אור ברסלב

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שבת· רבי דוד פרנקל

פרק ב · הלכה א

פרק ב

מתני' במה מדליקין. לעשות פתילה:

לא בזפת ולא בשעוה. לא לענין פתילה אלא לתת במקום שמן וכל הני מזפת ואילך פסולי שמני' הן:

גמ' היא הדא. כלומר לוגשא ורדינין חדא היא אלא שבמקום אחד קורין אותו כך ובמקום אחר כך:

שלא ננערה. מן הדק שבה ואין השמן נמשך אחריו:

כשמועה. כמשמעו פתילות הגדלים במדבר והוא מין עשב ארוך שקורין לו קורט"א:

כיתן דמוי. פשתן הגדל על מים:

עד כאן. עד ירוקה שע"פ המי' פסול פתילות:

מכאן ואילך פסול שמנים. שלא יתן חתיכה זפת או שעוה בנר במקום שמן:

ומוצי' את הפתיל'. בשבת:

שלא הוצאת. פי' שלא הודלק האור ברוב ובנר של שבת בעינן שידלק ברוב היוצא:

ר"ז פריך מעתה. ניליף מכאן פתילת שבת צריך שידליק ברוב היוצא:

אתא רבי שמואל וכו'. ואמר דבאמת הדין כן שצריך להדליק ברוב היוצא:

והא קורה. שהדליקה מערב שבת אמרינן לעיל ספ"ק דסגי ברוב היקיפה והכי לא הודלקה ברוב היוצא א"נ ה"ג והא קירא הא לא וכו' וה"פ והרי של שעוה דסגי בכל שהוא ואין צריך שידליק רוב היוצא וכן נראה מדברי הרמב"ם ספ"ג מה"ש:

והא ששיתא. פתילה של נר של חלב אין צריך שידליק ברוב היוצא:

מדורת החלב נמי בכל שהוא. לכך לא בעינן בששיתא רוב הדלק דהא דוקא הני ד' מדורות דסגי בכל שהן מה שאין כן בשאר דברים ושעוה כחלב:

שבת של חנוכה. נמי אסור להדליק בשמנים ופתילות שאסרו חכמים והרי אסור להשתמש לנר חנוכה אפילו לראות מטבע וכ"ש שאר תשמישים וליכא למיחש שמא ישכח ויוציא את הפתילה ומ"ט אסור להדליק בהן:

ה"ג הרי אינו שוכח ומוציא וכו':

הוי וכו'. אלא אין טעם איסורו אלא משום שאין האור נתלה בהם ולא הוצת האור ברוב הדלק:

ואת הקאת. הכתוב בעופות טמאים זהו עוף ששמו קיק:

במדורת קדשים. פי' במדורה ששורפין בה קדשים שנפסלו:

והיא דליקה בשבת. לפי שאין שורפין קדשים בשבת כדמפרש בסמוך:

במדורת בית המוקד. ומ"ש ממדורת קדשים:

לא תעשה. אתה כל מלאכה וכיון שנעשית מאיליה שרי:

מה חמית לומר כן. מה ראית לומר כן שאין שורפין קדשים בי"ט כלומר מנ"ל:

שנאמר לא תותירו וגומר. שאין ת"ל עד בוקר בתרא דהא כבר כתיב ברישא עד בוקר:

אלא אחר שני בקרים. ישרפנו:

ואחר בוקרו של ט"ז. והיינו ביום ט"ז:

וכתיב והנותר וגו'. כלומר מצינו כיוצא בזה שנשרף ביום השלישי בשלמים הנאכלין לשני ימים ולילה אחד:

מהו להצית את האור במדורת חמץ. מעי"ט שתהא דולקת ביום טוב:

ומשני מאן דיליף חמץ מנותר. פלוגתא דר"י ורבנן בפרק כל שעה:

אסור. דכשם שאין שורפין קדשים ביום טוב ה"ה חמץ אסור:

ר' אחא בשם רב חסדא. פליג אהא דלעיל וסובר דמותר להצית וכו' והא דקאמר זאת אומרת אף לזאת המתני' יש לומר דמותר להצית וכו':

ופריך והא תנינן אין מדליקין וכו' ומ"ט משום אין שורפין קדשים ביום טוב:

ומשני מפני יום טוב שחל בערב שבת. ששורף הקדשים בי"ט אבל אי מדליק מערב שבת או מערב יום טוב שרי:

מעתה וכו' רבי אחא מייתי סייעתא דאין הטעם משום שריפת קדשים דלדבריך דשמן שריפה לשריפת קדשים דמיא לא ישרפו בלילה דומיא דקדשים:

ומשני אר"י סבר ליה כר"י דשריפת קדשים נמי בלילה מותר:

כך. קדשים שעבר זמנם דהיינו לאחר יום השני של תודה ויום השלישי של שלמים שורפין אפי' בלילה:

ופריך ומה אית לך וכו'. כלומר הא לא דמיא להדדי דשמן שריפה הרי אין לו זמן ולעולם לא יהו שורפין אותו אלא ביום:

ומשני רבי יודה בר פזי מכיון שנטמא. השמן של תרומה הרי הוא כאלו עבר זמנו דמצותו לשרפו מיד:

מנין לכל הנימולים. אפי' שלא בזמנו:

וביום. וי"ו יתירא דה"מ למיכתב ביום השמיני ימול וכתיב וביום לאתויי מילה שלא בזמנה:

ויש כאן זו. וכי אפשר לומר כן הלא נדה שטבילתה בלילה בזמנה ואפילו הכי כשעבר זמן טובלת בין ביום בין בלילה:

טבילתן ביום. כדילפינן מדכתיב וחטאו ביום השביעי ורחץ במים וגו':

נדה ויולדת שאינה טובלת אלא בלילה. נדה דכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה כל שבעה ויולדת כימי נדת דותה תטמא:

תמן אמרין. בבבל אמרו:

אפי' עבר זמנה. לא תטבול ביום:

מפני חמותה וכלתה. שרואין אותה טובלת ביום ויבואו גם הם לטבול בזמנה ביום ואתי' לידי כרת ולא ידעי שהיא בשמיני הוא דטובלה ביום:

נאמר. ע"כ צריכין לומר שכבר עבר זמנה והיה לאחר יום השביעי:

כיון שנאנסה וטבלה. כגון שנפלה מן הגשר:

לביתה. ליזקק לבעלה:

וכובס שנית וטהר. דבנגעי בגדים כתיב ב' כבוסים תכבוסת ראשונה דכתי' וכבסו את אשר בו הנגע והסגירו וגו' לראות אם יפשה או יעמוד או יכהה וכיבוס שני לאחר הסגר שאחר כיבוס ראשון והבגד או השתי או הערב או כל כלי העור אשר תכבס בראשונה קודם הסגר וסר מהם הנגע בימי הסגר וכובס שנית לשום טבילה וטהר מה ת"ל שנית פשיטא דשנית הוא אלא להקיש תכבוסת שנייה שהיא לשם טבילת טהרה לתכבוסת הראשונה שהיא להסגיר:

מה ראשונה לדעת. אדם דכתיב וצוה הכהן וכבסו:

אף שנייה לדעת. ולא שיפול במים מאליו:

ה"ג מצוה להקדים כדי לזרז וכן חמיין שרבנן מקדמין לעיבורה. וה"פ מצוה להקדים להדליק נר של שבת מבע"י כדי לזרז עצמו למצות שבת וכן רואין שרבנן מקדימין עצמן כשעולין לעיבור שנה והיינו כדי לזרז עצמן:

טובלת פתילה בשמן שריפה. ואינה חוששת והטעם לפי שדבר מועט הוא והרי הוא נשרף בעמידת הכהנת א"נ הנאת כילוי לא אסור לזרי' אלא מדרבנן ובדבר מועט לא גזרו:

אמר רב הונא בר' ינאי. טעמא אחרינא אית ביה שהתירו לטבול הפתילה שידלק מהרה בטוב:

שעת משלחת זאבים היתה. ומפני הסכנה התירו:

ולא עמד ב"ד וביטל. כלומר משעבר המשלחת לא עמדו בית דין וביטלו ועמדו בהיתירן עד עתה:

כמה דתימר תמן. בשביעית פ"ח שדה שנטייבה בזמן הזה בשביעית שרי אף על גב דלא התירו חכמים אלא בזמן שהיו חייבין ליתן מהם מס למלך והתירו מפני הסכנה ועכשיו שנתבטל הגזירה ראוי שיחזור לאיסורו מכל מקום כיון שלא נתבטל התקנה בפי' אף על גב שנתבטל הטעם בהיתירא קאי ה"נ היתר טבילת הפתילה לעולם עומד כל זמן שלא עמד בית דין וביטל:

ה"ג בקרו של כהן שהי' אוכל אצל ישראל. כן הוא במסכת תרומות וה"פ כהן שנתן בהמתו לישראל שיאכילנה אף על פי שהכהן נותן לישראל שכרו אפי' הכי מותר להדליק בשמן שריפה בשעה שמאכיל לבהמתו כיון דלצורך הכהן קעביד והרמב"ם גורס בקרו של כהן שהיה עומד אצל בקרו של ישראל וכן היא בתוספתא ולפי זה קמ"ל אף על גב דגם הישראל נהנה ממנו שרי כיון דגם לכהן יש בו צורך:

והדליק. הישראל לפני הכהן שמן שריפה:

ר"ח בר עכברא. ישראל היה והלך לעשות מלאכה אצל ר"ח ציפורי שהיה כהן כשרצה לילך ר"ח לביתו מילא לו ר' חייא נרו משמן שריפה:

ופריך ולא כן כו' ולא של ישראל. וזהו לצורך ישראל:

ומשני אמרין. אלו לא נתן לו כדי שהיה לו לילך לביתו לא היה בא אצלו בפעם אחר בלילה כי היה סובר טרם שיבא לביתו יכבה הנר ויהיה צריך לילך בחשך לכך הוצרך להוסיף בו שמן נמצא כל זה למלאכתו של כהן הוה כדי שיבוא אצל הכהן בפעם אחר:

אר"ח. במותר השמן שכבה כשבא לביתו על ידו היה בא בשחר וע"י היה בא בערב למלאכתו לבית רבי חייא ציפוריי ולא שהיה רבי חנניא משתמש בו בביתו:

קרץ. חושך ותקם בטרם יכיר מתרגמינן וקמת בקריצותא עד לא אשתמודע ל"א סברוה שכשהגיע לביתו היה מכבה וא"ר חנינא שאף בביתו היה דולק ממנו כדי להקדים למלאכת הכהן:

אדא. שם איש שהיה משמש לחולים:

בגין. משום שאני טובל הפתילה מכהן חולה ואני מדליק בביתאי שרי או לא:

א"ל בטיל הוא. המעט שמן שבפתילה ע"ג פתילה ושרי:

כן. שמותרין ליקח פתילה מכהן:

נסב. פתילה משמן שריפה:

ר' לייא. הוא ר' אילא:

ופריך ולא מודה ר' אילא לר"א דמותר ליטול דהא בטיל הוא השמן ע"ג פתילה וכדתניא לעיל בת ישראל טובלת אפי' בשמן שריפה:

ומשני חשש הוא משום וכו'. לכך לא נסב ר' אילא משום גזל ליטול בלא דעת כהן דה"ל גזל שבט:

ה"ג במס' תרומות ובלא מן הדין שמשא וכו'. וה"פ הא דחשש ר' אילא היה שלא מן הדין דאיהו גופיה ס"ל להתירא אלא שמש שהיה בביתו היה מבזה בהקדשות ע"כ החמיר עליו שלא ליטול אפילו פתילה:

מהו להוסיף שמן חולין. על שמן שריפה ולבטלו ברוב כי היכא דאמרינן בתרומת חוצה לארץ דמבטלה ברובא ואוכלה בימי טומאתו כיון דאינה אלא מדרבנן ה"נ איסור הנאה לזרים בשעת כילוי אינו אלא מדרבנן ומותר לבטלו ברוב:

אלא אין חייבין למצותו. פי' נר שהדליקו בו שמן שריפה אין חייב למצות ממנו המעט השמן שבדופניו אבל שמעינן מזה שאם יש בו שמן בעין אסור ליתן בו חולין כדי לבטלו:

מוסיף לתוכו שמן חול כ"ש ומדליק. אף על גב דאין מדליקין בשמן שריפה בשבת כשהוסיף בו כ"ש חולין שרי:

ומה הוה טיביה. של רבי יונתן בן עכמאי אם ראוי הוא לסמוך עליו:

ופירשה ר"ח. להא דרבי יונתן בן עכמאי קמיה רב ומינה אותו לחכם:

מה אנן קיימין. במאי קאמר רב דסגי בהטפת שמן:

אם במחוי. פי' בחלב מהותך לא בעינן הטפת שמן שמעצמו נמשך אחר הפתילה:

ואינו קרוש. כל זמן שהנר דולק ה"ל כמחוי ואף החלב כיוצא בו:

ואם בשאינו מחוי. ואם בחלב שאינו מהותך מאי מהני הטפת שמן:

אתא ר"ח. ואמר דהכי אמר רב ברונא בשם רב דחלב מהותך וקרבי דגי' שנימוחו מותר להדליק בהן ואפי' בלא הטפת שמן:

עני מייתי קומי רב. היה לו עת לבוא לפני רב ולא בא:

א"ל. רב היכן היית שלא באת בזמנך:

א"ל. שהלך ליקח שמן זית לנר של שבת:

א"ל. רב ולא היה לך קרבי דגים היה לך להדליק אותן. ומותר להדליק בהן וכשמעתתיה:

אר"ח. לא פליגי:

מ"ד מדליקין היינו בנפט שחור ומאן דאמר אין מדליקין היינו בנפט לבן שהוא סכנה שהשלהבת עף ואוחז בקירות הבית ויש לחוש שישרף ביתו:

תוכן העניינים

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שבת

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה