קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שבת· רבי דוד פרנקל
פרק א · הלכה ח
מתני' אין מוכרין לעכו"ם ולא טוענין עמו. על החמור:
ולא מגביהין עליו. משאו על כתיפו דנראה כמסייעו להוליך בשבת:
אלא כדי שיגיע למקום קרוב. כלומר שיהא המקום קרוב שיוליכנו מבעוד יום:
גמ' מן חוטרא. שם מקום:
עד שיגיע. העכו"ם לביתו מבעוד יום ואע"ג דבדידיה קא טרח מחמירים ב"ש דמיחליף בשלוחו:
עד שהעכו"ם מגיע לעיר אחרת שהוא דר שם שהרי יכול להניח שם בבית הסמוך לחומה:
כדי שיצא מפתח ביתו. של ישראל:
זו דברי ר"י. כך אמר ר"י שר"ע בא לפרש דברי ב"ה:
אין נותנין לעכו"ם. חפצים ע"מ לצאת דעד כאן לא שרו ב"ה אלא מע"ש אבל בשבת אסור אלא אם כן שלא ע"מ לצאת:
בקיבולת. שקצץ עמו בשכר כל מלאכתו דאין פסידא לישראל אם לא יעשה היום ועכו"ם אדעתיה דנפשיה קעביד:
אבל בשכיר יום. דמקפיד ישראל על עשיית מלאכה אסור:
אבל מחובר לקרקע. כגון לסתת אבנים:
אסור. אפי' בקיבולת:
בעיר אחרת. שנתן לעכו"ם לעשות לו בעיר אחרת דליכא למיחש למראית עין:
מהו בין כך וכו'. מי אמרי' בין בתלוש בין במחובר או דלמא בין בשכיר בין בקיבולת:
ובלבד בקיבולת. אף בעיר אחרת לא שרי אלא בקיבולת:
בשבת. הא דאמרן:
ובאבל. שאסור ליתן לשכיר יום בימי אבלו:
ובעכו"ם. שאסור לישראל לשכור ביתו לעכו"ם אם מכניס בו עכו"ם מפני שנקרא על שמו:
וב"ה מתירין. ברביעי בשבת:
שלא נמצא כתב ידו. שלא יוליכנו בשבת:
ואין מפרישין. מן יבשה לים:
ואם היה דבר של סכנה כגון מצור לצידן. נראה שגזרו שלא ישבות ישראל בצור ולא היה להם מקום בטוח בין צור לצידון והיו מוכרחין לילך בספינה מצור לצידון שישבתו שם:
וביום הז' תסובו את העיר ז' פעמים. הל"ל וביום הז' תעשו כן שבע פעמים ולא קאמר אלא תסובו ש"מ שביום השביעי לא היה יום מעשה ובי"מ לא פי' כן והנ"ל פירשתי: