קרבן העדה על תלמוד ירושלמי תענית· רבי דוד פרנקל
פרק ב · הלכה יב
מתני' כל הכתוב במגילת תענית. ימים שנעשו בהם ניסים לישראל בבית שני וקבעו י"ט אית יומיא דלא להתענא בהון בלבד ואית יומי' דחמירי טפי דלא למספד בהון ואותן שהיו חמורים ואסורי' בהספד לפניו אסור בהספד דלמא אתי למיעבד הכי בי"ט גופי' לאחריו מותר דכיון דעבר י"ט לא חיישינן:
גמ' מתני'. אתיא כר"מ דאמר כל היכא דכתיב במגילת תענית די לא למספד כולל גם איסור תענית והיכא דכתיב ודלא להתענאה אותו היום מותר בהספד:
ודי לא סתם. ולא פירש אם בא לאסור הספד או תענית ה"ל כאילו פירש ואמר דאסור להתענות ומדקאמר דלא להתענאה מותר בהספד שמעינן דסובר דלפניו מותר דלא יהא טפל חמור כעיקר אבל רבי יוסי סובר דלא להתענאה נמי אסור בהספד ואין הפרש ביניהם אלא דלא למספד בין לפניו בין לאחריו אסור בתענית ודלא להתענאה לפניו אסור ולאחריו מותר:
אר"י. כתיב במג"ת אילין יומיא וכו':
מה ת"ל בהון בהון ב' פעמים. כלו' בהון ראשון ל"ל ובהון מיעוט' משמע:
אלא מלמד שהלילה. של ימים הכתובים במג"ת מותרים בתענית ולא אסור אלא היום:
כהדא דתני וכו'. שבריש מגילת תענית כתי' אילין יומיא וכו' ובסופו לאחר דכתב כל הימים של מג"ת כתיב להן אינש וכו'. וה"פ לבד כל אדם שיהיה עליו איסור בתפילה כגון שקיבל עליו בתפלה י' או כ' תעניתים ונכנסו אלו הימים בהם דחינן לימים טובים הכתובי' במגילת תענית אבל אם לא קיבל בתפלה לא דחינן למג"ת וכי היכא דסוף מג"ת למעוטי קאתי אף תחלתו למעוטי קאתי ולהתיר הלילה ומצינו כיוצא בזה מדסיפא למעוטי רישא נמי למעוטי כנ"ל ליישב הגירסא שלפנינו כהדא דתני ויותר היה נ"ל דמילתא באנפי נפשה היא וגרסינן הא דתני וכו':
שהוא צריך להזכירן. לתעניתים שמקבל על עצמו בתפילת מנחה שלפני תענית ואי לאו לא מיקרי קבלה:
ואתיא. הא דר' יוסי כי האי דאר"ז:
כלילי שבת וכיומו. דצריך לומר תפלת תענית דהיינו עננו בתפלת ערבית קודם התענית ש"מ שצריך לקבל התענית קודם ערבית:
מתני'. דפ"ק דמגילה דתנן אע"פ שאמרו מקדימין ולא מאחרין מותרין בהספד ובתעני' אי אפשר לאוקמי שיהיו ימים אלו דהיינו מי"א באדר עד ט"ז בו מותרין בהספד ובתענית אלא או בי"א כר' יוסי די"ד וט"ו לכ"ע אסורין וי"ג יום נקנור הוא שכתוב במגילת תענית ויום י"ב אסור משום יום שלפניו לר' יוסי:
או בי"ב וכר"מ. כלומר אפי' ביום י"ב וכר"מ דסובר דלא להתענאה אינו אוסר את שלפניו ובנקנור סתמא כתי' דה"ל דלא להתענאה כדאר"מ בסמוך:
ה"ג וקשיא על דר' יוסי. דלא מצינו אפילו יום י"א:
לא כן תני. במג"ת בי"ב באדר יום טיריון נמצא שאף לפניו אסור וה"ה דאף לר"מ קשיא דלא מצינו יום י"ב מיהו מתני' מצינו לאוקמי כר"מ וביום י"א:
ומשני א"ר אחא בר יעקב בטל יום טיריון. יום י"א מותר אפי' לר' יוסי:
יום שנהרג לוליינוס ופפוס אחיו שהיו צדיקי' גמורים:
אתוץ את המגדל הזה. אשבר המגדל הזה ועל בית המקדש אמר כן:
ה"ג לקרונין שלו. פי' לעגלות שהיה נקנור יושב בו:
בקונטס. כמו קונדס והוא עץ ארוך:
ה"ג על דעתי' דר"י ניחא בא לאסור לפניו ע"ד דר"מ מה בא לאסור וכו'. וה"פ בשלמא לר"י איצטרך למכתב יום י"ג כדי לאסור יום י"ב אלא לר"מ ל"ל:
לאסור לפניו. פי' יום י"ב אינו נאסר בשבילו דהא סובר ר"מ שאינו נאסר לפניו ולעצמו ליום שלשה עשר אינו צריך דהא נאסר משום יום שלפני י"ד דכתיב ביה דלא למספד ומודה ר"מ דלפניו אסור:
ומשני בא להודיעך שאסור בהספד. אי משום יום שלפני י"ד אינו אסור אלא בתענית ולא בהספד לכך כתיב יום י"ג עצמו ללמדך שאף הוא אסור בהספד:
ה"ג ואפי' על דר"י לית היא מקשייא. וה"פ ותדע דאיצטרך ליום י"ג לאסרו בהספד דהא אפי' לר"י נמי קשיא דליכא למימר דבא לאסור יום שלפניו דהיינו יום י"ב השתא איהו גופי' בטל כדאר"י בר אחא כ"ש שאינו נאסר משום יום שלפני י"ג אע"כ לומר דאיצטרך יום י"ג לאסרו בהספד א"כ לר"מ נמי לא קשיא:
בי"ד ובט"ו וכו'. כן תניא במג"ת:
בט"ז. באדר התחילו לבנות חומות ירושלים שלא למספד בו:
ה"ג ע"ד דר"מ ניחא בא לאסור לעצמו. וה"פ לר"מ דסובר דלאחריו לעולם מותר איצטרך למכתב יום ט"ז לאסור אותו:
לוסר לפניו לית ליה. כלומר אינו צריך לאסרו שהרי יום י"ד מפורש במג"ת דלא למספד ביה:
עצמו. יום ט"ז עצמו אסור מפני שהוא יום שלאחר ט"ו:
ומשני בא להודיעך. שיום ט"ז אסור בהספד דאי משום שלאחר ט"ו אינו אסור בהספד וכדפרישית לעיל:
ואפי' ע"ד דר"מ וכו' עד ופפוס ל"ג ליה הכא. ואגב גררא דההיא דלעיל נכתב לכאן:
ה"ג בשבעת עשר בי' קמו האומות על פליטת סופרים במדינת בולקין ובית זבדין והיתה גאולה לבית ישראל:
ע"ד דר"מ ניחא בא לאסור עצמו. דאילו משום שהוא לאחר יום ט"ז אין לאסרו דהא לאסור לאחריו לית ליה:
לפניו לית ליה. כלומר לא צריך דהא ט"ז כתיב במג"ת:
עצמו אסור. מפני שהוא לאחר ט"ז דכתיב במג"ת די לא למספד:
כל אילין מילייא. כל אלה הדברים לא מסייען ולא קשיין לא לר"מ ולא לר"י דלא בא הכותב אלא למנות הימים שנעשו בהם נסים לישראל ואע"ג דממילא היו אסורים בהספד ובתענית משום לאחריו או לפניו:
דתנינן. במג"ת פ"ק:
בריש ירחא וכו'. בר"ח ניסן:
דיתקן תמידא. שהיו הביתוסין אומרין יחיד מתנדב תמיד משום דכתיב את הכבש אחד תעשה לשון יחיד ואהדרו להו חכמים הא כתיב תשמרו להקריב לשון רבים ונצחום ועשו יום טוב:
וקשיא בלא כך וכו'. וכי ראש חודש לא אסור בתענית והספד בלאו מגילת תענית אלא ודאי לא בא אלא לאשמועינן הימים שנעשו בהן הנסים:
ופריך מה ראית להקל. בשבתות ויום טוב ולהחמיר בימים הכתובים במג"ת לאסור שלפניהם ושל אחריהן:
ומשני שאלו. שבתות וי"ט. הן מדאורייתא וא"צ חיזוק:
הדא דאת אמר. ולא אמרן שימים הכתובים במג"ת אסורין בהספד ותענית אלא עד שלא בטלה מג"ת והיינו קודם החרבן:
ואפי' תימר בטלה מג"ת. והא דאר"י צאו והתענו וכו' שאני חנוכה ופורים דלכ"ע לא בטלו דמפרסם ניסא דידהו:
ר' יונתן. ישב בתענית כל ערב ר"ה:
ר' אבון. צם כל ערב שבת:
ולא חש. שאירע בע"ש ובימים אלו שצם ימים הכתובים במג"ת דאפ"ה התענו בהם:
ר"י בר אחא. צוה למלמדים אם יבואו הנשים לשאול מהן אימתי מותרין ואימתי אסורין להתענות אמרו לה בכל מתענין וכו' ואין לחוש למגילת תענית: