קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שקלים· רבי דוד פרנקל
פרק א · הלכה ג
מתני' שולחנות. שם לשלחן שלפני השלחני שמקבל עליו וכן קורין החלפני שלחני בכל המשנה:
במדינה. בירושלים וי"מ בכל ערי ישראל חוץ לירושלים והיו מחליפין מחצית השקל לכל מי שצריך:
ישבו במקדש. לפי שהיה הזמן מתקרב היו יושבין במקדש כדי שימהרו להביא ולי"מ במקדש היינו בירושלים:
התחילו למשכן. ומוציאין העבוט מביתו של מי שלא הביא שקלו:
לוים. לאפוקי ממ"ד כל דעבר על פקודייא:
אבל לא נשים. ונתנו איש כופר נפשו כתיב ולא אשה:
ולא עבדים. דילפינן לה לה מאשה:
וקטנים. אפילו הביא שתי שערות והוא פחות מבן עשרים:
שוב אינו פוסק. אביו מלשקול בשבילו שאומרין לו מאחר שנתת עליו השנה שעברה והעמדת עליו זאת המצוה תן עליו תמיד עד שיגדל ולא תפסוק:
ואין ממשכנין את הכהנים. אע"פ שחייבין במחצית השקל:
מפני דרכי שלום. מפרש בגמ':
כל כהן ששוקל אינו חוטא. ואע"פ שאינו חייב לשקול וסד"א אם שוקל נמצא קרבן ציבור קרב משל יחיד קמ"ל דאינו חוטא לפי שהוא מוסרו לציבור לגמרי:
לעצמן. להנאתן ולא היא דחייבין לשקול אלא שעומר ושתי הלחם לוקחין משקלי ישראל לבדן:
גמ' הא לתבוע תובעין. מן הנשים ועבדים וקטנים דדוקא אין ממשכנין אותן:
הדא דתימר. שתובעין מן הקטנים דוקא כשהביא שתי שערות אע"ג שלא הגיע לכלל שניו:
אבל. אם לא הביא שתי שערות. ולא הגיע לכלל שניו אפי' תובעין לא:
ולמשכן אין ממשכנין עד שיביא שתי שערות. ויגדיל שיגיע לכלל שניו ל"א ה"ג ולמשכן אין ממשכנין עד שיהיה בן כ'. ולפ"ז ניחא הכל אף הסוגיא דלקמן (הלכה ד'):
כיני מתניתא. כן צריך לפרש מתני' דדרכי שלום היינו מפני הכבוד לפי שעבודת הקרבנות עליהם וכי היכא דלא ליתי לאנצויי ולי נראה מפני הכבוד היינו שמחוייבים לנהוג בהם כבוד דכתיב וקדשתו ואיסורא ליכא דכיון דתנאי ב"ד הוא על העתיד לגבות הם מחלו להכהנים:
י"ב שבטים יתנו. זה בגימטריא שנים עשר והכהנים והלוים בכלל:
כן משיבין חכמים לר"י. דחכמים סוברים דלריב"ז מותר להביא משקלי הכהנים עומר ושתי הלחם שלא נאמר וכל מנחת כהן אלא במנחת כהן יחיד אבל לא במנחה שיש לו בשותפות עם הציבור:
חטאת יחיד מתה וכו'. כמו דמצינו שיחיד חלוק מציבור שחטאת יחיד מתה ואין חטאת ציבור מתה ה"נ איכא לחלק בין מנחת יחיד למנחת ציבור:
וקשיא וכו'. הש"ס לא סיים למילתיה דר' טבי ומקשי עליה א"נ הא דקאמר בסמוך והוא מותיב לון שינוייה הוא וכאלו קאמר אלא:
שאין חטאת וכו'. מתני' היא בפ"ו דיומא:
והוא משיב להן. וכי שקלים לאו נדבת יתיר הן ולמה יביא מהן עומר ושתי הלחם:
כל דעבר בימא יתן. דהיינו כהנים ולויים וישראלים שכולן עברו בים סוף. על הפקודים היינו בין אותן שנמנו לבדן בין אותן שנמנו עם ישראל יתנו תרומת ה' והא דכתיב בפ' ואלה פקודי וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו' דשמעינן דהכהנים ולויים לא נתנו היינו בתרומת האדנים אבל בתרומת שקלים לקרבנות ציבור הושוו כולן:
כל דעבר על פיקודייא. וכהנים ולויים לא עברו במניין לפני משה אלא הוא הלך לפתחי אהליהם ומנה אותן: