קרבן העדה על תלמוד ירושלמי תענית· רבי דוד פרנקל
פרק א
הלכה א
מתני' מאימתי מזכירין גבורות הגשמים. שאומר משיב הרוח ומוריד הגשם ולפי שהגשמי' אחת מגבורותיו של הקב"ה דכתיב עושה גדולות ואין חקר הנותן מטר על פני הארץ משום הכי קרי ליה גבורות הגשמים:
י"ט אחרון של חג. אבל כל שבעת ימי החג לא לפי שהן סימן קללה בחג משל לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושופך לו קיתון על פניו כלומר אי אפשי בשמושך:
א"כ. אתה אומר מזכירין אע"פ שאין שואלין הואיל ומשמע בעונתו אפילו בקיץ יזכירו מה אתה נותן סימן מי"ט הראשון:
גמ' ע"י שד' מינין הללו. שבלולב:
גדילין על המים. כלומר אי אפשר להם לגדל בלא מים:
לפיכך הן באין. למליצין על המים הלכך ראוי להזכיר גבורת הגשמים בעת נטילתם:
בשעה שהעבד משמש את רבו כל צרכו הוא תובע צרכיו ממנו. כך בי"ט הראשון של חג שנוטלין הלולב שהוא להראות שיצאו זכאין בדין כדאיתא במדרש וכבר עשו כל צרכיו בי' ימי התשובה וביה"כ אז מבקשין על המים:
והלא משעה וכו'. א"כ מיד לאחר יה"כ היה ראוי להזכיר א"נ כשרוח רבו נוחה הימנו הוא תובע כל צרכו וכאן אע"פ שנוטלין הלולב מ"מ אין אנו יודעין שרוחו נוחה הימנו ועוד הרי התפלה סותרת הטעם דבירידת הגשמים בחג נראה שאין רוח רבו נוח הימנו ואיך ימלא שאלתו:
סמוך לפרסו. שצריך לו ולא מקמי הכי ימים רבים וכיון שאינו צריך להן אלא ברביעה והיינו בג' במרחשון אין להתפלל אלא בי"ט האחרון הסמוך לו ולא קודם:
משעת נטילת לולב. והיינו מי"ט הראשון של חג:
משעת הניחו. קס"ד מיום שמברכין בו באחרונה דהיינו בשביעי:
ופריך על דעתיה וכו'. לשיטתו של זה התנא בברייתא בשלמא ר"א ניחא כי היכא דסובר בברייתא סובר במתניתין אלא דר"י אדר"י קשיא דבמתניתין קאמר מי"ט האחרון של חג ובברייתא קאמר מיום שביעי של חג:
קדמייתא. היינו מתניתין:
ומשני שכל היום כשר ללולב. א"כ משעת הניחו נמי אינו אלא בי"ט האחרון של חג:
ופריך ויזכיר מבערב. בלילי י"ט אחרון של חג שאז כבר הניחו ללולב ואין הגשמים סימן קללה:
ומשני לית כל עמא תמן. אין כל העם מצויין בערב בבית הכנסת נמצא זה מזכיר וזה אינו מזכיר ויהו אגודות אגודות:
ופריך ויזכיר בשחרית. של י"ט האחרון:
ומשני אף הוא סבור וכו'. אם היו מזכירין בתפלת שחרית זה שלא היה אתמול בערב בבית הכנסת יסבור שהם הזכירו מבערב ולשנה הבאה יזכיר מבערב ונמצא הוא משנה מטבע תפילתו מתפילת הציבור וה"ל אגודות:
מכיון וכו'. מתוך שהוא רואה שהציבור אינן מזכירין בשחרית אלא בתפילת מוסף יודע הוא שבודאי לא הזכירו מבערב:
הכין הוי וכו'. כך היה רבי יונה אביך מקשי בה כאשר הקשיתי לך שר' מנא הוה בריה דרבי יונה:
אסור ליחיד וכו'. אהא דפריך ויזכיר בשחרית קמשני רבי חגי דאי אפשר שאין ליחיד להזכיר עד שיזכיר הש"ץ תחלה קודם התפילה בקול רם משיב הרוח ומוריד הגשם ובשחרית אסור לעשות כן שהרי אסור להפסיק בין גאולה לתפילה:
בשליח ציבור הדבר תלוי. שהוא חייב להזכיר אבל אין היחיד צריך להזכיר כלל אם אינו רוצה:
מה ופליג. מי פליג ר' סימון עליך דסובר שעיקר הזכרה בש"ץ תלוי וא"כ הדרא קושיא לדוכתא. ויזכיר משחרית שהרי אפשר שש"ץ יזכיר בתפלתו:
דא דאת אמר. הא דא"ר סימון:
בטל. לומר בימות החמה משיב הרוח ומוריד הטל אין חיוב ליחיד להזכיר:
בגשם. דחובה הוא על היחיד להזכיר ואסור להזכיר קודם שיזכיר הש"ץ:
קמון לצלותא. הבא לבה"כ ועמדו העם להתפלל מוסף אע"פ שלא שמע שאמר ש"ץ משיב הרוח ומוריד הגשם מזכיר כיון שמתפלל עם הציבור והם כבר שמעו מהש"ץ:
כך ירידת גשמים חיים לעולם. לכך קבעוהו להזכיר הגשמים בתחיית המתים:
כשחר נכון מוצאו. וסמיך ליה יבוא כגשם לנו הרי שתחיית המתים וירידת הגשמים הוקשו להדדי:
נשמע לו. נתקבלו דבריו והסכים ה' על ידו שלא היה לא טל ולא מטר:
וחורנה. כמו ואידך:
מן הדין קרייא. מן האי קרא שמעינן דעל הטל לא נשמע לו:
ואתנה מטר. ואילו טל לא קאמר ש"מ טל לא מיעצר:
איכן הותר נדרו של טל. הא לא כתיב אלא ואתנה מטר:
אדרעיא. שם מקום:
נדר שהותר מכללו. כלומר שהותר מקצתו הותר כולו וה"נ כיון שהתיר לו הקב"ה שבועת המטר ממילא הותר לו שבועת הטל:
אית דבעי מימר. כמו איכא דאמרי:
בבנה של צרפית. הותר לו נדר הטל וכדמסיק:
נפצע בנו. של הגנב:
כך אמר הקב"ה לאליהו. אתה לקחת בחזקה הטל והמטר בשבועתך שהיו תחת ידו:
וארעא תפקידה תפלט. הארץ תפלט ותוציא המתים המופקדים בתוכה:
וכתיב תמן. לעיל מיניה כתיב לך טל ילדותך וכתיב בתריה נשבע ה' וגו' ודרשינן נשבע אף אטל:
בדייתיקי. נוטריקון דא תהא למיקם והיינו צואת שכיב מרע דבאמיר' בעלמא קני ואינה צריכה קנין וזהו שאמר יצחק ואברככה לפני מותי וברכו לאבינו יעקב בטל ויתן לך האלהים מטל השמים לפיכך אינו פוסק לעולם:
ה"ג לידי עבירות ומעשי' רעים והגשמים נעצרים:
אשר לא יקוה לאיש. היינו לתפילת איש דאל"כ פשיטא שאין דבר ביד איש לעשותו:
היה עומד. בימות הגשמים:
והזכיר של טל. שאמר ומוריד הטל ולא אמר ומוריד הגשם:
מחזירין אותו. קס"ד לפי שלא הזכיר טל:
לא חייבו חכמים להזכיר. דלימא בימות החמה משיב הרוח ומוריד הטל לפי שאינן נעצרין לעולם:
ומשני לא דמי האי דמצלי ומיקל. מאן דמתפלל ומקלל שהגשמים סימן קללה הן בימות החמה לפיכך מחזירין אותו:
להאי דלא מצלי ולא מיקל. שאינו מתפלל ואינו מזכיר טל ואינו מקלל ג"כ בהזכרת הגשם הלכך אין מחזירין אותו:
אם לא שאל. גשמים בברכת השנים:
ומשני ההוא דלא אדכר לא טל ולא מטר. הלכך מחזירין אותו אבל אם הזכיר טל אע"פ שלא הזכיר מטר אין מחזירין אותו מיהו בשאלה אע"פ ששאל טל אם לא שאל מטר מחזירין אותו:
שהיא מדוחק. לצורך השעה שצריכין לגשמים די שיאמר בשומע תפילה:
אזכרה שהיא מריוח. שאינה אלא שבח לא כ"ש שדי שיאמר בשומע תפילה וא"צ להחזיר:
בשלא אמרו בשומע תפילה. הוא דמחזירין אותו ובברייתא נקט ברכת השנים ותחיית המתים לאו דוקא אלא ה"ה שלא אמרן בשומע תפלה:
איכן הוא חוזר. אם לא אדכר עד לאחר שהתחיל רצה מהיכן הוא חוזר משומע תפלה או מן ברכת השנים או מראש:
ייבא כין. אתיא כי האי:
בר"ח. אם שכח יעלה ויבא:
לעבודה. לרצה דכל ג' ברכות אחרונות חשובות כברכה אחת:
וכא. והכא גבי שאלה נמי הדין כן:
בנינוה וכו'. אנשי נינוה היו צריכין להתענות על הגשמים אחר הפסח:
אתון ושאלון לר'. אם מותרין להתענות עליהן:
לכו ועשו. תענית ובלבד מטבע שתקנו חכמים בתפלה:
היכן הוא אומרה. אנשי נינוה היכן יאמרו תפילת הגשמים:
וא"ל ר' לכו ועשו ובלבד שלא תשנו וכו'. נמצא דאף בימות הגשמי' לפעמים אומרה בשומע תפלה ה"ל כמשנה מטבע של תפלה של ימות החמה:
על דעתיה דר"י. לשיטת ר"י א"כ היכן הן אומרים בקשה על הגשמים:
ומשני בשש. ברכות שמוסיפין ביום התענית כדתנן לקמן פ"ב:
עד כדון. כלומר הניחא ציבור יכול לאומרה בשש:
יחיד. בתפלתו בלחש שאינו מתפלל אלא י"ח ברכות היכן אומרה:
ואלו. בקשת הגשמים צרכיו הם ואומרה בשומע תפלה ואין זה משנה ממטבע של תפילה שהוא אומר בה מה שירצה בכל השנה ואין ניכר השינוי:
נתפלל ואינו יודע מה הזכיר. כגון בימות החמה ואינו יודע אם הזכיר גשם או איפכא:
מה שהוא למוד הזכיר. ומסתמא הזכיר גשם ולא טל כמו שהוא למוד בימות הגשמים ומחזירין אותו:
ה"ג מזכיר במוסף ואינו מזכיר במנחה וערבית ושחרית ומזכיר במוסף וכ"ה בבבלי. וה"פ מזכיר במוסף של שמיני ספק שביעי דשמא י"ט האחרון הוא ופוסק במנחה שמא שביעי חול הוא ואין בו הזכרה עד למחר ופוסק נמי בערבית ושחרית של תשיעי ספק שמיני:
אלא עד ששים בתקופה. שואלין לפי שהוא מקום נמוך ואין צריכין למטר כל כך:
הכי גרסינן בד"א בא"י אבל בח"ל הכל לפי הזמן וכו'. וה"פ כי תנן מתניתין דוקא בארץ ישראל אבל בח"ל לפי הזמן הצריך להם שואלין הגשמים:
בעונתן חביבין הגשמים כתחיית המתים:
ולא דמייא. והא לא דמיין תחיית המתים לגשמים:
בעי בר נש וכו'. וכי רוצה האדם שיחיו המתים בכל שעה דבפעם אחד סגי ואילו גשמים צריכין להם בני אדם כל שעה וחביבין להן יותר א"נ חפץ האדם בכל שעה שיחיו המתים משא"כ הגשמים אינן חביבין אלא בעונתן:
מחלפא שיטתיה דר' אליעזר. קשיא דר"ל אדר"ל ודר"י אדר"י:
בשובה ונחת. דריש בשובה לשון תשובה:
אינן נגאלין לעולם. בתמיה והא איכא קץ וכדמייתי בסמוך:
ועת צרה היא ליעקב. ויעשו תשובה ומזה יושעו לקץ האמיתי:
ולא בכסף תגאלו. ולא בתשובה דריש כסף מלשון בושה והעובר עבירה ומתבייש בה זו היא תשובה מעלייתא:
תשובה. ולא בכסף תגאלו אלא בתשובה וכסף היינו הצדיקים וה"ק ולא בזכות הצדיקים שבדור תגאלו אלא כל אחד בזכות עצמו על ידי התשובה:
צרור הכסף לקח בידו. קאי על הצדיקים כדדריש בפרק חלק:
בעתה אחישנה. אפי' בלא תשובה:
תשובה. ודריש בעתה כמו ועתה ישראל וגומר דכל הפרשה איירי בתשובה:
אם זכיתם אחישנה. בא לתרץ אע"ג דאחישנה משמע בלא שום עיכוב לכך קאמר דאחישנה קאי אאם זכיתם ואם לאו בתשובה דוקא:
כי למועד מועדים וגו'. אלמא יש קץ בדבר:
וככלות נפץ יד עם קדש. כשתכלה הניפוץ שהיה בכח לעם קדש שלא יהיה בהם עוד כח לסבול הניפוץ אז יבא משיחנו כדכתיב כי אזלת יד וגו':
איסתלק ר"א. והודה לדברי ר"י דאפילו בלא תשובה נגאלין לעת קץ:
הדא דכתיב ויהי בימים הרבים ההם. היינו שהגיע עת הקץ דמשנולד יצחק התחילו הת' שנה של ועבדום וגו':
ה"ג מתוך צרה ויאנחו בני ישראל מן העבודה מתוך צווחה וישמע אלהים את נאקתם מתוך זכות אבות ויזכור אלהים את בריתו וירא אלהים את בני ישראל מתוך תשובה וידע אלהים. שעיקר התשובה עזיבת החטא ושיתחרט בלבבו על מה שעבר ואין זה אלא בידיעת הבורא כי הוא יראה ללבב:
ה"ג וכן הוא אומר בצר לך מתוך צרה ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים מתוך הקץ ושבת מתוך תשובה וכו'. וה"פ אף לעתיד אינן נגאלין אלא מתוך אלו ה' דברים שבהן היתה גאולת מצרים וכולן רמוזין בהך קרא:
וינחם כרוב חסדיו מתוך תשובה. שהיא החסד הגדול שעשה אלהינו עמנו שהרי התורה אמרה נפש החוטאת תמות אלא שהקב"ה רב חסד הוא ומקבל התשובה תמורת הנפש:
הוה איחטא בלשניה. היה מגמגם בלשונו:
תהי בך. התחרט בעבירות שעשית בלשונך:
ולעי באוריית'. והוי עסוק בתורה:
מרפא לשון עץ חיים. רפואה לחטא לשון עץ חיים היא התורה שנקראת עץ חיים כדכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה:
אלי קורא. ישראל מתוך הצרות מפני גזרות שעיר:
אלי. כלומר אלהי מהיכן יבא לעתיד משעיר כדכתיב מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה:
גלת השכינה עמהן. מפני חבתן:
הנגלה נגליתי. ה"א דהנגלה ה"א דתימא אלא שהתמיה מתקיימת ויש הרבה פסוקים כיוצא בו:
גלו למדי. שמבבל יצאו למדי שדריוש המדי קיבל מלכות מבלשצר:
ועוררתי בניך ציון. וכתיב בסיפא וה' עליהם יראה:
מה טעמא אלי קורא משעיר. מפרש אלי כמו זה אלי ואנוהו. ל"א שהנביא קורא שיענהו משעיר שמע מינה דהתם קאי:
מה יוצא לנו. אם יגאלנו מיד:
אמרו לו שומר מה מילל. פירש מה דיבר:
אמרו לו וגם לילה. בתמיה חס ושלום שאחר הגלות יהיה עוד גלות:
אימת. מתי יהיה קץ הפלאות:
אימתי דאתון בעיי. מתי שאתם רוצים גם הוא רוצה:
אמרו לו מי מעכב. אנחנו רוצים מיד בגאולה שלימה:
אמרו לו תשובה. מעכבת כדכתיב שובו אתיו:
היום אם בקולו תשמעו. רישא דקרא כי הוא אלהינו ואנחנו עמו וצאן מרעיתו והיינו שאם אפילו היום לבד בקולו תשמעו:
אכלוהו היום. גזרה שוה יליף מהכא דהיום אם בקולו תשמעו היינו יום השבת:
בשובה ונייח. היינו בזכות מנוחה תושעון:
הלכה ב
מתני' אין שואלין את הגשמים. היינו אין מזכירין את הגשמים:
אלא סמוך לגשמים. היינו יום ח' של חג דמחג ואילך זמן גשמים היא ומסתמא כרבי יהושע:
האחרון. המתפלל תפלת מוסף מזכיר מוריד הגשם:
והראשון. המתפלל תפלת שחרית אינו מזכיר גשם אלא טל:
גמ' הלכה כרבי יודה שאמר משום רבי יודה בן בתירה. היינו סיפא דאינו פוסק עד שיצא פסח וכדמסיק דהך ריב"ב אמרה:
כדי שיצאו המועדות בטל. לפיכך פוסקין בי"ט ראשון של פסח מלשאול אלא אומר משיב הרוח ומוריד הטל וכן בחג כל ימי החג אומרים ומוריד הטל חוץ מי"ט האחרון של חג שאומרים ומוריד הגשם:
מחלפא שיטתיה דר"י. כלומר קשיא דר"י אדר"י:
תמן. ברישא הוא אומר דביום טוב הראשון של פסח הוא פוסק והכא בסיפא קאמר רבי יהודה ששואלין עד שיצא פסח:
ומשני חדא בשם גרמיה. אחד אמר בשם עצמו ואחד משמיה דרבו דהוא ריב"ב:
הא הדא אמרה. הרי זאת אומרת דרישא אמרה בשם עצמו וסיפא בשם ריב"ב:
בעון קומוי. הקשו לפני רבי יוחנן מאי קשיא דר"י אדר"י דלמא רישא להזכיר אינו מזכיר אלא עד י"ט ראשון של פסח:
כאן לשאלה. סיפא איירי לענין שאלה ושואל והולך עד שיעבור פסח:
הלכה לכ"ע כל אימת שמזכירין שואלין:
נהיר את. זכור אתה כשהיינו עומדין לפני חנותו של ר"ה דודך ושאלנו ליה ואמר גם לדידי קמיבעיא לי:
ובסופה. ולבסוף אתה צעקת עמו דרך פלפול:
מציית. כמו צייץ:
ואמר. ל"ש בין הזכרה לשאלה דבמקום שמזכירין שואלין:
בכנישתא דבולי. בבית הכנסת של עיר בולי:
בשעת המקדש שאני. דאיכא עולי רגלים לא היו שואלין עד ג' במרחשון אבל בזמן הזה הלכה במקום שמזכירין שואלין:
תבואה עושה. פירש תבואה גדילה לששה חדשים:
לחדשיו יבכר. האילן יוציא פירותיו לשני חדשים וכיון דמי"ב חדשים נעשו ב' חדשים ה"ה מה שנעשה בתבואה בעה"ז בששה חדשים נעשה לעתיד בחדש אחד:
שהתבואה עשתה בימי יואל לט"ו יום. א"כ אילנות לשלשים יום כפל מהתבואה:
בראשון. היינו בר"ח ניסן ירדו הגשמים וכתיב בני ציון גילו ושמחו בה' אלהיכם היינו הקרבת העומר:
ומשני בכל חדש וחדש יהא מבכר. האילן ולחדשיו היינו חדשים דעלמא:
הלכה ג
מתני' בג' במרחשון שואלין וכו'. דזמן רביעה ראשונה בג' במרחשון וכר"מ וכדמפרש בגמרא:
האחרון שבישראל. שעלו לרגל וחוזרין לבתיהם שלא יפסיקום הגשמים:
גמ' מתני'. ת"ק דמתניתין היינו ר"מ:
הבכירה. הראשונה דג' זמנים יש בגשמים:
בג'. במרחשון:
והאפילה. האחרונה:
אלא בר"ח כסליו. ש"מ שאז הוא זמן רביעה אחרונה:
הכל מודים בי"ז. שהוא זמן רביעה:
כימה. כוכב ששמו כימה:
מ"ט. כלומר מנ"ל:
ביום הזה וגו'. והיינו יום י"ז במרחשון כמפורש בקרא:
ולמה לא אמר. סתם הלכה כר"מ:
ומשני אית תניי. איכא תנא דמחליף דר"מ לדר"י לכך הוצרך לומר בפי' דהלכה כמ"ד בג' במרחשון שואלין את הגשמי':
ויהא אדם צריך לברך. דתנן בברכות פרק הרואה על הגשמים הוא אומר הטוב והמטיב:
בתחילה. שעדיין לא ירדו גשמי':