קרבן העדה על תלמוד ירושלמי תענית· רבי דוד פרנקל
פרק ג · הלכה יא
מתני' קודם הנץ החמה לא ישלימו. דאכתי לא חל עלייהו תענית כי נחת גשמי':
קודם חצות. טעמא מפרש בגמרא:
צאו ואכלו ושתו. ולא אמר להן קראו הלל הגדול תחילה שאין קורין הלל הגדול אלא בכרס מלאה ונפש שבעה:
גמ' ואני אענה. משמע דאין צריכין עוד לשום דבר שכבר נעשה רצונם:
ואני אשמע. מ"מ לא מילא בקשתם וצריכין עוד לתענית שיהו לברכה:
או חילוף. ואני אענה שלא אשמע צעקתם ועדיין צריכין לתעניתם והי"מ פי' בענין אחר ואינו מחוור ע"ש:
אין ענייה אלא סמוך לקריאה. וקאמר והיה טרם יקראו משמע שיהיה קודם קריאה ברצון כאילו הוא אחר קריאה ש"מ דגשמי רצון הן:
ברומשא בערב בליל התענית:
בגין דאנא צחי. בשביל שאני צמא מהו לשתות:
א"ל. המתן שמא ימליכו רוב הציבור ות"ח שבעיר להשלים ואין היחיד רשאי לאכול:
עד שש שעות בשבת דה"ל כמתענה בשבת:
עד כדון צפרא. עד חצות מיקרי בקר:
כבר עבר רובו של יום בקדושה. וה"ל כאילו השלימו ושמעי' דאם התענה עד לאחר חצות כאילו כבר השלי' כל היום כולו:
כד הוה וכו'. כשהיה רוצה שירדו גשמים אומר לספר המגלחו תמיד שיעמוד עצמו לפני ההיכל ויאמר בשביל שר' רוצה לספר ואין בכוחו מחמת הצער מעציר' הגשמים וזהו העדר כבוד לריב"ז א"נ הציבור בשמעם נצטערו על צערו של הנשיא והיו הגשמים יורדים:
ר"א ב"א כשהי' רוצ' שירד מטר הי' שולף נעלו והגשמים יורדים ואם היה שולף גם השני היה העולם מטפטף מרוב הגשמים:
מפלתא הווין תמן. בית העומד ליפול הי' שם והיה רב מושיב להתם חד מן תלמידיו עד שיפנו מה שבבית שידע רב שבעודו שם לא יפול הבית בזכותיה:
וכיון. שיצא התלמיד מן הבית היה הבית נופל:
ואית דאמרין. ויש אומרים רב אדא בר אהבה היה אותו התלמיד:
ולא הצעתי. מטה ועל ידה ישנתי שינת קבע כי לעולם היתה שינתו עראי כדי לקום מיד לעסוק בתורה:
ולא צעדתי בין החבירים. כשהיו התלמידים יושבין בבית המדרש ישבו ע"ג הקרקע והמהלך דרך מסבתן לישב במקומו נראה כאלו פוסע על ראשיהם:
ולא כיניתי שם לחבירי. ואפי' אינו כינוי של פגם אלא שאינו לכבודו ממש:
ולא באת קללת חבירי על מטתי. אלא מיד מחל למאן דמצער ליה:
אצל מי שהי' חייב לי. שלא להיות לו כנושה:
הודו לאלקי האלקי'. מפני שכתוב בו נותן לחם לכל בשר כדמסיק:
ובלבד. שיתחילו מזמור העומדים בבית ה' בחצרות וגו' שהוא מזמור שלפני הודו וגו':
ופריך ולמה. יאמר אלו ב' פרשיות דוקא:
מפני שירידת גשמים כלולה בהן. שנזכר בהן ירידת גשמים כדמסיק בסמוך:
ניחא דכתיב. במזמור העומדים וגו' מעלה נשיאים מקצה הארץ:
וכר"ח מה. כלומר אלא לר"ח דאמר שלא אמרו אלא מזמור הודו מה שייך מזמור זה לירידת גשמים:
ומשני בגין דכתיב בו נותן לחם לכל בשר שהוא תכלית ירידת הגשמים:
הדא דידן. הלל הגדול הנזכר במשנתינו הוא ההלל שאנו קורין בי"ט ובר"ח ופליגי אר"י ור"ח:
בר קפרא כדעתיה. אזיל לשיטתו:
דתנינן תמן. פסחים פ' תמיד נשחט:
זו היא הלל הגדולה. ואהבתי הלל דידן הוא:
בר אביי. כך שמו:
עבר. לפני התיבה להתפלל בתענית לאחר ירידת הגשמים:
אמר להצבור ענו אחרי מה שאני אומר הדא אמרה. זאת אומרת שאין זה ההלל שאנו אומרים בכל ר"ח וי"ט דא"כ מה היה צריך לומר לציבור שיענו אחריו הלא כולם רגילים בו אלא ודאי הודו לאלקי האלקים היה אומר ולא היו רגילים בו:
א"ר מנא. לעולם הא דידן ודקאמר להם ענו אחרי מפני שהי' נס גדול לפיכך אמר להם ענו אחרי כדי שיאמרו קול אח' א"נ עם רב היה שם והיו בהם עמי הארץ ולא ידעו אפי' בהלל דידן:
הדרן עלך פרק סדר תעניות האלו