קרית חנה דוד חלק א· רבי דוד כהן־סקלי
השמטות ולקוטים
סימן א
זה שייך להלכות פסח סימן ע"ה בסופו דף נ"ה עמוד ד' שנכתב שלא במקומו
אחר כך ראיתי להרב שדי חמד מערכת חמץ ומצה סימן וא"ו אות ח' שכתב וז"ל על הנעגלי'ך שכתב רמ"א בסימן תס"ז סעיף ח' דנוהגין שלא לאוכלו והוא משום דשורין אותו במי שעורים או במי סובין שלא יתייבש בדרך רחוקה כמ"ש בדרכי משה ולבוש ע"ש, (ועי' בלבוש בסעיף ז' ח' וז"ל עוד נהגו באלו הארצות שלא לאכול הכרכו"ם או נעגלי'ך שמביאים מעבר לים מפני שאומרים שמרטיבין אותם במי סובין כשמוליכין למרחוק כל כך שלא יתייבש הרבה ויפסידו במשקלו ע"ש) וזכור לאברהם כתב משם המחב"ר שהעידו שבאמשטרד"ם נתברר להם שמזלפין על הקלאו"ו שכר שעורים (והוקשה לו ז"ל דמה חידש הרב בזה הרי כבר ה' דרכי משה והלבוש כתבו דשורים אותו במי שעורים) לכך כתב וז"ל ונראה דכוונתו לומר דאף דחומרא בדברים אלו שכתב רמ"א אינה אלא לאשכנזים מ"מ בשל אמשטרד"ם דנתברר שעושין כן גם לנו יש לאסור ובספרו לב דוד בפרק למ"ד כתב כי הקלאו'ו והקנמון העידו כי נתברר באמשטרד"ם כי בהינדיי"א מזלפין עליו שכר שעורים הנקרא ביר"א וכו' עש"ב מה שסיים, למדנו מדברי הד"מ והלבוש עליונים למעלה שמי השעורים שמזלפין עליו אינו אלא כדי שלא יתייבש בדרך רחוקה ויפסידו במשקלו ולא להעמידו ולחזקו ולקיימו, עוד למדנו מדברי הרב שדי חמד ז"ל דכתב שלאחר עדות אמשטרדם גם לנו יש לאסור דר"ל כמו להאשכנזים, ולאשכנזים כבר מבואר בדברי רמ"א ובד"מ ובלבוש דלא נהגו כי אם שלא לאוכלו לא לבערו מן הבית כ"א מחמירין שלא לאכול דוקא א"כ הכא נמי לדידן אינו אסור כ"א לאוכלו וכמו שהעלינו אנן בדידן בס"ד אלא דקשה לי במה שכתב הרב מ"מ בשל אמשטרד"ם דנתברר דעושים כן גם לנו וכו' אמאי נקט בשל אמשטרדם דנתברר וכו' ומאי שנא אמשטרד"ם מכל העולם כולו כיון דנתברר שמזלפין עליו אנשי הינדיי'א כי משם הוא מובא דשם מקום גידולו ולא באמשטרדם הוא שנתברר שעושים כן אנשי אמשטרד"ם וכמו שכתב אחר כך משם הרב לב דוד שנתברר באמשטרד"ם כי בהינדיי"א מזלפין עליו וכו' ונ"ל דיש ט"ס בדברי הרב במ"ש בשל אמשטרד'ם וצ"ל בעיר אמשטרד"ם ור"ל כיון דבעיר אמשטרד"ם נתברר וכו' יש לנו לאסור, ומה שכתב אחר סמוך שבספר תודת השלמים כתב שאחר זמן נתברר שהחששא בקלאו"ו וכו' נ"ל דקאי אדברי רמ"א וד"מ לא אדברי מחב"ר דלדברי המחב"ר אינו משום חששא אלא מדינא כיון שנתברר להם בעדים וכמש"ל ודוק, ועי' למרן הש"ע ביו"ד סימן קי"ד סעיף י"ב וז"ל הרשב"א היה נזהר מהכרכום מפני שבכל הארץ ההיא היו מזלפין עליו יין הרבה וכו' משמע דוקא משום דקים לן שמזלפין עליו הרבה הא אם ספק אם יש שם ששים מותר דסתם יינם מדרבנן ולקולא וכדכתב הרב שער המלך שזכרנו לעיל, ועוד ראיה ממש"כ שם הש"ך בס"ק כ"א שכן דקדק מלשון הרשב"א ע"ש, ועוד כתב דבכרכום שלנו מסתמא אית ביה ששים ועיין עוד להרב שמש צדקה חלק יו"ד סימן ס"ג שנשאל על הגארופול"י שלפי הנשמע מזלפין עליו המוכרים סתם יינם והביא דברי הש"ך והוסיף הוא מדידיה להתיר מכמה טעמי דתריצי חדא כיון דעושים ומזלפין להכביד המשקל די בדבר מועט ואיכא ששים ע"ש, עוד כתב דאפשר דהוי נותן טעם לפגם ע"ש בדבריו ז"ל, ועוד כיון שהוא יבש ואין בו לחלוחית כלל אין כאן טעם כלל דדמי לנותן מים בטיט שהוא מתייבש ואין לו הנאה ממנו כמ"ש ד"מ סימן קל"ד אות ז' לענין יין או דם שנותנים במלח השר כיון דמתייבש דהוי כזורק מים לטיט לפי שהוא מתייבש וכו' ע"ש מה שהאריך כיד ה' הטובה עליו ועי' לבן הרב המחבר ז"ל שם וינוח לך שתרוה צמאונך ועי' פתחי תשובה בסימן קי"ד ס"ק ז', ונ"ל דלא דמי להא דפרק שני דע"א משנה ד' דחרצנים וזגים דיבשים מותרים אם תמדן במים בתחילה דוקא כמו שפסק בש"ע יוד סי' קכ"ג סעיף י"ד ע"ש דשאני התם שתחילתם ביין הוא והוי כגופו של יין כל זמן דלא נתמדו במים ולהכי אפילו ביבשים אסורים אם לא נתמדו במים:
סימן ב
זה שייך ליו"ד הלכות טומאת מת
איתא בנדה מ"ג ע"ב תנוקת בת יום אחד וכו' תנוק בן יום אחד וכו' ומטמא בטמא מת וכו' ובש"ס דכתיב ועל הנפשות אשר היו שם נפש כל דהו ע"כ, ור"ל צריך להזות עליו שנטמא באהל המת, מכאן מוכח דוקא אם נולד הוא דמטמא באהל המת אבל אם עדין לא נולד בין נעקר ובין לא נעקר אינו מטמא באוהל ועי' במסכת אהלות פרק ז' משנה הי ע"ש בפירוש רע"מ ד"ה יצא שכתב דבעודו במעי אמו לא נטמא אע"פ שנפתח הקבר ומשמע וכ"ש קודם וטעמא משום טהרה בלועה היא ועי' להרב מ"א באו"ח סימן שמ"ג סע"ב ועי' להרב אדני פז בשאלות ותשובות שבסוף הספר סימן מ' ועי' להרב באר היטב ביו"ד סימן שע"א סק"א ולהרב פ"ת שם סק"א ע"ש, ועי' להרב שיירי כנה"ג יו"ד סימן שע"א הגה"ט אות א' שדעתו להתיר ועי' להרב שו"ג שם סק"ב שדעתו ג"כ להתיר ע"ש שהביא מהרדב"ז שדעתו להתיר ועי' בהרדב"ז ח"א סימן ר' ועי' להרב שאלת יעבץ ח"ב סימן קע"ז ולהרב עיקרי הד"ט חיו"ד סימן ל"ה אית י"ג ועי' להרב כרם שלמה ביו"ד סימן שע"א ועי' להרב ברכ"י באו"ח סימן שמ"ג שהביא משם אחד קדוש ליישב דשאני עובר מטהרה בלועה דעובר מטמא כיון שנטמאת אמו דעובר ירך אמו ע"ש, שלכאורה דברים אלו נסתרים ממסכת אהלות הנז' ומערכין פרק א' משנה ד' ישבה על המשבר ממתינין לה עד שתלד ע"ש, וממסכת נדה הנז' ועי' להרב המחב"ר באו"ח סימן שמ"ג אות א', והנה הרוקח ז"ל לא התיר למעוברת מכהן ליכנס לבית הקברות אלא משום ס"ס עי' ביו"ד סימן שע"א ולכאורה נראה אפילו אי אמרינן דשייך בעובר טומאה כמו שיישב הרדב"ז והרב שאלת יעבץ מ"מ כיון דאשה אינה מוזהרת דבני אהרן ולא בנות אהרן א"כ כיון שבדבר זה היא אינה מצווה ולא שייך בה טו' פטורה אף אם תטמא אותו בידים כמו בהקפת הראש דקימ"ל דאשה פטורה אם הקיפה ראש האיש לדעת הרמב"ם ולדעת ספר המצות מותרת לכתחי' עי' בטור יו"ד ומרן ז"ל סימן קפ"א ולפ"ז אף אם יהיה איסור לדעת הרמב"ם דוקא אם מטמא אותו בידים אבל בכגון זה דאינו אלא משום חששא דשמא יצא חוץ לפרוזדור הוה ליה גזירה לגזירה ועוד שאינה מכוונת לזה דדבר שאין מתכוין ולא פסיק רישיה קי"ל כר"ש דמותר ועי' להרב חת"ס חיו"ד סימן שנ"ד מש"כ ועי' להרב בית יהודה בחלק יורה דעה סימן כ"ח:
סימן ג
זה שייך ליו"ד הלכות אבלות
מה שנוהגין אנשי אירופ"ה להניח בוקי"ס דהיינו חבילות של מיני בשמים ומיני פרחים ושושנים על מטה של מתים יש לזה סמך וסמוכים לעד לעולם מהא דאיתא במסכת נדה ל"ז מעשה דשילא ורב אסי כי נח נפשיה דשילא חזו דפרחה אסא מהאי פוריא להאי פוריא ופירש רש"י ז"ל ד"ה דקא פרח אסא רגילין היו להניח הדס על המטה וההדס של אלו פורח היה והולך ממטה למטה אמרי שמע מינה עבדו רבנן פייסא בהדי הדדי ע"ש שמנהג ישראל תורה, ועי' עוד במסכת ביצה דף ו' דקאמר תלמודא למיגז ליה אסא ופירש רש"י וז"ל הדס היו מניחין על מטת מת לכבודו ע"ש:
סימן ד
אמרו בש"ס בברכות דף ח' ע"א גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים דאילו בנהנה מיגיעו כתיב יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך ואילו בירא שמים וטוב לך לא כתיב, והקושי מבואר דודאי הנהנה מוגיע כפו הוא יש לו יראת שמים נמי וא"כ פשיטא, ואפשר לפרש בפשוט דהנה יש שני סוגים בעובד ה' יש שאינו רוצה לקום ממשנתו ואינו זז מלימודו כלל לא ימוש כתיב ואינו רוצה לבטל כלל והוא נהנה מאחרים כדי שלא לבטל תלמודו בעסקו להביא טרף לביתו, ויש שלומד ד"מ שני שלישי היום ושליש היום עוסק במלאכתו להביא טרף לביתו ובעוד שזה טריד במלאכתו הסוג הראשון מוסיף בלימודו ועוסק בדברי שמים והוה סלקא דעתין דהסוג הראשון שהוא תמיד עוסק בדברי שמים וביראת ה' כל היום הוא עדיף מסוג השני משום הכי הוצרך לומר דגדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים:
באופן שני יש לומר דהנה אם אנו רואים שני ת"ח בא לפניהם ספק איסור וראינו שאחד פירש את עצמו לצד אחר ולא רצה לבא בפיו בשר פגול והשני אכל ושתה ושמח במה שאכל אבל טרח ולמד ויגע בלימודו עד שהוציא הדין לאמיתו והוה ס"ד שזה שסילק עצמו מן הספק ולא אכל וכפה את יצרו הוא גדול ובא בשכרו יותר ממי שלא פירש ואכל לכן בא לומר שאינו כן דגדול הנהנה מיגיעו ממה שיגע וטרח עד שהוציא לאור משפטו יותר מירא שמים שפירש עצמו מזה ולא אכל דאילו זה שיגע ואכל עשה שני דברים טובים האחד שעשה טובת הנאה לגופו ולחומרו שאכל ונהנה ועוד טרח בתורה ונתן חלק לנפשו בלימוד ועסק התורה לכך אשריך בעולם הזה מאשר לא חטא על הנפש הבהמית שהתאוה תאוה ואכל ושבע ודשן, וטוב לך לעולם הבא שנתת חנק לה' בטורח ויגיעת הלימוד אבל במה שאסר עליו הסוג הראשון אינו צריך טירחא ויגיעה בזה שמי שרוצה להחמיר על עצמו אינו צריך לזה יגיעה וטירחא וכמו שאמרו בש"ס כחא דהיתרא עדיף והוא משום שאינו יכול להתיר עד שיביא ראיה לדבריו, ולפי דעתי זהו כוונת הפסוק בכל עצב יהיה מותר ודבר שפתים אך למחסור ור"ל בכל עצב טורח ויגיעה כמו בעצבון תאכלנה שהוא לשון טורח והיינו דקאמר בכל עצב ויגיעה יהיה מותר להתיר הדבר צריך עצב וטורח ויגיעה רבה אבל אם רצית לאסור ולהחמיר אין שם שום טירחא בזה ואינך צריך כי אם לעקימת שפתים לומר כיון שיש בו חשש איסור אסור לאוכלו והיינו דקאמר ודבר שפתים אך למחסור אם רוצה לאסור דבר אינו צריך לשום דבר ולא לשום יגיעה דוקא בדבר שפתים כלאחר יד ואינו צריך לשום חכמה והיינו מאמר רבותינו באבות בן הא הא אומר לפום צערא אגרא ר"ל אם יהיה הטורח לפיו דהיינו שיהנה פיו מיגיעו זהו עיקר השכר ודוק:
אי נמי באופן אחר דהנה יש שני סוגים בת"ח יש שרוצה ללמוד יומם ולילה ומחדש חידושים כפום חורפיה אלא שאינו כותב בספר מה שמחדש מפני שאינו רוצה להתבטל מלימודו דבעת שהוא כותב כותב מה שכבר למד ואינו מחדש שום דבר בזה אלא מה שכבר חידש יוחק בספר וירא פן יתבטל מלימודו בשעה שהוא כותב וחלף שיכתוב לומד אבל כל מה שחידש נשאר מעל אשר תדפנו רוח השכחה ואינו נהנה ממה שיגע דחלף הלך לו, ויש ת"ח שכל מא שחידש בכח חכמתו וטרח ויגע עוד טורח וכותב בספר חידושיו הגם שמבטל מלימודו בזמן שכותב מ"מ הרי הוא כחוזר על לימודו ובכל עת שמח במה שלמד כיון שהוא כותב בספר ושמחה לאיש זה במענה פיו בכל עת ולהכי קאמר דגדול הנהנה מיגיעו זה שהוא נהנה מיגיעו כדאמרן יותר משהוא ירא שמים שירא פן יתבטל מלימודו ואינו כותב אלא לומד באותה שעה שראוי לכתוב בה והיינו דקאמר יגיע כפיך שהוא יגע וכותב בכפיו כי תאכל כי ברוב הימים ימצאנו ולא ישכח ממנו אשריך בעולם הזה שמוצאו בכל עת ושמחה לאיש במענה פיו וטוב לך בעולם הבא דכיון שכתיב בספר הרי הניח אחריו ברכה ובכל עת שקורים ולומדים דבריו שפתיתיו דובבות בקבר על דרך שאנו אומרים דוד מלך ישראל חי וקיים לעד מפני שכל העולם קורים בספרו ספר תהלים ונמצא בכל עת שפתותיו דובבות בקבר והרי הוא חי וקיים לעד:
סימן ה
אמרו רז"ל ברכות דף י"ט ע"א אם ראית ת"ח שעבר עבירה בלילה אל תהרהר אחריו ביום שמא עשה תשובה שמא ס"ד? אלא ודאי עשה תשובה ע"כ, וקשה הא קימ"ל דאין ספק מוציא מידי ודאי והעבירה היא ודאית שהרי ראה בעיניו והתשובה היא ספק ועוד מה זו תמיהא שמא סלקא דעתך? הא ודאי אינו אלא מתורת ספק דלא ראינו שעשה תשובה ועוד קשה דאם זו חזרה ממה שאמר מעיקרא שמא הו"ל לומר אלא אימא ודאי עשה תשובה והכא לא קאמר כ"א אלא ודאי עשה תשובה דמשמע דאינו מגיה בדברי מי שאמר שמא לודאי אלא מפרש דבריו שמה שאמר שמא ר"ל ודאי והם תרי הפכי שאינם סובלין זה את זה ואי ר"ל דזה שאמר אלא ודאי עשה תשובה פליג מכח קושייתו אשר היא כפי דעתו דעת עליון משברת הרים ומפרקת סלעים דבשום אופן לא יעלה על הדעת שהוא מתורת שמא ואינו אלא בתורת ודאי א"כ באמת קשה על בעל מימרא זו דקאמר בתורת שמא היכי ס"ד לומר כן מכח הקושיא החזקה אשר בידינו, לכן נראה לי לומר דקושיא הראשונה דאין ספק מוציא מידי ודאי היא דהכריחתהו לומר שכונת בעל המימרא היא לומר ודאי עשה תשובה וקושייתו שמא ס"ד היא כך דאי מתורת שמא היכי קאמר אל תהרהר אחריו הא אין ספק מוציא מידי ודאי ומכח קושיא זו החזקה הכריח שאין פירוש המימרא כפשטה שאל תהרהר מטעם דשמא עשה תשובה דאי כפירוש זה תקשי קושיא דשמא ס"ד דאי הכי פירושה תקשי הא אין ספק מוציא מידי ודאי דכך קימ"ל בכל התורה כולה ומאיזה טעם מזהיר אותו שלא יהרהר אחריו אלא ודאי שאין זה פירוש המימרא אלא כוונת בעל המאמר בלשונו הוא בלשון שלילה שאל תהרהר עליו ותאמר שמא עשה תשובה מתורת ספק אל תחשוב כן כי ודאי עשה תשובה וכך תגזור אומר בלבך שודאי עשה תשובה שתורתו מחזירתו למוטב ואם כן המתרץ דקאמר אלא ודאי עשה תשובה לא אמר מדידיה ולא כלום אלא השלים וגמר אומר דברי מי שאמר אל תהרהר אחריו ביום וכו' מתורת שמא בספק עשה תשובה אלא ודאי עשה תשובה:
סימן ו
הא דאמרו חז"ל (ברכות י"ח), אם קרית לא שנית ואם שנית לא פירשו לך, נראה לי לפרש דרך הלצה דהנה אמרו חכמים דאחד מתיקוני קרי שיש ללמוד קודם שכיבה פרק משניות וסימניך משנה אותיות נשמה שעל ידי לימוד משנה תעלה נשמה למעלה באין שטן ואין פגע רע ויקרא המשנה עם הפירוש או לפחות יבין מה שמוציא מפיו עי' במוסר הרב חיד"א בסדר משפטים יום א' וזהו אומרו אם קרי"ת ח"ו שבא לידי קרי בלילה הוא משום שלא שנית משנה ואם שנית ואפ"ה לא איפרק דע כי לא פירשו לך לא למדת עם הפירוש ולא היית מבין מה ששנית:
סימן ז
איתא בשבת כ"ה ע"א הא בחול שפיר דמי מ"ט אמר רב כשם שמצוה לשרוף הקדשים וכו' ואמרה תורה וכו' היכן אמרה תורה מדרב נחמן וכו' והקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו דלמה ליה להש"ס לאתויי הא דרב ולא סגי ליה במימרת רב נחמן דבשתי תרומות הכתוב מדבר ואמר רחמנא לך שלך תהא להסיקה תחת תבשילך ועי' להרב פני יהושע מה שנדחק לתרץ ע"ש, ואני הד'ך נ"ל לומר דאי מהא דר"נ לחודה דשלך תהא לא הוה אמרינן דשלך תהא להסיקה תחת תבשילך דמנ"ל הא אלא אמרינן דהאי שלך תהא היינו לזורעה וליהנות מן גידולי תרומה דוקא משום דפנים חדשות באו לכאן ואינו נהנה ממנה והיא בעין ועי' לעיל י"ז ע"ב טבי רישבא אמר שמואל וכו' ועי' תוספות שם ד"ה דילמא משהי ליה גביה ע"ש, לכך הוצרך להביא מימרא דרב כשם שמצוה וכו' וכיון דמצות התורה כך היא א"כ מה שאמרה תורה לך שלך תהא היינו כשתעשה מצותה דהיינו בשריפה תהנה ממנה דהיינו להסיקה תחת תבשילך או ליהנות מאורה וק"ל ודוק:
סימן ח
איתא במסכת חגיגה דף י"ג ע"א דמהארץ ועד השמים כשיעור שיש מסוף העולם ועד סופו והיינו מהלך ת"ק שנה כדאיתא בש"ס שם ע"ש, ויעלה בחשבונם לשנת החמה שהוא שס"ה יום בשנה סך קפ"ב אלף וחמש מאות יום צא וחשוב ת"ק פעמים שס"ה יעלה בחשבונם קפ"ב אלף ות"ק יום, וקשיא לי בה עם הא דאיתא בתענית י' ע"א והכי איתא התם שארץ מצרים הויא ת' פרסה על ת' פרסה והיא אחת מס' בכוש ולפי חשבון שמהלך אדם בינוני עשרה פרסאות ביום יעלה בחשבון ארץ מצרים מ' יום על מ' יום צא וחשוב ששים פעמים ארבעים יעלה בחשבונם לסך אלפים וארבע מאות, וכוש אחד מששים בעולם צא וחשוב ששים פעמים אלפים וארבע מאות יעלה בחשבונם סך מאה וארבעה וארבעים אלף נמצא שלפי חשבון ומספר שאמרו במסכת תענית חסר לן שמונה ושלשים אלף וחמש מאות ממספר שאמרו בחגיגה וצ"ע, ואפשר לומר דבחגיגה המספר הוא כפי העולם שהוא עשוי ככדור דהיינו בעיגול ומספר שאמרו חכמים במסכת תענית הוא בריבוע ודבר שהוא עגול ותרצה לרבעו תחסר ממנו הרביע וכשתחסר הרביע מקפ"ב אלף ות"ק שהוא מ"ה אף ותרכ"ה ישארו בידך קל"ז אלף חסר קכ"ה יום וז' אלפים קכ"ה שיתרים במספר שאמרו בתענית אפשר שהחשבון לאו דוקא הוא ששבעת אלפים אינם כל כך לדייק בחשבונם ובאמת אין זה מספיק וצ"ע אם לא נימא שהם אגדות חלוקות וצריך עיון:
סימן ט
נשאלתי על מה שאמרו רז"ל אמצעי שלם מנא הא מילתא דאמרו רבנן?
והשבתי שזה מקרא כתוב ומפורש הוא בשמות כ"ו פסוק כ"ו כ"ז כ"ח דכתיב ועשית בריחים עצי שטים חמשה לקרשי צלע המשכן האחד תאשה שהן שלשה וכמו שפירש"י שם בפירושו על החומש שהעליון והתחתון שנים שהן ארבע שכל אחד עשוי משתי חתיכות זה מבריח עד חצי הכותל וזה מבריח עד חצי הכותל זה נכנס בטבעת מצד זה וזה נכנס בטבעת מצד זה עד שמגיעין זה לזה נמצא שהעליון והתחתון שנים שהן ארבע אבל אמצעי כנגד כל הכותל ומבריח מקצה הכותל ועד קצהו השני שנאמר והבריח התיכון בתוך הקרשים מבריח מן הקצה אל הקצה נמצא אמצעי הוא שלם שהעליון והתחתון כל אחד משתי חתיכות שהן ארבע והבריח התיכון שהוא האמצעי הוא שלם מחתיכה אחת מבריח מן הקצה אל הקצה והוא החמישי נמצאו חמשה חתיכות הם והאמצעי הוא השלם שבכולן ודוק כי נכון הוא, וסימן יעקב שלימא שיעקב בינתים הוא עומד ונקרא כליל כמ"ש בזוהר פרשת וישלח דף קס"ז ע"ב וז"ל ת"ח יעקב כליל הוה וכו':
[א"ה ועי' ערובין נ"ד ע"ב ויומא ל"ז ג' שהולכין בדרך הרב באמצע וכו', ועי' בזוהר בראשית דף קמ"ח ע"ב ופ' ויחי דרכ"ד ע"א וז"ל ודא הוא דתנינן והבריח התיכון וגו' וההוא סטרא דבאמצעיתא אחיד להאי סטרא ולהאי סטרא ועל האי כתיב ושכבתי עם אבותי וגו']
סימן י
אמר החכם אם הדבור שוה כסף השתיקה שוה זהב ע"כ, [א"ה לשון זה הובא במגילה י"ח ע"א בל' התרגום מלה בסלע משתוקא בתרין והקושי מבואר דודאי לאו בדברי תורה קמיירי אלא בדברי חול ואם בדיבור הצריך לו ודאי הדיבור הוא המשובח ואם בדברים בטלים למה ימשיל אותם לכסף הא לא שוה אפילו לחרגא דיומא, לכן נראה לומר דבא ללמדנו מה שאמר התנא באבות ולא מצאתי לגוף טוב אלא שתיקה דהיינו בדברים הצריכים לגוף ג"כ כל דאפשר לקצר יקצר ולא ידבר כ"א ההכרח לבד, והנה אם אדם אחד נזדמן לפניך ואי אתה יודע מה טיבו אם טוב אם לאו אמרו חכמים מדבריו של אדם ניכר אם הגון אם לאו פי מלך שמור והיינו כוונת מאמר החכם אם דבור שוה כסף ר"ל אם ראית באדם אשר הוא לפניך שדיבורו חביב עליו ככסף ואינו נמהר לדבר ודיבורו שוה עליו ככסף שאדם צר צרור הכסף כך הוא קושר וסותם וצר פיו מלדבר מהר עד שיתבונן וישקול דבריו בפלס אם ידבר אם לאו אז תדע לבטח ששתיקתו של זה האדם במעלת הזהב ולכן אינו מדבר מהר ודע בטח שהוא איש טוב:
א"נ יש לפרש דהנה יש שני סוגי בני אדם יש אדם ששותק והוא באמת שתיקתו יפה מדיבורו שדבריו לא בחכמה ומהבל ימעטו שאינו יודע לכוין אימר"א ולזה שותק ולאיש אשר אלה לו לא שבחו חכמים שתיקתו ולא דימו אותה לזהב דזה הוא מחוסר הדעת ומחוסר בינת לבו שאינו יודע לכוין דבריו ולזה אמר החכם אם דיבור שוה כסף ר"ל אם האדם הוא מסוג זה שדיבורו שוה כסף וחן שפתיו ברור מללו ואפילו הכי שותק ואינו נמהר לדבר אז תדע בטח ששתיקתו במדרגת זהב ומחכמה לא דיבר ושקל בפלס ששתיקה בדבר זא היא יפה עד מאד ושוה כזהב:
סימן יא
אמרו רז"ל אם דעת קנית מה חסרת ואם דעת חסרת מה קנית, [א"ה זה"ל הובא בנדרים מ"א ע"א בל' תרגום דדא ביה כולא ביה וכו' דדא קני מה חסר וכו' נ"ל לפרש דהנה מי שאין לו לב מבין ירבו עליו ספיקות ולא ידע לאן יפנה כי אין לו לב להבין דבר מתוך דבר ולהכריח צד ההיתר או צד האיסור והוא תועה מדרך השכל בקהל רפאים ינוח דאין ולאו ורפיא בידיה והוא כבן התם ששואל מה זאת ומסתפק בכל דבר ושואל לאחרים מה דינו של דבר זה וזה קנינו, אבל מי שחננו השם דעה והשכל ומבין דבר מתוך דבר כמו שתיקנו אנשי כנסת הגדולה בתפילה אתה חונן לאדם דעת ומלמד לאנוש בינה דכל מי שיש לו דעת הוא מבין דבר מתוך דבר ולא יצטרך לשאול לזולתו מה דינו של דבר זה כי הוא מצד דעתו ובינתו ישפוט שכלו אם להתיר אם להיפך ולא רגל על לשונו על מה ועל מה אבדה האר"ש הלזו מפיו וזהו כונת החכם אם דעת קנית א"כ מה, שהוא מורה על הספק והשאלה חסרת ממך ואם דעת חסרת ראה שיש לך קנין מה, וכל דבר שיבא לידך תשאל לזולתך מה זאת, ושמעתי באומרים לי על דרך שאמרו רז"ל שמריבה גדולה מריב, על דרך מ"ש הכ' ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט ואחר כך אמר לו אברהם אל נא תהי מריבה ביני וביניך ובין רועי ובין רועיך וגו' דר"ל שיגדל הריב עד שיהיה מריבה וזה כונת החכם אם רעת קנית כמו אברהם אבינו מה חסרת דבזה לא נוסף מה על ריב שתעשה מריבה ולא נשאר כ"א ריב אבל אם דעת חסרת ולא פירשת מהמחלוקת ולא ראית את הנולד מזה דע כי מה, קנית והוספת על ריב מה, ונעשה מריבה ה' יצילנו ויתן שלום בינינו אמן:
סימן יב
איתא בסוטה י"א: (והובא ברש"י בפ' יתרו ע"פ ועושה חסד לאלפים) מרובה מדה טובה ממדת פורענות אחת מחמש מאות דאילו במדת פורענות על שלשים ועל רבעים והכא כתיב לאלפים דור והקשה הרב שפתי חכמים דלא משכחת אלפים דור אפילו אם תחשוב מתחילת בריאת העולם וע"ס לא משכחת לה ע"ש מה שתירץ לזה, ונ"ל לפרש בהקדים מה שראיתי כתוב בספר הברית שהביא שם מעשה נורא מאותו חסיד שהיה קם בכל חצות לילה לבכות ולקונן על חרבן בה"מ ע"ש, והביא שם שכתוב באותיות דר"ע ע"פ והיה אור הלבנה וגו' שפירש בו ר"ע כי בימות המשיח יהיה יום ראשון נמשך וארוך כאור שבעת הימים ולמחרתו יהיה כאור שבעה ושבעה דהיינו י"ד יום ולמחרת מחרתו יהיה נמשך ז' ימים אחרים חוץ מי"ד יום נמצא סך הכל כ"א יום וכן בכל יום ויום מוסיף והולך עד"ז ע"ש דעפ"ז א"ש דבשנה אחת ע"פ חשבון זה יהיה דור או יותר בשנים האחרונים הטובים הבאים בימי המשיח ועפ"ז י"ל הכתוב דבר צוה לאלף דור ודרשו רז"ל על התורה שהיתה עתידה לינתן לאלף דור אלא שצפה הקב"ה וכו', וקשה הא שיתא אלפי שני הוי עלמא תרי אלפי תוהו ותרי מפי תורה ותרי אלפי ימות המשיח כמ"ש בע"ז ובסנהדרין ולא משכחת לה ולפי מש"כ אתי שפיר:
סימן יג
אמרו רבותינו (סנהדרין צ"ז) אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס, הנה דברי חכמים וחידותם הם אמרו שמלאך אחד נקרא פרוטה וכשירצה האדם לתת ידו בכיסו לעשות מצות צדקה הוא מעכבו ומביא לו עצות מרחוק ואינו מניחו לעשות צדקה עם העני וכבר אמרו רז"ל אין ירושלים נפדית אלא בצדקה שנאמר ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה ולהכי אתי שפיר שאין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה שהוא המלאך שנקרא כך שלא תהיה לו שליטה בכיס ואז אדם נותן צדקה איש כמתנת ידו באין מונע ואז ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה, עוד נראה לי אני הד"ך לפרש על פי מ"ש רז"ל הבי"ד רש"י ז"ל על פסוק כי יד על כס יה נשבע הקב"ה שאין הכסא שלם ואין שמו שלם עד שימחה שמו של עמלק וכבר הזהירנו הכתוב זכור את אשר עשה לך עמלק וגו' תמחה את זכר עמלק וגו' לא תשכח וכל הגליות שעברו ושהוה הוא בסיבת ששכחנו ולא זכרנו מזה בימי שאול המלך שחמלנו על אגג ולא מחינו את שמו ולא זכרנו ונשכחהו, ועוד אמרו רז"ל שר של שכחה פוטה וי"א פורה יש לו שליטה בכיס המוח של האדם והוא הגורם הגדול לשכחה, והנה תיבת פרוטה שם רמ"ז וה"ן מספר פורה ופוטה מאן דתני הכי לא משתבש ומאן דתני הכי לא משתבש, וזהו כוונת המאמר אין בן דוד בא עד שתכלה פרוטה מן הכיס ר"ל שלא תהיה למלאך פרוטה ששם רמז פוטה ופורה שליטה, ויכלה מן הכיס של המוח ואז זכור נזכור את אשר עשה עמלק ונמחה את שמו ואז נמצא הכסא שלם והשם שלם ויבא משיח בן דוד שיגלה במהרה בימינו אמן:
סימן יד
איתא בזבחים דף י"א ע"ב והובא במסכת ידים פ"ד אמר רבי שמעון בן עזאי מקובלני מפי שבעים ושנים זקן ביום שהושיבו את ראב"ע וכו', וצריך לשום שכל ע"ז דלמה עלה בחשבונם עד ע"ב זקנים דודאי לא היה במקרה ח"ו אלא ודאי בתבונה ובדעת עשו מנין זה לא חסר ולא יתר, וקשה הרי הסנהדרין אינם אלא שבעים ואחד ולר' יהודה אין בסנהדרי גדולה אלא שבעים דוקא כדאיתא במסכת סנהדרין דף ב' ע"א והיא משנה ערוכה שם ע"ש, וא"כ למה היו הכא ע"ב ואפשר לומר כי ביום שהושיבו את ראב"ע ונסתלק ר"ג הוסיפו אחד לחשבון שבעים ואחד שלא היה בדעתם שיבא אותו היום ר"ג וימנה עמהם לכך מינו אחר תחת ראב"ע כיון שראב"ע עלה לישב על כסא הנשיאות והעמידו תחתיו אחד אבל ר"ג לא רצה ליבטל מבית המדרש אפילו שעה אחת בא וישב לו עמהם נמצא כי באותו יום היו ע"ב זקן, עוד אפשר לומר דכיון שזה היה אחר החרבן כדמוכח מתוספות בשבת דף נ"ד ע"ב ד"ה הוה מעשר ראב"ע ע"ש, ולהכי לא רצו להתדמות לסנהדרין במנין ממש לכך הוסיפו אחד שלא להתדמות לסנהדרין שהיו יושבין בלשכת הגזית, דלאחר החרבן היו סנהדרין יושבין כדמוכח מפרק ד' דר"ה משנה א' אמר רבי אלעזר לא התקין ריב"ז אלא ביבנה בלבד ע"כ, והטעם שהיתה שם סנהדרי גדולה עי' בפירוש הרב שם ועי' עוד שם משנה ד' שלא יהיו העדים הולכים אלא למקום הועד ע"ש בפירוש הר"ב שם, והנה לפמ"ש התוספות בסנהדרין ט"ז ע"ב ד"ה אחד הממונה על כולן וכו' דהממונה על כולם הוא המופלא שבב"ד אב ב"ד וכתבו שם באו"ד שהמופלא לא היה מחשבון הסנהדרין ע"ש שהוכיחו כן א"כ לפי דבריהם אתי שפיר דלפי זה דלרבי יהודה שהיו שבעים בלא המופלא, לרבנן נמי היו ע"א בלא המופלא ועם המופלא הרי ע"ב לרבנן,:
אחר כך ראיתי להרב תפארת ישראל פרק א' דזבחים משנה ג' שכתב שם באות כ"ג עי' מש"כ סנהדרין פ"א סימן מ"ד וראיתי לו בסנהדרין שכתב על מ"ש המשנה סנהדרי גדו' היתה של ע"א כתב על זה הרב וז"ל והיה שם עוד אחד ראש לכולם שאינו מן המנין כמו שנקרא פריזיס תוספות דף ט"ז ותוספות סוכה נ"ז ד"ה והיו והיינו דתנן רפ"ק דזבחים ובידים שמקובל היה מפי ע"ב זקן וכו'
אלא שעדין קשה דזה לא יתכן שהרי אין לך מופלא יותר ממשה רבינו ואפ"ה קתני מתניתין שהוא בכלל ע"א שזה לשון המשנה שם ב' ע"א מנין לגדולה שהיא של שבעים ואחד שנאמר אספה לי שבעים איש מזקני ישראל ומשה על גביהן רבי יהודה אומר שבעים וכו' ועוד שהרי סיימו התוספות שם באו"ד דההיא דהוריות אתיא כר"י ומשמע אבל לחכמים לית להו האי סברא דהיה אחד ממונה על כולן וא"כ לר"י הא ס"ל במתניתין דמנין הסנהדרין הוא דוקא ע' ולפי דברי התוספות חוץ מהמופלא הכל הוא ע"א ולחכמים אין שם ממונה על כולם וכולהו בכלל חשבון שבעים ואחד ע"ש א"כ לכ"ע ליכא כ"א ע"א, והיה נראה לומר שהואיל ומשה בירר ששה מכל שבט שהם ע"ב וכולם נתנבאו שהרי שני האנשים שנשארו במחנה גם הם נתנבאו נמצא מנין הנביאים היו באותה שעה ע"ב ולכך היו יושבים ע"ב זקנים במקום אחד וזה לשיטת הרא"ם ז"ל בפ' בהעלותך ע"ש:
אחר כך ראיתי בספר חדש הנקרא אוצר ישראל חלק ראשון ערך אב ב"ד שכתב וז"ל הנשיא והאב"ד היו השנים העודפים על שבעים הזקנים ומספר כולם שבעים ושנים זבחים פרק ראשון משנה ג' ע"כ, וכבר כתבתי לך לשון המשנה בסנהדרין שלא יתכן לומר דבר זה ודוק:
אחר כך ראיתי להרב ידי משה בפירושו על מדרש שיר השירים על פסוק הנה מטתו שלשלמה שבמדרש שם איתא ששים גבורים אלו ששים איש מעם הארץ, מגבורי ישראל אלו אחד עשר אנשים הה"ד ויקח שר הטבחים הראש וכו' ומן העיר לקח סריס אחד זה מופלא של ב"ד ולמה קורא אותו סריס שמסרס את ההלכה וחמשה אנשים מרואי פני המלך הרי אחד עשר ע"ש ציין הרב ז"ל על זה שמסרס ההלכה כי המנין שאמר לעיל הוא במספר ע"א סנהדרין ובתוספות משמע שעם המופלא הם ע"ב ולא נמנה עמהם לחשבון רק היה נושא ונותן בהלכה וכו' אבל לא נחית לידיעה עמהם ע"כ:
הרי לך בהדיא שמפרש הרב לדברי התוספות כמו שהיה נראה לן בהשקפה ראשונה דלפי זה אתי שפיר ועולה החשבון יפה הא דבן עזאי הנז' אבל באמת הוא תמוה חדא דהתוספות לא כתבו דלא היה מן החשבון בסנהדרין אלא לדעת ר"י שסובר שסנהדרי גדולה היתה של שבעים איש וכמו שמוכח מדבריהם שכתבו דההיא דהוריות כר"י אתיא ע"ש, וכמ"ש כבר וא"כ לר"י כשתוסיף המופלא יעלה חשבונם לע"א ולא לע"ב ולדעת רבנן דס"ל שמנין הסנהדרין הוא ע"א המופלא בכלל המנין ואין כאן אליבא דכ"ע אלא ע"א, ועוד היכי חשיב ע"ב הרי המדרש לא חשיב אלא ששים, ואחד עשר שבכללם חשיב הסריס שהוא המופלא היינו ע"א ותו לא, ולזה יש לומר דחשיב שני סופרים כאשר במדרש סיים שם וכתב כתוב אחד אומר וחמשה אנשים מרואי פני המלך וכתוב אחד אומר ושבעה מרואי פני המלך מאי נינהו השנים יתרים להוסיף עליהם ב' סופרי הדיינין ע"ש, והיינו ע"ב כשתסלק הסריס נשארו חמשה ושבעה דהיינו י"ב וששים הרי ע"ב אבל הקושיא ראשונה באמת קושיא גדולה ועוד שהוא ז"ל סותר דברי עצמו שלעיל בפרשת נשא פרשה י"א פירש באות ה' וז"ל שהמסקנא בתוספות י"ו שאליבא דמ"ד ע"א היה המופלא בתוך החשבון והיה נמנה תוך הרוב מה שא"כ לדעת ר"י שסובר שלא היה רק שבעים והמופלא מלבד השבעים והיה רק נושא ונותן בדבריהם ולא להיות נמנה בתוכם וכו' ע"ש, הרי פירש הוא ז"ל דאליבא דכ"ע אין כאן רק ע"א אלא דלרבנן נמנה עמהם המופלא ולר"י אינו נמנה עמהם וכמ"ש אנן בענ"ד, לכן נראה לומר שטעות סופר נפל בדברי הרב במש"כ שעם המופלא הוא ע"ב וצ"ל ע"א ולא בא אלא לומר שבתוספות משמע שלא היה המופלא נמנה עמהם דהיינו לדעת ר"י והנה מש"כ התוספות ז"ל שהמופלא לא היה מחשבון הסנהדרין לדעת ר"י וההיא דהוריות דף ז' ע"ב דקתני מתניתין או שלא היה שם מופלא של ב"ד אתיא כר"י ע"ש, וראיתי לרש"י ז"ל בהוריות ד"ה או שלא היה מופלא של ב"ד שפירש כן וז"ל אע"ג דלא הוה מסנהדרין עצמן דאילו היה מסנהדרין עצמן אפילו קטן שבכולם אם לא היה שם לא הויא הוראה וכו' ואיכא למימר שנצרך אחד מהן לצאת וכו' ומינה אחר במקומו וכו' ע"ש, ונראה לי הא דהוצרכו התוספות לאוקומי ההיא דהוריות כר"י ולא כרבנן ונימא דלרבנן ע"א חוץ מהמופלא ואתיא ההיא דהוריות אליבא דכ"ע יש לומר חדא משום דר"י הוא דקאמר אחד ממונה על כולם ודבריו יכולים להתפרש כן שזה הממונה על כולם אינו מחשבונם אבל לרבנן דלא סברי כן אלא שכולן שוים לטובה ואין להם שאחד ממונה על כולם א"כ גם המופלא הוא בחשבונם וע"כ הא דהוריות ר"י היא, ועוד יש לומר שטעם התוספות משום דמתניתין קשיתינהו דקתני מניין לגדולה שהיא של ע"א שנאמר אספה לי שבעים וכו' ומשה על גביהן ואין לך מופלא גדול ממשה וקתני מתני' שמשה בכלל הע"א, ועוד שהמדרש הנ"ל מוכיח שהסריס שהוא המופלא הוא בכלל ע"א כמש"ל והכי מוכח נמי מירושלמי שהביאו התוספות לעיל י' ע"ב ד"ה שבעה ע"ש, אבל לדעת ר"י אתי שפיר אי אמרינן שהמופלא אינו מן החשבון וכן הוכיחו התוספות בסיכה בפרק החליל נ"א ע"ב דלדעת ר"י המופלא אינו מן החשבון מהא דתניא ר"י אומר מי שלא ראה דיופלוסטין של אלכסנדרייא של מצרים וכו' והיו בה ע"א קתידראות של זהב כנגד ע"א של סנהדרי גדולה וכו' וכתבו התוספות תימא הא ר"י ס"ל במסכת סנהדרין ב' ע"א סנהדרי גדולה היתה של שבעים וכתבו שמתוך כך צריך לפרש שאותה קתידרא היתה למופלא שבב"ד ולא היה מן החשבון ע"ש, ולכאורה הא דסוכה דקתני שהיו באלכסנדרייא של מצרים ע"א קתידראות כנגד סנהדרי גדולה סותר לתירוצנו שתירצנו שכיון שהיה זה אחר החרבן לא רצו להתדמות לסנהדרין ממש במנינם שהיו בלשכת הגזית שהרי הא דע"א קתידראות הוא אחר החרבן עי' רש"י שם ד"ה סטיו כפול ואפ"ה השוו מנינם לקודם החרבן, ויש לומר שאין זה סתירה דשאני גלות ראשון שנתגלה קצם ומשו"ה לא היה להם אנינות כל כך שהיו להם נביאים וכמה מעלות שלא ביטלו מהן, משא"כ בחרבן בית שני שגלה יקרינו ונוטל כבוד מבית חיינו יחיינו מיומים וביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו אמן:
והרמב"ם ז"ל בפרק ראשון מהלכות סנהדרין הל' ג' פסק כרבנן דסברי דסנהדרי גדולה היתה של ע"א ופסק נמי ההיא דהוריות בפרק י"ג מהלכות שגגות הלכה א' וז"ל וכן אם הורו ב"ד הגדול שדם הלב מותר ולא היה ראש ישיבה עמהם וכו' והיינו מופלא וכמו שפירש הוא ז"ל בפירושו על המשנה דהוריות דמופלא הוא ראש ישיבה ע"ש, וא"כ ודאי סובר הרמב"ם ז"ל דלא כפירוש התוספות ז"ל ודעתו נראה כדעת רש"י ז"ל בתירוצו השני בההיא דמופלא דהוריות דהיינו שיצא מופלא ומינו אחר במקומו ואתיא ההיא דהוריות אליבא דכ"ע וכן הוא בפירושו למשנה דהוריות וז"ל מופלא ב"ד הוא ראש ישיבה ואפילו היה מניינם שלם ר"ל שבעים ואחד ע"כ ע"ש, ולפי דעת הרמב"ם נוכל לומר דאליבא דכ"ע בין לדעת רבנן בין לדעת ר"י המופלא מן המנין לכל אחד כדאית ליה לרבנן בכלל ע"א ולר"י בכלל שבעים והכי מוכח מהירושלמי בפרק דיני ממונות וז"ל אמר ר' יונתן מכאן לסנהדרין גדולה של כל ישראל ויקח שר הטבחים שהיה כהן הראש ואת צפניה כהן הרי שנים ושבעה אנשים וכו' הרי תשעה וששים איש מעם הארץ וכו' הרי ע' חסר אחד ומן העיר סריס אחד הרי שבעים וזה ודאי לדעת ר"י וקאמר דהסריס שהוא המופלא בכלל השבעים ואחר כך סיים הירושלמי אית תנויי תני שבעים ואחד ויקח רב טבחים את שלשת שומרי הסף ושבעה רואי פני המלך וששים מעם הארץ ומן העיר לקח סריס אחד הרי שבעים ואחד ולמה קוראהו סריס שמסרס ההלכה וכו' וזוהי סברת רבנן דסברי שמנין סנהדרין ע"א:
ולכאורה קשה מירושלמי הנז' לשיטת התוספות דכתבו דלר"י המופלא של ב"ד אינו מחשבון הסנהדרין והוא חוץ משבעים הרי מירושלמי מוכח בהדיא שהוא בכלל השבעים, אלא באמת דפרק החליל דקאמר ר"י דע"א קתידראות היו שם מוכח דלא כהירושלמי, ואפשר דעל זה סמכו סמיכת זקנים התוס' בפירושם זה דלא כהירושלמי ודחו הירושלמי כי היכי דלא תיקשי דברי ר"י אהדדי וכמו שכתבו בהדיא בפרק החליל:
ואפשר ליישב הא דהירושלמי עם דברי התוספות ועם הברייתא דפרק החליל ולומר דכל דברי הירושלמי אזלי לדעת ר"י אית תנוי תניי אליבא דרבי יהודה שבעים והסריס דהיינו המופלא בכלל הע' והיינו רבי יהודה דמתניתין דדיני ממונות ואית תנוי תני אליבא דר"י ע"א והאחד אינו נמנה עמהם בדעות אלא נושא ונותן עמהם והיינו ברייתא דפרק החליל, והא דנקט ר' במתני' שבעים משום דמיירי בעיקר המנין הבאים לחשבון ותרי תנאי אליבא דר"י ולא פליגי כדאמרן:
וראיתי בזוהר פרשת פנחס דרמ"ה ע"ב וז"ל תמיד עיני ה' אלהיך בה ועיינין דלעילא אינון שבעין סנהדרין ומשה ואהרן עלייהו תרין עיינין עלאין חד עין ימין וחד עין שמאלא ואינון ע"ב כמנין ביי"ן וכו' ע"ש, דלפי"ד הזוהר א"ש מה שהיו ע"ב זקן כדאמר בן עזאי וק"ל, וכן הוא בתקוני הזוהר תקון שבעים דף קכ"ז ע"ב וע"ש בחידושי הרמ"ז במה שצייר העינים ארבע עיינין מלמעלה והוא ט"ס וצ"ל בציור תלת בכל צד גם מלמעלה כדי שיהיה החשבון מכוון ע"ש, וכן כתוב נמי בתקונא חד ועשרין דף נ' ע"ב וז"ל לקבל ע' סנהדרין ומשה ואהרן על גבייהו וכו' ע"ש, ועי' להרב כג"ן הירק שם שהעיר מזה עיין עליו מש"כ:
אחר כך ראיתי בזוהר פרשת שופטים דף הע"ר ע"ב וז"ל סנהדרי גדולה מסטרא דשכינתא עילאה סנהדרי קטנה מסטרא דשכינתא תתאה, משה שושבינא דמלכא, אהרן שושבינא דמטרוניתא ועמהון שבעין ותרין סנהדרין כמנין חס"ד וכו' ע"ש:
סימן טו
כתבו התוספות בנדה פרק בנות כותים ל"ג ע"א ד"ה והנשא כתיב חסר וא"ו תימא דבמסורת הוא מלא מיהו מצינו שהמסורת הוא חולק על הש"ס במסכת שבת נ"ה ע"ב גבי בני עלי מעבירם כתיב ובמקראות שלנו מעבירים מלא ע"כ, ועי' להרב ב"י ביו"ד סוף סי' ער"ה שהביא תשובת הרשב"א ז"ל דכתב וז"ל ודע כי כמו שנחלקו בן אשר ובן נפתלי בכמה מקומות מצאתי שנחלקו במלות חלוקות מערבאי ומדינחאי שכן אמרו בגמרא פלגשם כתיב ובספרינו כתיב מלא וכן בכמה מקומות ויהי ביום כלות משה דבספרים כתיב כלות מלא ורבותינו אמרו במדרש נשא דכלת כתיב ע"ש, ועי' תשובת מוהר"י הלוי כלל ה' סימן ל"ז שכתב וז"ל בתוך התשובה וכבר ידעת שהספרים שלנו הוא על סדר הרמב"ם שהוא ע"פ מה שמצא במצרים בספר אחד ישן שהיה מוגה ומתוקן על פי בן אשר וכו' ע"ש מה שהאריך והרחיב הדיבור בזה ועי' להרב אבן ספיר בדברים עתיקים דף ט"ו ע"ש בהגה בסוף הדף ד"ה הלשון הזה וכו' ועי' בהקדמת המעתיק של מקראות גדולות לספר בראשית שנשא ונתן באמתה של תורה בזה ע"ש ויטיב לך, ועי' להרדב"ז חלק ראשון סימן ק"א:
סימן טז
הר"ש בריש פרק קמא דכלים נסתפק במעיינות בועל נדה אם יש לו מעיינות כנדה או לא דז"ל במשנה ג' ד"ה משכב התחתון כעליון וכו' באו"ד וצריך לדקדק בבועל נדה אם יש לו מעיינות או לא ואם מטמא אדם לטמא בגדים במגע ובמשא וכו' ע"ש, והביאו הרב משנה למלך בהלכות מטמאי משכב ומושב פרק ג' הלכה א' ע"ש שכתב וז"ל והנראה אצלי שהספק הוא משום דע"כ לא אמרינן דאין בועל נדה עושה אב אלא בטומאה שאינה יוצאה מגופו דהוי דומיא דמשכב אבל בטומאה היוצאת מגופו לא ילפינן ממשכב פש גבן הקישא וכשם שנדה עושה המעיינות אב הכי נמי בועל נדה או דילמא לעולם לא יעשה בועל נדה אב ויהיו מעיינותיו כמשקין שנוגע בהן וכשאר הטמאים וכמ"ש בהלכות אבות הטומאה וכו' ר"ל כיון שאינם אב אינן מטמאין אדם וכלים ע"ש, ותמיה לי טובא דמאי מספקא להו הרי גמרא ערוכה היא שמעינותיו כגון רוקו מטמא בגדים כדאיתא במסכת נדה דף ל"ג ע"ב והכי איתא התם ת"ר מעשה בצדוקי אחד שסיפר עם כ"ג בשוק וניתזה צינורא מפיו ונפלה לכ"ג על בגדיו והוריקו פניו של כ"ג וחרה לו שנטמאו בגדיו וקדם אצל אשתו של צדוקי לשואלה אם השלימה לדם ירוק או לא עי' פירש"י שם אמרה לו אע"פ שנשי צדוקים הם מתייראות מן הפרושים ומראות דם לחכמים ועי' תוספות שם בנדה סוף ד"ה ותיפוק ליה משום צינורא דכתבו וז"ל ועוד דגבי צדוקי דהכא דפריך תיפוק ליה משום צינורא דע"ה פירוש ומה הרויח במה שקדם אצל אשתו והא אם בועל נדה הוא נטמא הוא ובגדיו כנושא רוקו של זב ואי משום צינורא דע"ה לא נטמא אלא הבגד לחוד משום משקה שמטמא כלי מדרבנן עכ"ל ע"ש וצריך עיון כעת, ואפשר דס"ל להר"ש דמכאן אין הוכחה כ"כ דיש לומר דהא דחשש לצינורא דשמא בעל נדה ונטמאו בגדיו משום צינורא לא משום מעיינות אתאן עלה אלא משום דצינורא נגע בטמא ומשום משקה טמא שמטמא כלי מדרבנן מגזרת י"ח דבר וק"ל:
סימן יז
טעם למה שאמרו בש"ס בסו' עוקצין משם ר' יהושע בן לוי עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק ש"י עולמות ע"כ דלמה דוקא חשבון זה דש"י עולמות לא פחות ולא יותר, נ"ל לומר דשם צדיק הוא נאמר על השומר בריתו דצדיק יסוד עולם כמו שמצינו שנקרא יוסף הצדיק משום דשמר בריתו ואינו מהרהר ביום שלא יבא לידי קרי בלילה ומספר חשבון קרי ש"י והקב"ה משלם מדה כנגד מדה דצדיק דשמר בריתו מקרי דעולה בחשבונו ש"י נותן לו כנגדו בשכר פעולתו ש"י עולמות ודוק כי נכון הוא:
ומצוה להביא מן החדש והוא שצדיק נקרא מי שמייחד לפי מעשיו קב"ה ושכינתיה דכתיב ואתה מושל בכל ומתרגם דאחיד בשמיא וארעא והנה ציונו חז"ל דבכל תפלת שמ"ע בכל כריעה וזקיפה מארבע כריעות לכוין בשעה שכורע שאותיות שמו הקדוש הוי"ה ב"ה ישלבם באותיות אדנות ובכל זקיפה אות אחת משמו הקדוש תעלה אות אחת משם אדנות דהיינו כריעה ראשונה תעלה אות יו"ד משמו לאות אל"ף משם אדנות על פי כונה וחשבון זה יו"ד פעמים אל"ף יעלה חשבונם עשרה, בכריעה שניה ה"א משמו הגדול תעלה אות דל"ת משם אדנות ה' פעמים דל"ת יעלה חשבונם עשרים, בכריעה שלישית אות וא"ו משמו הגדול תעלה אות נו"ן משם אדנות וא"ו פעמים נו"ן יעלה חשבונם ש' בכריעה רביעית אות ה"א משמו הגדול תעלה אות יו"ד משם אדנות ה' פעמים יו"ד יעלה חשבונן נ' סך הכל ש"ף כחשבון ש"י דהיינו שי"ן יו"ד יעלה חשבונם ש"ף:
עוד יש לפרש בדרך אחרת דהנה יש לנו תרי"ג מצות דאורייתא ושבעה דרבנן סך הכל תר"ך שהוא כתר תורה והנה יש מצות שאין אדם יכול לקיימם כגון מצות התלויות בארץ וכמו יבום וכיוצא, והנה יש מ"ד דפערה פיה לבלי חק [ישעיה ה' י"ד] למי שמשייר אפילו חק אחד [סנהדרין קי"א]. אלא שלשון חכמים מרפא ומצינו להם תקנה שבעלי תורה יכולים לקיים כל כת"ר מצות על ידי לימודם כמו שאמרו תינח בזמן שבית המקדש קיים בזמן שאין בית המקדש מאי? ואמרו זאת התורה לעולה וכו' ואמרו חז"ל על פסוק כי בצל החכמה בצל הכסף שעתיד הקב"ה לעשות צל וחופה לבעלי מצות שהם העשירים והנדיבים אצל בעלי תורה שנאמר כי בצל החכמה וכו' וא"כ המחזיקים בידם חולקים עמהם בשוה זה נוטל ש"י וזה נוטל ש"י שעולה בין הכל תר"ך והיינו דקאמר לכל צדיק וצדיק שהוא בעל תורה והמחזיק מנחיל לכל אחד ש"י עולמות כנגד מצות שנטל לחלקו ובזה ידוקדק מאמרו לכל צדיק וצדיק ולא קאמר לכל צדיק ש"י וכו' א"נ אפ"ל דהכל צדיק אחד אלא שהוא טוב לשמים וטוב לבריות והיינו דקאמר לכל מי שהוא צדיק וצדיק שהוא צדיק לשמים וצדיק לבריות שמקיים מצית שבינו לבין המקום ושבינו לבין הבריות שואה כולל כל תרי"ג מצות דאורייתא וז' דרבנן שהם בין הכל כת"ר ולהכי מנחיל לכל צדיק ש"י שהם בין הכל תר"ך מצד שהוא טוב לשמים ש"י ומצד שהיא טוב לבריות ש"י שהם כתר טוב לכל עושיהם:
סימן יח
והיה עקב תשמעון את וכו' נ"ל לפרש על פי מה שאמרו רז"ל אין והיה אלא ל' שמחה ועוד אמרו חכמים דתענוג המצוה שאדם שמח ומתענג בעשיית המצוה בעוה"ז הוא מעין תענוג עוה"ב וזהו כונת הכתוב והיה שהוא כינוי אל השמחה שעושין המצית בשמחה ומתעסקין בתורה בחשק רב ובשמחה רבה מזה התענוג שאתם מתענגים בזה תדעון ותשכילון ותשמעון תענוג הסופיי שהוא העקב מפני שזה התענוג מעין עולם הבא, או יש לפרש ע"פ מ"ש רז"ל דבעולם הזה אין לנו כ"א שכר השמחה של מצות ועסק התורה אבל עיקר שכר המצות הוא בעולם הבא דשכר מצות בהאי עלמא ליכא ואונקלוס תרגם תשמעון תקבלון וזהו כונת הכתוב והיה ר"ל בשביל והיה שהיא הוראתה על השמחה מה שבעקב שהוא עולם הבא תשמעון תקבלון מאותו שכר בעוה"ז דהיינו שכר השמחה:
סימן יט
כתוב בישעיה ס' כ"ב אני ה' בעתה אחישנה ודרשו רז"ל [סנהדרין צ"ח] זכו אחישנה לא זכו בעתה ע"כ הא דהקדימו המאוחר למוקדם וקאמרי זכו אחישנה שהיא מאוחרת אל בעתה, נ"ל בסע"ד ע"פ מ"ש רז"ל [ב"ר פ' א"ך] אין ועתה אלא תשובה ודרשינן אם למקרא ואם למסורת מעתה הכי פירושה בעתה ר"ל בתשובה שהיא רמוזה במלת בעתה דיש אם למסורת ור"ל אם זכו ועשו תשובה אחישנה ואם לא זכו ולא עשו תשובה בעתה דיש אם למקרא דמלת בעתה כפשטה מלשון עת וזמן:
סימן כ
כתוב בתהלים ס"ט י"ד ואני תפלתי לך ה' עת רצון אלקים ברב חסדך ענני באמת ישעך, כל ימי הייתי מצטער ומתבלבל בפירוש הפסוק הנז' במ"ש אלקים ברוב חסדך שמדת אלהים היא דין והיכי קאמר ברוב חסדך, עד שראיתי להרב שלמות הלב שנתן טעם דלמה אנו אומרים פסוק של ואני תפלתי במנחה של שבת הוא ע"פ המדרש שאמר דוד אין אני כאומות העולם שאוכלים ושותין ומשתכרין ועובדין ע"ז אבל אני אע"פ שאכלתי ושתיתי ואני תפלתי לך וכו' ודוד המע"ה היה מתפלל עליהם שיעשה ה' דין בהם שיהפך עליהם שם הוי"ה שהוא מדת רחמים למדת הדין שהיא מדת אלקים:
אחר כך מצאתי את שאהבה נפשי מש"כ הרב חיד"א בספר נחל קדומים בסוף פרשת ויחי פרשה נ' פסוק כ"ה שציין על פסוק פקוד יפקוד אלהים אתכם וגו' וזה לשונו וזה לך האות כי אלקים במילוי יודי"ן גימ' ברחמים והרי באלקים שהוא מדת הדין גנוז הרחמים וחסד ה' מעולם הוא אלקים חיים עכ"ל לשון הזהב, נמצא אלקים עולה כמנין מצפ"ץ שהוא הוי"ה בא"ת ב"ש והיינו מדת הרחמים ובזה א"ש שהתחיל הפסוק בשם הוי"ה וסיים בשם אלקים והכל עולה בסגנון אחד וזהו כונת הכתוב אלקים שהוא במילוי יודין שהוא עולה במספר ברחמים ברוב חסדך שהוא במילוי יודין ענני באמת ישעך:
עוד ראיתי בהרב ניצוצי אורות פרשת ויקרא דף כ"ה וז"ל על מה שכתוב שם בזוהר דשמא דא מתבר טורין ומתבר טנרין ואית ביה לטב ולביש על זה כתב הרב וז"ל על שם אלקים וכו' כי אל הוא גבורה ומ"י הוא רחמים וכו' ע"ש, ולפי דבריו ז"ל רובו חסדים:
סימן כא
שאלוני מה כונת הכתוב בתהלים קט"ז האמנתי כי אדבר אני עניתי מאד, אני אמרתי בחפזי כל האדם כוזב, והשבתי להם על דרך מה שאמרו מגילה ו' ע"ב יגעת ומצאת תאמן לא יגעת ומצאת אל תאמן, וזה כונת הכתוב בפשיטות האמנתי כי אדבר אם דברתי שזה מותר או אסור אימתי האמנתי כי אדבר והאמנתי בדיבורי כי הוא אמת ונכון הדבר אני עניתי מאד שטרחתי במענה פי ולמדתי מאד עד שביררתי הדבר אבל אם אמרתי שזה אסור וזה מותר בחפזי כלאחר יד באמירה רכה ובעקימת שפתים דוקא איני מאמין בדבר ואמרתי כל האדם שהולך בדרך זו כוזב, ה'ינחנו בדרך אמת אמן:
סימן כב
נשאלתי על פסוק זה במשלי כ' י"ב אזן שומעת ועין רואה ה' עשה גם שניהם והשבתי להם דכבר נתעוררו על זה במדרש וכן הקשו וכי כל הגוף לא עשאו הקב"ה אלא כל האיברין עתידין ליתן את הדין חוץ מעין ואזן, העין רואה ע"כ שלא בטובתה וכן האזן ע"כ, עוד נ"ל לפרש ע"פ מה שאמרו חז"ל שלשה שותפין יש באדם אביו ואמו והקב"ה אביו ואמו נותנים בו וכו' והקב"ה נותן בו חוש הראות וחוש השמע להתבונן על דבר ימצא טוב וזהו שאמר עין רואה ואזן שומעת ה' עשה ונתן בו גם שניהם ולא יש בהם חלק לאביו ולאמו דהכל שלו:
סימן כג
נשאלתי על לשון המדרש הביאו הרב מטעם המלך בסימן רצ"ט וז"ל אלמלא ישראל קבלו התורה היה הקב"ה שונא את האבות במערת המכפלה עכ"ל והוא פלא ע"ש מה שפירש הוא ז"ל, ואשר אנכי אחזה לי הוא ע"פ מ"ש רז"ל שאדם הראשון היה מצטער אותו צדיק האדם אם יהיה נקבר אברהם עמו מפני הבושה כי יאמרו לו כי הוא גרם להם ולבניהם אחריהם המיתה וכדי בזיון לפני אבות העולם האבות הם המרכבה, וכדאיתא בזוהר פרשת חיי שרה דף קכ"ח ע"א ע"ש שיש שינוי קצת, עוד אמרו רז"ל חרות על הלוחות חירות ממה"מ א"כ ע"י קבלת התורה חזרו להיות כמלאכים כמאמר הכתוב אני אמרתי אלקים אתם ובני עליון כולכם אבל אחר שחטאו בעגל אכן כאדם תמותון, ובזה יובן המדרש שפיר אלמלא באל"ף דר"ל אילולי לא קבלו ישראל את התורה היה אדה"ר שהוא גרם המיתה והיה לו בושת פנים מהאבות שגרם להם ולבניהם המיתה וא"כ היה שונא הקב"ה כניסתם וקבורתם של האבות במערת המכפלה ששם הוא קבור אדה"ר ולא יכנסו לשם כדי שלא יצטער אותו צדיק אבל כיון דקבלו ישראל את התורה והרי הם בני חורין ממה"מ וכשחטאו ישראל הם גרמו לעצמן א"כ איכו השתא לא נשאר לאבות שום טענה על אדם הראשון שהביא מיתה לעולם שהרי הבנים הם גרמו לעצמן וא"כ לית ליה כסופא בכניסתם עמו למערת המכפלה ואין כאן בית מיחוש ולכן כיון שישראל קבלו התורה יבואו האבות בשלום ינוחו על משכבותם במערת המכפלה, אלא שלפירוש זה הא דנקט המדרש שונא את האבות אינו מדוקדק ולאו דוקא הוא:
עוד לאלוה מלין ע"פ מ"ש רז"ל [שבת פ"ח] בשעה שעלה משה למרום אמרו מלה"ש מה לילוד אשה בינינו אמר להם הקב"ה לא זה הוא שאכלתם אצלו שקלסתר של משה דומה לאברהם כדאיתא בשמות רבה פרשה פ"ה כדכתיב ובן הבקר אשר עשה ויתן לפניהם, א"כ בזה נסתמה טענתם, ועוד אמרו רז"ל (וכדאיתא בזוהר פרשת חיי שרה דף קכ"ז ע"ב) ואל הבקר רץ אברהם שהיה רץ אחריו עד שנכנס הבקר אל מערת המכפלה ונכנס אחריו אברהם וראה שם אדם וחוה ונתאוה ליקבר במחיצתם וכמו שהביא כל זה הרב פנים לתורה על פסוק ואל הבקר רץ אברהם ע"ש, כדאיתא בזוהר פרשת חיי שרה דקכ"ז ע"ב ולכן כיון שנודע לו מאדם וחוה שהם שם נזדרז לקנות מעפרון מערת המכפלה, א"כ בקיצור נימא שעיקר ירידת המלאכים לאברהם אבינו ע"ה עשה ה' והקדים רפואה למכה לבוא המלאכים למחיצתו כדי שבעת קבלת התורה לא ימצאו פתחין פה לרעה לדבר ולקטרג על מרע"ה בקבלת התורה וע"י ביאתם אל אברהם ויתגלגל הדבר ונתודע לו מקום קבורת אדה"ר שהוא במערת המכפלה ובזה קנה המערה וזכה ליקבר שם הוא וכל האבות ומי גרם לו כל הכבוד הזה שזכה ליקבר עם אדם הראשון יציר כפיו ב"ה קבלת התירה כנזכר, וזה אומרו אלמלא ישראל קבלו התורה היה שינא את האבות במערת המכפלה שלא היה הדבר מתגלגל שיודע להם מקום מערת המכפלה ולא היו נקברים שם:
סימן כד
אמרו רז"ל (ב"ר פ' ס"ב) כד דמך ר' אבהו אחוו ליה י"ג נהרי אפרסמון אמר כל אלין לאבהו ואני אמרתי לריק יגעתי וכו' ע"ש, נ"ל לפרש דהנה אמרו רז"ל היום לעשותם ולמחר לקבל שכרם ואין לנו בעולם הזה אלא שכר היגיעה כמ"ש בההיא אלמנה דאמרה לר' יוחנן ולא שכר פסיעות יש לי? וכדרשת חז"ל ע"פ אם בחקתי תלכו שתהיו עמלים במצות ייעד לנו שכר בעוה"ז, וכמ"ש יגיע כפיך כי תאכל שיאכל בעוה"ז מעצם היגיעה, ומשום הכי היה חושב ר' אבהו דודאי אין חקר ואין מספר לעיקר מצותיו לעולם הבא דעין לא ראתה וכו' אלא שהיה בדעתו דשכר היגיעה אין לו בעולם הבא כ"א במה שיש לו בעולם הזה וכשראה דהראו לו י"ג נהרי כמנין אהבה שהוא אוהב את המצות ועושה אותם בשמחות וגיל ובזריזות וביגיעה רבה משכר היגיעה לכן אמר כל אלין לאבהו בעולם הבא ואני אמרתי לריק יגעתי ר"ל דשכר יגיעתי אינו אלא לעולם תוהו וריק שהוא עולם הזה היתה יגיעתי אכן משפטי עם אלקי ופעולתי לפניו דהיינו בעולם הבא, ועי' בכתובות י"ז ע"א רבי אבהו כד הוה אתי ממתיבתא לבי קיסר נפקן אמהתא דבי קיסר לאפיה ומשרין ליה הכי רבה דעמיה ומדברנא דאומתיה וכו', אחר כך ראיתי להרב מעבר יבק בשפתי צדק פרק י"ז שפירש וז"ל והיה אומר כי היה סבור להתעדן בש"י עולמות כחשבון רי"ק שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וצדיק אך עתה מלבד ש"י עולמות היו מראים לו עדון י"ג נהרי אפרסמונא דכיא הנמשכים מתוך עמודי אור שבמדת הכתר וי"ש הם בחכמה שהם למטה מכתר וכו' ע"ש:
סימן כה
אמרו רז"ל המתחיל במצוה אומרים לו גמור ע"כ [הובא במד"ר דברים ח' א' ע"פ כל המצוה אשר אנכי מצוך היום וגו' הבי"ד רש"י שם ותוספות עה"ת בספר דעת זקנים ע"פ זה ע"ש] וקשה דלמה נקט אומרים לו ולא קאמר יגמור ולמה צריך לזירוז אחרים אם התחיל בה ולא קודם, נ"ל ע"פ מה שפירשו רז"ל והם אמרו כתיב ויקח משה את עצמות יוסף עמו וכו' וכתיב ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים אמר ר' חמא בר חנינא כל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו מעלה עליו הכ' כאילו הוא שעשאו ואין המצוה נקראת אלא על שם גומרה ר' אלעזר אומר אף מורידין אותו מגדולתו דכתיב וירד יהודה מאת אחיו וכו' ע"ש, הרי לפניך אם לא התחיל לא מטי ליה רווחא ולא הפסידא אבל אם התחיל ולא גמרה ובא אחר וגמרה אין המצוה נקראת אלא על שם גומרה והוא בחנם טרח ויגע ולא עוד אלא דקונסין ליה דמורידין אותו מגדולתו ולהכי צריכין אנחנו לזרוזיה על זה דלא לימטי לן פסידא משא"כ מקודם עשותו וק"ל:
סימן כו
כתב הרב חיד"א ז"ל בנחל קדומים פרשת כי תשא על פסוק וימהר משה ויקוד ארצה וכו' וז"ל אמרו במדרש למה וימהר משה מפני ששמע שאמר על שלשים ועל רבעים נתיירא שמא יאמר חמשים וקשה שאמרו במדרש על שלשים ועל רבעים זו מדת רחמים משל לגחלת אם ישליכנה על איש אחד ישרף אבל אם יחלקנה לכמה ניצוצות לא תזיק וכן הקב"ה פוקד בכל דור ודור מעט, ופירש הרב האשכנזי במ"ש בפרק מפנין ד' וה' קופות וכו', ופריך השתא ה' מפנין ד' מיבעיא ומסיק ד' וה' כדאמרי אינשי ואפילו טובא, וא"כ כשאומר א' וב' לאו דוקא ואפילו טובא משמע אבל אם שילש מנינו א' ב' ג' התם ודאי מדשילש קפיד דעד ג' דוקא ותו לא, וז"ש נתירא משה שמא יאמר ועל חמשים דאז היה משולש והוי דוקא אבל עתה שאמר על שלשים ועל רבעים לאו דוקא ואפילו טובא משמע ע"כ ע"ש, והנה צריך לומר לפי דבריו ז"ל דהכא לא מיקרי שילש או ריבע במ"ש הכתוב פוקד וכו' על בנים א' ועל בני בנים ב' על שלשים ג' ועל רבעים ד' משום דהכא לא הוו כי אם שני מאמרים מאמר א' על בנים ועל בני בנים ומאמר ב' על שלשים ועל רבעים וידעינן זה מדשני ממאמר ראשון למאמר שני דבמאמר ראשון נקט בנים ובני בנים ובמאמר שני נקט על שלשים ועל רבעים ועוד אפסקינהו דלא קאמר ועל שלשים בוא"ו העט"ף אי נמי והוא העיקר דמאמר ראשון לא חשיב ליה כיון דביאר הכל בביאור דהיינו בנים ובני בנים אבל במאמר שני דחזר למנות בדרך מספר שלש וארבע משם המנין מתחיל וקאמר שלש וארבע ואפילו טובא מדלא הוסיף במספרו מנין שלישי דהיינו חמשים משמע דלאו דוקא, ולפי פירוש הרב הנז' איתנח לן מה שקשה על המדרש הנז' דלפי פשוטו דאינו פוקד כ"א על שלשים ורבעים דוקא קשה מהא דאמרו רז"ל שאין לך פורענות שאין בה מעון מכירת יוסף וכמו שמצינו שנענשו י' הריגי מלכות אחר כמה דורות וכן בעון העגל כתיב וביום פוקדי ופקדתי שנמשך פורענות לכמה דורות [סנה' ק"ב.] והכתוב צווח ואמר על שלשים ועל רבעים ולפי פשט המדרש הוא בדוקא כיון שמיהר משה קודם שיאמר על חמשים אבל לפי דרך הרב אשכנזי דאפילו טובא אתי שפיר, אלא דבאמת זו הדרך קשה ואינה כבושה עם מ"ש רז"ל והביאו רש"י ז"ל על זה הפסוק גופיה וז"ל על רבעים דור רביעי נמצאת מדה טובה מרובה על מדת פורענות אחת לחמש מאות שבמדה טובה הוא אומר נוצר חסד לאלפים וכו' ע"כ דלפי פירוש הרב אשכנזי ז"ל במדת פורענות נמי לאו דוקא ד' דורות אלא אפילו טובא והיכי קאמר אחת לחמש מאות דבשלמא בלא פירושו לא קשה לן אמדרש שאמר על שלשים ועל רבעים זו מדת רחמים דאין הכי נמי מדחילק הקרא הפורענות על ד' דורות ולא לדור אחד או שנים א"כ מתנהג עמנו במדת הרחמים אבל מ"מ אפילו התנהג ברוך הוא במדת רחמים לא מצא בפורענות שיעור שיחלקה ליותר מד' דורות שאם יחלקנה ליותר משיעור זה כפי מיעוטה אם תתחלק ליותר מזה לא ישאר בפורענות בשיעור החלק אפילו כחוט השערה אבל במדה טובה יש בה ריבוי בכל כל ישבעו בנים ובני בניהם עד עולם עד לאלפים דור אם ישנו בנמצא א"כ מרובה מדה טובה וכו' אבל לפי מש"כ הרב האשכנזי לא יכונו יחד דברי חכמים וחידותם דהא אפילו במדת פורענות אפילו טובא עד לאין קץ שלא ניתן שיעור לזה וא"כ היכן מצינו שמדה טובה מרובה אחת לחמש מאות, ואפשר לומר דהגם דכונת המקרא לדורות אפילו טובא מ"מ מדמצינו הכתוב במדה טובה אמר ונתן שיעור לאלפים דור ובמדת פורענות לא אמר אלא עד רבעים בא הדבר מפורש ותו לא פירש יותר מזה אנו למדים לפני חכמים שמדה טובה מרובה ממדת פורענות אחת לחמש מאות ידון הדבר מפורש מהמפורש דגם שם במדה טובה דקאמר לאלפים ואפילו טובא דעולים לאלפים ולרבבות דכאן בפורענות טובת אחדים וכאן בתשלום שכר טובת אלפים כל אחד כדאיתיה איך שיהיה דנין דבר מפורש מדבר מפורש:
עוד יש לתרץ על הקושיא שהקשינו לעיל מהכתוב ומהמדרש דקאמר דוקא עד דור רביעי היא מדת פורענות וקשה ממה שנענשו יו"ד הרוגי מלכות כמו שהקשינו לעיל דיש לתרץ בהקדים מאי דאיתא במסכת שבועות ל"ה ע"ב בענין שבועת הדיינים דאיתא שם דכל עבירות שבתורה אם יש לו זכות תילין לו שנים ושלשה דורות ובשבועה נפרעין ממנו לאלתר וכו' ע"ש, והתם נמי דקאמר שנים ושלשה דורות ואפילו טובא כדאמרינן בפרק מפנין א"כ למדנו משם בכל העבירות אם יש לו זכות תולין לו ב' וג' דורות ואפילו טובא ואחר כך ממנו דהיינו מדורות האחרונים וא"כ זה שאמר הכתוב ועל רבעים דהיינו ד' דורות אינו רוצה לומר דחשבינן מנין הדורות ממנו מיד ולאלתר אלא ר"ל דהפרעון של עבירה יפרע מד' דורות מ"מ דורות ראשונים או אחרונים אם אין לו זכות מיד נפרעין ממנו ומדורות הבאים אחריו ואם יש לו זכות הזכות תולה לו עד שיעברו כמה דורות כפי שיעור זכותו עד שיתום זכותו ונפרעים ממנו ד' דורות ולהכי ישראל שבאותו הדור דהיינו דור המדבר גדול זכותם ולכך תלה להם השם יתברך עד לאחר כמה דורות וכן שבטי יה זכותם גדלה מעל שמים ולפיכך תלה להם ה' עד כמה דורות:
סימן כז
ראיתי לרבותינו בעלי התוספות על התורה פרשת בהעלותך טל פסוק וירץ הנער וז"ל אלדד ומידד אחי משה היו כי כשניתנה תורה ונאסרו העריות פירשו כולם וכו' על עסקי משפחות וגם עמרם אבי משה פירש מיוכבד שהיתה אשתו ונשא אשה אחרת והוו ליה ממנה אלדד ומידד, אלדד אל מדד ר"ל אל מדוד, מידד מי דוד כלומר חלוף דוד ומצאתי קונדריס מר עמרם מר' הלל שהיה מא"י אני הלל ראיתי קבר אלדד ומידד והיה כתוב עליהם אלדד ומידד אחי אהרן מן האב ולא מן האם ע"ש, וכל רואה יתמה איך יתכן זה שהרי משנה הראשונה שניתנה תורה עד השנה השנית שהתאוו תאוה מי יאכילנו בשר היה זה בשנה השנית שאז אמר הכתוב אספה לי וכו' ובאותה שנה אף אם תאמר שאלדד ומידד תאומים היו מ"מ לא היה להם כי אם שלשה חדשים או למרבה חמשה חדשים ועוד קשה דלמה פירשו מנשותיהם ולא אמרינן הואיל והותר הותר דאם לא תיפשוט בעיית רבי ירמיה בחולין י"ז איברי בשר נחירה שהכניסו ישראל עמהם לארץ ועוד שהרי משנה מפורשת היא ביבמות דף ס"א ע"א אירס את האלמנה ונתמנה להיות כ"ג יכנוס כיון שכבר אירס וגם כאן נימא הכי כיון שכבר נשא בהיתר ועיין עוד בתוספות יבמות ד"ה קברי כותים מש"כ לענין זה אלא ודאי לזה יש לומר דמאי דפירשו לא מן הדין פירשו אלא שהחמירו על עצמן אבל תמיהה ראשונה באמת תמיהה קיימת:
ואחר החיפוש מציאה מצאתי להרב תולדות יצחק למהר"י קארו דודו של מרן ב"י ז"ל בחיבורו על התורה שהביא לשון זה שהביאו רבותינו בעלי התוס' בסגנון אחר וז"ל וא"ת מי הם אלו קבלה ביד הנביאים הראשונים כי אלדד ומידד היו אחי משה מן האב שידע עמרם ממשה איסור עריות שעתידה תורה לאוסרם ופירש מיוכבד דודתו ולקח אשה אחרת והוליד אלו שנאמר בוכה למשפחותיו על עסקי משפחות הנאסרות להם וזהו אלדד אל דד פירוש אין בו איסור דוד שהיא דודתו וכן מידד מי דוד וכי יש בו איסור דוד ע"ש, שלפ"ז יש לפרש ג"כ לשון רבותינו בעלי התוספות דמ"ש וגם עמרם פירש מיוכבד לא באותה שעה שפירשו הכל מנשותיהם כשניתנה תורה אלא ר"ל וגם עמרם פירש מיוכבד מקודם לזה כששמע במצרים ממשה איסור עריות פירש ונשא אחרת והוליד במצרים בנים ודוק, ובספר שלשלת הקבלה בענין משה כתב וז"ל ופירש"י בדברי הימים נראה שאליצפן בן פרנך לקח יוכבד לאשה אחר מיתת עמרם ונולד להם אלדד ומידד ע"ש, ולפ"ז הם משבט זבולון עי' במדבר ל"ד פסוק כ"ה ובתנחומא סדר בהעלותך כתוב שאלידד בן כסלון שהוא משבט בנימין הוא חבירו של אלדד ומידד:
סימן כח
איתא בספרי פרשת בהעלותך פרשה ט' פסוק ה' ויעשו את הפסח במדבר סיני בגנות ישראל הכתוב מדבר שלא עשו אלא פסח זה והביאו רש"י בפירושו על החומש שם (ועי' רש"י ז"ל בפרשת בא שמות י"ב כ"ה על פסוק והיה כי תבואו אל הארץ וכו' דכתב וז"ל תלה הכתוב מצוה זו בביאתם לארץ ולא נתחייבו במדבר אלא פסח אחד בשנה השנית על פי הדיבור עכ"ל ע"ש) והקשו המפרשים ולמה לא עשו כ"א פסח אחד ומשה היה על גביהן והיא קושית התוס' קידושין ל"ז ד"ה הואיל ונאמרה, ותירצו התוספות לפי שרובם היו ערלים וכתיב וכל ערל לא יאכל בו והיינו גנותם ע"ש, אלא דעדין אנו צריכין למודעי דהרי כתיב (יהושע ה' ו') כי מולים היו כל העם היוצאים ולמה לא עשו אלו הפסח? ועוד תיקשי לן דלמה יהיו רובם ערלים ולא מלו, ולקושיא השנית הנה כבר מצאנו ביבמות דף ע"א ע"א וע"ב שהקשה כן הש"ס שם ובמדבר מ"ט לא מהול איבעית אימא משום חולשא דאורחא ואיב"א משום דלא נשיב להו רוח צפונית דתניא וכו' מ"ט איב"א משום דנזופין היו ואיב"א דלא נבדור ענני כבוד הילכך יומא דעיבא ויומא דשותא לא מהלינן ביה ופירש"י שם ד"ה רוח צפונית נוחה לא חמה וכו' וחמה זורחת וכן לקמן ד"ה לא נשבה להם רוח צפונית פירש ביום ולא זרחה חמה עליהם וכן לקמן ד"ה איבעית אימא פירש ולא היתה חמה יכולה ליכנס משמע מתוך דברי רש"י הנז' ומתוך הש"ס דקאמר יומא דעיבא לא מהלינן ביה משמע דעיקר בדבר זה הוא זריחת החמה ביום המיושב דזריחת השמש מרפא בכנפיה למכת חרב וכמו שכתב מהרש"א ז"ל בחידושי אגדות שטוב לנחבל כדכתיב שמש צדקה ומרפא בכנפיה וכיון דלא זרחה עליהם החמה יש סכנה למול, אלא דיש להקשות לפ"ז הו"ל לש"ס לומר דטעמא דלא מלו משום שהיו מוקפין בענני כבוד ולא זרחה עליהם השמש, ואפשר לומר דאי הוה אמר הכי הוה משמע משום שהיו מוקפים בעננים הוא דלא מלו הא אי אבדור היו ראוים למילה וזה אינו שהגם שאבדור והשמש זורחת עליהם מ"מ אי לא הוה רוח צפונית מנשב ואין האור נוגה ומיושב אינו מועיל לנחבל ולכך קאמר דעיקר הטעם הוא משום דלא נשיב רוח צפונית, אבל הקושיא הראשונה במקומה עומדת, ואין לומר דהגם שהיו נמולים מ"מ כיון דבניהם לא מלו כדאמרינן בש"ס או משום חולשא דאורחא או משום דלא נשיב להו רוח צפונית, והרי קימ"ל דמילת זכרים מעכבתן וכמו דאיתא שם ביבמות ע' ע"ב וכמ"ש התוספות שם ע"ב ע"א ד"ה משום דלא נשיב להו רוח וכו' וכן פסק הרמב"ם הלכות קרבן פסח פרק חמישי הלכה ה' ע"ש, דאי כונת התוספות בקידושין הכי במש"כ לפי שרובם ערלים ר"ל רוב בניהם ערלים היו א"כ מאי מייתי מקרא דכתיב וכל ערל לא יאכל בו הו"ל לאתויי מקרא דהמול לו כל זכר ואז יוכל לעשותו דמשם נפקא לן דמילת בניו מעכבת אותו ולא מקרא דוכל ערל לא יאכל בו ועוד דהא כתבו שם התוספות דהיכא דאי אפשר לא מעכבא ע"ש, וא"כ הדרא קושיא לדוכתה דלמה לא עשו הפסח אלא עכ"ל דכונת התוספות היא משום עצמם שהיו ערלים ולא יוכלו לאכול פסחיהן להכי לא עשו פסח וא"כ קשה עדין דהנמולים מיהא יעשו פסח, ואין לומר דכונת התוספות היא דכיון דרובם ערלים היו הרי רובם ככולם כדקימ"ל בכל מקום ולהכי כיון דרובם לא עשו פסח הגם דמיעוטם היו עושים מ"מ כיון דרובם ככולם להכי קרי להו שפיר לישראל לא עשו פסח כיון דרובם לא עשו דמ"מ עדין תיקשי לך דהא משיצאו ישראל ממצרים עד י"ג שנים היו כל ישראלים המחוייבים במצות מהולים והנולדים עדין קטנים הם ולא נתחייבו במצות וא"כ למה לא עשו ישראל פסח כולם כאחד שהרי כולם בני מצות מהולים היו ולמה אמר בספרי כי לא עשו כ"א פסח אחד בלבד, ואין לומר דלעולם נימא דכונת התוספות היא דכתבו דרובם ערלים ר"ל בניהם היו ערלים ומילת בניהם מעכבת בהם והא דנקטו קרא דוכל ערל לא יאכל בו היינו משום דהאבות נזיקים לבנים דהם גרמו לבנים שלא מלו והיו גרמא בנזיקים ולהכי קרינן בהו בעצמם כאילו לא מלו גם הם ואסורים גם הם באכילת קדשים ובכללם קרבן פסח, דזה הדרך הוא רחוק ואינו אלא דרך דרש:
לכן נראה לומר דכונת התוספות היא הגם שבאמת כולם היו מהולים העם היוצאים מ"מ כיון דלא עשו פריעה עד זמן יהושע כדאיתא ביבמות ע"א ע"ב א"כ הוי כאילו לא מלו כיון דנצטוו ביציאתם ממצרים על הפריעה מל ולא פרע כאילו לא מל והא דלא עשו פריעה במדבר כטעם המילה, וא"כ כיון דפריעה מעכבת קרינן בהו וכל ערל לא יאכל בי כדכתבו התוספות ואתי שפיר, אבל באמת עדין לא איפרק מחולשא והוי כבורח מן הדוב ופוגע בו הארי דלפ"ז שעדין לא פרעו תיקשי לן קושית התוספות ביבמות ע"א ע"ב ד"ה מ"ט לא מהול דכתבו וז"ל וא"ת ואיך היו אוכלים קדשים כיון דעדין לא פרעו ואפילו בשר כלל כיון דלא הותר להם בשר תאוה אלא ע"י קדשים וערל אסור בקדשים ומה שתירצו שם התוספות וכתבו דהיוצאים ממצרים היו מהולים ופרועים והם היו אוכלים בשר קדשים ודאי בכאן בקידושין לא אזלי כשיטתייהו ביבמות דהכא בקידושין דכתבו כיון שרובם ערלים ולהכי לא עשו אלא פסח אחד בלבד אין פירוש לדבריהם אלא כמש"ל דהיינו דלא היו פרועים וקרינן בהו וכל ערל לא יאכל בו והתם כתבו דהיו פרועים ועכ"ל דלשיטתייהו דהתם צ"ל הא דלא עשו אלא פסח אחד משום דמילת בניהם מעכבתן אבל כאן בקידושין אי אפשר לומר כדהוכחנו וא"כ הדרא קושיא לדוכתה איך היו אוכלים קדשים כיון דלא פרעו, ויש לומר דהנה התוספות הכא בקידושין נקטו בלישנייהו כיון דרובם ערלים וכו' משמע הא מיעוטא אית בהו דלא הוו ערלים והוו מהולים ופרועים וא"כ יש לתרץ דבריהם דהכא כסגנון מה שתירצו שם ביבמות דאנן בדידן נמי נימא הכי דמיעוטא אכלו קדשים שהיו פרועים ורובם אכלו בשר תאוה אותן שלא מלו או שלא פרעו אלא דעדין קשה א"כ המיעוט שהיו מהולים ופרועים למה לא עשו פסח, וי"ל דאה"נ דהמיעוט עשו פסח אלא שהכתוב סיפר בגנותן שלא עשו פסח כל ישראל בכללותן אלא פסח אחד בלבד בשנה שניה ומשם ואילך רובם ככולם לא עשו פסח וא"כ לא נעשה פסח כתקנו בכל ישראל אלא פסח אחד ועיין מה שפירשו בזה התוספות ביבמות ע"ב ע"א סוף ד"ה משום דלא נשיב וכו', וראיתי להרד"ק בפירושו על יהושע ה' דפירש ג"כ הוא ז"ל וז"ל ומפני זה לא עשו גם כן פסח כ"א בשנה השנית שיצאו ממצרים לפי שהיו ערלים ומילת הזכרים אפילו מקצת מעכבת מעשות הפסח שנא' המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו ע"ש, עוד ראיתי לו שם שכתב ויש מרז"ל שאמרו כי אמר שנית על הפריעה כי לא ניתנה פריעת מילה לאברהם אבינו ונדחו דבריהם ואמרו כי שנית ר"ל על ציצין המעכבין את המילה וכו' ע"ש, נראה כי גירסא אחרת היתה לו בש"ס והיא גירסת ר"ח שהביאו התוספות ביבמות ע"א ע"ב וכלישנא אחרינא דכתב רש"י ז"ל בש"ס. עוד ראיתי לו ז"ל שם שפירש כי רוח צפונית רפואה למכת דם כפשט הש"ס ולא כדמשמע מפירוש רש"י שהחמה היא רפואה למכת דם ברית כמש"ל ע"ש, ועיין בזוהר פרשת בהעלותך דף קנ"א ע"ב וז"ל וידבר ה' אל משה במדבר סיני וכו' אמר רבי אבא מ"ט אזהר וכו' וע"ש בניצוצי אורות מ"ש בזה ע"ש:
סימן כט
ראיתי ונתון אל לבי להבין דברי חכמים חכמי נהר דע"ה ופום בדת"א, רבני אלפין ורבני מאויתא, הכא תרגימו נהוריתא, שני נביאים נתנבאו בסגנון אחר המה הגבורים אנשי השם תרגום יינתן בן עוזיאל ותרגום ירושלמי בפר' האזינו על פסוק כי שם ה' אקרא וכו' וז"ל יונתן ארום משה דהוה רבהון דישראל לא הוה אפשר ליה למדכר ית שמא קדישא עד דהוה מחניך פומיה בריש שירתא בתמנין וחמשה אתין דאינון עשרין וחד מלין ומן בתר כדין אמר ארום בשמא דה' אנא מצלי ואתון הבו איקר ורבותא קודם אלק'נא ע"כ, ואחריו יאיר נתיב תנא ירושלמאה ופירש יאות והכי קתני ארום לחד מן מלאכי מרומא לית אפשר למדכרא שמא מפרשא עד זמן דאינון אמרין קדוש קדוש קדוש תלת זמנין ומנהון יליף משה ולא הוה מדכר שמא מפרש עד זמן דהוה מחניך פומיה בעשרין וחדא מלין דאינון תמנין וחמשה אתין וכן הוא מפרש וכו' ע"ש, אלא דתרגום ירושלמי הוסיף לנו דלמד משה ממלאכים וכן הוא בספרי על פסוק זה כי שם ה' אקרא וז"ל נמצינו למדים שלא הזכיר משה שמו של מקום אלא לאחר כ"א דבר ממי למד ממלאכי השרת שאין מלאכי השרת מזכירים את השם אלא אחר שלשה קדושות שנאמר וקרא זה אל זה ואמר קק"ק ה' צבאות אמר משה די לי שאהיה בפחות מז' כמלאכי השרת והרי דברים ק"ו וכו' ע"ש:
והנראה בזה הוא דודאי דלאו דוקא בעשרין וחד כדעבד משה אלא דבא ללמדך דעת דכל מה שמצי אדם לחנך פיו כל כך בדברי קדושה ואחר כך יזכיר את השם זהו כבוד ה' ולפחות שני דבורים וכמו שאמר בש"ס חולין צ"א ע"ב חביבין ישראל לפני הקב"ה שישראל מזכירין את ה' אחר שתי תיבות שנאמר שמע ישראל ה' וכו' ומלאכי השרת אין מזכירין את ה' אלא לאחר שלש תיבות כדכתיב קק"ק ה' וכו', עוד נראה לומר שלא נאמר זה אלא לענין שירה וקבלת מלכות שמים שדרך להרבות בהם דברים בזה הוא דצריך להציע מקודם שמזכיר ה' לפחות שני תיבות אבל בענין אחר שאין מדרך להרבות דברים אלא כפי צורך השעה והענין יכול להזכיר אחר תיבה אחת שם ה' כגון הא דדרשו התם בספרי רשב"י אומר מנין שלא יאמר אדם לה'
סימן לא
טעם למה שנוהגין אור ישראל במושבותם לומר כל אחד לחבירו בפקודתו בשבת שבת שלום לא כן במועדים פוקד כל אחד לחבירו במאמרו מועד טוב מבורך ומאי שנא דבשבת דפוקדו במאמר שבת שלום כלומר אין שטן ואין פגע רע, ואין לומר דטעמו כטעם חתימתו שאין חותמין בשבת בברכה שניה שלאחר קריאת שמע שומר את עמו ישראל לעד מפני שאמרו במדרש שבשבת אין צריכין שמירה שהשבת שומר ולפיכך חותמין בשבת הפורס סוכת שלום עלינו וכו' וכמ"ש הרב רד"א בספרו אבודרהם בסדר מעריב של שבת ופירושה דף כ"ג ע"א ע"ש, זה אינו דא"כ הוא אף ביו"ט דחותמין הפורש סוכת שלום הוה לן לומר יו"ט שלום שאות של יו"ט שומר כמו בשבת, ונ"ל לתת טעם לשבח בהקדים מה שאמרו רז"ל במדרש והביאו הרב שבח פסח בפירושו על ההגדה, דמתחילה כשברא הקב"ה את עולמו בששת הימים היה כל יום ולילו ארוך שמונה ועשרים שעות ולאחר שהשלים עולמו רצה לעשות מנוחה ותענוג ולקדש יום אחד כמו אדם שבונה לו בית ולאחר שהשלימו ושדללו עושה חינוך הבית וסעודת מצוה לשמוח ולהתענג במה שנתן לו ה' וזיכהו לכך והיו כל הימים מתקנאים בו ואומרים מה יום מכל הימים? מה עשה הקב"ה הגם שעלה במחשבתו לעשות כן כדי שלא להטיל קנאה בין כל הימים נטל ארבעה שעות מכל ששת הימים ועשה יום שביעי נמצא כולם יש להם חלק ביום השבת ובזה נעשה שלום ביניהם שכולם בשוה ולהכי אמרינן יום אחד בשבת יום שני בשבת וכן עזה"ד בכל הימים בכל יום שמזכירין היום מזכירין עמו שבת כיון דכל אחד נתן חלקו ליום הז' שהוא שבת ע"ש, והרי הוא כמבואר דמשום הכי אומרים בשבת שבת שלום משום דעיקרו לא ניתן השבת ביום השביעי אלא להטיל שלום בין הימים ואמת ויציב ונכון הוא כטעם לשד השמן, עוד יש לומר טעם אחר דהנה בברכת כהנים בפסוק ישא ה' יש שבעה תיבות כנגד שבעת הימים ומלת שלום כנגד יום השבת שהוא השביעי לכך נקרא שבת שלום ונכון, עוד מצאתי כתוב בספרו של הרב הגדול ר' אברהם זוסמאן זיע"א כי ידוע התענוג והאכילה הוא צער לנפש ולנשמה והחומר שהוא הגוף מתהנה ומתענג בזה ולהיפך התענית והטרחא של מצוה הוא תענוג נפשיי וצער לגוף שהוא עמל וטורח ואין לו הנאה מזה א"כ באחד מכל אלה מה שיערב לזה יצר לזה ואין שלום ביניהם אבל בשבת שנצטוינו על תענוג גופניי כמ"ש והתענג על ה' אם כן הוי סעודה של מצוה ויפה לנפש ולגוף וכולם נהנים מזה ודבר השוה לכל נפש הוא והכל שלום לכך אומרים בשבת שבת שלום ח"י. שבט שנת תרנ"ז מגנייא יע"א. עוד לאלוה מלין בהקדים מ"ש בזוהר פרשת קרח דף קע"ו ע"ב וז"ל תא חזי לית עלמא קאים אלא על שלום כד ברא קב"ה עלמא לא יכיל לאתקיימא עד דאתא ושרא עלייהו שלום ומאי הוא שבת דאיהו שלמא דעלאי ותתאי וכדין אתקיים עלמא וכו' ע"ש, והרי הוא כמבואר, וכן הוא בזוהר חדש דף ס"ו ע"ב והביאו הרב חמדת ימים חלק ראשון פרק ט"ו דף צ"ג ע"ב ע"ש, פה מתא אוראן יע"א. כ"ד לחדש סיון שנת עטר"ת:
סימן לב
שאלוני על מה שנוהגין העולם כשאומר אחד לחבירו בסימן טוב הוא משיב אמריו לו ואומר לחבירו לנו ולכם ושואלי"ם הלכו בו שאינו משורת דרך ארץ להקדים את עצמו לחבירו ולומר לו לנו ואחר כך לכם שמפני הכבוד היה ראוי לו להקדים את חבירו ולומר לכם ולנו או הול"ל וכן למר ותו לא מידי:
והשבתי דתשובה זו היא דרך כבוד יותר שהרי מחשב חבירו לצדיק גדול שברכתו עושה כל כך פירות ושפע רב שהוא כצינור המשפיע לזולתו עד שיתרבה השפע כל כך ונמשך השפע הרב עד שיגיע גם לו בתחומו ועל זה אומר לו לנו ולכם דהיינו עד שיגיע לכם, עוד אפשר לומר על דרך שאנחנו אומרים אחר תפלה עושה שלום וכו' ואמרו אמן דכל יחיד אומר כן בתפלת עצמו ובאמת למי אומר ואמרו אמן, וכתבו האחרונים שאומר כן למלאכים שעמו תמיד, וא"כ ה"נ נימא הכי כשאומר לו חבירו בסימן טוב הוא משיב לנו ורוצה לומר לנו אני ואתה שנינו יחד ולהכי לא קאמר ליה לי ולך אלא לנו ר"ל לנו שנינו יחד יהיה בסימן טוב ואח"כ אומר למלאכים המלוים להם, ולכם ג"כ יהיה בסימן טוב וכמו שאומרים ג"כ בשעת קידוש הלבנה בסימן טוב תהא לנו ולכל ישראל, עוד אפ"ל שאומר לחבירו אתה חשוב בעיני להזמין את עצמי לקבל את ברכתך ולכך אומר מתחילה לנו ר"ל ברכתך תחול עלינו שאני מכין את עצמי לקבלה ואחר כך הוא מתפלל ג"כ על חבירו ולכם גם כן בסימן טוב:
סימן לג
ישוב לקושית הרא"ם בפרשת ואלה המשפטים על פסוק אם כסף תלוה את עמי וכו' שדרשו בש"ס ובמכילתא דעמי ונכרי עמי קודם ולא צריכא אלא דאפילו לנכרי ברבית ולישראל בחנם מצוה להקדים ישראל והרא"ם הקשה וז"ל ואכתי קשה למה לי קרא ת"ל מנבלה דאמר קרא לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה או מכור לנכרי ודרז"ל בפרק כל שעה ובפרק כל הבשר דלר"מ נפקא ליה מהא דכתיב גבי או מכור לנכרי להקדים נתינה דגר למכירה דנכרי ולרבי יהודה לא צריך קרא סברא הוא זה מצווה עליו להחיותו, וכ"ש ישראל עם נכרי וצ"ע ע"כ:
ונראה לי לתרץ בעה"י (א) דמההיא דנבלה אין ללמוד לכאן דמוזיף ברבית לנכרי דהו"א דוקא בנבלה דקא עביד מצוה בהא דנותן לגר דוחי עמך כתיב ולא קעביד מידי במכירה דנכרי בזה הוא דאמרינן דנתינה דגר קודמת משום דקא עביד מצוה דמקיים מ"ע כנז' אבל הכא במלוה דנכרי הוא דקא עביד מצוה דקא מוזיף ליה ברביתא דכתיב לנכרי תשיך ועוד דאית ליה רווחא הוה אמינא דיקדים לנכרי להכי אתא קרא דעמי קודם, אחר כך ראיתי להרב כרם שלמה בהלכות רבית ביו"ד סימן קנ"ט שתירץ כן ע"ש:
עוד נראה לומר באופן אחר (ב) והוא דמנבלה לא ילפינן להכא דקרא דנבילה איירי במי שאין לו וצריך להחיותו דכתיב גר ותושב וחי עמך דמצוה להחיותו בזה הוא דאמרינן דנתינה לגר קודם למכירה דנכרי והכא אתא קרא לומר אף לעמי דהיינו ישראל עשיר שלוקח דרך הלואה דניתן לחזרה ולא בעני קמיירי קרא דמצוה להחיותו דכתיב וחי אחיך עמך דצריכים ליתן לו בתורת צדקה להחיות את נפשו ואילו הכא מיירי בתורת חסד הלואה שניתנה לחזרה ולא קא עביד אלא ג"ח בעלמא ולהכי אתא קרא לומר דאפילו הכי עמי קודם אף דאית ליה רווחא בהלואת הנכרי:
עוד יש לומר (ג) דמעיקרא אינה קושיא כ"כ דאדרבה היא הנותנת דקרא דהכא בא לאפוקי מדהתם משום דמהתם הוה סלקא דעתין לומר כיון דגלי לן קרא בנבלה דלגר בנתינה קודם למכירה אף דאית ליה רווחא משום וחי עמך, א"כ הוה אמינא דדין ישראל ודין גר תושב שוה שמצוה להחיותו וזה מצוה להחיותו א"כ הוה אמינא כיון דאית לים רווחא להאי ולהאי דהיינו לישראל וכן לגר הלוה ממנו לוזיף לגר ברבית קודם לישראל בחנם דהא לגר תושב מותר להלוות לו ברבית כדאיתא בפרק איזהו נשך ע"א ע"ש, להכי אתא קרא הכא לומר דאע"פ דבנבלה איתרבי גר להקדימו בנתינה מ"מ ישראל עדיף מניה ועמי קודם דהיינו ישראל דמלת עמי משמע עמי דוקא דהיינו עם שאתך במצות ולמעוטי נכרי שהוא תושב והא דקאמר עמי לאו דוקא נכרי ולא גר תושב כיון דאתית עלה ממיעוט עמי משמע עמי שהוא ישראל ולא אחר ודוק:
עוד יש ליישב (ד) דאין ללמוד מנבלה לכאן דשאני נבלה דמן שמייא מיהב יהבו ליה דזה חלקו ונחלתו והוה כחלק מתנות כהונה ולויה ולהכי גר קודם בנבלה אף לישראל שהיתה תחת ידו חייבו להוציאה מידו וליתנה לגר ולא למוכרה לנכרי וליהנות הוא אשר היא תחת רשותי בדמיה וא"כ הכא שאני בנבלה דאקדמיה אף לישראל אשר היא תחת רשותו וטעמא שהיא חלקו ונחלתו מן שמיא מיהב יהבו ליה וליכא למילף מניה להלואה להכי איצטריך קרא דאם כסף וק"ל: