קרית חנה דוד חלק ב· רבי דוד כהן־סקלי
אורח חיים · הלכות ברכות
סימן כד
על מה שהעירותי בספרי זה בח"א סימן נ"ה ד"ן ע"א ע"ש, מהא דברכות ל"ז ב' ומנחות ע"ו ב' דקאמר הש"ס נטלן לאוכלן מברך המוציא וכו' וכתבתי שם שעדין יש לצדד ולומר דאפשר שהתם ביש בהם שיעור קביעות מיירי ע"ש, ולפום השתא נראה שדבר מוכרח לומר כן ומנא אמינא לה מהא דפסק מרן ז"ל בב"י א"ח סימן קס"ח בפירוש פת הבאה בכסנין שנטה דעתו דעת עליון וז"ל דלא קבעו חכמים לברך המוציא וג' ברכות אפילו בכזית אלא בלחם שדרך בני אדם לקבוע עליו דהיינו עיסה שנילושה במים לבד בלי שום תערובת אבל כל שיש שום תערובת ממי פירות או תבלין וכו' לא חייבוהו לברך המוציא וג' ברכות אלא אם כן אכל שיעור שדרך בני אדם לקבוע עליו וכו' וזה נראה עיקר עכ"ל, ולכאורה שזה היפך מש"ס הנז' דמנחות ודברכות שהרי כל המנחות טעונין שמן חוץ ממנחת חוטא ומנחת קנאות ואפילו הכי קאמר בש"ס נטלן לאוכלן מברך המוציא, אלא דעל כרחיך לומר דבש"ס הנז' מיירי ביש בהם קביעות ודוק:
סימן כה
לשון הרב עטרת זקנים סימן ה' וז"ל פי' בהזכירו את שם אדני יכוין אל קריאתו וכתיבתו וקריאת השם בקמ"ץ תחת הנו"ן ולא בפת"ח כי עם נקודת הקמ"ץ יהיה כמנין ה' אחד והם שלשה שמות מה שאין כן בפת"ח, ויאריך מעט בקמ"ץ שתחת הנו"ן כדי שיוכל לחשוב בלבו אחד אשר על זה מורה הקמ"ץ עכ"ל זצ"ל, ונ"ל כי המדפיס הקדים המאוחר וכך צ"ל כי אחד עם נקודת הקמ"ץ יהיה כמנין ה' (שהוא שם אדנות) ור"ל כי נקודות שם הויה בקריאתו אדני (א' שוא פתח ד' חולם נו"ן קמ"ץ) הנקודות עם אחד יעלה מספרם חמשה וששים כמנין אדני, והם שלשה שמות דהיינו בנקודות יש שני הויו"ת שמספרם נ"ב ועם מספר אחד יעלה ס"ה גימ' אדנו"ת שהם שלשה שמות, והיינו דסיים ויאריך מעט בקמ"ץ שתחת הנו"ן כדי שיוכל לחשוב בלבו אחד ור"ל כדי שיוכל לחשוב בלבו אחד עם הנקודות בקמ"ץ שיעלו למספר הנז' שעל זה מורה אם יהיה בקמ"ץ ודוק, אי נמי יש לפרש באופן אחר שאפשר שהרב סובר כי קריאת אדנו"ת בפת"ח תחת הנו"ן מורה על אדונים רבים, אבל בקמ"ץ מורה שהוא אדון אחד, ולכך כתב כי נו"ן עם נקודת הקמ"ץ יהיה כענין אחד (וצ"ל כענין בעי"ן לא במ"ם) ור"ל עניינו ה' אחד שהוא מורה עניינו שהוא אדון אחד ובזה נמי אתי שפיר מה שסיים ויאריך מעט בקמ"ץ תחת הנו"ן שהיא תנועה גדולה והיא ארוכה תנועתה מתנועת פת"ח שהיא תנועה קטנה כדי לחשוב בלבו אחד ר"ל שהוא אדון אחד, ומאי דקאמר והם ג' שמות ר"ל שלשה דברים יחשוב שני שמות, אחד ה' בכתיבתו השני השם בקריאתו השלישי אדון אחד וק"ל, עוד יש לפרש דר"ל דהקמ"ץ עולה מספרה במ"ק י"ד שהוא גימ' אחד עם הכולל, ועי' רבינו בחיי פרשת וירא על פסוק ויאמר ה' אם נא מצאתי חן וגו' שכתב שהקמ"ץ יורה על מעלה גדולה ועל דבר שהוא בפני עצמו ואינו נסמך לאחר כענין ארון שהוא קמו"ץ ומצינו ארון הברית שהוא בפת"ח מפני שהוא נסמך אבל הקמוץ אינו נסמך לאחר בדבר הנברא וכו' ע"ש, ועי' להרב של"ה בתורה שבכתב הר המוריה בפרשה זו בפסוק זה מה שכתב בזה ע"ש דף ל"ז ע"א, ועי' להרב שערי תפלה להרב ר' יעקב רקח ז"ל מה שכתב בזה, ועי' עוד להרב פקודת אלעזר בסימן ה' מה שפירש בזה ע"ש (א"ה ע' בס' אור החשמ"ל להרה"ג חיים שמואל הלוי ז"ל שבסו"ס זמרת הארץ להרה"ח המקובל כמהר"ר אביגדור עזריאל זצוק"ל סי' ו' דל"ח ע"ב שפי' בלשון זה שהובא ג"כ בס' בית עובד, ומה שפי' ע"ז אני הצעיר אענ"ה ס"ע)
סימן כו
כתב הש"ע א"ח סימן מ"ו סעיף ד' צריך לברך בכל יום שלא עשני גוי שלא עשני עבד שלא עשני אשה ע"ש, ודין זה מתורתו דרבי מאיר כדאיתא במנחות פרק התכלת מ"ג ע"ב ע"ש, ונ"ל הא דחייבו לברך ברכות אלו בכל יום ולא סגי בברכה פעם אחת כשנכנס אדם לבר מצוה דהיינו י"ג שנה ויום אחד שהרי דבר זה אינו מתחדש בכל יום הטעם משום דכתיב חדשים לבקרים שבכל יום נעשה אדם בריה חדשה כמו שאנו מברכים ג"כ בכל יום המחזיר נשמות לפגרים מתים, ואחר כך ראיתי בתיקוני הזוהר תקונא שבעין דף קל"ג ע"א וז"ל כד שליט זונה עליה כולהו בעירן אתיין עליה כמה דאשכחנא בנבוכדנצר וכו' ובגין דא כד גלגולא דנוקבא קא רכיבת עליה עובדוי איהו כאתתא כד מליל מליל בפתיחו דידין וקליה ודבוריה וכל עובדוי כאתתא תועבה איהו ובגין דא מברכין ישראל עמא קדישא בא"י אמ"ה שלא עשני אשה וכו' ע"ש, וכן נראה לי טעמא נמי לברכות דשלא עשני גוי ושלא עשני עבד מהאי טעמא שלא נתעבר בנשמתו כשעלתה בלילה שום אחת מהני שלא נתעברה ונתגלגלה עמה שום נשמה לא של גוי ולא של עבד ולא של אשה שהרי כשקם ממטתו לא עבר עליו רוח קנאה מהני תלתא ודעתו שלימה עודנו חי:
בין כסא לעשור ש' התרפ"ד היא ש' השמיטה אוראן יע"א
דוד הכהן סקלי י"ץ
סימן כז
כתב הטור בא"ח סימן מ"ו וז"ל כי שמע קול תרנגול לימא וכו' פי' הלב נקרא שכוי בלשון המקרא וכו' עי' פירוש רש"י וראב"ע ומצודת ציון על פסוק זה איוב ל"ח ל"ו ובתרגום יוב"ע, והלב הוא המבין וע"י הבינה אדם מבחין בין יום ובין לילה ומפני שהתרנגול וכו' תקנו לומר ברכה זו בשמיעת קול התרנגול עכ"ל, והנה באמת צריך להתבונן בזה שהרי ראות העינים הם העיקר בזה כשיעלה עמוד השחר אז יבקע אור מוצאו והאדם יראה לעינים הבוקר אור וקרני האור נתפשטו מצד מזרח ובראיית העינים יבחן לא בלב שהרי כל אדם חזו בו אנוש יביט מרחוק וא"כ העינים הם המבחינים לא הלב, ויש לומר שמפני שפעמים יהיה אור הלבנה נמשך עד אחר עמוד השחר ואז ע"י הראות אינו ניכר בתחילת היום אם אורו של יום או אורו של אור הלבנה וכ"ש אם הענן באויר השמים אז אור העינים אינו מבדיל בין יום ובין לילה וצריך הבחנת הלב שהוא המבחין ביניהם ומבדיל בין מהות אור היום למהות אור הלבנה שצריך האדם ליתן אל לבו להבין ולהשכיל כדי שלא יבא לכלל טעות וכבר היה מעשה בזמן הבית שבאי לכלל טעות כדאיתא בריש פרק אמר להם הממונה יומא כ"ח ע"א הרואה אומר ברקאי וכו' עד שבחברון והוא אומר הן ולמה הוצרכו לכך שפעם אחת עלה מאור הלבנה ודימי שהאיר מזרח ושחטו את התמיד וכו' וקאמר בש"ס שאינו דומה תימור של לבנה לתימור של חמה תימור של לבנה מתמר ועולה כמקל תימור של חמה מפציע לכאן ולכאן אלא שהיה יום המעונן והיה מפציע אור הלבנה לכאן ולכאן מחמת הענן ודימו שהוא יום שכבר עלה השחר ע"ש, והיינו אילת השחר כאילה שקרניה מתפצלות לכאן ולכאן כך עמוד השחר מפציע לכאן ולכאן הרי לך שזה אינו תלוי בראיית העינים שהראייה תלויה בהבחנת הלב כדכתבנו ודוק, וא"כ רבינו יעקב איש תם תמים היה בטורותי"ו ובטעמיו כטעם לשד השמן טעמו וראו כי טוב טעמו ונאומו, ודע כי מרן ז"ל פסק לקמן סימן מ"ז סעיף י"ג שאין לברך ברכת הנותן לשכוי בינה עד שיאיר היום ודברינו הנ"ל מגיעים על זה, ועי' לקמן בבאר היטב שם ס"ק י"ג ועי' בהרב יפה ללב בסימן מ"ז מה שכתב על זה:
כ"ו חשון ש' ואחרי מצותיך תרד"ף נפשי לפ"ק והיא שנת השמיטה, אוראן יע"א:
סימן כח
הרב שדה הארץ בחלק שלישי סימן י"ד פסק שמי שבירך שהנ"ב על המים אדעתא דלשתות קאפ'י ושכח ובירך מיד אחר שתיית המים בורא נפשות קודם שישתה הקאפ"י דצריך לחזור ולברך על שתיית הקאפ"י ע"ש, דלכאורה הא דפסק מרן ז"ל ביו"ד סי' י"ט סעיף ח' וז"ל היה שוחט חיה או עוף ודעתו לשחוט עוד ושכח וכסה ובירך כשחוזר לשחוט אין צריך לחזור ולברך על השחיטה וכו' ע"ש, הוי תיובתיה:
אבל לכשתידוק שפיר עיניך תחזינה משרים שאין מכאן סתירה לדברי הרב ז"ל והוא דשאני ברכת בנ"ר שדבר בה הרב משום דהויא סילוק למה שכבר נהנה שתקנו חז"ל על כל אכילה או הנאה שרוצה לאכול או ליהנות לברך מקודם על מה שיהנה ונותן הודאה על מה שנהנה כבר ולהכי הוי ברכה אחרונה סילוק שכבר גמר הנאתו ומברך בגומרו הנאתו לשעבר שנותן הודאה, אבל ברכת כסוי הדם אינה ברכה על מה שגמר שחיטתו שאין לה עם השחיטה כלל שום שתוף אלא הרי היא בכלל ברכת המצות שלא תיקנו להם ברכה אחריהם שהרי כל מצוה ומצוה מכל מצות התורה לא תיקנו לה ברכה אלא קודם המצוה דהיינו קודם עשייתה אשר קדשנו וצונו לעשות כך ולאחריה לא תיקנו לה ברכה וא"כ ברכת כסוי היא ג"כ ברכה שקודם המצוה שהיא עשיית הכסוי והוי דומיא דזבח שיש בו שלש מצות כל אחת בפ"ע כמו שתאמר כשרוצה לשחוט מברך ברכת המצוה על השחיטה וכשרוצה לכסות דמו בעפר מברך עליו ברכת המצוה על הכסוי וכשרוצה לאכול את הזבח מברך על אכילת הזבח וכל ברכה מאנו אינה גמר למה שלפניה אלא למה שרוצה לעשות אחר כך ולהכי לא הוי סילוק ומשום הכי הגם שבירך על הכסוי אין צריך לברך על מה שרוצה לשחוט אחר כך כיון שלא נסתלק בברכה זו מהשחיטה ודוק, ועי' להרב מגן אברהם בא"ח סי' ק"ץ ובבאר היטב שם ס"ק ג' ע"ש, ועי' להרב מאמר מרדכי שם סי' ק"ץ ס"ק ה' מה שהעיר על הרב מגן אברהם ועי' להרב זכור לאברהם מערכת אות בי"ת סימן ק' ע"ש מה שכתב משם הרב קרית מלך רב ע"ש, דלפי חילוקי יתירץ קושית המאמ"ר על הרב מגן אברהם ע"ש ודוק, ה' ינחמנו אמן שנת תור"ה וחיי"ם לפ"ק:
סימן כט
יש שטועין ורוצים לומר כשם שברכת שהכל כוללת הכל ועל הכל אם אמר שהכל יצא, כך הדין ג"כ בברכת בנ"ר וכו' על כל מה שבראת להחיות בהם נפש כל חי גם היא ברכה כוללת הכל ועל כן רוצים לומר שאם בירך בנ"ר במקום ברכת מעין שלש שיוצא, ואנכי הד"ך והדל באלפי אומר שאין דבריהם נכונים כלל דלא מצינו שנאמר זה הכלל, אלא בברכת שהכל שתיקנו חז"ל השבח והברכה על הבריאה כגון בורא פרי העץ או פרי האדמה שהיא ג"כ כל פרי העץ ממינים שונים או פרי האדמה שהיא כולל יותר או פרי הגפן הגם שהיא פרטית בזה אמרו שאם אמר שהכל נהיה בדברו שהיא כוללת כל פירות וכל דבר שאנו משבחים שנברא הגם שלא נזכר בה פרטי פרטים מ"מ כיון שהיא כוללת הכל גם אלו הדברים שרוצה עתה לברך עליהם ונותנים שבח על בריאתם יוצא בה ידי חובתו אבל בברכת מעין שלש שתיקנו לנו לומר בה כעין שלש ברכות שהם מן התורה על המזון ועל הארץ ועל בנין ירושלים שהם הודאה ושבח ולא ענין הבריאה אלא על ענין הנתינה שהיא מתנת הארץ ובנין ירושלים, א"כ ברכת בנ"ר אינה מעין ברכת מעין שלש ולכן אינו יוצא בברכת בנ"ר על דבר שצריך לברך עליו מעין שלש שהרי קראו לדבר שצריך לברך עליו בנ"ר אמרו חז"ל על זה ולאחריו ולא כלום:
והגם שראיתי להרא"ש ז"ל בפסקיו בפרק ראשון דברכות סימן י"ד שכתב משם רבני צרפת וז"ל שאפילו לא אמר אלא ברכת הזן בין על היין בין על התמרים יצא, ואע"פ שאין בה אלא מעין הזן בלבד וברכת על העץ יש בה מעין שלש אפ"ה יצא ע"ש, התם היינו טעמא משום דברכת הזן היא עדיפא טפי שהוקבעה ראשונה בברכת המזון דאורייתא מה שאין כן בורא נפשות קרו לה בש"ס ולא כלום כדאמרן ועי' להרב מטדני יום טוב שם על הרא"ש מה שציין בס"ק כ', אחר כך ראיתי להרב זכור לאברהם למהר"א אלקלעי במערכת ברכות אות שי"ן שהביא דבר זה והעלה שבדבר שיש ספק בברכתו אין לברך בנ"ר שאינה דומה לברכת שהכל שאמרו על הכל אם אמר שהכל יצא אבל אם כבר בירך בנ"ר בדיעבד יצא ע"ש וצ"ע, וע"ש בדף כ"ד ע"א, והנראה לענ"ד כתבתי ואתה תבחר ותקרב:
ועוד ראיה לזה שלא נזכר בדברי הש"ס אלא בברכת שהכל כמ"ש על הכל אם אמר שהכל יצא וכל כהאי לא הוה להו לאשתוקי מינה, וכן מוכח מדברי מרן ב"י בא"ח סימן ר"ב שכתב רבינו ב"י על מה שכתב הטור וז"ל ואם בשל הפרי ונכנס טעם הפרי במים כתב הרשב"א שמברך עליו שהכל, וא"א הרא"ש ז"ל כתב אפשר אם בשלו ונכנס טעם הפרי במים מברך עליו בורא פה"ע ע"כ, כתב הרב"י ע"ז וז"ל ומכאן דלדעת הרא"ש מי שריית צמוקים או תאנים ומי בישולם מספקא לן אם יש להם דין פרי עצמו לענין ברכה אע"ג דלענין ברכה ראשונה לא נפקא לן מידי דהא תנן על כולם אם אמר שהכל יצא (ר"ל עכשיו דמספקא לן לכתחילה יש לברך עלייהו שהכל דהו"ל כדיעבד) נפקא מינה לענין ברכה אחרונה שאם יש להם דין הפרי עצמו מברך עליו מעין שלש ואם אין להם וכו' מברך עליהם בנ"ר ולכן ירא שמים הרוצה לשתות מהם אל ישתה אלא בתוך הסעודה וכו' או יאכל פרי משבעת המינים וישתה מים ג"כ כדי שיצטרך לברך אחר כך ברכה מעין שלש ובנ"ר וממה נפשך יוצא י"ח מי הצמוקים או התאנים וכו' וכן פסק בש"ע שם סעיף י"א ע"ש, ועי' בהרב מג"א שם ס"ק כ"ד ובס"ק כ"ו מה שכתב משם האגודה לברך תחילה בנ"ר ע"ש, הרי לך בהדיא שלא מצא הרב תיקון לברכה אחרונה שהיא מעין שלש לפטור אותה בברכת בנ"ר כמו שמצא תיקון לברכה ראשונה שהיא בפה"ע לפטור אותה בברכת שהכל עד שהצריך לאכול פרי שברכתו האחרונה מעין שלש ולשתות מים שברכתו באחרונה בורא נפשות רבות:
וכן עוד יש להביא ראיה לזה שברכת בנ"ר אינה כמו ברכת שנ"ב מהא דנסתפקו התוס' והביא דבריהם מרן בש"ע סימן ר"ח סעיף ו' באם אכל דגן חי או עשוי קליות וכו' והגרעינין שלמים דכתב שנסתפקו התוספות אם יברך לאחריו מעין שלש ולכך כתבו שנכון שלא לאוכלו אלא בתוך הסעודה וכו' ע"ש, ואם יש תקנה בברכת בנ"ר דעל הכל ג"כ אם אמר בנ"ר יצא כמו ברכת שהכל א"כ למה לא הסכימו לדעה ראשונה דסברי שלאחריו בנ"ר דעל הכל אם בירך בנ"ר יצא אם אית לן זה הכלל אלא ודאי יש להוכיח מדבריהם שלא נאמר כלל זה אלא בברכת שהכל דוקא ועי' להרב כנה"ג שם במש"כ בהגהת הטור בסימן ר"י ע"ש ודוק, כ"ט יום לאב הרחמן ערב ר"ח אלול שנת צדק צדק תרד"ף אוראן יע"א שנת שמיטת כספים, המנחם ציון ינחמנו ויאמר די לצרותינו וירפא את שברנו וימלא את חסרוננו ויגדור עלינו את פרצותינו וישכלל ויבנה את חומותנו ויהיה ה' עלינו לחומה ולמחסה:
דוד הכהן סקלי י"ץ
סימן ל
ראיתי ונתון אל לבי במה שהעולם נוהגים כשרוצים לזמן אומר הגדול המברך ברכת הזימון ברשותכם הב לן ונבריך והם העונים אומרים ברך וחוזר המזמן ואומר נברך שאכלנו משלו וכו' ולפום השתא אנכי לא ידעתי מה הלשון אומרת הב לן ונבריך שאם הוא נוטל רשות מהמסובין לברך כמו שאמר ברשותכם א"כ הוה ליה לומר הבו שעם רבים הוא מדבר ונוטל רשותא מנייהו וכמו שלמדו בש"ס דברכות פרק שלשה שאכלו דף מ"ה ע"א רבי אבהו אמר מהכא כי שם ה' אקרא הבו גודל וכו' הרי דקאמר למסובין הבו וכו', והיה נ"ל לפרש ע"פ מאי דאיתא בערבי פסחים דף ק"ג ע"ב דרבי ברונא ורב חננאל הוו יתבי בסעודתא וקאי עלייהו רב ייבא סבא אמרו ליה הב לן ונברך לסוף אמרו ליה הב לן ונשתי וכו' ע"ש, וכן איתא בחולין דף פ"ו ע"ב ופירש רש"י בחולין ד"ה הב לן ונברך וז"ל מזוג כוס לברכת המזון וכו' ע"ש, דלפ"ז אפשר דהכי קאמר המברך ברכת הזימון להמסובין ולהמשמש עליהם כי לשניהם הוא מאמרו והיינו דקאמר להמסובין ברשותכם אני אומר לשמש דקאי עלוון הב לן ונברך ור"ל מזוג לן כוס לברכת המזון או ר"ל הב לן מים אחרונים שרוצים אנו לברך ואתי לפ"ז הכל שפיר, ועי' ברכות דף מ"ב ועי' תוספות שם ד"ה אתכא דריש גלותא אלא שאנכי הרואה את דברי הש"ס הנז' בסמוך מפורשי' שאמרו הם כך קודם נטי' מים אחרוני' הם אמרו לשמש דקאי עלייהו הב לן ונברך דהיינו מזוג כוס לברכה או הב לן מים אחרונים וכן משמע להדיא מטור א"ח סי' קע"ט דכתב ואם אמר הב לן ונברך הוי היסח הדעת כמו נטילת ידים וכן הוא ג"כ משמעות הרב ב"י שם ע"ש בפסקת ויש לדקדק בדבריו וכו' ע"ש, ועיין בש"ע שם סעיף א' ע"ש, אבל למנהגנו שלאחר נטילת מים אחרונים אזי אנו אומרים הב לן ונברך למי אנחנו אומרים הב לן, ואפשר שהמנהג היה מתחילה לומר לשמש הב לן למזוג כוס של ברכה שאנו מזמינים אותו שיכין את עצמו למזוג כוס ברכה שאנחנו מאחרים למזוג עד ברכת הארץ והמברך נוטל רשות מהמסובין לומר לשמש הב לן ונבריך דהיינו מזוג לן כוס ברכת המזון:
אחר כך ראיתי שנתייסד מנהג זה ע"פ הזוהר וכמו שכתב הרב מג"א שם סימן קצ"ב ס"ק א' שציין על מה שכתב הש"ע וז"ל היו מסובין שלשה חייבים בזימון שאומר אחד מהם נברך שאכלנו משלו וע"ז כתב הרב מ"א וז"ל בזוהר ריש פרשת דברים שיאמר הב לן ונברך כי כל מילי דקדושה בעי הזמנה ומזה נוהגים לומר בל"א וכו' ע"ש, ואנכי ראיתי בזוהר פרשת בלק דף קפ"ו ע"ב וז"ל אכלו וההוא ינוקא הוה אמר מלי דאורייתא וחידושי תורה אמרו הב ונברך אמר להו יאות אמרתון בגין דשמא קדישא לא מתברך בברכה דא אלא בהזמנה פתח ואמר אברכה את השם בכל עת וגו' אלא חמא דוד דבעי' הזמנה ואמר אברכה וכו' אבל נברך הזמנה אחרא איהו וכו' ע"ש, הרי מכאן אתה למד דהמנהג הזה הוא על פי הזוהר שאמר דברכת הזימון בעי הזמנה ולכך אומר מקודם הב לן ונברך, אלא דעדין קשה דהוה לן לומר הבו לן ונברך וצריכין אנו לומר דקאי על בעל הבית שנוטל המברך רשות מן בעל הבית ואומר למסובין ברשותכם אני אומר לבעל הבית הב לן ונברך והמסובין והבעל הבית עונים אחריו ברך וכו':
עוד נראה לומר דלשון הב אינו לשון נטילת רשות אלא לשון הזמנה כדפירש"י ז"ל על פסוק הבה נתחכמה לו וז"ל בחומש שמות א' י' כל הבה לשון הזמנה לדבר הוא כלומר הזמינו עצמכם לכך ע"כ ע"ש, והב והבה חד הוא דכולם לשון הזמנה ולשון זה נאמר על יחיד ורבים שהרי הבה נתחכמה לו קאי על רבים שיזמינו עצמם לכך וכמו שתרגם אונקלוס הבו נתחכם וכו' וכמו הבה נלבנה לבנים שמזמין לרבים וכן משמש בלשון יחיד הבה לי בנים הבה לנו עזרת מצר שאומר לכל המסובין הב לן כלומר הזמינו עצמכם לברך ברכת הזימון ואומר להם ברשותכם אני אומר לכם שתומינו עצמכם לן למה שאני אומר ברכת הזימון והם עונים אחריו ברך והרי הזמינו עצמם לכך ובאמת בזוהר לית תמן מלת לן אלא הב ונברך ע"ש:
עוד נראה לי לפרש ע"פ מה שכתב רש"י בפירוש החומש פרשת וירא י"ח ג' על פסוק ויאמר ה' אם נא מצאתי חן בעיניך וגו' ופירש"י לגדול שבהם אמר וקראם כולם אדונים ולגדול אמר אל נא תעבור וגו' ע"ש, ולפי האמור גם בכאן קרא לכולם ואמר להם ברשותכם שנוטל רשות והורמנא מכולם ולגדול שבכולם אמר הב לן ונברך וכיון שנטל רשות מהגדול ואמר לו הב לן ונברך וחביריו ודאי יסכימו עמו ולהכי קאמרי ליה כולם ברך וק"ל, אחר כך סיימוה קמיה לשון הזוהר דינוקא הנז' קפ"ז ע"ב דקאמר בזוהר אמרו הבו ונברך וכן לקמן קצ"א ע"ב איתא וז"ל מכאן והלאה חברייא הבו ונברך הרי שני פעמים נאמר הבו דידהו ודידיה ע"ש, על כן נראה לי להכריע ולומר בזימון הבו ולא הב הבו לה' כבוד ועוז, רביעי בשבת תשעה לחדש תמוז ש' תור"ה וחיי"ם לפ"ק פה אוראן יע"א:
סימן לא
החלום בא ברוב ענין דברים כי אור רביעי כ"ד לאדר התרפ"ו ראיתי ואני בתוך כנופיא של רבנים וגדולים בבהכנ"ס ובתוכם רבי ומורי הרב המוסמך כמוהר"ר כקש"ת הרב ר' אברהם בן סוסאן י"ץ וקרא לי רבי ומורי בשם לאחוז ולתפוס ס"ת שתת' להעלותו על התיבה ולעלות ראשון כהן לקריאת ס"ת שתת' בפרשת ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה, וכאשר פתחתי לברך ברכה ראשונה ברכתי אשר קדשנו במצותיו וצונו על דברי תורה כך היתה ברכתי ולא אמרו לי דבר ומיד פתחתי פי לקרות הפרשה פרשת וזאת הברכה וקראתי אותה הפרשה בע"פ מפני שהס"ת שהיה לפני היה בפרשת ראה ופרשת ראה חזרתי וקראתי בה וכשברכתי הברכה הנז' ברכתי בכונה כראוי כאשר עם לבבי כשאני בהקיץ בפני עצמי כאילו אין שם אדם והארכתי בה כחפצי ורצוני באין מפריע וכאשר הקיצותי וקמתי ממטתי נסתפקתי לפום דינא אם מי שבירך ברכת על דברי תורה במקום אשר בחר בנו אם יצא י"ח ואין צריך עוד לברך אשר בחר או נימא כיון דלא עשה כתיקון חז"ל לא יצא י"ח:
הנה דעתי נוטה בזה לומר דלא יצא ידי חובתו וצריך עוד לברך אשר בחר בנו כתיקון חז"ל אם נזכר קודם שגמר הקריאה דברכה זו לא תיקנו חז"ל לקריאת הס"ת אלא לקריאה בעלמא שחייב אדם להגות בתורה יומם ולילה והרי הוא ככל ברכת המצות שצריך האדם לברך על המצוה קודם לעשייתה ובזה אינו יוצא י"ח מחיוב ברכת השבח שחייבו חכמים לברך ולשבח ולהודות לה' אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו וראיה מברכות השחר שאנו מברכים ברכות התורה שמקדימין לברך ברכה זו ואע"פ כן חוזרים ומברכים ברכת אשר בחר בנו משום דלא ראי זה כראי זה, ולכן נראה אם כבר בירך ברכת על דברי תורה הוי ברכה זו תוספת ברכה ואם עדין לא בירך כשקם ממטתו טוב עשה שבירך ברכה זו וחוזר ומברך ברכת אשר בחר בנו בכל ענין כתיקון חז"ל וכ"ש לפי מה שראיתי כתוב בספר הלבוש א"ח סימן מ"ז סעיף ו' שכתב שברכת על דברי תורה שאנו מברכין בשחר בתחילת ברכות התורה היא ברכה אחרונה שאנחנו חייבים לברך על לימוד התורה של אתמול מפני שאין יכולין לברך אותה בסוף היום שגמרנו לימוד התורה של יום שעבר כי לימוד התורה אין לו הפסק ואינו יכול לברך אחר הלימוד אלא אחר שינת קבע בלילה אז הוי הפסק שהשינה אנסתו ולהכי אחר שינה של לילה אז חל עליו חיוב ברכה אחרונה ע"ש, דלפ"ז ברכה זו אין ענינה ותיקונה על קריאה זו דלהבא ולהכי ודאי לא יצא בברכה זו, אלא שבאמת נראה שפירוש זה של הלבוש הוא תמוה לרבים דלא מצינו מעולם בנוסח הברכות שתיקנו חז"ל באשר קדשנו במצותיו וצונו על וכו' נוסח זה לברך אחר שיעשה ויגמור המצוה והיא ברכה על המוגמר שגמר המצוה, זה לא מצינו, ואל תשיבני מברכת הטבילה דאיתא בפ"ק דפסחים דף ז' ע"ב דתניא כל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן אמר רב חסדא חוץ מן הטבילה משום דאכתי גברא לא חזי ופירש רש"י כיון דאיכא טבילת גר דאכתי לא חזי וכו' תקנו בכולן לברך אחר הטבילה ע"ש, ופסקה מור"ם ביו"ד סימן ר' ע"ש, אין משם ראיה כלל דשאני התם שהברכה מתוקנת באמת על קודם עשיית המצוה אלא מפני שאינו יכול לברך מקודם משום דאכתי גברא לא חזי אמרו שיברך אחר כך ולא קרינן בה נדחית כמו על נטילת ידים אם לא בירך קודם הניגוב יברך אחר כך כיון שכבר נתחייב בה לא פקע חיובה בכך אבל לתקן עיקר הברכה לאחר המצוה שמברכין על המוגמר בנוסח זה לא מצינו שהרי ברכה שחייב לברך קודם לימוד התורה כבר תיקנו ברכתה וזאת היא נתקנת אחר לימודו ואפילו הכי יתקנו לברך אשר קדשנו במצותיו וצונו על וכו' זה מעולם לא נשמע, ומרן בש"ע שם סימן ר' פסק גם בטבילה יברך קודם הטבילה ושאני טבילת גר משום דאכתי גברא לא חזי ע"ש, איך שיהיה דברי הלבוש שגבו ממני ודבריו הקדושים צריכין לי תלמוד מי יתן ידעתי ואמצא פשר דבר לדברי פה קדוש מדבר:
עוד קשה לי על דברי הלבוש דמאי שנא מכל ברכות המצות שמברכין עליהם קודם לעשייתן ואין מברכין עליהם אחר גמר עשייתן כגון אחר שבעת ימים של סוכות, ואחר נטילת לולב, אחר תפלין וציצית, והגם שמצינו שבמערבא מברכין כי מסלקי תפלייהו היינו משום דמסלקין אותן סמוך לשקיעת החמה משום דיש מצוה בסילוקן כמ"ש ר"ת, עי' בפסקי הרא"ש הלכות תפלין סימן ט"ז ע"ש, ועי' הרב ט"ז בסי' מ"ז ס"ק ה' מש"כ משם הרשב"א ע"ש:
סימן לב
נסתפקתי במי שאכל פת הבאה בכסנין כשיעור ברכה אחרונה שהיא מעין שלש וקודם שבירך נמלך לאכול פת דצריך נטילת ידים והמוציא אם צריך לברך מקודם ברכת מעין שלש ואחר כך יאכל הפת שברכתו המוציא או אין צריך שברכת המזון שמברך אחר כך על הפת פוטרת הכל? ונ"ל לומר דאין צריך לברך מקודם על פת הבאה בכסנין שברכת המזון אשר לפניו פוטרת הכל וראיה ממ"ש הרב מ"א סימן קס"ח ס"ק י"ד וז"ל ופשוט דאם אחר שאכל מעט מפת הבאה בכסנין ונמלך לאכול עוד כשיעור קביעות צריך ליטול ידיו ולברך המוציא עכ"ל, ודברי הרמ"א קאי על מה שכתב מרן ז"ל שם בסעיף ו' וז"ל ואם מתחילה היה בדעתו לאכול מעט (מפת הבאה בכסנין) ובירך בורא מיני מזונות ואחר כך אכל שיעור שאחרים קובעים עליו יברך עליו ברכת המזון ע"ש, הרי משמע להדיא מדברי הרב מג"א הגם שכשנמלך לאכול כשיעור שאחרים קובעים עליו וצריך ליטול ידיו ולברך המוציא כאילו הוא עתה התחיל אכילתו אפילו הכי אין צריך לברך על מה שאכל כבר וברכת המזון שלפניו פוטרתו ונ"ל דגם בנ"ד הדין כן דלא שנא:
סימן לג
הנה מרן ז"ל בא"ח סימן קס"ח סעיף ו' כתב שאם אכל מפת הבאה בכסנין שיעור שאחרים רגילים לקבוע עליו אע"פ שהוא לא שבע ממנו מברך עליו המוציא וברכת המזון וכו' עש"ב, והנה כמה הוא שיעור סעודה מצינו לו להרב חיד"א בספרו ברכי יוסף בסי' זה אות ד' שכתב וז"ל יאכל פחות מנ"ד דראמ"ס ולא מיקרי קביעות לכ"ע או יאכל ע"ב דראמ"ס ויברך בהמ"ז ואם אכל נ"ד דראמ"ס ואינו יכול להשלים ע"ב יברך בהמ"ז בית דוד סימן פ"ב וכו' ע"ש, ועי' אורח חיים סי' תרי"ב סעיף ד' שכתב מרן וז"ל שיעור אכילת פרס (שהוא שיעור סעודת קבע) י"א ארבעה ביצים וי"א ג' ביצים עכ"ל הרי דעת מרן כדעת הרמב"ם שהוא שיעור ג' ביצים ככלל המסור בידינו, וכן כתב ג"כ בספרו מורה באצבע סימן ג' אות צ"ה וז"ל אם אוכל פת הבאה בכסנין וכו' ואם אכל נ"ד דראמ"ס או יותר עד ע"ב דראמ"ס נכנס בספק ברכת המזון עד שיאכל ע"ב והגם שיש חולקין סברא זו עיקר וכן הסכימו כמה אחרונים עש"ב, ופשוט דעיקר הספק הוא תלוי בשיעור אכילת פרס אם הוא שלשה ביצים או ארבעה וא"כ דנ"ד דראמ"ס הוא שיעור שלשה ביצים נמצא שיעור ביצה י"ח דראמ"ס שהוא שליש נ"ד דראמ"ס וא"כ למ"ד שיעור אכילת פרס ארבעה ביצים יעלה במספר חשבונם ע"ב דראמ"ס שהוא אליבא דכ"ע שחל עליו חיוב ברכת המזון ולכן מי שאכל נ"ד דראמ"ס עד ע"ב נכנס בספק אם הדין כהרמב"ם או כשאר פוסקים זהו עיקר הספק, ועי' להרב ויאמר יצחק ח"א בליקוטיו שכתב דשמע שהדור"ו הוא שמונה דראמ"ס וחצי ע"ש, ולפי שמועת הרב מבואר יוצא שיעור הדראמ"ס הוא שלשה גראמ"ס שהרי הדור"ו משקלי חמשה ועשרים גרא"ם וחצי נמצא דראמ"ס אחד הוא שלשה גרא"ם שלפ"ז שמונה דראמ"ס וחצי יעלה חשבונם למספר הגראמ"ס חמשה ועשרים גרא"ם וחצי, ונמצא שיעור ביצה שהוא י"ח דראמ"ס יעלה חשבונם למספר הגראמ"ס נ"ד גראמ"ס שהוא שני דור"ו ושלשה גראם שהם שני דורו'ס יעלה מספרם אחד וחמשים גרא"ם, וא"כ נ"ד דראמ"ס שהוא שיעור שלשה ביצים יעלה חשבונם למספר גראמ"ס מאה ושנים וששים גראמ"ס שהם משקל ששה דור"ו ותשעה גרא"ם, וע"ב דראמ"ס שהוא שיעור ארבעה ביצים יעלה חשבונם למספר גראם מאתים וששה עשר גראמ"ס שהם משקל שמינה דור"ו ושנים עשר גראם, וז"ל הרב בעל ספר מצות השם בכלל ט"ז דף צ"ה וז"ל שיעור סעודה שנקרא אכילת פרס בכל מקום כמו ט' גרוגרות והם כמו שלשה ביצים לרמב"ם ולשאר פוסקים הם כמו ארבעה ביצים וכו' ע"ש וכתב הרב מג"א בסימן קס"ח ס"ק י"ג וז"ל לקבוע עליו נ"ל דאם הוא קובע סעודתו עליו אע"פ שאכל עמי בשר ודברים אחרים ואילו אכלו לבדו לא היה שבע ממנו אפילו הכי מברך המוציא וג' ברכות וכו' ע"ש, והרב ברכי יוסף שם אות ו' כתב על זה דלמעשה צריך עיון עש"ב ועי' הלק"ט ח"ב סי' רכ"ז, כ' סיון תרפ"ח:
סימן לד
נשאלתי מאת חתני עסיס רמוני תלמידי החביב עלי החה"ש כמוה"ר דוד אבן כ'ליפא הי"ו בענין אם מותר לברך או לקרות בגילוי הראש וכן אפי' שאינו לומד אם מותר לילך או לישב בביתו ובחומותיו בגילוי הראש בזמן החום או לא?
תשובה הנה הטור בא"ח סימן צ"א בדין תפלה כתב וז"ל מכאן יש ללמוד שצריך אדם לאזור אזור בשעת תפלה וכו' ויכסה ראשו וכתב הרמב"ם ז"ל לא יעמוד בתפלה באפונדתו דתי ולא בראשו מגולה וכו' ע"ש, משמע מדבריהם ז"ל מדהזהירו על זה בשעת תפלה משמע דבמקום אחר מותר אפילו בק"ש וברכותיה ובמסכת סופרים פרק י"ד נשנית הלכה זו בפלוגתא דת"ק וי"א והכי איתא התם פוחח וכו' או מי שראשו מגולה פורם על שמע וי"א דבבגדיו פורס אבל לא בראשו מגולה אינו רשאי להוציא אזכרה מפיו וכו' הרי לך דלדעת ת"ק אף פורס על שמע בצבור וקורא ק"ש בברכותיה ולדעת יש אומרים אסור, ואוסר ג"כ שלא להוציא אזכרה מפיו דמשמע אפילו בפני עצמו אסור להזכיר אזכרה מפיו וא"כ הרמב"ם והטור שלא הזהירו על זה אלא בתפלה מעומד ולא בק"ש וברכותיה משמע דסברי לה כתנא קמא דמסכת סופרים:
וראיתי להרב ב"י ז"ל שכתב וז"ל ורבינו ירוחם כתב שאסור לברך בגילוי הראש וכו' וכיון דרי"ו פסק כמ"ד אסור הכי נקטינן עכ"ל, הרי דהרב ב"י פסק לחומרא כרי"ו שגם ברכה אסור לברך בגילוי הראש דלא כמשמעות הרמב"ם והטור, ומשמע דשלא בשעת ברכה מותר בגילוי הראש וכמו שכתב רב"י לעיל מזה בסמוך בשם הכלבו וז"ל, הכלבו כתב בסימן י"א כתב הר"מ שאינו אסור לילך בגילוי הראש כי מה שאמרו בפרק כל כתבי תיתי לי דלא מסגינא ארבע אמות בגילוי הראש ר"ל מדת חסידות, הרי לך בהדיא דשלא בשעת ברכה גם בהליכת ד"א לית ביה איסורא אלא ממדת חסידות וכ"ש בישיבה, עוד הוסיף הכלבו וכתב והרי"ף כתב ויש למחות שלא יכנס לבית הכנסת בגילוי הראש עכ"ל הכלבו, עי' בספרו דף ו' עמוד ד' וגם הכלבי ז"ל דעתו כדעת הרמב"ם והטור שהרי למעלה מזה כתב וז"ל ולא יעמוד בתפלה באפונדתו ובראשו מגולה ולא ברגליו יחפים ומשמע דוקא בתפלה מזהיר הרב, איך שיהיה בשעת ברכה מיהא סובר הרב ב"י שאסור לברך בגילוי הראש דמשמע דשלא בשעת ברכה מותר בגילוי ומהר"ם התיר הליכה בגילוי הראש וכ"ש יושב בביתו ובחומותיו. וראיתי להרב שיורי רנה"ג בסי' זה הגהת ב"י אות ב' שכתב משם מהר"י מברונא דלכל אדם אסור לילך ד"א בגילוי הרא"ש אבל בפחות מד"א וכ"ש בישיבה לית לן בה וסיים והכל לפי ענין הישיבה עכ"ל, ולפי' אפשר לומר דגם מהר"ם לא התיר אלא דוקא בפחות מד"א אע"פ שאין לשונו מורה הכי. ומרן ז"ל בש"ע אע"פ שבכאן בסי' צ"א סעיף ה' כתב כלשון הרמב"ם לא יעמוד באפונדתו ולא בראש מגולה ולא ברגלים מגולות כדרכו בקודש להעתיק בשלחנו הטהור כלשון הרמב"ם, מ"מ כתב בסעי' ג' וז"ל יש אומרים שאסור להוציא אזכרה מפיו בראש מגולה שהוא דעת רבינו ירוחם כמו שהסכימה דעתו כן בספרו הגדול ב"י, עוד כתב וי"א שיש למחות שלא ליכנס בביהכ"נ בגילוי הראש שהיא סברת הרי"ף שהביא הכלבו, ואפשר שמרן ז"ל מפרש בדברי הרמב"ם והטור דלאו דוקא כתבו לא יעמוד בתפלה וכו' בראש מגולה אלא משום דנקטו באפונדתו דזה דוקא בתפלה להכי נקט לא יעמוד בתפלה אבל לענין ראש מגולה גם בברכה אסור א"כ לפ"ז גם הרמב"ם והטור מצו סברי לה כיש אומרים דמסכת סופרים ובהכי אתי שפיר שכתב בב"י דנקטינן כרבינו ירוחם והניח דברי הרמב"ם והטור משום דגם דברי הרמב"ם יתפרשו כדברי רבינו ירוחם ועי' עוד לו למרן ז"ל בסי' קנ"א סעיף ו', אמנם אם אינו מזכיר את השם אליבא דכ"ע מותר להיות בגילוי הראש אם אינו מהלך והוא עומד או יושב בביתו דהא גם לדברי מהר"י מברונא שאסר לילך ד"א בגילוי הראש דלא כמהר"ם התיר בפחות מד"א וכתב וכ"ש בישיבה, ונ"ל שדוקא אם אינו עוסק בתורה אבל ביושב ועוסק בתורה שהשכינה עמו כדאיתא בברכות דף ו' מנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה ששכינה עמו שנאמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך ועוד אמרו רז"ל מיום שחרב בה"מ אין לו להקב"ה בעולמו אלא ד"א של הלכה א"כ משום כבוד השכינה צריך לכסות ראשו, ודע דכל זה מדינא אבל משורת דרך ארץ וממדת כבוד אל עליון שמלא כל הארץ כבודו צריך האדם שיהא מורא שמים עליו גם ביושב בביתו ובחומותיו לא יגלה את ראשו וכדאיתא בפרק מי שהחשיך דף קנ"ו ע"ב דאמיה דרב נחמן אמרי לה כלדאי החוזים בכוכבים בריך גנבא ליהוי לא שבקתיה גלויי רישיה אמרה ליה כסי רישך כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא ובעי רחמי לא הוה ידע אמאי קאמרת ליה הכי יומא חד יתיב קא גריס תותי דיקלא נפל גלימא מעלוי רישיה דלי עיניה חזא לדיקלא אלמיה יצריה סליק פסקיה לקיבור (לאשכול) בשיניה והדקל לא היה שלו ע"ש, הרי לך בהדיא דכיסוי הראש מביא לידי יראת שמים וכן מצינו להטור שדעתו כן שהגם שכתב הכא בסימן צ"א כשיעמוד לתפלה יכסה ראשו דמשמע שדוקא בתפלה או כשמזכיר הברכה כדעת רבינו ירוחם אבל בלא זה מותר בגילוי הראש מ"מ לעיל בסימן ב' כתב ויכסה ראשו כדאיתא בפר"ק דקידושין דף ל"א ע"א רב הונא לא אזיל ד"א בגילוי הראש אמר שכינה למעלה מראשי ע"כ, הרי לך דכתב צריך שיכסה ראשו והיינו טעמא משום דבסימן צ"א השמיענו דינא שאסור כשמתפלל או כשמזכיר השם ובסימן ב' השמיענו שורת דרך ארך ומדת חסידות כיצד יתנהג האדם עם קונו, ולפי טעם זה נימא דמאי דנקט הטור לא אזיל ד"א בגילוי הראש לאו דוקא אלא אפילו בפחות והוא יושב נמי אין לגלות ראשו כדמוכח מהא דפרק מי שהחשיך ונ"ל דרוצה לומר שלא יהיה בגילוי כשיעור הילוך ד"א וכמו שפירש הרב אי"ש טהור בספרו בית עובד על הא דאמרו רבותינו ז"ל אסור לילך ד"א בלא נטילה שכתב הוא ז"ל בדיני הנהגת הבוקר דיני נטילת ידים שחרית עי' בספרו ד' ה' שכתב וז"ל דההולך דקאמר לאו דוקא הולך דאין עיקר האיסור על מעשה ההליכה אלא כל עיקר הקפידה היא על השהוי ששוהה עליו רוח טומאה כדי שיעור הילוך ד"א ע"ש, שהביא לדבריו ראיה ע"ש, והכא נמי דכוותה, אי נמי דכמו דחילק מהר"י מברונא בין הליכת ד"א לפחות לענין איסור דבהלוך ד"א אסור ובפחות מותר וכ"ש בישיבה כדכתבינן לעיל כן מחלק הטור לענין כבוד של מעלה הגם שאין בגילוי הראש שום איסור ואין כאן אלא משום שורת כבוד השכינה אפי"ה בד"א יש בו משום כבוד וחסידות ובפחות אפילו חסידות אין כאן וכ"ש בישיבה אע"פ שאין הדעת נוטה לכך:
וחזיתיה להרב ב"ח בסי' ב' שהסכימה דעתו לומר דלאו דוקא ד"א אלא אפילו פחות מד"א ע"ש שהאריך בזה והעתיק דברי הרמב"ם בספרו מורה נבוכים בפרק נ"ב מחלק ג' שכתב וז"ל וגדולי חכמינו ז"ל היו נמנעים מלגלות ראשם להיות השכינה מחופפת על ראש האדם ומסובבת אותו וכו', וכתב הרב"ח מבואר מדבריהם שלא חילקו בין ד"א לפחות מד"א וכתב דנ"ל דס"ל דמאי שהזכירו ד"א לאו למידק מינה דבפחות שרי דמאי שנא ד' מפחות לפי טעם דמלא כל הארץ כבודו ושכינה למעלה מראשו וכו' ולא הזכירו ארבע אמות אלא לרבותא לומר דלא מיבעיא דאין לילך בשוק ותחת אויר השמים בקומה זקופה ובגילוי הראש אלא אפילו הילוך ארבע אמות גרידא בתוך ביתו נמי אסורה אע"פ שלכאורה לא היה לנו להקפיד אהליכה מועטת כזו שהוא בתוך ביתו וא"כ ארבע אמות לאו דוקא דהוא הדין בפחות וכן נראה לי עיקר, ולפי זה בגילוי הראש אין איסור בדבר אפילו בארבע אמות אלא מדת חסידות גרידא וצריך ליזהר ממדת חסידות אפילו בפחות מארבע אמות עש"ב, וכתב ועיין במהרש"ל בתשובה סימן ע"ב ע"ש, ועיינתי בתשובת מהרש"ל ז"ל וראיתי לו שהאריך ועמד על זה ומתחילה כתב שאין אני יודע איסור לברך בלא כיסוי ראש ומהרא"י פשוט לו שאסור בהזכרת השם, אחר כך הביא הא דמסכת סופרים הנז' והא דרבינו ירוחם שאסר לברך בגילוי הראש וכתב אילולי שאינני רגיל לחלוק על הקדמונים הייתי נוטה להקל ולברך בגילוי הראש ואפילו לקרות ק"ש שרי, והביא ראיה ממדרש רבה אמר ר' ברכיה מלך בשר ודם משדר פרוטגמא שלו למדינה מה הם עושים וכו' עומדין על רגליהם וקוראים אותה באימה וכו' אבל הקב"ה אומר לישראל קראו ק"ש פרוטגמא שלי וכו' ולא הטרחתי עליכם לקרות לא עומדים ולא פרועי ראש (עי' בטור בסימן ס"א שהביא המדרש הזה ע"ש) משמע להדיא דליכא איסור בפריעת הראש בק"ש אלא שלא החמיר עליהם וכתב אבל מה אעשה שכבר הורו לאסור וכתב אבל זה תמהני שנהגו איסור בפריעת הראש אף בלא תפלה וכו' וכתב וממדת חסידות הוא שלא ילך ד"א בגילוי הראש ודוקא הליכת ד"א כדאיתא בפרק כל כתבי דף קי"ח קי"ט והיא ממדת חסידות כמו שחשיב אמר ר' חנינא תיתי לי דלא סגינא ארבע אמות בגילוי הראש ודוקא הליכת ארבע אמות כמו שחשיב אינך תיתי לי (אמר הד"ך עי' מה שפירש"י שם ד"ה דקיימית מצות תפלין והוא כמ"ש מהרש"ל דמדת חסידות וכן הא דאיתא שם תיתי לי דקיימית ג' סעודות בשבת יש לפרש דר"ל דמעולם לא בטילנא ג' סעודות כמאמר רשב"י או י"ל דכולם בהשוואה אחת הגם שהיה יכול לעשות סעודה שלישית במיני תרגימא נ"ל הד"ך) עוד כתב מהרש"ל וכן מסתבר שמדת חסידות בהזכרת השם שלא בגילוי הראש וכן הילוך ד"א באויר השמים וכן מצאתי כתוב בשם מהר"ם (עי' לעיל מ"ש בשם מהר"ם) ואח"כ מסיק וז"ל ומ"מ נראה בעיני אף שאין איסור בדבר ואף לא מדת חסידות כשאינו מזכיר השם, מ"מ הת"ח יש לו ליזהר דמאחר שהעם תופסים בה לקלות ראש ולפריצות כמו עובר על דת יהודית ואפילו לומד בחדרו אסור וכו' עש"ב, הרי גם רש"ל העלה להורות לפניו ככל דברי הב"ח שהעתיק דברי הרמב"ם במו"נ דצריך ת"ח ליזהר בזה ככל הכתיב שזהו כבודם כבוד כמ"ש ויסתר משה פניו כי ירא מהביט וכו' וכמו שמוכח מש"ס דסוף שבת קנ"ו כמש"ל מאימיה דרב נחמן ב"י אשר צוותה עליו אמו כסי רישך וכו' אלא דיש להרגיש על זה והוא מדקאמר הש"ס יומא חד קא גריס תותי דיקלא משמע שהיה גדול בתורה ובשנים אותה שעה וא"כ למה רב נחמן צריך לאזהרת אמי ולא עביד הכי איהו מעצמו כיון שכך הוא שורת הדין ולמה צריך בזה לדברי כלדאי דמשמע דאילולי כן לא היה מכסה את ראשו:
ואפשר שמשם גדולי חכמינו למדו דבר זה מגדול המעשה שנעשה ברב נחמן ב"י. עוד אפשר לומר שבודאי רב נחמן ב"י בלא זה היה מכסה ראשו כי לא היה בגילוי הראש ח"ו ודאי היה ראשו מכוסה כחכמים יודעי בינה אלא אמו הזהירתו שיעשה יתר שאת ויתר עז דחוץ ממגבעתו יוסיף שנית ויכסה בגלימיה בבית ראש גלימיה משום מה שאמרו לה כלדאי, והיינו דנקט הש"ס נפל גלימא מעליה רישיה וכו' ודוק:
ובסי' ב' סעיף ה' כתב הש"ע וז"ל אסיר לילך בקומה זקופה ולא ילך ד"א בגילוי הראש וכו' ע"ש, ונראה שמרן ג"כ כוונתו לענין גילוי הראש להזהיר משום שורת דרך ארץ וממדת חסידות כמו שפירשנו דברי הטור וכמו שהעתיק מרן ז"ל בספרו הגדול ב"י בסי' צ"א דברי מהר"ם שכתבנו לעיל לשונו שכתב שאין איסור לילך בגילוי הראש אלא ממדת חסידות ולא הביא שום חולק עליו משמע דהכי סבירא ליה וכן משמע ג"כ דהכי סבר לה מר מדכתב שם בש"ע וז"ל י"א דיש למחות שלא יכנס בבהכ"נ בגילוי הראש דמשמע הא בהליכה בעלמא לית ביה איסורא וא"כ מוכח דדבריו דבסי' ב' דכתב ולא ילך בגילוי הראש ד"א היינו ממדת חסידות וכמו שכתבו האחרונים וכמו שכתב מהרש"ל והרב ב"ח ועי' שם בבאר היטב:
אלא דראיתי להרב מגן אברהם שם בס"ק וא"ו שכתב על מה דנקט מרן ד"א כתב הרב על זה ומדת חסידות אפילו פחות מד"א וכו' ע"ש, משמע מדבריו ז"ל דמפרש דברי מרן דכתב ולא ילך ד"א בגילוי הראש שאסור מדינא ודלא כמהר"ם וסובר כמהר"י מברונא שכתב הרב שיורי כנה"ג שכתבנו לעיל לשונו, ובאמת זה לא יתכן חדא דהא בספרו הגדול לא הביא אלא סברת מהר"מ באין חילק ולא הביא דעת מהר"י מברונא וכמ"ש בסמוך, וראיתי להרב מחצית השקל שפירש בדברי הרב מ"א ממה שכתב הוא בעצמו בסי' צ"א ס"ק ג' דהא דכתב מרן בסי' ב' ולא ילך ד"א בגילוי הראש היינו ממדת חסידות ע"ש ועל כן פירש דברי המגן אברהם דה"ק דמאי דנקט מרן ד"א לאו דיקא דכיון שהוא ממדת חסידות אפילו פחות מד"א וכמו דכתבינן אנן לעיל בדברי הטור:
נמצינו למדין לפני חכמים שמש"כ מרן הש"ע בסי' ב' שלא ילך ד"א בגילוי הראש תני לה משורת דרך ארץ וממדת חסידות דוקא ועי' לקמן סי' ח' סוף סעי' ב' ועי' ב"י שם אבל הרב ט"ז בסי' ח' ס"ק ג' כתב שיש איסור בגלוי הראש בזה"ז מדין תורה דכיון שחק זה הוא עכשיו בין הגוים שעושין כן תמיד תיכף שיושבים פורקים מעליהם הכובע וא"כ זה נכלל בכלל ובחקותיהם לא תלכו כ"ש בחק זה שאין לו טעם דכסוי מורה על יראת שמים כההיא דסוף שבת כסי רישך כי היכי דליהוי עלך אימתא דמרך עכ"ל, ונ"ל דרוצה לומר דהוי חק שאין לו טעם ולכך יש בו משום ובחקותיהם לא תלכו וכמו שכתב מור"ם ביו"ד סי' קע"ה סעי' א' בהגה וז"ל או בדבר שנהגו למנהג ולחוק ואין טעם בדבר וכו' ע"ש. וא"כ להט"ז יש אסור בגלוי הראש מן הדין ולפי טעמו אם הוא בביתו ובחומותיו הוא דאיכא אסורא מן התורה אבל אם מהלך בשוק לית ביה משום חוק דהא אין מהלכין בשוק בגלוי הראש ואין איסור אלא ממדת חסידות ודבריו הפכיים מדברי מהר"י מברונא שהתיר בישיבה ובפחות מד"א מן הדין ואסר בהליכה ד"א ור"ל דגם מהר"י מברונא אזיל ומודה שממדת חסידות גם בפחות מד"א וגם בישיבה יש ליזהר מגילוי הראש. וז"ל הרב עולת תמיד בסי' ב' ס"ק ה' ולא ילך ד"א בגילוי הראש המחבר שינה לשונו בכאן ולא כתב אסור לילך בגילוי הראש משמע דאין כאן איסורא אלא מנהג יפה בעלמא וכו' ועי' להרב מאמר מרדכי בסי' ב' ובסימן צ"א:
אכן ראיתי להרב הט"ז בסי' ס"א ס"ק א' שהקשה וז"ל הצריך לעניננו אלא לענין פריעת ראש קשה דהא יש איסור בפריעת ראש כדאיתא בפרק כל כתבי וכמ"ש הטור לעיל בסי' ב' דצריך שיכסה ראשו דיש בזה קלות ראש וכמ"ש בסי' ח' וכו' ע"ש. הנה משמע מדבריו שהוא סובר שמש"כ הטור בסי' ב' ויכסה ראשו לא ממדת חסידות אלא איסור מן הדין. ואפשר דלאו דוקא נקט איסורא ועי' לו עוד שם שיישב ראית מהרש"ל שהביא מהא דמדרש רבה שהביא הטור בסי' ס"א שכתב לא הטרחתי אתכם לקרותה עומדין ולא בפרועי ראש וכו' השיב על זה הרט"ז דשאני קריאת שמע דצריך לקרותה ברתת ובזיע וא"כ גם אם יקראנה בגילוי הראש אין בזה קלות ראש כיון שמעשיו מוכיחין עליו שאין לו קלות ראש ע"ש:
ואנכי הד"ך נ"ל ליישב באופן אחר ואומר שודאי מי שראשו מכוסה ומשום גזירת מלכו של עולם שציוהו לכסות ראשו מכסה ראשו כשבא לקרות דבר השם שהיה יקר בעיניו ועמד ופרע את ראשו וכוונתו בזה לעשות רצון קונו ודאי למצוה רבה תחשב לו בגילוי ראשו שעושה לכבוד השם, אבל אם היה מתחילה ראשו מגולה לרצונו מדעתו דהכי ניחא ליה לישב בפרוע ראש ועתה רוצה לקרות ק"ש בראשו פרוע שלא עשה מתחילה פריעת ראשו משום כבוד בזה שקורא והוא פרוע כאשר מתחילה ולא עשה שום שינוי לכבוד דבר השם וכמעשהו בחול כשהיה מתעסק בדבר חולין כך מעשהו בקודש בזה פריעת ראשו הוא קלות ופריצות ודוק. (והנה ראיתי להרב ב"י בסי' ח' דעל מה שכתב הטור ומכסה ראשו שלא יהיה בגילוי הראש הקשה דהיאך הלך לעשות צרכיו וכו' ע"ש, ולכאורה מאי קושיא הא בהליכה לעשות צרכיו אינו אלא מדת חסידות, ויש לומר דגם הכא בסימן ח' מיירי ממדת חסידות לא מן הדין ובזה ניחא מנהגנו שאינם מכסים ראשיהם בטלית של מצוה אלא ת"ח ולא כ"ע והיינו טעמא משום שכיון שאינו אלא ממדת חסידות לכן אין ההדיוט נוהג לכסות ראשיהם אבל אנשי עיר תאפילאל"ת יע"א נוהגים הכל לכסות ראשם בין ת"ח בין דלת העם והוא כדברי פשט דברי הטור שכתב סתם ומכסה ראשו אבל נ"ל שרבינו ב"י לא סבר לה הכי כדאמרן וכן משמע מדבריו ז"ל בש"ע שלא כתב בדרך חיוב ויכסה ראשו אלא כתב וז"ל ונכון שיכסה ראשו שמשמע שהיא מדת חסידות וראיתי להרב מ"א בסימן ח' סק"ג שכתב דמי שאינו ת"ח אפילו נשוי לא היה מכסה ראשו בזמן התלמוד ע"ש), ועי' להרב ברכי יוסף בסימן ב' מה שהאריך בענין זה דגילוי הראש ועי' לו עוד בספרו מחב"ר שהביא דברי מהר"י עייאש מש"כ במטה יהודה דסובר בדעת מרן ז"ל שיש איסור בגילוי הראש והרב חיד"א ז"ל האריך הרחיב הדיבור בזה ומסיק שדעת מרן ז"ל שאין איסור בגילוי ראש אלא ממדת חסידות עיין עליו וכתב דברעיא מהימנא פרשת נשא דף קכ"ב עמוד ב' כתוב וז"ל ובגין דשכינתא על רישיה דבר נש אסיר ליה לבר נש למיזל ד"א בגלויא דרישא דאם היא אסתלקת מעל רישיה מיד אסתלקו חיים מיניה עכ"ל ע"ש, ולבסוף העתיק דברי ר"מ דפרשת פינחס דף רמ"ה דנקט הכי אסיר ליה לת"ח למיהך ד"א בגילוי הראש משמע שאזהרה זו לא נאמרה אלא לת"ח ועי' לו עוד בספרו שיורי ברכה בשיורי שיריים בסימן ב' אות ג', ועי' לו עוד בספרו כסא רחמים בפירושו ובתוספותיו על מסכת סופרים פרק י"ד הלכה ט"ו ועי' לו עוד בקונטרס אחרון סימן ב', אמר הד"ך עי' עוד בדברי הזוהר פר' בלק דף קפ"ז ע"א דקאמר וז"ל דתנן לא יהך ב"נ בגילוי רישא ד"א מ"ט דשכינתא שריא וכו' ע"ש, ועי' מה שכתבתי אנכי הד"ך בספרי הקטן ילקוט דוד באהל דוד על הזוהר בפרשת נשא אות א' ובפרשת פנחס אות ט' ע"ש, ועי' למור"ם ז"ל בסימן רפ"ב סעיף ג' דכתב ואסור לקרות בראש מגולה בתורה בצבור ע"ש, והוא לכאורה תמוה מהא דפסק מרן בש"ע סימן צ"א סעיף ג' יש אומרים שאסור להוציא אזכרה בראש מגולה ע"ש, וכ"ש לקרות בתורה בצבור דאיכא ברכה ואזכרת השם בתורה ועוד בה כבוד צבור ולפי מה שראיתי בהרב מ"א שם ס"ק ח' דפירש דמור"ם קאי אקען אתי שפיר ע"ש:
גם ראיתי להרב יפה ללב בסימן ב' אות ז' שהאריך הרחיב הדיבור בזה והעתיק בזה מה שכתב הרב פתח הדביר וז"ל וכבר תנא תונא מר דיינא מעלת וכו' בספרו הנכבד פתח הדביר ח"א באות ז' והאריך הרחיב בדין זה ויקבוץ את הנביאים שנים עשר נשיאים ומכללם רבינו הטור ומרן ז"ל (זה כדעת מהר"י עייאש) דדעתם לאסור גילוי הראש מדינא גם הרב חלקו של ידיד ע"ש שהוסיף הרב מדיליה דכמה רבנים אזלי בשטה זו שאסור מדינא בגילוי הראש מטעם שהשכינה למעלה על ראשו ולא שנא מהלך או יושב ולא שנא ת"ח או פשוט ע"ש באורך וברוחב, ועי' להרב בכור שור בחידושיו לשבת קי"ח וז"ל ובספר באר היטב נתן טעות לפני המעיינים שכתב בשם רש"ל דאיסור גילוי הראש הוא דוקא תחת אויר השמים וכו' ואין כן דעת הפוסקים אע"ג דרש"ל כתבו בשם ויש אומרים מ"מ במסקנתו משמע להדיא דלא סבירא ליה הכי ופשיטא לדעת הט"ז משום חקות הגוים אין מקום לסברא זו דאדרבא עיקר החק שלהם בשבתם וקומתם בבית ולא בהילוכם (אמר הד"ך זה כמש"כ אנן לעיל בסמוך בענ"ד) אלא אפילו לפי טעם גמרא והרמב"ם (במו"נ) וסיעתו משום שהשכינה למעלה מראשו דאטו באויר תליא מילתא באויר הרקיע ולכן ישתקע הדבר ולא יאמר וכו' ומ"מ ראיתי מדקדקין אפילו במרחץ מניחין מטלית על הראש וכן נהגתי מעודי עכ"ד ז"ל עש"ב, ועי' בש"ע סימן ר"ו סוף סעיף ג' והיא סברת רבינו ירוחם הביאה שם סתם ועי' עוד למרן סימן קנ"א סוף סעיף וא"ו:
ועיין עוד להרב שדי חמד בקונטרס הכללים מערכת גימ"ל אות ע"א דף פ"ד ע"ב מה שכתב בזה והעתיק גם הוא דברי מי שגדול הוא הרב פתח הדביר דבסי' ב' וז"ל ואסף איש טהור דעת הפוסקים ורבים הם הסוברים דאסור מן הדין גילוי הראש דמ"ש בש"ס בזה לאו משנת חסידים הוא אלא דינא הוא או משום דבזה"ז שהוקבע ונתפשט מאד בין העמים (עמל עלי חק) איכא משום חקות הגוים וכו' ע"ש, ועיין עוד לו בקונטרס הכללים בפאת השדה סימן י"ב דף י"א ע"ב מה שכתב בזה:
ועד אחרן הרב האחרון שבזמננו בעל שו"ת קרני רא"ם להרב גדול הדור הוא ידידנו ידיד האל ואוהבו הוא המלאך רפאל אנקאווא ישמרהו השומר לעד אמן וגם עד זקנה ושיבה אלהיו עמו ראיתי לי בסימן בר"ך לקחתי שעמד בזה ככל הכתוב בספר ספרן של קדושים עיין עליו שדעתו לאסור להזכיר השם בגילוי הראש אבל בלימוד תורה הוא דוקא ממידת חסידות ע"ש, ולא כן אנכי עמדי אלא דגם בלימוד תורה אסיר בגילוי הראש כיון שהשכינה עמו כדאמרינן בברכות ומנין שאפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שהשכינה עמו שנאמר בכל מקום אשר אזכיר את שמי אבא אליך וברכתיך כדאמרן לעיל, ואנכי הד"ך נותן סימן בזה מה דכתיב והנפש אשר תעשה ביד רמה את ה' וגו' ותרגם אונקלוס ואנש דיעביד בריש גלי וגי' ולכן צריכין אנו לחוש לדברי זקנים אליפינו מסובלים אין פרץ ואין יוצאת ואין צוחה ברחובותינו שאסרו עלינו וציונו ויהא מורא שמים עליכם:
אחר כך ראיתי להרב חתם סופר בחלק חושן משפט בהשמטות סימן קצ"א מה שנצטער אותו צדיק על זה והכה על קדקדו של האיש ההוא שרצה להתיר ליכנס בבתי כנסיות ובבתי מדרשות בפרוע ראש וכתב שהתורה הקפידה על עבודת בהמ"ק שלא לעבוד פרועי ראש ולכן כתב דיש בזה איסור משום ובחקותיהם לא תלכו כמ"ש הט"ז דכיון דהתורה הקפידה על זה בעבודת בהמ"ק ש"מ שאינו דרך כבוד ואדרבה הוא קלות ראש וא"כ אי גמרינן מינייהו אסור משום ובחקותיהם לא תלכו ואותו מדרש שאמר לא הטריח עלינו בזמני דבר שכבר בא האפיפיור הידוע והשכיל ואמר הלא טוב יותר להראות הכניעה בראשו מלהראות בשליפת סנדל והנהיג ותיקן שכל ההכנעה בשעת עבודתם יהיה בהכנעת הראש בהסיר המצנפת במקום שליפת הסנדל, ומפני שכבר התחילו להמיר רגל בראש אמר המדרש לפי הנהוג ביניהם כמו שם שצריכים לקרוא באימה בפרוע ראש הנהוג ביניהם והקב"ה לא הטריח לנו גם בשליפת סנדל ומכ"ש בהסרת כובע שמנוע הוא אצלנו אלא שהמדרש לא דקדק בכך כיון דלא בא אלא לומר שהקב"ה לא הקפיד עלינו להורות דרך הכנעה במה שנוהג בנו ומלכי אוה"ע מקפידים בהכנעה שנוהג בארצם כגון הסרת הכובע וכדומה וכו' עש"ב, ועי' עוד להרב שדי חמד בכלליו מערכת האל"ף דף מ' עא"ב שכתב משם הרב מר ואהלות וז"ל ועי"ש שצדד לאסור ליתן יד להאנשים המתירין לעצמם לישב בגילוי הראש ולומר להם שלום כי גם הם ישיבו שלום ואסור להזכיר את השם בראש מגולה וכו' עש"ב:
י"ד טבת שנת הנך יפה רעית"י לפ"ק אורן יע"א
סימן לה
ראיתי להרב מעין גנים בחידושיו לטור א"ח בליקוטיו בסימן קצ"ז סעיף ד' וז"ל דאוכל כזית מוציא אחרים כשאין שם מי שיודע לברך ולא בעינן שיקרא מלה במלה וכו' היינו טעמא משום דמדינא בברכת המזון אף מי שיצא מוציא (לאו דוקא שכבר אכל ונתחייב בברכת המזון אלא שכבר הוא בירך אלא אפילו עדין לא אכל מוציא אחרים שאינם יודעים לברך דמאי שנא) שהרי כבר נתחייב בברכת המזון ומוציא מדין ערבות ולא שייך לומר לא ליתהני ולא ליברך (פי' שהרי זה שרוצה לצאת בברכת חבירו כבר אכל ונתחייב בברהמ"ז לכך כיון שאינו יודע לברך וחבירו יודע צריך חבירו לברך כדי להוציאו מדין ערבות ולא שייך בזה לומר לא ליתהני ולא ליברך שזה דוקא בברכה שקודם שאכל כמו המוציא לחם או ברכת בפה"ע שקודם אכילה אבל זה שכבר אכל ונתחייב לברך ברכת המזון לא שייך לומר ביה לא ליתהני ולא ליברך) אלא דרבנן אחמור ואסמכוה אקרא ואכלת ושבעת וברכת מי שאכל יברך כמ"ש הרא"ש מן הירושלמי עכ"ל, ועי' תוספות ברכות דף מ"ח סוף ד"ה עד שיאכל כזית דגן שכתבו דמה שהצריכו שיאכל כזית דגן מפני שאומר שאכלנו משלו בזימון ע"ש, דמשמע דבלא זימון יכול להוציא למי שאכל מדין ערבות אפילו מדרבנן היפך מהנזכר ודוק:
סימן לו
בשנת תר"ץ בי"ג לחדש אייר בא לכאן המושל הגדול פריזידאן הריפובלי"ק של מלכות צרפת ירום הודו לעי"ת אוראן יע"א והכל יצאו לקראתו לראות כבודו וממשלתו ונסתפקנו בענין ראייתו אם ידעו שזאת היא העגלה ששם חביון עוזו והיא מרכבת אשר לו הוא ושריו עמו והיו נראים לכל אבל לא ידענו מי הוא הגדול שבהם שהוא הפריזידאן אם יכולין לברך ברכה שתיקנו לנו חז"ל שהיא ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם, עוד נסתפקנו אם דינו כמלך לענין ברכה או לא?
תשובה נראה לי דלענין ספק הראשון יש לפשוט מהא שכתב הרב חיד"א בספרו ברכי יוסף א"ח סימן רכ"ד אות ג' וז"ל הרואה המלך בים או בספינה קטנה והוא מכוסה ובל יראה המלך עצמו אך יודעים בבירור שהמלך שם יכול לברך וראיה מרב ששת דהוה סגי נהור, מוהר"ר אברהם יצחקי בתשובה ע"ש, וא"כ הכא נמי דכוותה וכש"כ הוא דהא רואהו אלא שאין מכירו בטביעות עינא זה או זה:
ולענין הספק השני נ"ל שהפריזידאן אינו דומה למלך מפני שאין דבריו וגדרתו מתקיימת עד שיסכימו רוב הסובבין אותו בבית הועד שלו ואין יכול לעשות דבר בלא הסכמתן, לא כן המלך בידו הכל גוזר ומקיים אומר ועושה דמלכותא דארעא כעין מלכותא דרקיעא דאין מידו מציל:
ויש להביא ראיה מהא דכתב המג"א שם בסימן רכ"ד משם הרדב"ז עי' מ"א ס"ק ה' וז"ל השלטונין שאין עול המלך עליהם לשנות דבריהם ודן והורג כמשפט מברך עליהם, ועל השרים שממנה המלך בכל עיר ועיר טוב וישר לברך בלי שם ומלכות וכו' עש"ב הרב מג"א, וראיתי בהרדב"ז בחדשות סימן רצ"ז שכתב וז"ל דבר זה נשאל מלפני ה"ר אברהם אב"ד והשיב וז"ל כללו של דבר כל מי שהוא חשוב בשולטנותו כמלך ודן והורג במשפט ואין מי שישנה על דבריו מהן ללאו ומלאו להן כמלך הוא ומברך עליו ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם וכו' עש"ב ז"ל