קרית חנה דוד חלק א· רבי דוד כהן־סקלי
השמטות ולקוטים · סימן ד
אמרו בש"ס בברכות דף ח' ע"א גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים דאילו בנהנה מיגיעו כתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך ואילו בירא שמים וטוב לך לא כתיב, והקושי מבואר דודאי הנהנה מוגיע כפו הוא יש לו יראת שמים נמי וא"כ פשיטא, ואפשר לפרש בפשוט דהנה יש שני סוגים בעובד ה' יש שאינו רוצה לקום ממשנתו ואינו זז מלימודו כלל לא ימוש כתיב ואינו רוצה לבטל כלל והוא נהנה מאחרים כדי שלא לבטל תלמודו בעסקו להביא טרף לביתו, ויש שלומד ד"מ שני שלישי היום ושליש היום עוסק במלאכתו להביא טרף לביתו ובעוד שזה טריד במלאכתו הסוג הראשון מוסיף בלימודו ועוסק בדברי שמים והוה סלקא דעתין דהסוג הראשון שהוא תמיד עוסק בדברי שמים וביראת ה' כל היום הוא עדיף מסוג השני משום הכי הוצרך לומר דגדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים:
באופן שני יש לומר דהנה אם אנו רואים שני ת"ח בא לפניהם ספק איסור וראינו שאחד פירש את עצמו לצד אחר ולא רצה לבא בפיו בשר פגול והשני אכל ושתה ושמח במה שאכל אבל טרח ולמד ויגע בלימודו עד שהוציא הדין לאמיתו והוה ס"ד שזה שסילק עצמו מן הספק ולא אכל וכפה את יצרו הוא גדול ובא בשכרו יותר ממי שלא פירש ואכל לכן בא לומר שאינו כן דגדול הנהנה מיגיעו ממה שיגע וטרח עד שהוציא לאור משפטו יותר מירא שמים שפירש עצמו מזה ולא אכל דאילו זה שיגע ואכל עשה שני דברים טובים האחד שעשה טובת הנאה לגופו ולחומרו שאכל ונהנה ועוד טרח בתורה ונתן חלק לנפשו בלימוד ועסק התורה לכך אשריך בעולם הזה מאשר לא חטא על הנפש הבהמית שהתאוה תאוה ואכל ושבע ודשן, וטוב לך לעולם הבא שנתת חנק לה' בטורח ויגיעת הלימוד אבל במה שאסר עליו הסוג הראשון אינו צריך טירחא ויגיעה בזה שמי שרוצה להחמיר על עצמו אינו צריך לזה יגיעה וטירחא וכמו שאמרו בש"ס כחא דהיתרא עדיף והוא משום שאינו יכול להתיר עד שיביא ראיה לדבריו, ולפי דעתי זהו כוונת הפסוק בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור ור"ל בכל עצב טורח ויגיעה כמו בעצבון תאכלנה שהוא לשון טורח והיינו דקאמר בכל עצב ויגיעה יהיה מותר להתיר הדבר צריך עצב וטורח ויגיעה רבה אבל אם רצית לאסור ולהחמיר אין שם שום טירחא בזה ואינך צריך כי אם לעקימת שפתים לומר כיון שיש בו חשש איסור אסור לאוכלו והיינו דקאמר ודבר שפתים אך למחסור אם רוצה לאסור דבר אינו צריך לשום דבר ולא לשום יגיעה דוקא בדבר שפתים כלאחר יד ואינו צריך לשום חכמה והיינו מאמר רבותינו באבות בן הא הא אומר לפום צערא אגרא ר"ל אם יהיה הטורח לפיו דהיינו שיהנה פיו מיגיעו זהו עיקר השכר ודוק:
אי נמי באופן אחר דהנה יש שני סוגים בת"ח יש שרוצה ללמוד יומם ולילה ומחדש חידושים כפום חורפיה אלא שאינו כותב בספר מה שמחדש מפני שאינו רוצה להתבטל מלימודו דבעת שהוא כותב כותב מה שכבר למד ואינו מחדש שום דבר בזה אלא מה שכבר חידש יוחק בספר וירא פן יתבטל מלימודו בשעה שהוא כותב וחלף שיכתוב לומד אבל כל מה שחידש נשאר מעל אשר תדפנו רוח השכחה ואינו נהנה ממה שיגע דחלף הלך לו, ויש ת"ח שכל מא שחידש בכח חכמתו וטרח ויגע עוד טורח וכותב בספר חידושיו הגם שמבטל מלימודו בזמן שכותב מ"מ הרי הוא כחוזר על לימודו ובכל עת שמח במה שלמד כיון שהוא כותב בספר ושמחה לאיש זה במענה פיו בכל עת ולהכי קאמר דגדול הנהנה מיגיעו זה שהוא נהנה מיגיעו כדאמרן יותר משהוא ירא שמים שירא פן יתבטל מלימודו ואינו כותב אלא לומד באותה שעה שראוי לכתוב בה והיינו דקאמר יגיע כפיך שהוא יגע וכותב בכפיו כי תאכל כי ברוב הימים ימצאנו ולא ישכח ממנו אשריך בעולם הזה שמוצאו בכל עת ושמחה לאיש במענה פיו וטוב לך בעולם הבא דכיון שכתיב בספר הרי הניח אחריו ברכה ובכל עת שקורים ולומדים דבריו שפתיתיו דובבות בקבר על דרך שאנו אומרים דוד מלך ישראל חי וקיים לעד מפני שכל העולם קורים בספרו ספר תהלים ונמצא בכל עת שפתותיו דובבות בקבר והרי הוא חי וקיים לעד: