קרית חנה דוד חלק ב· רבי דוד כהן־סקלי
אורח חיים · הלכות קריאת ספר תורה
סימן מג
בש"ע א"ח סי' רפ"ב סעי' ג' הכל עולין למנין שבעה אפילו אשה וקטן שיודע למי מברכין אבל אמרו חכמים אשה לא תקרא בצבור מפני כבוד צבור וכו' ע"ש:
הנה מלשון הזה שנקטו בלשונם אשה לא תקרא בצבור משמע מפני שלא תקרא בצבור לכן לא תעלה לא כן הקטן שכבודו כבוד צבור יעלה ויקרא בקול להוציא את השומעים ואין בזה קלות צבור, אלא שראיתי להרב באר היטב שם ס"ק ז' שכתב משם הרב כנה"ג בשם תשובה כתיבת יד וז"ל אבל להיות הוא מקרא אינו יכול עד שיביא שתי שערות ע"ש. ואני אומר אם קבלה נקבל ואם לדין יש תשובה שהרי משמעות תלמודא אינו כן שהלכה אף היא בלשונה נאמרה במגילה כ"ג ע"א ת"ר הכל עולה למנין שבעה ואפילו קטן ואפילו אשה אבל אמרו אשה לא תקרא בתורה מפני כבוד צבור ע"ש. והרי בזמנם כל מי שהיה עולה לתורה היה קורא הוא בעצמו בתורה אלא שאחר זמן התלמוד נשתנה המנהג מפני שאין הכל בקיאים לקרות ולכן המקרא בזמן הזה הוא הש"ץ אבל בזמן התלמוד היה העולה הוא הקורא ואפילו הכי קתני הברייתא דקטן עולה למנין שבעה וכן משמעות סיפא דברייתא הנז' דקתני אמרו אשה לא תקרא בצבור דמשמע דמיירי בעליה ובקריאה וכן הוא ג"כ לשון המשנה שם כ"ד ע"א קטן קורא בתורה ומתרגם אבל אינו פורס על שמע ואינו עובר לפני התיבה ואינו נושא את כפיו וכו' ע"ש, הרי קתני קורא ומתרגם דמשמע שקורא היא בעצמו בתורה ונ"ל שטעמא דהקילו בזה משום דקריאת התורה בס"ת בצבור אינה אלא מצד התקנה ואין בה חיוב מצוה אפילו מדרבנן ולכן אמרו קורא בתורה אבל אינו פורס על שמע וכו' וכן הוא משמעות לשון הש"ע שהעתיק לשון הברייתא כדכתבנו ויותר מבואר לשונו בזה ממה שכתב לעיל סי' קל"ה סעי' י"ג וז"ל שם אם קטן קורא בתורה בצבור בסי' רפ"ב עכ"ל, ומדנקט קורא בתורה בצבור וכתב על זה עי' סי' רפ"ב דפסק שם שעולה למנין שבעה משמע דעולה וקורא הוא בעצמו כמ"ש אבל בדבר שיש בו חיוב מצוה הגם שאינה אלא מדרבנן כגון קריאת המגילה פסק מרן בסי' תרפ"ט סעי' ב' דקטן אינו מוציא י"ח דמשמע דגם ליחיד אינו מוציא וכהא דקתני אבל אינו פורס על שמע וכו' ע"ש. וכן נראה שזה הוא סברת הרב מהר"י עייאש ז"ל בספרו מטה יהודה בא"ח סי' רפ"ב ס"ק ז' וז"ל מיהו הרמב"ם ז"ל לא הזכיר דין דאשה עולה אלא דין הקטן ובאשה לא כתב אלא לא תקרא בצבור וכו' משמע דקריאה היא גופה העליה מה שאמרו עולה ונקטו לשון קריאה לאשמועינן מילתא בטעמא דמפני הקריאה שהיא קוראה הפרשה נשללה מן העליה וה"ק דמטעם גופה שהיא אשה ואינה חייבת בקריאה אינה מעכבת דדינה כקטן. אבל מטעם אחר אין לכוללה במנין העולין מפני כבוד הצבור וכו' ע"ש. הרי מבואר דס"ל להרב שהקטן עולה וקורא וכבודו כבוד צבור הוא כולו אומר כבוד וקורא הוא בתורה בפה מלא כמ"ש אנן בענ"ד.
עוד יש להביא ראיה מדברי הר"ן ז"ל שהעתיק לשונו הרב ב"י ז"ל בסי' רפ"ב וז"ל הצריך לענייננו ומיהו השתא דתקון רבנן שיברכו כולן אשה וקטן קורין אפילו ראשון ואחרון וכיון דקורין ודאי מברכין מידי דהוה אקטן דמפטיר בנביא ומברך ברכות הפטרה עכ"ל ע"ש, הרי דמפשט פשיטא ליה להר"ן דבזמן הזה קורא הקטן ומברך והרב מטה יהודה שם ס"ק ח' כתב הטעם דהם אמרו תקנת הקריאה והם אמרו דאשה וקטן עולין דאע"ג דקריאה בשבת שחרית היא תקנת מרע"ה לא מיקריא אלא תקנתא דרבנן וכו' ע"ש, וכמ"ש הברכ"י בסי' קל"ה ע"ש, והוא כמו שכתבנו אנן בענ"ד:
הראת לדעת בראיות מופתיות מוכיחות שקטן שיודע למי מברכין וכ"ש כשהגיע לחינוך יכול לקרות בס"ת כנ"ל, ולאחר שביארנו ובררנו בירור יפה שהקטן היה קורא ומברך בעלייתו בקול רם להשמיע את העם קריאתו בתורה א"כ מצינו שלא נהגו בקריאת התורה ככל מצות דעלמא דקימ"ל כל שאינו מחויב בדבר אינו מוציא אחרים ידי חיבתן כמו שנתבאר:
וא"כ מה לי פסקה אחת מה לי יותר והגם שרבינו ב"י ז"ל הביא לנו בספרו הגדול בסי' רפ"ב משם הר"ן ז"ל דהכל עולים דקתני בברייתא רוצה לומר להשלים קאמר ולא שיהיו הכל קטנים ע"ש והעתיק מורם לשונו בהגה דסי' רפ"ב סעי' ד' ע"ש נ"ל דאי מהא לא איריא דלא קאמרי' הכי אלא באם הקטנים עולים למנין שבעה שחייבונו חכמים להעלות שבעה עולים בשבת בכל צבור וצבור וכיון שחייבו חכמים לצבורא להעלות שבעה מהם ובעליית אלו הילדים מפקי לצבורא חובתייהו בזה הוא שאין ראוי לעשות כן שכל הקהל יתרשלו מלעשות מצוה שכבודה בגדולים היא לכבוד תורה הדורה אבל בנ"ד שהגדולים הם העולים למנין שבעה ועומדים על הברכה וכבוד התורה והמצוה עליהם יראה וכולי עלמא ידעי שזה הקטן הקורא בקול רם לא מחמת התרשלות הש"ץ הוא שאינו קורא ולא מחמת שהקריאה בתורה קלה בעיניו להוציאה מפיו יקרא ח"ו אלא עושים כן כדי שיתלמדו התלמידים הקטנים ויתחנכו בקריאה ואין כאן זלזול ח"ו ואדרבא מתענגים על רוב שלום בקריאת הקטן ובבקיאותו ובנעימות קריאתו ולהכי כיון שהקטן אינו בכלל העולים והנמנים לדבר מצוה שפיר דמי לקרות בס"ת בפרשה, וכן ראיתי שכתב הרב המאירי במגילה והעתיק דבריו הרב ערך השלחן א"ח סימן רפ"ב דין ג' אות ד' וז"ל מיהו הרב המאירי כתב קטן קורא בתורה אין הכונה אלא להשמיע לעם ואין זו מצוה עד שנאמר בה כל שאינו מחוייב בדבר וכו' ע"ש, ועי' עוד להרב ערך השלחן אות ה' ו' ע"ש, הרי לך בהדיא בדברי הרב המאירי כמ"ש אנן בענ"ד:
ואל תטעון עלי לומר דנהי דלצבור יאותים דבריך דעיקר עליה היא לגדולים והרי יש כאן כבוד התורה אבל מ"מ להעולין ומברכים על קריאת התירה וצריכין הם לקרות בתורה כדי שלא תהיה ברכתם לבטלה כיצד הקטן יוציאם בקריאתו אין זה טענה דהרי גם בקריאת הש"ץ כפי מה שנהגו האידנא פסק מרן ז"ל א"ח סימן קמ"א סעיף ב' וז"ל ש"ץ קורא והעולה לא יקרא בקול רם ומ"מ צריך הוא לקרות עם הש"ץ כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה אלא דצריך לקרות עמו בנחת שלא ישמיע לאזניו עכ"ל ע"ש, וא"כ גם אם הקורא קטן הרי העולה קורא לעצמו ואפילו כשאינו יודע לקרות אם כשיקרא לו ש"ץ מלה במלה יודע לאומרה יכול לעלות כמו שפסק מרן שם בסימן לק"ט סעיף ב' ועי' באר היטב שם ס"ק ב' ובש"ע סימן קל"ה סעיף ד' ובבאר היטב שם ס"ק ה' וז"ל הלבוש בסימן רפ"ב סעיף ג' אבל לא יהיו כולם נשים או כולם קטנים שאין כבוד לתורה להוציאה בשבילם וכו' ע"ש, וא"כ לפ"ז הטעם דוקא אם הקטנים הם העולים ומברכים וקורין הוא דשייך לומר שאין זה כבוד התורה להוציאה בשבילם אבל בנ"ד עיקר הוצאת התורה היא בשביל הגדולים העומדים על הברכה כאשר נתבאר ולכן יכול הקטן לקרות כל הפרשה כדי להתחנך ולהתלמד ובפרט בזמן הזה ובמקום הזה לא מקום זרע וכו' ומים אין לשתות ואין דורש ואין מבקש והכל מנהיגים את בניהם ללמוד סורי הגפן נכריה בבית ספר של הנוצרים ידיעות וחשבונות ובחכמות נכריות ואינם משגיחין על בניהם ללמד לבני ישראל קס"ת תורתנו ודתנו ולפחות תפלה וברכות גם ברכות יעטה מור"ה או הנהגות טובות השייכים לבני עם בני ישראל בדבר זה אינן שמים לב על בניהם כלל ובילדי נכרים יספיקו עד שבדור הזה כמעט שאין יודעים גם פסוק שמע ישראל ומי יודע אם לעת כזאת יגיע שלא ימצאו מי יקרא להם סדר הפרשה בס"ת כתקנת חז"ל ולכן אלה בני עליה והם מועטים אם ימצאו אחד מעיר ושנים ממשפחה צריכים אנו להנהיגם וליתן דעתנו עליהם ללמדם ספר סדר הפרשה בספר תורה בכל שבוע בעוד שהם קטנים ורכים טרם שיפתחו עיניהם על הבלי העולם שאם יגדלו הנערים אז קשה הדבר להתלמד ולפי דעתי זה דרך ישר לעלות הגדולים, והקטנים יקראו הפרשה בקול רם באקראי פעם בפעם:
אחר כך אינה ה' לידי ספר משפט צדק חלק ג' סימן מ"ג והוא להרב רבינו מאיר מלמד שהביא הרב כנה"ג בהגהת הטור בשם ב"י ע"ש, כאשר כתבנו בתחילת התשובה וראיתי לו להרב שנשלחה לו תשובה על דין זה מחכם אחד שלא נזכר שם בעליו והחכם בעל תשובה הנז' שם דעתו דעת עליון להתיר לקטן להיות הוא מקרא כל הפרשה בס"ת והביא ראיה מכל מה שכתבנו אנן בענ"ד לעיל, אלא שהרב רבינו מאיר מלמד בעל משפט צדק דחה הא דכתבנו דקטן עולה למנין שבעה וקורא היינו בעלייתו והוא באחד יכול לעלות ולקרות אבל לא כל הקריאה תהיה דיליה כנ"ד והביא ראיה לזה ממה שכתב הר"ן ז"ל שלא יהיו כל העולים קטנים ודעתו ז"ל דה"ה שלא תהיה כל הקריאה על ידי קטן עיין שם:
ואנן בענ"ד כבר כתבנו שאין משם ראיה לסתור שדוקא אם כל העליות והקריאות ע"י הקטנים הוא דכתב הר"ן וסיעתיה דלא עבדינן הכי כמו שכתב הלבוש הטעם שאין כבוד לתורה להוציאה בשבילם כיון שהם העולים והקורים כדפירשנו אנן לעיל מילתא בטעמא אבל לא כנדון דידן שהעולים ומברכים ונמנים למצוה הם גדולים והקטן קורא עליהם את הקריאה הזאת והם עונים אחריו בנחת א"כ הגדולים הם דמפקי לצבורא מחובייהו והוצאת הס"ת היא בשביל הגדולים העולים ונמנים לדבר מצוה וכבידו עליהם יראה לא על הקטן שאינו עולה מן המנין ואינו מברך, ונ"ל דזהו כונת הר"ן ז"ל דכתב לא שיהיו כולם קטנים דכיון דלאו בני חיובא נינהו לא מפקי לגמרי דר"ל לגמרי דהיינו הן בעליה הן בברכה הן בקריאה דהיינו דכל המצוה דידהו הם עושין אותה בשלימות אבל אם הם אינם עושים כי אם חלק מהמצוה והמצוה נעשית בשתוף גדולים שאלו יעלו ויעמדו על הברכה ואלו קוראים לית לן בה דכיון שהגדולים הם העולין והמברכים הרי כבוד הדר התורה בגדולים, ומש"כ עוד וז"ל ומאחר דקימ"ל דהצבור חייבים בקריאת התורה ונהגו שלא יקראו העולים רק המקרא הוא מוציא הצבור ידי חובתם א"כ קטן דלאו בר חיובא הוא איך מוציא הוא לצבור וכו' ע"ש, כבר כתבנו דלא הטילו חיוב גמור על הצבור בזה דא"כ איך הוא מוציא את הצבור בעלייתו כדאמרו הכל עולים למנין שבעה אפילו קטן דמה לי פסקה אחת או יותר מזה, ועוד דכבר כתבנו משם הרב המאירי ז"ל שכתב וז"ל דקטן הקורא בתורה אין הכונה אלא להשמיע לעם ואין זו מצוה עד שנאמר בה כל שאינו מחוייב בדבר וכו' ע"ש, והטעם כמ"ש לעיל משם ה' מטה יהודה דהם אמרו והם אמרו באופן שכבר כתבנו בזה כל המצטרך לענין דבר זה כדי שיורגלו ויתחנכו הנערים אשר הוקבעו להתלמד על ידי אנשים ברוכי ה' אלה יעמדו על הברכה לברכם ולהגדיל את שמם כשמות הגדולים מחזיקי בדק הני ברכי דרבנן דשלהי:
ועלינו לשבח לפאר ולרומם ולהגיד שבחן ולפרסם בעליל את הוד האנשים הרמים השלמים הם אתנו אשר הרימו והגדילו את דגל התורה ולא זזו מחבבה בגופם ובנפשם באוות נפשם שאפו רוח חיים רוח ה' דבר בם ומלתו על לשונם הלא המה הגבורים אנשי השם אשר במחננו זה קדוש העיר רבתי עם עי"ת אורן יע"א שרי האלף אלוף נעורי נערי בני ישראל הראשון אדם המעלה יצחק לעול"ה הר' יצחק בן סעדון י"ץ, וראש השלישים ראש תהלה הר' מימון אנושא י"ץ, אשר ה' העיר את רוחם רוח נדיבה לעמוד על המשמר משמרת הקדש, ברם אלו האנשים נזכרים לטוב שאלמלא הם נשתכחה תורה מישראל בעמדם יעמודו וידם על העליונה בזה נצנצה רוח טהרה בהילדים ומשכו את ידיהם מבית ספר של נכרים ושבו בנים לגבולם אשר גבלו ראשונים זקני גבל היו מחזיקי בדק הם העומדים על הפקודים פקודי ה' אנשי לבב הרואים את הנולד יבינו לאחרית דבר ולכן עמדו שני האנשים אשר להם רב ברכות וטרחו ויגעו בעשר אצבעותם לתור ולדרוש ולחקור ולחפש חפש מחופש אחר הילדים הראוים להשתמש באצטלא זו עני ורש נפגשו עושה כולם ה' רב פעלים מקבצאל שרבי וקבצו ואספו והזעיקו ילדים רובם מבני עניים כמ"ש רז"ל הזהרו בבני עניים שמהם תצא תורה ופסקו ונדרו ליתן לכל דחד מהילדים כו"כ לחדש מדי חדש בחדשו מקופת החברה הקדושה ושכרו להם מלמדים שלשה המה מטיבי סע"ד א' ללמדם דעת דיני הש"ע או"ח למעלה למשכיל הלכות חג בחג ופירוש רש"י על החומש ואחד ללמד להם ולפרש להם עניני התנ"ך בהבנה עברית וצרפתית ואחד ללמד להם ידיעות וחשבון ומספר כדרך למוד הצרפתים ומשלמים להם במיטבא כו"כ לחדש אשרי העם שככה לו זורעי צדקה שכר אמת מה טוב חלקם, חלקם בחיים ומה נעים גורלם אשר עמדו בזה עמידה שיש בה סמיכה סמוכים לעד לעולם עשוים באמת וישר פועלי אמת שפעולתם אמת ה' ישלם להם כפעולם הטוב יבלו ימיהם בטוב ושנותיהם בנעימים ולשנות חיים יאתיו כי חיים הם למוצאיהם ולכל בשרו מרפא מרפא לשון עץ חיים, עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר אמן:
ועל טוב יזכר שמם אנשי קדש קדושה שניה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא חברה קדושה חברת "יגדיל תורה" חוברות ומשולבות אשה אל אחותה, לא יסבו בלכתן וכולם לדבר אחד נתכונו אלו ואלו דברי אלקים חיים כי חיות הנה חיות הקדש כי בקדושתם הם עומדים, הולכים בתורת ה', ואלה יעמדו על הברכה חברים מקשיבים גם אלה לחכמים ארבעה המה קטני ארץ מקטינים עצמם והמה חכמים מחוכמים ואתנח סימן ש'ש'י'ם" גבורים סביב לה הלא המה ראשית תבואתה עץ שתול על פלגי מים הוא הר' ש'למה בר כה"ר יעקב לעסרי י"ץ, הר' ש'מואל בר כבוד ה"ה דוד בן ישי י"ץ, הר' י'עקב בר כבוד ה"ה שלמה בן אצראף י"ץ, ואחרון חביב הר' מ'סעוד בר כבוד ה"ה זקן ונשוא פנים משה אזולאי י"ץ, "ש'ש"י'ם'. ושמחים לעשות רצון קוניהם, פועל אמת שפעולתם אמת וי"שש"ם" קמו עמדו בלב ונפש בחשק נמרץ וברגש לב בהתעוררות רוח הרוחני והחיוני עשו והצליחו כרצונו וכרצון יראיו מקדש ה' כוננו ידיהם מקום מקדש לבית הספר ספרא דבי רב וזה שמו אשר יקראו לו "יגדיל תורה" ושלשה סופרים עומדים עליהם והם מלמדים לבני ישראל התורה והמצוה הגדול לפי גודלו והקטן לפי קטנו כל אחד כפי ערכו וכפי מדרגתו והארבעה נציבין עומדים עליהם בקדושה ובטהרה לראות מה המה עושים על ארבעת רבעיהם בלכתם ילכו ובעמדם יעמודו יסבו בלכתם כל אחד בשבוע שלו להיות מזכיר ומשגיח על התלמידים ועל מוריהם ה' עליהם יחיו חיים עד העולם אמן ויברך דוד, ויאמר דוד ביום הששי בשבת שלשה לחדש סיון המוכתר בכתר תורה מ"ז למספר בני ישראל כאן שנה וערבת"ה כגן ה' לפ"ק פה אורן יע"א:
סימן מד
ענין עשרת הדברות בקריאתן בצבור שמנהג כל ישראל הע"י להפסיק כל דבור בפסוק בפני עצמו גדול או קטן הטעם פשוט כדי שיעלה חשבונם ומספרם עשרת הדברים שכך נאמר בתורה שמות ל"ד פסיק כ"ח ויהי שם עם ה' וגו' ויכתוב טל הלוחות את דברי הברית עשרת הדברים, ועוד דבשני לוחות ניתני חמשה דברים בלוח אחד וחמשה דברים בלוח אחד עי' פרשת פינחס ברעיא מהימנא דף רמ"ה ע"ב ועל כן עושים בקריאתנו בצבור כל דבור ודבור בפ"ע ופלגינן דבורייהו לעשרה פסוקים ומשום הכי נשתנה פיסוקם ופיסוק טעמיהן כפי פיסוק דבורם, עי' להרב מנחת שי על התורה מה שכתב בפרשת יתרו בטעם קריאת הצבור וקריאת היחיד, ולפ"ז נראה לי כי גם בפסוק ראשון שהיא אנכי ה' וגו' יש לסיים פסקתו בקריאת הצבור במלת מבית עבדים ששם הוא סוף דבור ראשון וסוף פסוק כדי שיהיה כל דבור בפני עצמו כשאר עשרת הדברות שכונתנו להודיע בקריאתנו שהם מספר עשרת הדברים כמ"ש, והגם שאמרו חז"ל שאנכי ולא יהיה לך בדבור אחד נאמרו ושמענום מפי הגבורה (עיין מכות כ"ד ועי' פירש"י פרשת שלח ט"ו כ"ב) מ"מ הם שני דברים בשני צוויים ולא ראי זה כראי זה וכדכתיב עשרת הדברים ובעינן קרא כדכתיב דכיון שאמר הכתוב בפירוש עשרת הדברים קריאתנו תהיה באופן נאות שיוכרו ויוודעו לרבים שהם עשרת הדברים ככתוב, ומה שאמרו חז"ל שאנכי ולא יהיה לך בדיבור אחד נאמרו הוא מתורת קבלה שכך קבלו חז"ל והוא מתורה שבעל פה אמת הדבר נאמנים אמריה וכך ראוי להסכים הסכמה מוחלטת כמו כל תורה שבע"פ שהיא מקובלת עלינו, שהרי אמרו חז"ל שכל עשרת הדברות נאמרו בדבור אחד וז"ל הגמ' וידבר ה' את כל הדברים וגו' דברים שאין הפה יכול לדבר, והוא שאמר כל עשרת הדברות בדבור אחד ולא קדם דיבור אחד לחבירו וכו' עיין בדברי רבותינו, אלא שאנחנו לא שמענו מפי הגבורה אלא אנכי ולא יהיה לך מפני ששתים אלו הם מקור ושורש הכל, והשמונה שמענום מפי משה דבור אחר דבור וא"כ הרי שהגם שבאמת הכל נאמר מפי הגבורה בדבור אחד מכל מקום מפסיקין אותם ולא עבדינן שום הכירא לכל זה והכא נמי דכוותה, והגם שעם כל זה יש לדחות מכל מקום האמת יורה דרכו שכך הדעת נותנת ודעת הרבנים הנז' מכרעת כמ"ש:
וכן משמע מדברי הר"י בן חביב ז"ל שהעתיק דבריו הרב מנחת שי שם וז"ל אבל בצבור צריך שיקרא כל דבור ודבור בפ"ע בין שיהיה גדול בכתב בין שיהיה קטן וכו' ע"ש, וכן משמעות הרב בעל אור תורה שהעתיק ג"כ דבריו הרב מנחת שי ע"ש שהתחיל דבריו במלת פני' שכתב שיש לה שני טעמים וז"ל כמו מלת פני' יש בה רביע וסוף פסוק וכו' ע"ש, מדדלג מלת עבדים שלפניה ולא אמר שיש לה שני טעמים משמע דס"ל להרב דמלת עבדים אינה אלא סוף פסוק ע"ש, גם הרב בעל ערוגת הבושם שכתב לשונו הרב מנחת שי ז"ל כתב להדיא שתיבת מבית עבדים בלא רביע ע"ש, ומלבד הרב חזקוני שמצינו לו שכתב שתיבת עבדים ברביע עיין במנחת שי ז"ל גם הרב המדפיס נראה מדבריו שאזיל והולך בשיטת הרב בעל ערוגת הבושם שהרי הורה לנו סדר קריאת עשרת הדברות אחת לאחת למצוא חשבון ממה שראה מכל החומשים וכתב ג"כ שמכותלי דברי הרב מנחת שי ניכר כי ככה סדר הקריאה וכו' והתחיל גם הוא ממלת פני' וכתב שהנו"ן נקודה בקמ"ץ ופת"ח וכו' ע"ש, ולא דבר ממלת "עבדים" משמע שהיא סוף פסוק ע"ש, ועיין להראב"ע בפירושו מה שכתב עש"ב:
אחר כך בא לידי ספר שי"ת משאת בנימין וראיתי לו להרב בתשובה סימן י' וז"ל הצריך לענינינו הטעם השני הן הנגינות הגדולות ונקרא טעם העליון והוא מלמד אותנו מקום עשרת הדברות מקום התחלת כל דבור מעשרת הדברות ואינו חושש על התחלת הפסוקים ומקום סיומן, הפסוק והדיבור הראשון מתחיל אנכי ומסיים ולשומרי מצותי ואתנחתא שלו הוא תחת לשונאי ולכך מערבין אותם הפסוקים להודיע שהוא דבור אחד ולא נטעה לומר לא תעשה הוא דבור בפ"ע וכן לא תשתחוה וכו' ומה שמערבין אנכי עם לא יהיה לך אע"פ שהן ב' דברות בלי ספק זהו מטעם שאמרו חז"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום לכך מערבין אותם לומר שאותה מעלה יתירה יש בהם יותר משאר הדברות דהיינו ששמענום מפי הגבורה יש לאלו ב' הדברות בשוה, וא"ת והלא כל הדברות מפי הגבורה שמענום בלי הפסק בדבור אחד כמו שפירש רש"י בפסוק וידבר אלקים את כל הדברים האלה לאמר ואיך אפשר לומר ששמענו מקצתם ומקצתם לא שמענו הרי הם כנקודה אחת שאין לה חלקים כלל ויש לומר דודאי בפעם ראשונה שמענו מפי הגבורה כל הדברות בדבור אחד ודרך כלל, ובאותו הפעם לא הבינו כלל מפני שלא היה כח בשמיעתן לסבול ולשמוע כל הדברות בדבור אחד, אבל אח"כ כשחזר ופירש להם כל דבור בפני עצמו בפעם השניה לא שמעו מפיו יתברך אלא אנכי ולא יהיה לך מפחד ומורא קיל גדול והאש הגדולה הזאת וכו' כמ"ש ועתה למה נמות וגו' אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' וגו' על כן לא רצו לשמוע יותר מפי הגבורה ושאר הדברות שמעום מפי משה וכו', ויש ספרים שאין כותבין בפסוק אנכי רק טעם אחד ואין מערבין אותו עם לא יהיה לך כמו שכתב הכותב בספר עין יעקב בירושלמי דמסכת שקלים וכו' ע"ש מה שסיים דבר דבור על אופניו וכבר כתבנו אנן בענ"ד שהרב הר"י בן חביב ובעל אור תורה והרב ערוגת הבושם והרב מנחת שי והרב המדפיס כולם שוים לטובה כדעת הספרים שכתב ה' משאת בנימין וכן דעתנו נוטה:
השם יורנו מדרכיו ונחיה בהם חיי עולם אמן, שלהי אלול התרפ"ג אורן יע"א:
כ"ד הצעיר דוד הכהן סקלי ס"ט
סימן מה
נשאלתי מידי"ן חכם לב יקח מצות כה"ר שלמה בה"ר יעקב לעסרי י"ץ, צבור שאין להם אלא ספר תורה אחד וביום שחל ר"ח בשבת גוללים אותו וקורים ג"כ בו פרשת ר"ח וכן בארבע פרשיות ובמועדים קורין בו שני קריאות או שלשה לדעת מרן ז"ל דסובר דמקדישין שני קדישין על ספרים שקורין בהם קריאה חדשה אם בכה"ג שאין להם אלא ספר אחד מקדישין על הקריאות החדשות הגם שאין כאן אלא ספר אחד או הקדישים תליין בספרים כפי רבויים
תשובה דע ידידי כי מנהגנו אנו בני ספרד בענין הקדישים כדעת הרא"ש ז"ל כמו שכתב רבינו ב"י בא"ח סימן רפ"ב וז"ל ואנו בני ספרד נוהגים לומר קדיש בין ספר ראשון לשני וחוזרים ואומרים קדיש אחר קריאת ספר שני וכו' והוא דעת הרא"ש פרק הקורא עומד ע"כ ע"ש, ומצינו לו להרא"ש שם שכתב הטעם שתיקנו לומר קדיש בין שביעי למפטיר לומר שאין המפטיר ממנין שבעה וז"ל הרא"ש בפסקיו בפרק הנז' סימן ה' ואחר שנשלם הגמרא תיקנו לומר קדיש בין שביעי למפטיר ולכך נהגו לומר כל הסדר קודם קריאת המפטיר כי לא מסתברא לומר קדיש באמצע הסדר וכו' וכן נמי תיקנו לומר קדיש בין שביעי למפטיר לומר שאינו ממנין שבעה ולכך צריך לחזור הפרשה שקרא שביעי אבל ימים טובים וארבע פרשיות שמוציאין שני ספרים אין המפטיר חוזר וקורא מה שקרא האחרון אלא אומר קדיש אחר שקראו שבעה בשבת וחמשה בי"ט ובספר שני קורא המפטיר חובת היום וכשמוציאין ג' ספרים קורין ששה באחד והשביעי בשני ואומר קדיש ובשלישי המפטיר פרשה שהיא מעין ההפ' וכו' ע"ש, למדנו מדברי הרא"ש הנאמרין למעלה ראש שעיקר הקדיש שתיקנו לומר קודם המפטיר להודיע ולהורות על המפטיר שאינו ממנין שבעה ולכך אומרים קדיש קודם המפטיר בין שיהיה ספר אחד כמו בשבת דעלמא בין שיהיו שלשה ספרים נפתחים אין אומרים קדיש אלא אחר שנשלמו מנין העולים אז אומרים קדיש ואחר כך מפטיר וא"כ יוצא לנו שהקדיש תלוי בהשלמת העולים ולכך בנ"ד נמי שאין שם אלא ספר אחד אומרים קדיש כשיושלם מנין העולים ואחר כך גוללין וקורים קריאת המפטיר וחוזרים ואומרים קדיש על קריאת המפטיר שהיא קריאה חדשה:
ולרווחא דמילתא אביא לך שדבר זה שאין מוציאין אלא ספר אחד וקורין בו שני עניינים הוזכר בפירוש בדברי הרא"ש וסובר שאומרים קדיש אחר שהושלמו העולין ואחר כך קורין קריאת מפטיר שהרי ר"ח אדר שחל להיות בשבת שבואתה תצוה שאין מוציאין אלא ספר אחד אמר אביי בפרק בני העיר דף ל' ע"א דקרו שתא בואתה תצוה עד ועשית כיור נחשת וחד תני וקרי מן כי תשא עד ועשית כיור נחשת והיינו מפטיר ומצינו להרא"ש ז"ל בפסקיו בסימן הנז' סימן ה' שמסיק וז"ל ודבר זה תלוי במה שנהגו להפסיק בקדיש בין שביעי למפטיר עכ"ל ור"ל ודבר זה אם המפטיר עולה למנין שבעה או אינו עולה תלוי במה שנהגו להפסיק בקדיש בין שביעי למפטיר דבמקום שאין אומרים קדיש בין שביעי למפטיר אזי המפטיר עולה למנין שבעה ובמקום שאומרים קדיש אין המפטיר עולה למנין שבעה וכמו שכתב הרא"ש ז"ל לעיל מזה שכבר העתקנו לשונו, וא"כ לאחר שתיקנו אחר הש"ס לומר קדיש אחר שבעה קודם המפטיר אז קורא מואתה תצוה עד סוף הסדרא ואומר קדיש והשביעי שהוא המפטיר קורא מכי תשא כמו שפסק הטור בסוף סי' תרפ"ה הלכות חנוכה ומגילה ע"ש, הרי לך בהדיא שגם אם כל הקריאה בספר אחד כהתם שחל ר"ח אדר בשבת ואתה תצוה תיקנו לומר קדיש כשיושלם מנין הקרואים קודם המפטיר ואחר כך ודאי כשיקרא המפ' שהיא קריאה חדשה צריך לומר קדיש כמ"ש לעיל לשון הרא"ש ז"ל, והכא נמי בנדון דידן נמי דכוותה ודוק ועי' בח"א הלכות קריאת ס"ת סימן כ"ה וכ"ו מש"ש:
יום ששי בשבת כ"ב יום לחדש אב הרחמן שנח ואחרי מצותיך תרד"ף נפשי לפ"ק פה מתא אורן יע"א, והיא שנת השמטת כספים, המנחם ציון ינחמנו אמן
סימן מו
בענין ספר תורה שתת' שנמצא בו כתוב שי"ן בת ד' ראשים, זה כמה שנים שנשאלתי על זה וכבר כתבתי על זה בח"א הלכות תפלין סימן ז' בשנת התרס"ו עיין עליה שנשאתי ונתתי באמונה שם כיד ה' הטובה עלי ופשיטנא לה מדברי מהריק"ש באה"ע סימן קכ"ה והובאו דבריו בהרב באר היטב א"ח סימן ל"ב ס"ק כ"ו ושם נאמר שהפר"ח ומהר"ם בן חביב חלקו על מהריק"ש בזה ע"ש, עיניך תחזינה משרים במה שכתבתי שם בסימן ט"ל:
והן היום י"ז לחדש שבט שנת ברכות תהום רבצ"ת תחת כשהלכתי לעי"ת מלילייא יע"א ונתאכסנתי בבית ידי"ן ואו"ע חתני עסיס רמוני כמוהר"ר הדש"ן י"ץ, הראני את ספר הקדוש שיצא לאור הדפוס בשנת התר"ץ לפ"ג הנקרא נר מערבי להרב המחבר גאון יעקב להרב הגדול סבא דמשפטים כמוהר"ר יעקב בן מלכה מרבני תיטוואן יע"א שהיה קדום בזמן כמו שני מאות שנה ושם כתוב בתשובתו דסי' צ"א שנשאל הרב הנז' על זה וראיתי לו להרב ז"ל דפשיט לה ג"כ מדברי מהריק"ש ז"ל להתיר כמש"כ אנן בענ"ד והדר הוא לכל חסידיו וכתב וז"ל ועדין יש להסתפק דאפשר שאם נשארה השי"ן בת ד' ראשין פסול כיון שלא מצינו בתורה שי"ן בת ד' ראשין, אבל כשגרר ראש אחד מהאמצעיים יכיל להיות דכשר הגט ולא מיקרי חק תוכות כיון שיש אויר הרבה בתוך השי"ן והיא מוקפת גויל מבפנים הא למה זה דומה לטיפת דיו שנפלה באמצע האות ועדין היא מוקפת גויל מבפנים מן הצדדים שיכול לגוררו ולא מיקרי חק תוכות כיון שצורת האות נכרת ושמה עליה וכו' עש"ב, ולא הביא דברי הפר"ח ודברי מהר"מ בן חביב ז"ל החולקים על דברי מהריק"ש, ואפשר שלא יצאו ספריהם לאור הדפוס בזמנו ז"ל לא ספר הפר"ח ולא ספר גט פשוט של מהר"ם בן חביב ז"ל: