קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שקלים· רבי דוד פרנקל
פרק א · הלכה ד
מתני' קיני זבין וזבות. תורים ובני יונה שזבין וזבות מביאין ובכותים איירי אבל בעכו"ם אין זבין וזבות:
כל שהוא נידר ונידב מקבלין מידן. דכתיב איש איש לרבות עכו"ם שנודרים נדרים ונדבות כישראל:
וכן מפורש על ידי עזרא. כשרצו הכותים לסייען ושלחו להם נבנה עמכם כי ככם נדרוש לאלקיכם השיבו להם לא לכם ולנו לבנות בית בשותפות לאלקינו ולכם אין חלק צדקה וזכרון בירושלים:
קולבון. כלומר דבר קל ומועט שמוסיפים על מחצית השקל כשרוצין ליקח מן השלחני ב' חצאי שקלים בעד שקל שלם:
השוקל ע"י אשה וכו' פטור. כגון שהלוה להם דכיון דפטורין הן לא מחייבו בקלבון ואי לא הלוה להם אלא שפורע בשבילם אפי' שוקל בשביל בר חיובא פטור מן הקלבון כדלקמן:
ואם שקל על ידו וע"י חבירו. בשהלוהו איירי ושוקל שקל שלם מחצית השקל בשבילו ומחצית השקל שמלוה לחבירו חייב קולבון אחד דסבר הנותן מחצית השקל הקצוב בתורה פטור מן הקלבון וב' ששקלו שקל שלם אין נותנין אלא קלבון אחד:
רבי מאיר אומר שני קלבונות. דסובר ר"מ השוקל מחצית השקל חייב בקלבון הלכך שנים ששקלו שקל שלם חייב ב' קלבונות:
הנותן סלע. דהיינו שקל שלם לשלחני של הקדש ונוטל ממנו מחציתו ושקל האמור כאן היינו מחצית השקל:
נותן ב' קלבונות. מפרש בגמ':
גמ' הא לתבוע אין תובעין. מדקתני אם שקלו מקבלין מידן משמע אם שקלו מעצמן מקבלין אבל אין תובעין מהן וקשיא הכא אמרינן שאין תובעין וברישא תנן אין ממשכנין נשים ועבדים וקטנים דמשמע אבל תובעין מיהת:
כאן. רישא איירי בקטן שהביא שתי שערות ותובעין וסיפא בקטן שלא הביא שתי שערות דאפי' תובעין נמי לא:
תיפתר. תפרש דמתני' אתיא כמ"ד דכותי כעכו"ם לפיכך אין מקבלין ממנו:
דאיתפלגון. דפליגי:
מתני' בעכו"ם. דוקא הוא דאין מקבלין מידן אבל מכותיים מקבלין:
ותני כן. ותניא נמי הכי:
אדם. כי יקריב מכם קרבן ודרשינן אדם לרבות את הגרים וקשיא למה לי קרא תיפוק ליה דלא גרע מעכו"ם דאיתרבו מאיש איש שנודרים נדרים ונדבות אלא לאשמועינן דהא דכתיב מכם למעט מומרים דוקא מומרים מישראל אבל מגרים אפי' ממומרים מקבלין והכי קאמר מכם בכם חילקתי אבל בגרים לא ואי לא כתיב אדם ה"א בכם חילקתי ולא באומות כדאיתא פרק קמא דחולין והשתא מכותים אף על פי שחזרו לסורם מקבלין מהן. וא"ת הא אדם גבי נדבה כתיב וע"כ לומר דשקלים לנדבה דמיין אם כן למה אין מקבלין מעכו"ם דהא כתיב איש איש י"ל דכתיב גבייהו דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה:
ופריך מתני' פליגא וכו'. כלומר סיפא דמתני' קשיא לר"א:
וכי יש קיני זבים בעכו"ם. הא בני ישראל כתיבי בפרשה אלא ודאי דסיפא בכותים שהיו גרים וכיון שחזרו לסורם קא משמע לן דאין מקבלין מהן וקשיא רישא בעכו"ם וסיפא בכותים:
ומשני והא כיני. כלומר יהי כן רישא בעכו"ם וסיפא בכותים:
בתחלה. בתחלת הבנין אין מקבלין מהן שום דבר דשמא לרפיון המלאכה מתכוונים:
ובסוף. לחזק את בדקיו:
ה"ג מקבלין מהן דבר שאינו מסויים ואין מקבלין מהם דבר מסוים. וה"פ דבר שאינו מסויים כגון מים ומלח ודבר מסויים דבר שנראה בעין אין מקבלין מהן דגנאי הוא ועוד שמתפארים בו:
הקדש נדבה לבדק הבית. ולא מפליג בין תחלה לסוף ובין דבר מסויים לשאינו מסויים:
ה"ג ובלבד דבר מסוים. וה"פ ברייתא איירי דוקא בדבר מסויים:
מתני'. דפ"ק דערכין קשיא על רשב"ל:
הכל שוין וכו'. ברישא תנן עכו"ם רמ"א נערך אבל לא מעריך רי"א מעריך אבל לא נערך זה וזה מודים שנודרין ונידרין ונודרין היינו דמי פלוני עלי ונידרין דמי עצמו עלי או שאמרו אחרים דמי פלוני עלי והכל לבדק הבית שמעינן דמקבלין מהן:
ומשני פתר לה. הא דנודרין ונידרין היינו עולות אבל לבדק הבית לא:
ופריך הניחא נודרין. איכא לאוקמי בעולה אלא נידרין ליכא למימר בעולה דאם הישראל מדירו שיתן עולה מי ישמע לו העכו"ם:
ומשני לא בשאמר הישראל וכו'. וה"ז כאלו הישראל מדירו שהרי ע"י נדר. הישראל הוא מתחייב:
ופריך ואינו מביא. העכו"ם עם העולה נסכים בתמי' וכיון שצריך להביא נסכים אי אפשר שלא יהי' מותר ותנן לקמן מותר הנסכים לכלי שרת:
ומשני נמצא מביא דבר מסויים. כלומ' וליטעמך הא אף לר' יוחנן קשיא הרי מביא דבר מסויים דכלי שרת דבר מסויים הן:
התיב ר"י בר' בון. לתרוצי לרבי יוחנן:
וערכין לא לבדק הבית אינון. בתמיה ותיקשי לך מתני' גופא:
היך מה וכו'. ע"כ לומר דהתם לא מיקרי דבר מסויים כיון דלבו לשמים כלומר לגבוה ואנן לבדק הבית יהבינן ליה ה"נ במותר הנסכים כיון שהוא נותנן להקריבן לגבוה וממילא ניתותרו ויהבינן להו לבדק הבית לא מיקרי דבר מסויים:
מה עבד לה רשב"ל. דערכין ומותר נסכים לדבר שאינו מסויים מיהא דמיין דקאסר רשב"ל:
נבנות בית וגו'. דדוקא אבנין הבית קפיד קרא אבל אכלי שרת וה"ה שאר צרכי הבית לא קפיד קרא:
מעתה. דקאמרת כיון דכתיב לבנות בית אבנין הבית קפיד קרא א"כ ה"ה לצרכי ירושלים אין מקבלין מהן כדכתיב שאין להם חלק בירושלים:
מתני'. דתנן ואלו שחייבין בקלבון משמע דאין לך מי שחייב בשקל שלא יהא חייב בקלבון אתיא כר"מ:
ה"ג דר"מ אמר כשם ששקלו תורה כך קלבנו תורה סבר ר"מ בנותן שקלו שלם שהוא חייב בקלבון. וה"פ דרמ"א לעולם חייב בקלבון מן התורה אפי' נותן מחצית שקלו:
כזה יתנו. שהוא נקי מכל סיג שהרי מאש היה והלכך כל השקלים צריכין קלבון שיהא הכסף הנקי שבהם מחצית השקל:
ה"ג אחד שקל שהוא נותן ואחד שקל שהוא נוטל. וה"פ הגזבר צריך ליקח ממנו שני קלבונות אחד בשביל השקל שהוא מחזיר לו ואחד בשביל השקל שהוא נוטל ממנו שהיה צריך ליתן להשלחני:
דברי הכל היא. אפילו לרבנן צריך ליתן שתי קלבונות אם נתן סלע ונטל שקל קלבון אחד מפני שלא שקל שקל האמור בתורה ואחד מהחצי שקל שמקבל מהגזבר:
ה"ג על דעתיה דרב ג' קולבונות אינון אחד שקל שהוא נותן וכו' ואחד לדבר תורה אתא ר' ירמיה וכו'. וה"פ לרב אליבא דר"מ בנתן סלע ונטל שקל חייב ג' קלבונות אחד לשקל שהוא נותן אלו היה נוטל מהשלחני ואחד לשקל שהוא נוטל שאם מחליפו נותנין לו חצי שקל וקלבון וא' לדבר תור' שהוא צריך להוסיף על חצי שקל של תורה. והרא"פ החליף הגרסאו' והאריך הדברי' ללא צורך והגי' שלפנינו עיקר:
והן שחלקו וכו'. והוא דהוה השותפות שלאחר חלוקת הירושה שותפת להיפטר ממעשר בהמה דוקא שחלקו הירושה לפי שוויה ולא לקח כל אחד המחצה מן הבהמות שהיו בשעת מיתת אביהן דהשתא ליכא למימר דזהו חלקו דודאי בשעת מיתת אביהם היה מגיע לכל אחד חצי הגדיים וחצי התיישים והשתא קנין הוא שקונה זה מזה והבהמות שישנן בשעת חלוקה פטורין ממעשר מטעם לקוח שהוא פטור והעתידין לבא פטורין משום שותפות:
היא חלקו משעה הראשונה. ושם ירושה עליהן וכשחזרו ונשתתפו הדרא לה שם תפיסת הבית כמעיקרא והבהמות שהיו בשעת חלוקה [אינן] פטורין משום לקוח והעתידין לבוא חייבין דלאו כשותפין הן:
כלקוחות הן. דאין ברירה והיו מעיקרא לקוחות והשתא שותפין:
כהאי דתנינן תמן. בבכורות פ"ט:
הלקוח. או שניתן לו במתנה:
ופטורין ממעשר בהמה. איירי בשחלקו וכו' וכדפרישית במתניתין:
ולמה לית אנן אומרין. ארבע דינים חלוקים בדבר:
בזה ובזה. בקלבון ובמעשר בהמה:
היך עבידא. כמו היכי דמי:
ה"ג חלקו את הנכסים ולא חלקו את הבהמה חייבין בזה ובזה חלקו את הבהמה ולא חלקו את הנכסים פטורין בזה ובזה. וכ"ה בבכורות פ"ט. והכי פרושו חלקו את הנכסים וחזרו ונשתתפו ולא חלקו בבהמה דגבי קלבון הוו כשאר שותפין וגבי בהמה הוו כתפיסת הבית:
הן הן עיקר נכסיו. ואף על פי שחלקו את הנכסים ולא חלקו את הבהמה פטורין מקלבון:
רבי שמי. פריך וכי מפני שעשיתן כאדם אחד אצל מעשר בהמה הואיל ולא חלקו נאמר שיהיו פטורין מן הקלבון אע"פ שלא נתנו שקליהן מן ירושת אביהן ואע"פ שהבהמות הן עיקר הנכסים אין לפטרן. כך למדתי ממגדל עוז בשם הר"מ מקוצי ודלא כהרא"פ ודבריו תמוהין:
לא שנייא היא. שאני הכא שהוא נותן סלע שלימה מאותן המעות שהיו מגיעין על חלקו הלכך הרי היא כאלו לא חילקו:
ופריך מעתה. לדבריך שעיקר הטעם שפטורים לפי שהוא נותן הסלע השלימה מה שהוא מגיע על חלקו אפילו חלקו וחזרו ונשתתפו יהיו פטורין ואנן לא תנן הכי:
היא שני אחין וכו'. כלומר אין חילוק כל שבא מכח ירושה הרי הוא כתפיסת הבית אע"ג שאינן בירושה דאורייתא ולא שקל החותן בשבילם ויש פירושים אחרים בשמועה זו וזהו הנ"ל לפום פשטא דשמעתתא:
שולחנין. שגבו השקלים במדינה כמ"ש הרמב"ם הן נטלו אותן בשכרן:
להוצאת דרכים. להביא השקלים לירושלים:
סליק פרק ראשון