קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שבת· רבי דוד פרנקל
פרק ג · הלכה ג
מתני' אין נותנין ביצה בצד המיחם. קומקומס של נחושת:
בשביל שתתגלגל. שתצלה קצת עד שתהא מגולגלת:
ולא יפקיענה בסודרין. לא ישברנה על סודר שהוחם בחמה כדי שתצלה מחומו של סודר:
בחול ובאבק דרכים. שהוחמו מכח החמה:
והביאו סילון של צונן. מבעוד יום והמים נמשכין ובאין כל השבת לתוך האמה של חמי טבריא:
אם בשבת. אותן שבאו בשבת:
מתני' המיחם. קומקמין של חמין:
גמ' תמן תנינן. במסכת תרומות פ"י:
תפוח. של תרומה:
שרסקו ונתנו. כשהוא מרוסק לתוך העיסה של חולין וחמצה הואיל ומחמת תרומה נתחמצה העיסה אסורה לזרים:
ר' יוסי מתיר. דמי פירות אין מחמיצין:
מה פליגון. כי פליגי:
במחמץ במימיו. של התפוח הוא דקאמרו רבנן דה"ל כמים ומחמיצין:
ד"ה מותר. שאינו מחמץ כלל אלא סרחון הוא:
כדעתו. לשיטתו:
כמה שהוא אומר התם אין חימוצו ברור. הלכך לא מיקרי חימוץ ושרי:
כן הוא. סובר כאן במתניתין הואיל ואין תבשיל של סודרין בישול גמור שרי:
בשלא העביר ידו. מן הביצה בשעה שנתנה בסודר הוא דשרי ר' יוסי דכיון שבידו היא לאו תבשיל ברור הוא:
אבל העביר. ידו ממנה נראה כמבשל ואף ר"י מודה דאסור:
פגה. תאנה בוסר שטומנין בתבן להתבשל ותבן מוקצה הוא ואסור לטלטלו כגון שהקצהו לבנין:
וחררה. שהטמינה אתמול בגחלים ועכשיו כבו ומ"מ מוקצין הן אבל לא כבו לא דמתוך שנהפכי' מכבה את התחתונות ומבעיר את העליונות כדאמרי' לעיל פ' במה מדליקין:
אם היו מקצתן מגולין. דאפי' טלטול מן הצד ליכא שאוחזה במקום המגולה ואין מגביה התבן אלא מקום המגולה:
בין כך ובין כך. אפי' אינם מגולים:
תוחב. התאנה או החררה בשפוד או בסכין דה"ל טלטול מן הצד ושרי:
קתדרה. מין ספסל:
ור"ש מתיר. כיון שאינו מתכוין לעשות חריץ ודבר שאינו מתכוין שרי א"כ ה"ה כאן מותר לתחוב בשפוד כיון דאינו מתכוין:
משוקעות בטיט שמותר לטלטלו. שהגומא שבטיט עומדת ואינו מזיז העפר שבצד הגומא ואינו סותם הגומא:
ודכוותה מותר להחזירו. שאינו כמו חופר גומא שהרי עומדת היא:
אף אנן תנינן. במתני' דכלאי' הטומן לפת וצנונות תחת הגפן בזמן שמקצת עליו מגולין אינו חושש לא משום שביעית וכו' וניטלין בשבת משמע אפי' לרבנן דסבירא להו דבר שאינו מתכוין אסור הכא שרי וה"ד שיהו ניטלין בשבת אפי' לרבנן. אלא במשוקעות בטיט איירי דשרי אפי' לרבנן וכר' אילא:
דרבי שמעון היא. מתניתין דכלאים דמתרת בשבת כרבי שמעון אתי' ולא כרבנן וליכא לסייע. לר' אילא:
מתני'. דפ"ב דביצה מוכחת כן:
מפני שכובשת. חריץ הנראה בהילוכו לא על ידי חפירה הוא אלא כובשת ודורסת הקרקע ונדוש תחתיה ונעשית מקומו נמוך אבל אינו זז עפר ממקומו ולא הוי מלאכ' דלאו תולדות דחופר הי' הרי שלא הוציא ר"י במתני' אלא עגלה של קטן מפני שכובשת אבל בור ממש אסור ור' יהודה דמתני' היינו רבנן דרבי שמעון:
והא תנן. במתני' דכלאי' ואינו חושש לא משום שביעית והא ודאי לאו ר' שמעון היא ומדרישא לאו ר' שמעון סיפא נמי לאו ר"ש:
דפתר לה בשביעית כר' שמעון. דאיך אפשר לפרש כר' שמעון:
דרבי שמעון מתיר. דהא ר"ש מתיר ספיחים בשביעית א"כ אפי' מכוסים העלים נמי שרי דאם הוסיף אינו אלא ספיחים ושרי:
ואת אומר הכין. וכי תוכל לומר כן דרבי שמעון אוסר בעלי' מכוסים בשביעית:
ומשני אף על גב דר' שמעון מתיר ספיחים בשביעית. ליקח אותן מכל אדם שחזקתן שאינן מן המשומר:
ה"ג אית ליה משום קדושת שביעית. וה"פ מודה הוא אם ידוע שהן מן המשומר שנוהג בהן קדושת שביעית ל"א מודה הוא שצריך לבערן בשביעי' והני כשהן מגולין אינו נוהג בהן קדושת שביעית כלל:
ותנינן. בברייתא עלה מתני' דרבי שמעון:
טהרו מלטמא. הטומן לפת וצנונות אם מקצת עליו מגולין הרי הם כנטועים וטהרו מלטמא וכן תנינן בפ"ד דמעשרות:
אינו חושש וכו'. אף על גב דלענין טומאה כנטועים הן לענין שביעית כתלושים ואינו חושש לא משום שביעית דבלא"ה ספיחים הם ולא משום קדושת שביעית א"נ שביעית נקט ברייתא משום כרוב דמודה רבי שמעון בספיחי כרוב דאסור וכדתנן בפ"ח דשביעית ל"א דפריך ותנינן בברייתא דספיחים מטהרים הירקות כאלו נטען ואפ"ה אינו חושש לא משום שביעית א"כ ע"כ דמתני' לאו ר"ש היא ואיכא סייעתא לדר' אילא:
חמה. לחמם דבר בשמש עצמה:
מותרת. דאין דרך בשולו בכך וחמה באור לא מיחלפא דליגזור הא אטו הא:
תולדת חמה אסורה. תולדת החמה היינו סודר שהוחם בחמה אסור דגזרינן אטו האור דמאן דחזי סבר דתולדת האור נינהו:
בחול ובאבק דרכים. שהוחמו מכח חמה ואסור לכ"ע ואפי' לר"י ורישא בסודרין דמתיר ר"י טעמא אחרינא אית ביה משום דאין תבשילו ברור מיהו לרבנן דהכא קשיא הא לא הוה אלא תולדה דחמה:
שנייא. שאני התם בחול ובאבק דרכים דאסור לאו משום איסור בישול אלא מפני שהוא עושה חריץ בחול כשנוטל הביצה ממנו:
אלו אמר. במתני' ולא בקמח:
יאות. שפיר הוה מקשה דליכא למימר טעם איסורא משום חריץ דבקמח לא שייך חריץ דאינו מתקיים כי דופני הגומא יפלו ולא יוכלו להתקיים משא"כ בחול ובאבק דרכים שפיר י"ל דאסור משום חריץ א"נ דבפירות וקמח לא שייך גומא כ"כ הר"ן:
סיד רותח. שרתחו חמה:
ע"ג עפר רותח. מפני שמזיז אבל על גבי סיד רותח אף על גב דתולדה דחמה הוא שרי וקשיא על רבנן דתמן דאסרו:
חולקין על רבן שמעון בן גמליאל. רבנן פליגי על רבן שמעון בן גמליאל והלכתא כוותייהו:
על דעתין דרבנן דתמן ניחא מעשה שעשו אנשי טבריא. בחמי טבריא שה"ל תולדה דחמה ואסרו חכמים:
סלקת מתני' וכו'. פסק הלכה כאנשי טבריא וחכמים דאסרו להו טעמא אחרינא הוה להו ומשום גדר אבל הלכה כאנשי טבריא:
הקמין. הוא החלון שבו יוצא העשן:
להיות ממלאין. את התנור עצים מע"ש ודולק בשבת:
ואסרו להן רחיצה. בחמין לגמרי:
והתירו להן זיעה. והיינו שהוא עומד או יושב בבית המרחץ ואינו נותן מים על גביו והוא מתחמם ומזיע:
להיות נכנסין ורוחצין. ובחמין שהוחמן מבעוד יום:
ואסרו להן רחיצה וזיעה. והתירו להן חמי טבריא:
אמבטיות. כלים גדולים שנותנים בהם מים לרחוץ בו:
אחת של מתוקין. הם מים שנתחממו על האור והיו מחופין בנסרים לשמור חומן:
ואחת של מלוחין. הם חמי טבריא:
כיון שנתגדרו. ולא פרצו לטבול במרחצאות:
הבאת לונטיות. הוא בגד שמסתפגין בו לאחר הרחיצה:
התיר. לאנשי טבריא:
עצה שבים. להיות טומנין פירותיהן בעצה והיא פסולת של קטניות ואע"פ שלקטו מן השדה בהשכמה והטל עליו אין מכשירין את הפירות דתניא השכים קודם היום להביא פסולת תבואה מן השדה להטמין בו פירות אם לכך נתכוין להשכים שרוצה ונוח לו בטל שעליו והשכים עד שלא ייבש הרי הוא בכי יותן ואם בשביל שלא יבטל ממלאכתו אינו בכי יותן ואנשי טבריא בעלי מלאכה היו וה"ל כמי שלא יבטל ממלאכתו:
והתיר להו כצוצרה שבים. להוציא מן ביתו על הנהר שתי קורות ומקרה עליהן והוא שתהא ד' אמות על ד"א וחוקק באמצעיתו נקב שהוא ד' על ד"ט וממלא אע"פ שאין לו מחיצות סביב רואין אותן עשרה טפחים שסביב הנקב לכל צד כאלו הן כפופין למטה והויין לה כעין מחיצה תלויה על המים ואמרי' נמי גוד אחית כאלו יורדין וסותמין עד המים והויין המים שכנגד הנקב רה"י ובציר מהכי לא סגי דאין מחיצה פחות מעשרה בגובה ולא פחות מד' טפחים חלל שביניהם לכך בעינן שתהא הכצוצרה ד' אמות על ד"א:
הבאת אלונטיות. להביאם בידו אחר הרחיצה ואין חוששין שמא יסחוט:
תמן תנינן. לקמן בפ' חבית:
במערה. מי מקוה מקורה שהוא חם ואין חומו יוצא:
מסתפג אפי' בעשר אלונטיות ולא יביאם בידו. וסתמא קתני משמע ככ"ע אתיא מתני' וקשיא למ"ד דחנניא התיר להבי' אלונטיות בידו:
מה יעביד וכו'. מה יעשה התלמיד הזה שמקשה ממתני' שגמר משניות ולא למד גמרא ולא שימוש ת"ח כלומר שלא שימש כל צרכו דלא קשיא מידי:
והדא מתני'. דאסרה הבאת לונטיות ביד נשנית קודם שהתיר ר' חנניא בן עקביא:
משתטפין. שופכין על כל גופו:
לא בחמין. שהוחמו מע"ש:
ודא מתניתא. הך ברייתא שאוסרת שטיפה נשנית קודם שחזרו חכמים להתיר רחיצה בחמי טבריא:
הוא מזלף על עצמו. היינו להשתטף:
מפני שמרבה את ההבל. שיוצא מן החמין ונראה כמחמם:
ומכבד את הקרקע. פי' שמרביץ את הקרקע שמתוך שהוא מזלף על עצמו המים נופלים ע"ג קרקע ביתו:
עאל מיסחי. נכנס לרחוץ עם בא בר ממל במרחץ של בטרים בר יטסס:
חמא חד בר נש. ראה אחד שהוא מזלף על עצמו ואסר לו כר"ש בן מנסיא:
ר' אבהו. אמר לא כך הוה המעשה אלא אחרים היו מזלפין ונפל על ר' בא וא"ל ר"א בר' יצחק שאסור לעשות כן וכת"ק הורה:
והוא אמר. ור' בא בר ממל אמר ליה לר' אחא והרי ר' לוונטי לא אמר דבר כשראה שמזלפין:
לית אנן צריכין. אין אנו צריכין לחוש לר"ש בן מנסיא דאוסר דיחידאי הוא וחכמים פליגי עליו אבל שאחרים יזלפו עליו אסור לכ"ע:
עאל מיסח עם ר"י. נכנס בשבת בחמי טבריא שלא נאסרו כדאמרי' לעיל חזרו והתירו להן חמי טבריא:
מהו להניח. פך של שמן בתוך העיגול שהמים בתוכו כדי להפשיר השמן לסוך ממנו קודם רחיצה והעיגול כמו בריכה עשוייה בקרקע שהמים נכנסים שם ונאספים:
הבא גו נטלא. שיטול המים בתוך כלי אחר וה"ל כלי שני ומותר ליתן בתוכו פך של שמן דכלי שני אינו מבשל דהעיגול חשיב ככלי ראשון שנרתחו שאע"פ שהעבירו מעל האור מבשל כדתנן האלפס וכו':
ופריך ולא כן. סובר רב דאפי' הלכות המרחץ אסור בבית המרחץ:
ואסור דאמרית לך. שפסקתי הלכה במקום מטונף אסור לי לעשות כן אלא שאמרתי לך כדי לאפרושך מאיסורא. ל"א ואסור דאמרתי לך אסור כלו' דהאי אסור דאמרית לך אלו שאלתני על כך במקום המטונף היה אסור לי לאמרו כן פי' הר"ן והראשון נ"ל:
אשכח תנא דתני. כרב דאפי' הלכות המרחץ אסורים:
מרחיץ כל גופו איברים איברים. כלומר כל גופו מותר לרחוץ אבל לא בבת אחת אלא איברים איברים:
הוי רב. הוא דאסר איברים:
אבלט וכו'. כלומר וכן אבלט שאל ללוי סריסא:
לוי סריסא. כך שמו:
מותר לשתות. חמין שהוחמו בי"ט ולמה אסורין לרחוץ בהן:
א"ל ומכי הוא לה כלום. וכי משפיל הוא אשתך בעיניך הלא אף אם יזנה עמה לא לו יהיה הזרע. ל"א בסריס שאין לו זכרות כלום מיהו היינו טומטום לכן פי' הראשון עיקר:
א"ל. שלא תרגיל עצמה בפריצות:
א"ל וה"נ. לגבי רחיצה חששו חכמים שירגילו עצמם לחמם אף שלא לצורך כלל אבל לשתי' לא חששו דדבר מועט הוא וגם הוא לצורך מזונו משא"כ ברחיצה:
אך אשר יאכל לכל נפש וגו'. ורחיצה אינה שוה לכל נפש אלא למפונקים והא דשרי לפניו ידיו ורגליו דזהו שוה לכל נפש:
הא אם אינו גרוף אסור. מ"ט מ"ש מכירה שאינה גרופה דמותר להחזיר:
מפני שהגחלים נוגעת בגופה. דמוליאר היינו כלי שיש לו שני שוליים והתחתון חלל כעין מחתות שלנו ונותנין הגחלים בתחתון ובעליון המים ולא התירו בכירה אא"כ אינה נוגעת בגחלים כדאמרינן לעיל בריש פרקין דעליה תנן אבל תוכה אסור דהיינו עד ג' או עד מקום שנעשה חריץ:
מפני שהרוח נכנס. בתוך המוליאר דרך נקבים והגחלים. בוערים וה"ל כמבשל בשבת וגזרינן דלמא אתי איהו גופי' לחתויי ואפי' קטומה אסור':
מפני שהוא עשוי פרקים פרקים. שהמוליאר נעשה מחתיכות נחושת ומחובר בבדיל ועופרת חיישינן שמא יתן מים בתוכו אף בשבת כדי שלא יתאכל ויותך הדבר המדבקו ע"י האש:
מפני שהיא מתחממת מכתליה. שאנטיכי היינו כלי שיש לו בית קיבול באמצע לגחלים וסביב לו בית קיבול מים נמצא שהכותלים הם מחממין אותו מכל צד ומתבשל מהרה:
ופתוחה. מלמעלה או מלמטה שהחים יוצא ממנה שרי: