קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שבת· רבי דוד פרנקל
פרק ג
הלכה א
מתני' כירה. עשויה כעין קדיר' ונותנין קדירה לתוכה:
קש. זנבות השיבולין:
גבבא. הנגבב מן השדה אישטובל"א:
נותנין עליה תבשיל. ולא חיישי' שמא יחתה בגחלים דקש וגבבא אין להם גחלת:
גפת. פסולת של שומשמין שהוציא שמנן:
עד שיגרוף. הגחלים משום דמוסיף הבל וטעמ' שמא יחתה בגחלים:
או עד שיתן אפר. ע"ג גחלים לכסותם ולצננם:
ב"ש אומרים נותנין עליה חמין. אחר שגרפה דלא צריכ' לבשולי דליכא למגזר שמא יחתה:
אבל לא תבשיל. דניחא ליה בשוליה ואתי לחתויי אי נמי נתקיימה מחשבתו ומיחזי כמבשל:
לא מחזירין. בשבת דמיחזי כמבשל:
אף מחזירין. הואיל וגרוף:
גמ' כיני מתני'. כן ניחא מתני' מקיימין עליה תבשיל. תנן דהיינו לשהות ואפ"ה גרוף וקטו' אין אי לא לא כ"ש להחזיר:
מתני'. פי' ומתני' כר' יהודה:
שתי כיריים מתאימות. מחוברות יחד וקיר של חרס מפסקת ביניהם:
מקיימין על הגרופה ועל הקטומה. דלא חיישינן משום דסליק לה הבלא מאידך. מה מקיימין עליה. על הגרופה:
וב"ה אומרים חמין ותבשיל. משהין עליה והשתא אי אמרת בשלמא מקיימין עליה תנן ברישא דמתני' ובלשהות פליגי בחמין ותבשיל ובגרוף ובסיפא פליגי בחזרה מתני' ר"י היא אלא אי אמרת נותנין תנן דבעי גרופה אבל לקיים לא בעינן גרופה מתני' דלא כמאן דלר"מ אפילו בגרופה אסור ליתן לכ"ע ולר"י קשיא תרי בבא ל"ל דהא ברישא נמי בלהחזיר פליגי אעכ"ל דרישא דמתני' לקיים קאמר דבעי גרופה ובלקיים פליגי בחמין ותבשיל ובגרוף ובסיפא פליגי בלהחזיר ורישא להודיעך כחו דב"ש וסיפא להודיעך כחו דב"ה:
לא שני. שריותא דמתניתין אלא על גבה דלא נפיש הבלא כולי האי אבל תוכה אסור:
עד איכן. כמה יהא רחוק מן הכירה ויהא נקרא עליה:
עד ג'. עד שיהא רחוק מן קרקעית הכירה שלשה טפחים:
עד מקום שהוא עוש' חריץ. באפר המונח בשולי הכירה:
מפני שהוא שליט. אם הוא רחוק כל כך מקרקעית הכירה שאף היד יכול להניח שם ולא יכוה לא אתי לידי בישול לעולם:
ותייא כיי דמר. ואתיא הא כי האי דאמר:
ואסור להפשי'. דבר קר במקום שאין היד של אדם יכולה לשלוט שם אע"ג דרחוק מן האש מ"מ שמא ישהנו שם ויבוא לידי בישול:
והוה מעייל. לפניו בשבת תבשיל רותח:
א"ל. איך עשית שנשאר בחומו כל כך:
גריף תופייא. שהיה גורף התנור או הכירה ונתנו לתוכו מע"ש:
א"ל לא תעשה כן להבא אלא צריך לגרוף התנור וליתן בתוכו שלשה חבילות של ענפים לחים של ארז:
ורמי עליהון. על החבילות יתן הקדרה ויותר נ"ל לגרוס ורמץ עליהון שיתן אפר עליהון ל"א עליהון על החבילות קאי וכ"נ עיקר:
ממלא גצרו רמץ חם. שמותר למלא כד רמץ חם אע"פ שיש בתוכו קצת גחלים וליתן עליהם תלת חבילי ענפים לחים וזורקין עליה':
שיזרי חריות. שדרה של ענפי' של דקל הן כגפת ועצים ולא יתן עד שיגרוף או עד שיתן את האפר:
הדא דתימר. הא דאמר' ששדרי חריות הן כגפת ועצים דוקא כשהיו לחין מתחלה ונתיבשו דנשתייר בהם רטיבות קצת ויש בהן גחלים:
אבל אם היו יבשין מתחלה. שאין בהם רטיבה אין עושין גחלים והרי הן כקש וגבבא:
גללי בהמה. הן צפיעי בקר:
בדקה. שהגללים דקים א"נ שבאים מבהמות דקות:
עד שיגרוף כל צרכו. שיגרוף כל הגחלים לצד אחד אבל אם גרף כל הגחלים והוציא לחוץ אף בתנור שרי דליכא למיחש למידי:
צריך לחטט בידו. כל הגחלים שבמקום הקדרה:
עד שיקטום כל צרכו. שיתן עפר על פני הכירה והגחלים אשר שם:
מלבה עליה. על הגחלים שבכירה:
נעורת של פשתן. הדק של פשתן עד שהוא בוער ונעשה אפר:
הדא אמרה. זאת אומרת אפילו לא קטם כל צרכו שאין הנעורת מכסה כל הגחלים והאש ניכר עדיין ואפ"ה שרי ש"מ שא"צ לקטום כל כך שלא יהא האש ניכר:
ויידא אמרה דא. והיכן נאמרה שמועה זו דמלבה עליה נעורת של פשתן:
ומשני יום טוב שחל להיות ערב שבת. שאסור לגרוף דאתי לאשווי גומות:
רבי שיין. שם חכם:
קטמה ונתלבתה. שאחר כך הובערה מהו לאכלו בשבת:
ליבה לשעבר. קטמה ונתלבתה בדיעבד מהו:
עבר ר' אמי ואידרון חברייא. ונתפזרו החברים:
בעון וכו'. רצו אח"כ לחזור ולדון עליה:
מן דהוה עובדא. כיון שכבר נעשה מעשה ויצא בהיתר יצא:
לכן צריכא לבה. לכך מיבעי' לן אם ליבה כיון דלא נפשטה א"נ ה"ג לכן צריכא לבא כלומר לפיכך עדיין מיבעי' לן אם ליבה במזיד מהו כיון דבשוגג מותר מיבעי' לן במזיד מי דמי' למבשל בשבת או דלמא כיון דבלא"ה הוה מבשל מותר:
ה"ג אין תימר לשעבר אפילו בישל עליה בתחלה. וה"פ אם בשוגג מאי איריא ליבה לאחר קטימה אפילו אם בישל בתחלה שרי לאכול:
ה"ג במסכת תרומות המבשל בשבת ול"ג המעשר:
בשוגג יאכל. הוא עצמו בו ביום וא"צ להמתין עד הערב בכדי שיעשה דדוקא היכא דעביד איסורא במזיד דאיכא חיובא הוא דאסרינן בכדי שיעשה דלא למטייה הנאה מאיסורא אבל לא בשוגג:
ומזיד. דאיכא איסורא:
לא יאכל. בו ביום עד שתחשך ובכדי שיעשה וה"ה לאחרים נמי אסור למיכלי' בו ביום ואיידי דתני רישא בדידיה דאשמועינן רבותא להיתירה תני סיפא נמי בדידיה:
רי"א בשוגג יאכל במ"ש. ולא בשבת וה"ה לאחריני אע"ג דבשוגג חיוב סקילה ליכא איסורא מיהא איכא ובעינן בכדי שיעשו דלא נמטייה הנאה מעבירה ואיידי דבעי למיתני סיפא במזיד לא יאכל עולמית בדידי' אבל לאחריני שרי דאיהו דעבד איסורא קנסוהו רבנן אבל אחריני לא תני רישא נמי בדידיה והכא ליכא למימר רישא נמי דוקא בדידיה אבל לאחריני שרי בו ביום ואיהו אסור משום דקנסוהו שוגג אטו מזיד דא"כ דקנסא דרישא אטו מזיד הוא אמאי משתרי הוא לאורת' הא קתני גבי מזיד לא יאכל עולמית אלא טעמא דלא ליתהני מעבירה הוא ל"ש הוא ול"ש אחריני:
ה"ג מזיד לא יאכל עולמית. כן הוא במסכת תרומות ובבבלי:
בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרי'. בכדי שיעשו כר"י דמשוי לי' עבירה אף בשוגג ועדיפא מר"י דאלו ר"י שרי ליה לאורתא אפי' לדידיה דלא קניס שוגג אטו מזיד ור' יוחנן קניס שוגג אטו מזיד הלכך איהו דעביד איסורא קנסוהו רבנן אחריני דלא עבדי איסורא לא קנסו רבנן אלא בכדי שיעשו דלא ליתהני מעבירה:
במזיד לא לו ולא לאחרים עולמית. לאו משום קנסא הוא דהא אחריני לא עבדי איסורא אלא מקרא יליף לה ר"י דכתיב ושמרתם את השבת כי קודש היא מה קודש אסור באכילה אף מעשה שבת אסורין באכילה יכול אפי' בשוגג ת"ל מחלליה מות יומת במזיד אמרתי ולא בשוגג ונקוט האי כללא בידך מזיד דרבי מאיר כשוגג דר"י מזיד דר"י כשוגג דרבי יוחנן הסנדלר:
שמואל הורה כר"י הסנדלר:
רב כי הוה בבית המדרש הורה כרבי מאיר לקולא:
בציבורא הורה כרבי יוחנן הסנדלר. מפני עמי הארץ שלא ישמעו שמקילין בשבת:
דרש להו רב. בציבור:
כרבי ישמאל בר יוסי דרש להו. דמחמיר טפי מרבי יוחנן הסנדלר:
וכל דבר שאין חייבין וכו'. כגון שהוא איסורא דרבנן:
בעון. התלמידים מה אתה סובר במבשל בשבת הלכתא כמאן:
אני אין לי אלא משנה. אני אומר הלכה כסתם משנה בשוגג יאכל בשבת:
שמע ר"ח. להא דר"י דמיקל כסתם משנה ואמר הותרה שבת כלומר נמצא יחללו שבת ויאמרו שוגגי' היינו:
הכי גרסינן לא כן תני רב הונא בשם רב וכו' כן הוא בתרומות:
השוכח תבשיל וכו' מזיד לא יאכל. כאלו בישלו בידים:
ואמרי שוכחין אנחנו:
והכא. אמר ר"י דאפילו מבשל בשוגג יהא מותר בתמיה:
אר"א לא נחשדו אלא להיות מניחין דלא קעביד מעשה בידים אבל לבשל בשבת אינן חשודין לכך במילתיה קאי ולא קנסו במבשל וכר' יוחנן:
תבשיל שהוא מצטמק ורע לו. שודאי לא יניחו במזיד כיון דרע לו:
אכרוב. מין ירק:
ואפונים. מין קטניות:
ובשר טרוף. שנתרסק בקדירה:
ביצים מה הן. אם הן מצטמק ויפה לו או רע לו:
עלה לביתו. בשבת:
חמין והתיר. שהיא מצטמק ורע לו:
ביצים ואסר. דמצטמק ויפה לו:
כחוזרדין. שנצטמקו עד שנעשו קטנות כחוזרדין והן מין פרי אדום:
מדקאמר וטעמן יפה מכלל דירה להן:
כפנקריסין. הן כפריסין והיא שומר לפירי צלף:
עסיסיות ותורמוסין. הן מיני קטניות וצריכין בישול יותר:
בכדי שיעשו. שלא יהנה ממלאכת שבת:
במזיד כר"מ. הא דתני בברייתא ואם נתנו במ"ש וכו' היינו שנתנו במזיד ולכך אסורין בכדי שיעשו:
בשוגג כר"י. דבשוגג יאכל במ"ש דקאמר ר"י היינו נמי אף לאחריני ובכדי שיעשו אלא איידי דתני סיפא בדידיה וכדפרישית לעיל:
יאות אמר ר"י. דאפשר לאוקמי בשוגג וכר"י וכדמוכח מברייתא:
למה. בשבת אפי' בשוגג אסור:
מפני שהניית שבת עליו. כדי שלא יהא נהנה מאיסור שבת:
כמי שלא נהנה משבת כלום. משא"כ בנטיעה אם לא יעקר אף שהוא ממתין למ"ש מ"מ נהנה במה שגדל בשבת שמעינן דר"י אוסר מעשה שבת אפי' בשוגג לאחריני בכדי שיעשו דאל"כ למה יעקר יהנו אחרים ממנו:
מ"ט דרבנן. דמחמירין יותר בשביעית מבשבת:
מונין לשביעית. ישראל מונין שנות נטיעותיהן לשביעית לפי שצריכין למנות שנת הנטיעה לערלה ולרבעי כשיוצא מאיסור ערלה ומחללין אותו ברביעי' הרואה מונה שני' למפרע ויודע שנטעה בשביעית ואתי למשרי נטיעה בשביעית:
ואין מונין נטיעותיהן לשבתות. שאין מונין ימים לנטיעה אלא שנים לפיכך אין הדבר ידוע לזמן מרובה שנטע בשבת:
היך עבידא. היכי דמי שיהי' אסור משום מניין ולא משום חשד וכן בהיפך שהוצרך לשני הטעמים והוא כמו מאי בינייהו:
אין כאן חשד. שמבזה בשביעית שהרי בטלו הזמנים ומותר לחרוש עד ר"ה:
ה"ג במס' תרומות א"ת מניין יש כאן מניין וה"פ מטעם מניין שהמונה שנים למפרע יאמר שנטע בשביעית ה"נ יש לחוש להרואים שהרי אין מתחילין למנות אלא מן שביעית דפחות משלשים יום לא חשיב שנה ונטיעה זו צריך לעקר:
יש כאן חשד. שהרי בשביעית נטע:
ה"ג א"ת מניין אין כאן מניין. וה"פ כיון שנטע פחות משלשים יום לפני שנה שמינית אין מונין אלא משמינית לערלה ולרבעי וליכא היכרא שנטע בשביעית ושרי:
ה"ג במס' תרומות ותייא כמ"ד מפני מניין ברם כמ"ד מפני החשד קנסו בשוגג אטו מזיד. וה"פ הך ברייתא דבסמוך וכן מתני' דתרומות דתנן בהו ובשביעית בין שוגג בין מזיד יעקר אתיא כמ"ד מפני מניין אסרו אפי' בשוגג ולכך יעקר אבל למ"ד מפני החשד אסרו אפילו בשוגג מטעם דקנסו שוגג אטו מזיד כיון שהן חשודין על השביעי' וקשיא למה יעקר יהא מותר לאחרים דלדידיה קנסו רבנן אבל לאחריני לא קנסו:
נטלו. לקדרה מע"ג הכירה מבעוד יום:
נטלו מבעוד יום וקדש עליו היום. מהו:
הניחו. לקדרה ע"ג הארץ אסור להחזירו דהוי כמטמין לכתחלה אבל בעודו בידו אפילו לא היה דעתו להחזיר שרי להחזיר:
דיוטי. עלייה:
לכירה שהבלה מרובה. מותר להחזיר בשבת:
לא שמע מינה. שמעינן דאסור דאלו מותר לא הוה שתיק מיניה. לישנא אחרינא מהא דלא אמר ר' הושעיא לא שמעינן לא איסור ולא היתר:
תלוי ביתד או שנתנו ע"ג ספסל. דלא דמי לעודו בידו וגם לא להניח ע"ג קרקע מהו:
נאמר וכו'. פשוט לן דאם היה עדיין רותח גמור מותר ואם לאו אסור:
בשלא העביר את ידו ממנו. כלומר לא אמרן דתלוי ביתד שרי אלא דוקא כשהניח גם ידו עליו הלכך שרי:
אבל בשסילק ידיו ממנו אסו'. דדמיא טפי להניח ע"ג קרקע:
הלכה ב
מתני' תנור. מתוך שקצר למעלה ורחב למטה נקלט חומו לתוכו טפי מכירה:
כופח. עשוי חלל ככירה אבל ארכו כרחבו ואין בו אלא שיעור שפיתת קדרה אחת וכירה יש בה שפיתת שתי קדרות:
גמ' אפי' לסמוך לו. אצל דופנו של כופח אסור ותוכו ועל גבו דתני במתני' לאו דוקא:
לאדירא דתנורא. פי' לחצר של תנור וי"ם גורסין לאוירא דתנורא:
והתני ב"ק אפילו לסמוך לו אסור. ולא משני מידי ולפי הגירסא שלפנינו לא חש להשיבו דאדירא שאני שהוא רחוק קצת מן התנור וליש ספרים לא רצה להשיב שלא ידע בריית' דבר קפרא:
מיקל לנשייא. היה מקלל לנשים ששטחו בגדים שבאו עליהם מים על אויר התנור:
הורי מדוחק. התיר בשעת הדחק לגרוף התנור ולתת עליו תלתא ענפי ארז הלחים דה"ל גרוף וקטום:
ובלחוד דלא ידעין מגיריית. ובלבד שלא ידעו מזה השכנות שלא יקילו באיסורי שבת:
בשבת אתה מהלך אחר הסיקו. אם הסיקו מבפנים הרי הוא כתנור ואם הסיקו מבחוץ הרי הוא ככירה:
אחר גיפופו. אחר הסגירו אם הוא קצר מלמעלה ורחב מלמטה הרי הוא כתנור ואם לאו הרי הוא ככירה ל"א בשבת אתה מהלך אחר הסיקו כי תנור עושין בו היסק גדול והכירה אין עושין בו היסק גדול ואם עשו בכירה היסק גדול אסור לטמון בתוכו אא"כ גרוף וקטום ובטומאה אחר גיפופו אם הוא פתוח מצידו הרי הוא ככירה ואם הוא פתוח מלמעלה הרי הוא כתנור ועיין בתי"ט פ"ב דב"ב:
הלכה ג
מתני' אין נותנין ביצה בצד המיחם. קומקומס של נחושת:
בשביל שתתגלגל. שתצלה קצת עד שתהא מגולגלת:
ולא יפקיענה בסודרין. לא ישברנה על סודר שהוחם בחמה כדי שתצלה מחומו של סודר:
בחול ובאבק דרכים. שהוחמו מכח החמה:
והביאו סילון של צונן. מבעוד יום והמים נמשכין ובאין כל השבת לתוך האמה של חמי טבריא:
אם בשבת. אותן שבאו בשבת:
מתני' המיחם. קומקמין של חמין:
גמ' תמן תנינן. במסכת תרומות פ"י:
תפוח. של תרומה:
שרסקו ונתנו. כשהוא מרוסק לתוך העיסה של חולין וחמצה הואיל ומחמת תרומה נתחמצה העיסה אסורה לזרים:
ר' יוסי מתיר. דמי פירות אין מחמיצין:
מה פליגון. כי פליגי:
במחמץ במימיו. של התפוח הוא דקאמרו רבנן דה"ל כמים ומחמיצין:
ד"ה מותר. שאינו מחמץ כלל אלא סרחון הוא:
כדעתו. לשיטתו:
כמה שהוא אומר התם אין חימוצו ברור. הלכך לא מיקרי חימוץ ושרי:
כן הוא. סובר כאן במתניתין הואיל ואין תבשיל של סודרין בישול גמור שרי:
בשלא העביר ידו. מן הביצה בשעה שנתנה בסודר הוא דשרי ר' יוסי דכיון שבידו היא לאו תבשיל ברור הוא:
אבל העביר. ידו ממנה נראה כמבשל ואף ר"י מודה דאסור:
פגה. תאנה בוסר שטומנין בתבן להתבשל ותבן מוקצה הוא ואסור לטלטלו כגון שהקצהו לבנין:
וחררה. שהטמינה אתמול בגחלים ועכשיו כבו ומ"מ מוקצין הן אבל לא כבו לא דמתוך שנהפכי' מכבה את התחתונות ומבעיר את העליונות כדאמרי' לעיל פ' במה מדליקין:
אם היו מקצתן מגולין. דאפי' טלטול מן הצד ליכא שאוחזה במקום המגולה ואין מגביה התבן אלא מקום המגולה:
בין כך ובין כך. אפי' אינם מגולים:
תוחב. התאנה או החררה בשפוד או בסכין דה"ל טלטול מן הצד ושרי:
קתדרה. מין ספסל:
ור"ש מתיר. כיון שאינו מתכוין לעשות חריץ ודבר שאינו מתכוין שרי א"כ ה"ה כאן מותר לתחוב בשפוד כיון דאינו מתכוין:
משוקעות בטיט שמותר לטלטלו. שהגומא שבטיט עומדת ואינו מזיז העפר שבצד הגומא ואינו סותם הגומא:
ודכוותה מותר להחזירו. שאינו כמו חופר גומא שהרי עומדת היא:
אף אנן תנינן. במתני' דכלאי' הטומן לפת וצנונות תחת הגפן בזמן שמקצת עליו מגולין אינו חושש לא משום שביעית וכו' וניטלין בשבת משמע אפי' לרבנן דסבירא להו דבר שאינו מתכוין אסור הכא שרי וה"ד שיהו ניטלין בשבת אפי' לרבנן. אלא במשוקעות בטיט איירי דשרי אפי' לרבנן וכר' אילא:
דרבי שמעון היא. מתניתין דכלאים דמתרת בשבת כרבי שמעון אתי' ולא כרבנן וליכא לסייע. לר' אילא:
מתני'. דפ"ב דביצה מוכחת כן:
מפני שכובשת. חריץ הנראה בהילוכו לא על ידי חפירה הוא אלא כובשת ודורסת הקרקע ונדוש תחתיה ונעשית מקומו נמוך אבל אינו זז עפר ממקומו ולא הוי מלאכ' דלאו תולדות דחופר הי' הרי שלא הוציא ר"י במתני' אלא עגלה של קטן מפני שכובשת אבל בור ממש אסור ור' יהודה דמתני' היינו רבנן דרבי שמעון:
והא תנן. במתני' דכלאי' ואינו חושש לא משום שביעית והא ודאי לאו ר' שמעון היא ומדרישא לאו ר' שמעון סיפא נמי לאו ר"ש:
דפתר לה בשביעית כר' שמעון. דאיך אפשר לפרש כר' שמעון:
דרבי שמעון מתיר. דהא ר"ש מתיר ספיחים בשביעית א"כ אפי' מכוסים העלים נמי שרי דאם הוסיף אינו אלא ספיחים ושרי:
ואת אומר הכין. וכי תוכל לומר כן דרבי שמעון אוסר בעלי' מכוסים בשביעית: