אור ברסלב

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי תענית· רבי דוד פרנקל

פרק ב

פרק א

הלכה א

מתני' סדר תעניות כיצד. בשבע תעניות אחרונות איירי:

את התיבה. הארון שספר תורה מונח בו ובגמרא מפרש טעמא:

אפר מקלה. אפר שרפה:

דברים כבושין. שכובשין לבו של אדם להחזירו למוטב:

ובקבלה. בדברי הנביאים:

גמ' כאילו גולין. וגלות מכפרת עון:

בצינעא. בבית הכנסת:

ויתפרסמו. דהוי בזיון:

אבותינו חיפו. את הארון זהב ואנחנו מחפין אותו באפר:

ולמה תוקעין בקרנות. בשופרות ולא בחצוצרות כדכתיב והרעותם בחצוצרות. ל"א למה תוקעין בשל זכרים כפופין כקרנות:

כאילו גועין. כאילו צועקין כבהמה בעלת קרנים ותרחם עלינו:

וכולהן בה. ע"י יציאת ביה"ק נמצאו כל העונשים מיתה וגלות ורעבון:

על שם עמו אנכי בצרה. כביכול השכינה מצטערת עמנו:

כל זמן. שהייתי רואה שעושין כן שנותנין אפר מקלה ע"ג התיבה היה גופי מזדעזע איך נתבזה כלי הקדש בעונינו:

הוון שבקון וכו'. היו נכנסין לבתיהן ומניחין הארון כל העם ברחוב עד תפילת מנחה:

לא היו מתחלפין עליה כל היום. כלומר שיהא זה משמר וילך לו ויבא אחר וישמר אלא אדם אחד צריך לשמר כל היום כולו כ"ש שלא ילכו כולם ויניחו אותו בלא שומרים:

חד אמר. לכך נותנין אפר:

וחורנה. ואידך:

ה"ג כדי להזכיר זכותו של יצחק רואין אפרו של יצחק כאילו צבור ע"ג המזבח ובלבד אפר. וה"פ איכא בינייהו למ"ד זכותו של אברהם אפי' בעפר נמי סגי ולמ"ד להזכיר זכותו של יצחק בעינן דוקא אפר שהרי הוא ראוי לישרף ע"ג המזבח באפר:

ר"י בר פזי. כשהיה יוצא לתענית היה אומר לפני הציבור אחינו כל מי שלא יגיע השמש אצלו ליתן אפר מקלה בראשו יקח עפר ויתן בעצמו בראשו:

כדי לפרסמו. בבזיון טפי שאינו דומה המבזה עצמו למתבזה מאחרים:

זה ארון. שהוא נסתר בחדרו כחתן:

זה תורה. שנמשלה לכלה:

זה הנשיא. כי הוא מכהן פאר כחתן ויושב בביתו:

זה אב ב"ד. כי ד"ת שהוא מורה נמשלו לכלה:

פוק עימן וכו'. צא עמנו וצערך שאתה מצטער על הציבור יעבור שע"י יציאת הנשיא התענית מקובל:

לית אינון תענין. אינן תעניתים גמורים כיון שאין הנשיא עמנו:

ה"ג כתוב אחד אומר את פני הפרוכת וכתוב אחד אומר את פני פרכת הקדש. וה"פ בפר העלם דבר כתיב את פני הפרכת ולא כתיב הקדש וגבי פר כהן משיח כתיב הקדש וקשיא ליה לכתוב בשניהן בשוה:

איתפלגון. פליגי בה ר"א ורבנן:

חטא הנשיא. כלו' אע"פ שחטא הנשיא אפ"ה הגדולה והקדושה במקומה עומדת לפיכך כתיב גבי פרו הקדש:

אין הגדולה במקומה. שהקב"ה מסלק קדושתו אין שם שום גדולה לא לציבור ולא לנשיא:

וחורנא. ואידך:

הלמד והמלמד. הנשיא והעם:

לפיכך יצאו לחוץ. ויתבזו ואפילו חטא אחד מהן אין הגדולה במקומה:

על שם והוציא את הפר וגו'. דכתיב בתרווייהו כך יצאו שניהם ויתבזו ברבים וקרא ל"ק אהדדי כחזקיה:

כל מקום שיש משיח. כהן משוח בשמן המשחה והיינו במקדש הראשון עד ימות יאשיהו:

יש ארון. לכך כתיב פרכת הקדש לומר כל זמן שיהיה כהן משוח בשמן המשחה יהיה הפרכת לפני הקדש שהוא הארון אבל אם אין משוח אין ארון דיאשיהו גנז צלוחית של שמן המשחה וגנז גם הארון ולכך לא כתיב בפר העלם דבר הקדש ללמד שיש זמן שהפרכת אינו לפני הקדש:

ואתיא. הא דחזקי' כי האי דאמר ר"ש בר' ינאי:

אש. שלמעלה שהיה רבוץ כארי ע"ג המזבח במקדש ראשון ורוח הקדש לא היה בנביאים משנת שתים לדריוש ואילך:

וארצה בו ואכבד. כתיב בנבואת חגי בבית שני:

דלמא וכו'. מעשה בר' בא בר זבדי וכו' יצאו לתענית:

ואפשר כן. בתמיה וכי אפשר לעשות כן שישים אדם לבו בידו:

נשוי ליבינן וכו'. נשים לבינו לעיין במה שבכף ידינו מן הגזל והחמס:

נתענו אין כתיב אלא נכנעו. אלמא אין התענית גורם אלא הכנעת הלב:

נתקושש גרמין. נקשט עצמינו קודם שנקשט אחרים:

בגין דאית וכו'. באשר שיש כאן בני אדם שאמרו עלי לשון הרע לפני רבי יוחנן לכן אני מקשט את עצמי שאני נקי בדבר זה:

אלא כל עמא לדינא. יבואו לפני כל העם לדין:

אמרין וכו'. אמרו שהיו שם בשעת הדרשה ר"ח וכו' וקמו ואזלו להם לפי שפגע בכבודם שהיה לו להזמין לדין אותן אנשים לפניהם:

ג' דברים. בהדי הדדי:

כל שעה בתעניתא. בכל תענית דרש דבר זה שאין התענית גורם אלא התשובה:

סוף שתא. כריש שתא כדמפרש בסמוך:

מן עפר וכו'. משל הוא מעפר ואבן של הקיץ נעשה בסתיו טיט כך מתחלת השנה מכינים לסופה:

נפח צפונה. משמנשב רוח צפון והגשמים נעצרים:

יצף לבניך. תגלה בניך הקטנים לחוץ שאף הם יתפללו:

כל שנה שאין מתריעין עליה בראשונה. כגון דאתייליד אונסא ולא תקעו:

סוף שמתריעין עליה בסופה. שע"י צרות צריכין להתענות ולהריע:

כל שאינה חסה על פירות חברתה. להוציא מעשרותיו כראוי:

סוף שהיא מאבדת פירותיה. שהגשמים נעצרין:

ורוב. וע"פ רוב ע"י עיכוב המעשרות היין מחמיץ. ל"א ורוב הגשמים מחמיץ היין:

אית הוה וכו'. היו זקנים בציפורי כשהיתה רביעה ראשונה היו מריחין בעפר וידעו לומר כמה יהיו מימי השנה אם רב או מעט:

אלא יום ענות אדם נפשו. לחוד:

עלה שבר מלמטן. שהבריות שוברים לבם האבן והזונה דרשו איד לשון שבר כמו שמח לאיד לא ינקה:

כפו עורפן לתשובה. וה"ק כמו שעורפין למטר ע"י תשובה כך יהיה לקחי עורפן או ללקחי והוא תורתי יהיו עורפין כך שאין התורה מתקיימת אלא במי שממית עצמו עליה:

ר"ב עבד י"ג. תעניות כמו ששנינו במתניתין ולא ירדו הגשמים ובסוף תעניתם בא הארבה והשחית את יתר הפליטה:

עאל. נכנס ודרש לפניהם אחינו ראו מה שאנחנו עושין אין זה כמו שהנביא מוכיח לישראל:

ומבקשים טובה. בתמיה:

עבדוהו עביא. עשו את הרעה מעשה עבות וכקליעה של חטאים:

ומן וכו'. ומאן מתיר להקליעה הלא טובם כחדק הטובים שבהם הוא כקוצים:

ישרה דבהון. האיש ישר שבהם הוא כברקונים:

ה"ג מן גו דאינון בייבין ובכון. מתוך שהן מיבבין ובוכין הם נענין:

ובכון. והיה גם הציבור בוכה מתוך תוכחתו של רבי ברכיה ונענו גם הם וירדו גשמים:

של רמיות. שעשו רמיות בתשובתם כדי שירוחמו:

סייחים. חמורים וסוסים קטנים:

והוו אילין וכו'. והיו אלו העגלים צועקים מבפנים ואלו הפרות צועקים מבחוץ שיותר ממה רוצה לינק וכו':

אמרין. לשמים אם אין את מרחם לית אנן מרחמין על אלו:

בערביא. עושין כן ביום התענית:

מהו בחזקה. דמשמע בכח וניצוח:

חציפא נצח לכשירא. חציף מנצח לעניו וכשר כל שכן כלפי שמיא מהני:

כ"ש לטובתו של עולם. מי שהוא מבקש טובתו של עולם שיהא מנוצח מן הבריות בתשובתן:

מה שהיה בכף ידיהם החזירו. אבל מה שהיה מכוסה מן העיני' לא החזירו:

אין אתם קורעין בגדיכם. כדרך האבל שחייב בקריעה:

אלא על ה' אלקיכם. תבטחו ואליו תשובו ואין אתם צריכין לכלום וא"ת מרוב המרד שמרדנו בו אי אפשר שישמע לנו לכך אמר כי רחום וגו':

מאריך רוחו עם הצדיקים. להראות להם פנים שוחקות וכן לרשעים מאריך מלהראות לו פנים זועפות:

התחיל לגבות. כשהאריך לו ולא שב בתשובה מאריך רוחיה וגובה אחת לאחת ולא הכל ביחד אולי ישוב מתוך צרה והיינו אריכת ב' כעסים:

וותרן. לעבור על כל פשעים:

יתוותרון בני מעוי. יותרו קשרי בני מעיו ויצאו בתחלואים:

מאריך רוחיה. כעסו אולי ישוב:

וגביה דידיה. כשאינו שב:

רחיק רגיז. שהרחיק הדברים הנצרכים להרוגז:

ה"ג לגיונות קשים:

ה"ג עד דו פותח עד דו טריק. וה"פ עד שהוא פותח אוצרו ועד שהוא נועל כל אוצר ואוצר האדם שב ורחמי ה' מתקרבים:

יוצא לו ממדה למדה. דאל"כ מהיכן יוצא הלא מלא כל הארץ כבודו:

לעשות טובה. אינו חוזר אע"פ שיחטאו אח"כ אבל אם אמר לעשות רעה חוזר אם יחזרו בתשובה לפניו:

לא איש הוא ויכזב. בתמיה וכי לא איש עשה דבריו של אל שחוזר בהן וזה אחת משבחותיו של המקום ב"ה:

בן אדם אני. צדיק וכשר:

סופו לתהות בו. סוף שיתחרט כשינסה אותו:

שאני עולה לשמים. כדור הפלגה שאמר נעלה ונבקיענה:

ולא יקימנה. בניינים שאני עושה לעלות עליו לא יהיה להן תקומה כמעשה דדור ההפלגה:

אין תענית עכשיו. לפי שאין הנשיא עמנו כדאמר לעיל ישריש פרקין:

הלכה ב

מתני' ורגיל. כולא מתניתין מפורשת בגמרא:

גמ' ושפל ברך. עניו:

ה"ג ונוח לתשחורת. לעבודת המלך מלכו של עולם כ"פ הערוך ל"א לאדם בחור ששערותיו שחורות:

ויש לו בית ושדה. שמכוין לבו בתפלתו על הגשמי':

ופריך תנינן וביתו ריקן. ואת אמרת שיהיה לו בית ושדה א"כ אין זה ביתו ריקן ולא משני מידי אלא תרי תנאי נינהו:

אם אין להן. מי שיש בו כל המדות הללו:

ולמה י"ח ברכות מתפללין בכל יום דאע"ג דתפלה מן התורה נוסח התפלה חכמים תקנוהו וטעמא בעי:

למה רגשו. אינו מן המניין דאשרי ולמה רגשו חדא פרשתא נינהו:

צריך תענית. והיינו יענך ה' ביום צרה א"נ יענך לשון תענית:

רמז לת"ח. שצריך אדם לילך אצל ת"ח שיבקש עליו בעת צרתו לכך כתיב יענך ה' ביום צרה שהיה דוד מתפלל על אחרים:

צריך לשוח בכולן. עד שיתפקקו כל חליות שבשדרה:

חליות. קשרים:

אם יאמר לך אדם י"ז. ברכות הן שקבעו ובמזמור שמונה עשרה אזכרות הן:

ה"ג של טועין כבר קבעו קודם יבנה. וה"פ אנשי כנסת הגדולה כבר קבעו ברכת הטועין אלא ששכחו וחזרו ויסדוהו ביבנה נמצא שי"ח קבעו סמיד:

והא כתיב אל הכבוד הרעים. וא"כ היה להן לקבוע י"ט ברכות:

במכניע זדים. היא ברכת טועין וכן נוסח תפלתינו:

של דוד. ברכת צמח דוד כולל בברכת בונה ירושלים ואנן מחלקינן את צמח דוד מבונה ירושלים הרי י"ט:

אית לך מספקה. יש לך די סיפוקך לכל השמות שבמזמור:

כנגד י"ח פעמים שאבות וכו'. שתפלות כנגד אבות תקנום:

לית הוא מינון. לפי שלא נאמר אלא בחלום וגם שם לא נזכר אלא אברהם ויצחק:

כנגד י"ח ציווין וכו'. שתפלות כנגד תמידין תקנום:

מניין. כלומר כנגד מי תקנום:

כנגד ז' קולות. שרומזים על ז' ימי השבוע:

ה' ידין. ור"ה יום הדין:

שכתוב בפ' שלמה. כדי שיענה וכן אנו מבקשים שיענה ה' אותנו בגשמים:

מעין המאורע. תפילת תענית:

בין גואל לרופא. דכיון דת"צ הוא אף היחיד אומרה דיחידים בת"צ כציבור נינהו:

ה"ג ר' ינאי בשם ר' ישמעאל בשם בית ר' ינאי אומר בשומע תפילה ר' יונה בשם רב אפילו יחיד שגזר וכו'. וה"פ ר' ינאי פליג אר"ז וסובר דיחיד אפי' בתענית ציבור אינו מזכירו אלא בשומע תפילה ור' יונה ס"ל דאפילו בתענית יחיד קובע ברכה לעצמו:

בלילי שבת וביומו. כשם שאין חילוק בתפילת לילי שבת ליומו כך בתענית אין חלוק הלילה מיום וערבית שחרית ומנחה אומר עננו:

ואנא דלא בדקית וכו'. כלומר הייתי מסופק הלכה כמאן אי כר' ירמיה שאומרו בין גואל לרופא אי כרבי ינאי שאומרו בשומע תפילה:

סלקית לסידרא. נכנסתי לבית המדרש מקום שמסדרים שם הלכות:

אפי' יחיד וכו' צריך להזכיר מעין המאורע. כמו הציבור ומדקאמר אפילו יחיד משמע שאף הוא קובע ברכה לעצמו כמו הציבור:

ובמוצאי שבת. נמי אינו מתפלל אלא שמונה עשרה ולאפוקי מדרבי עקיבא דאמר ברכה רביעית לעצמה וה"ל י"ט:

ובמוצאי יום הכיפורים. לאפוקי מהא דתניא ובמוצאי יום הכיפורי' מתפלל מעין י"ח מפני טורח התענית קמשמע לן כר"ח ב"ג דמתפלל שמונה עשרה:

ובמוצאי תענית ציבור. דסלקא דעתך אמינא כיון דאז עיקר כובד התענית יוסיפו בתחנונים קמ"ל דלא שמע מינהי שאין היחיד קובע ברכה לעצמו בתעניתו דהא אפי' בתענית ציבור אינו אומר כל שכן בתענית יחיד ועוד דא"כ הל"ל סתם ובמוצאי תענית דהא בתענית יחיד נמי שייך הך דינא:

הווי איתותבת וכו'. הרי דאיתותב אף הא דאמר רבי ירמיה דיחיד בתענית ציבור אומרה בין גואל לרופא דאם כן היה להן לאומרה אף במוצאי תענית ציבור כי היכא דאומרים ביום דהא לציבור דמיין:

ואדיין את לזו. ועדיין אתה צריך לשאול דין זה:

לבא. להבא:

אומרו בעבודה. ברצה שאף היא תפלה על העתיד שתחזור למקומה:

ה"ג איזו היא מעין י"ח. אמתני' דפרק תפלת השחר קאי ואגב גררא מייתי לה הכא:

סוף כל ברכה וברכה. אומר בקוצר ומברך על כל אחת:

ראש כל ברכה. דהיינו שבע מעין י"ח ואומר ג' ראשונות וג' אחרונות ובברכה אמצעית כולל האמצעית כולן וחותם שומע תפילה:

א"ל הביננו. היינו חונן הדעת וכן מכולם ראש ברכה:

והתועים. העוברים על דבריך עליך לשפוט אותם כנגד צדקה ומשפט. ל"א והתועים במשפט עליך להשיבם ללמדם לשפוט כדבריך:

הלכה ג

מתני' זכרונות ושופרו'. כל הפסוקים שאומרים בראש השנה:

ואומר חותמיהן. אחר זכרונות חתימת זכרונות ואחר שופרות חתימת שופרות וכן אחר כולם כדמפרש ואזיל:

גמ' כל הברכה אחר חיתומיהן. עיקר ברכה היא החתימה ומה שמבקש או מתפלל או ברכת הודאה צריך שיהא מוזכר בחתימה:

ואין אומר אחר ברכה פסוק. דא"כ היה הברכה על שם הפסוק או יסברו שהפסוק הוא ענין בפני עצמו ואין הברכה ניכרת:

מכיון. דהוא תני כבר בברייתא כל הברכות אחר חיתומיהן ממילא ידעינן שלא יאמר פסוק אחר הברכה דאם כן אין החתימה ניכרת:

הכי גרסינן חכים הוא הדין טלייא. כ"ה בברכות פ"ק וה"פ חכם הוא האי ינוקא דודאי לפי שיטתו יפה הקשה אבל אינו כן:

דהוא סבור. סתמא דש"ס קאמר דר' יוסה סבור דאחר חיתומיהן והיינו שצריך שתהא החתימה בלי טעות ואפי' הפתיחה בטעות יצא כגון שהיה עומד בשחרית ופתח בשל ערבית וחתם בשל שחרית יצא:

מעין חותמותיהן. צריך לומר סמוך לחתימה מעין החתימה והיינו דתני אחר חותמותיהן ופליג אסתמא דש"ס:

אין בו משום ברכה פסוק. איירי שאומר החתימה בשלמות ובהפסק ביניהם אומרים פסוק זה והרבה פירושים נאמרו בסוגיא זו וזהו הנ"ל לפום פשטא דסוגיין:

הלכה ד

מתני' על הראשונה. בגואל ישראל הוא מתחיל להאריך ואע"פ שאינה ממנין השש קורא אותה ראשונה לפי שבה מתחיל להוסיף ולהאריך:

גמ' ופריך ולא יצחק נגאל. לפי שאומרים סמוך לחתימתה מי שענה אברהם בהר המוריה והיינו על הצלתו של יצחק א"כ היה ראוי לחתום בה גואל יצחק ולא גואל ישראל:

ומשני מכיון שנגאל יצחק כאילו נגאלו כל ישראל. והוה שפיר סמוך לחתימה מעין החתימה:

תוכן העניינים

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי תענית

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה