלית היא עליו מצוייצת כהלכתה הרי בכל שעה ימשמש בארבע כנפותיה שתלויין בה ציציותיה והרי רואה ומרגיש בשכלו שיש לו ציציות ובזה יזכור כל מצות השם, ומכאן יש ללמוד לכל מצות התלויות בראייה כשמרגיש מעצמו סגי כהכא לאפוקי מצות ראיון שאין שם הרגשה מעצמו כי אם ע"י ראיית עינים להכי הסומא פטור כיון שאין כאן ראייה לא ממשית ולא שכלית וכן ברכת הלבנה וברכת החמה וכן על הנר במוצאי שבת שאינו מרגיש מעצמו הסומא לא יברך, וכן ג"כ בהדלקת נרות חנוכה כיון שאינו יכול להדליק הוא בעצמו ואינו מרגיש מעצמו אור הנרות שהם לפניו פטור מהדלקה שדוקא בציצית שיכול לקנות טלית מצויצת מאחרים ולובשה וממשמש בציציותיה הוא מעצמו אבל בנר חנוכה אינו יכול לקנותה כך מודלקת שאין כאן מצוה ועוד הא אינו מרגיש באורה ועוד דאפילו נימא דשייך בו הרגשה מה שאינו כן באמת מ"מ כיון שעיקר המצוה היא ההדלקה שעושה מצוה והוא לא שייך ביה פטור שאין לחייבו להביא אחר להדליקה לו וכמו שכתב הרדב"ז ז"ל בענין הסומא שאינו יכול הוא בעצמו להשלים פרשיותיו עם הצבור שאין לחייבו לילך לשמוע מאחרים כאשר העתקנו דבריו ז"ל לעיל בסמוך וזה דומה למי שנקטעה לו יד ימינו דכתבתי בתשובה לעיל בסי' מ"ב די"ט ע"א שפטור מהאי טעמא שאין לחייבו להביא אחרים לקשור לו תפליו ע"ש:
שוב ראיתי למהרש"ל בתשובותיו סימן ע"ז ומביאו הרב באר היטב בא"ח ה' חנוכה סי' תרע"ה סק"ג, (ובסי' תכ"ו סק"א כ' סומא חייב לקדש הלבנה רש"ל בתשו' סי' מ"א) וז"ל סומא אי חייב בנרות חנוכה וכו' אם אין לו אשה ויש לו בית צריך הוא להדליק ע"י סיוע אחר ונהי דהוא לאו בר ראות הוא לא גרע ממצות ציצית דכתיב וראיתם אותו ותלוי הכל בראייה ומשום הכי ממעטי כסות לילה אפילו הכי סומא חייב בה מריבוי של תכסה בה כדאיתא בפרק קמא דקידושין דכסות סומא היא בראייה אצל אחרים והא התם דלא מהני ראייה דידהו לגבי דידיה בענין ראיית הציצית אפילו הכי לא מפטר מן אותה מצוה כ"ש נרות חנוכה שלא מיפטר מהן שהרי אחרים רואין אותו והוא מקיים בהם מצות פרסום לאחרים הרואין שהוא חייב בהם וכו' וא"ת אמאי נילף מציצית נילף ממה שפטור מראייה משום דכתיב יראה וקרינן בה יראה ולא נחייבנו במה שאחרים רואים וגם בכלל יראה לשכינה שאני התם שעיקר המצוה היא שיראה בית הבחירה ומקום העבודה ויבא אל השם בעולת ראייה שלש פעמים בשנה וזה אי אפשר לו לראות א"כ נפל המצוה בכללה וכו' משא"כ בשאר מצות אע"פ שתלויות ג"כ בראייה מ"מ פועל שלהם דהיינו המצוה לא נתבטל אף שבטל הטעם ומשום הכי לא קשה ג"כ מבורא מאורי האש וכו' דשאני התם שאמרו בה עד שיראה השלהבת וישתמש לאורה וזה הוא הפועל שלה והרי אינו רואה אבל ברכת הלבנה נ"ל דיכול לברך אף שאמרו ג"כ בה עד שיאותו לאורה מ"מ לא אמרו שהוא יראה לאורה אלא שהעולם יאותו לאורה כי ברכה זו על בריאת עולמות וחידושו קאי ודומה לסומא שיכול לברך יוצר המאורות עכ"ל ע"ש, וכן פסק הרב חיי אדם בכלל קי"ח ע"ש, הרי דהרב ז"ל אזל בתר איפכא בכל מה שכתבנו, שאנן בענ"ד דחינו ראיית חיוב לסומא מציצית שחייבה תורה לסומא אע"ג דכתיב בה וראיתם דשאני התם שחייבה אותו התורה] על ההרגש והרי מרגיש בראיית שכלו במשמוש היד בציציותיו ואדרבא משם נתחזקה ראייתנו שכמו שהתם בציצית חייבה אותו התורה מתורת ראיית ההרגש כן בכל המצות התלויות בראייה לא יתחייב אלא במרגיש בהם מעצמו וכהא דרב ששת שהרגיש הוא מעצמו והיינו ראייה דכתוב בהם, והרב שבות יעקב חלק ב' סימן ל"ח נוטים דבריו כדברי מהרש"ל ע"ש:
וראיתי להרב אי"ש טהור בספרו בית עובד דף קנ"ו ע"א בדיני ברכת הלבנה אות י"ט שכתב וז"ל סומא חייב בברכת הלבנה כן כתב מהרש"ל, והריק"ש פליג עליה והפר"ח פסק כמהרש"ל וכן כתב הרב מג"א וכן עיקר עכ"ל:
וצופה הייתי להרב ברכי יוסף בסימן רכ"ד אות א' שכתב וז"ל וראיתי בספר יד אהרן סימן רכ"ד גבי זמן לפירות שכתב וז"ל סימא מברך ג"כ על הראייה ואף דברכת זמן היא על הראייה מ"מ כיון שהם בראייה אצל אחרים מברך, שבות יעקב ח"ב, ולי נראה שעל הראייה לא יברך אף שהם בראייה אצל אחרים ולא דמי למאורות אלא שעכשיו שנהגו לברך בשעת אכילה שפיר מצי לברך עכ"ל הרב יד אהרן (וספר יד אהרן אינו תחת ידי לראות אם חלק על הרב שבות יעקב כטעמנו או מטעמא אחרינא) וכתב על זה הרב ברכי יוסף ויש להביא ראיה לכאורה לדברי הרב שבות יעקב מאותה שאמרו בשלהי ברכות דרב ששת בירך על המלך וכו' וכד דייקת שפיר פורתא אין ראיה משם כלל דשאני ברכת המלך דנתקנה שמרגיש בכבוד המלך ואם יזכה יבחין וכו' אבל שאר ברכות הראייה דהיינו לראות הדבר בעצמו הדבר ברור כמ"ש הרב יד אהרן דבעינן שיראה בעיניו, וכן ראיתי למהריק"ש סימן תכ"ו דכתב דמדקאמר הרואה לבנה תליא בראייה וסומא פטור וכן משמע מדברי הרדב"ז סימן שמ"א ואף מהרש"ל בתשובה סימן ע"ז ודעמיה שכתבו דסומא מברך ברכת הלבנה שאני התם דמדמי לה ליוצר המאורות משמע דשאר מילי דראייה סומא לא יברך כדברי הרב יד אהרן עכ"ל הרב ברכי יוסף, הרי שלך לפניך שהרב יד אהרן ומהריק"ש והרב הגדול הרדב"ז והרב חיד"א אזלי בשיטתא חדא כאשר נטתה דעתנו דעת קלה כמות שהיא, גם ראיתי להרב שלמי צבור בשלמי חגיגה דף רל"א ע"ב בדיני ברכת הלבנה אות ו' שכתב וז"ל כתב מהרש"ל וכו' דסומא חייב בברכת הלבנה ומהריק"ש כתב שאינו חייב וכתב הפר"ח שדברי רש"ל עיקר וכתב עליו המגיה וכן פסק הרב מוהר"י עייאש, ואחר כך כתב והישר בזה שלא יברך וישמע מפי המברך לאפוקי נפשיה מפלוגתא, עוד כתב המגיה וז"ל עי' להרב ברכי יוסף שכתב שדברי הרדב"ז מטין כדברי מהריק"ש ועיין ג"כ בספר מחזיק ברכה להרב חיד"א ז"ל בסימן רכ"ט שהעלה דהוי ספק ברכות ולכן לא יברך לא ברכת החמה ולא ברכת הלבנה וזה כדברי הרב המחבר עכ"ל ע"ש, גם הרב פני יצחק להרב הגדיל מוהר"ר יצחק אבולעאפייא זצ"ל בתחילת ספרו הנ"ל הרים את דגלו באותות באות למ"ד סימן קס"ד עלתה הסכמתו דלא יברך עש"ב:
אחר כך ראיתי דברי הרב חיד"א ז"ל במקורן בספר מחזיק ברכה בסימן רכ"ד דין ה' אות א' שהעתיק דברי הרב אליה רבה דסובר דמדקאמר בש"ס דקא מברך ליה משמע שהיה מברך למלך כעין שאלת שלום ולא בירך הברכה להקב"ה ע"ש, והרב חיד"א השיב עליו כעין מה שהשבנו אנן על פירוש זה, ומכח זה הכריח שברכת רב ששת היא ברכת ברוך וכו' וכתב וז"ל אמנם רב ששת בירך כיון שהיה מרגיש בשכלו בכבוד המלך וכתב שכן היא גרסת הרב עין יעקב פתח רב ששת וקאמר ברוך וגרסא זו מבוארת דבירך שנתן כמ"ש הרב מגן אברהם עש"ב, ועי' להרב חיד"א ז"ל בברכי יוסף א"ח סימן מ"ו אות י"ג ע"ש:
כה דברי הנקרא שמו ישר והפוך סיפיה רישיה ורישיה סיפיה והוא כלאחר י"ד י"ד כותבת וסודרת עשרים לתמוז שנת תיר"ה וחיי"ם לפ"ק פה אורן יע"א העומד ומצפה לעמוד לשרת ולכהן:
דוד הכהן סקלי י"ץ