קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שבועות· רבי דוד פרנקל
פרק ג · הלכה ד
מתני' ואכל נבלות חייב. קרבן דראויין לאכילה הן אי לאו דרחמנא אסרינהו:
ר"ש פוטר. דמושבע ועומד הוא עליהן:
אשתו אסורה. שהרי אכל אוכלים ואפי' לר"ש אסורה דטעמא דפוטר בקמייתא לאו משום דלאו בני אכילה נינהו אלא שאין שבועה חל על דבר אסור:
ופריך בדא ר"ש פוטר. בתמיה א"כ מ"ט דר"ש דפוטר:
ומשני ר"ש כדעתיה. ר"ש לשיטתו דכל איסורין שבתורה לוקין בכל שהוא ולא אמרו כזית אלא לקרבן:
דתנינן תמן. מכות פ' בתרא:
באוכל נמלה כל שהוא חייב. משום שרץ השורץ על הארץ ואע"ג דלית בה כשיעור:
אף חטה אחת כברייתה. לדבריהם דרבנן קאמר לדידי כל האיסורין בכל שהוא לדידכו אודו ליה מיהת בחטה ורבנן בריית נשמה הוי בריה א"נ לאו דוקא חטה אלא הכי קאמר כל האוכלים ברואים הם:
ופריך ע"ד דר"י. לר"י דמודה ר"ש שאין מלקות בכל שהוא בכולל מ"ט דר"ש דפוטר:
ר"ש כדעתיה. לשיטתו:
תענו את נפשותיכם. כתיב ביה"כ לא בא הכתוב אלא לאסור את המותר אבל האוכל איסורין ביה"כ אינו חייב עליהן כרת שאין איסור יה"כ חל על שאר איסורין כ"ש שבועה שאין בה כרת שאינה חלה על האיסורין:
ר' בא בר ממל. הקשה לר"י דאמר בכולל לרבנן השבועה חלה על האיסורין ניתני במתני' דכריתות פ' אמרו לו שבועה שלא אוכל ואכל דתנן התם יש אוכל אכילה אחת וחייב עליהם ארבע חטאות ואשם אחד ואלו הן טמא שאכל חלב והוא נותר מן המוקדשין ביה"כ רמ"א אף אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב ואם איתא לדר"י ניתני חמש שנשבע שלא אוכל חלב ובשר ואכל דחייב נמי קרבן אשבועה:
אר"ז כל ימיו. שהיה ר' בא בר ממל חי לא מצאנו תשובה לקושיתו עכשיו שמת מצאנו תשובה:
מה נן קיימין. במאי נוקמי להך שבועה:
ה"ג אם באומר שבועה שלא אוכל בשר כל ימות השנה ויה"כ בתוכן. וה"פ כיון שאסר על עצמו בשר גם חלב בכלל ונאסר בו גם ביה"כ או שאמר בראש השנה שבועה שלא אוכל כלל בעשרת הימים הבאים ויה"כ בכלל ונאסר לאכול ביה"כ שום מאכל מותר או אסור מפני השבועה ה"ל כמיחל שבועה על האיסורין כיון שהאיסור וההיתר נכללין בדבור אחד והשבועה קאי על האיסור וההיתר כאחד הלכך אין כאן שבועה:
ותשמע מינה. ש"מ מהא דר"ז:
ולמה לא. אמר תנא דמתני' שיש בה עוד ששית כשנשבע שלא לאכול משחיטת פלוני נמצא שלא נשבע על האיסור שהרי לא הזכירו:
ומשני אין בו חלב. בתמיה וכי אין החלב בכלל שחיטת פלוני וכיון שכן ה"ל כמיחל שבועה על האיסור:
ופריך בשוחט צביים. נימא בנשבע שלא לאכיל משחיטת פלוני את הצבאים שחלבן מותר א"כ אין כאן איסור:
ומשני אין בה גיד הנשה. בתמיה וכי אין בשחיטת הצבאים איסורא הא יש בהן גיד הנשה:
ופריך בעופות. נוקמי באוסר עופות על עצמו שאין בהן לא איסור חלב ולא איסור גיד ואפי' נאמר אי אית ליה לעוף כף גיד הגשה נוהג בו מ"מ רוב עופות לית להו כף:
ומשני אין בהן דם. בתמיה וכיון שיש בהן דם ה"ל כמיחל על האיסורין:
ה"ג ולמה לא מר שבועה שלא אוכל סתם. וה"פ כשאומר שלא אוכל סתם משמע אפי' כל שהוא והא דפליגי ר"ע ורבנן בריש פרקין היינו בשאינו מונח לפניו אבל במונח לפניו ואמר שלא אוכל סתם ה"ל כמפרש שאיסר על עצמו כל שהוא נמצא שאינו כמיחל שבועה על האיסורין:
ומשני בגין ר"ש. בעי התנא לשנות משנתו אף אליבא דר"ש דאמר כל האיסורין שבתורה בכ"ש ולא אמרו כזית אלא לקרבן א"כ ה"ל כשבועה על האיסורין:
ה"ג ואי כר"ש ואיך תני יה"כ דתני כו'. וה"פ פריך אי אפשר לאוקמי הך מתני' יש אוכל כו' כר"ש הא אחת מן חמש חטאות היא על שאכל ביה"כ ולר"ש אינו חייב על אכילת חלב ביה"כ קרבן משום יה"כ דסובר לא כתיב תענו אלא על המותר ולא על האסור:
ה"ג דתני ר"ש תענו את נפשותיכם ממותר לכם ולא מאסור לכם וכ"ה לעיל בסוגיין:
אלא. לעולם בכולל סתם מותרות ואסורות בחד שבועה חלה על המותרות ועל האסורות והא דלא תני שבועה שלא אוכל ואכל דלא קחשיב אלא אותן עברות שמביאין עליהן חטאת קבועות אבל קרבן שבועה הוא בעולה ויורד:
התיבון. מתיבי הא תני במתני' קרבן טומאה ודנותר שהן בעולה ויורד א"כ הדרא קשיא לדוכתא אמאי לא תני שבועה:
תני. אלא שני תנא לא בא למיתני אלא קרבנות שמביאין על עברות שחייבין עליהן כרת במזיד אבל שבועה אינה בכרת:
התיבון. מתיבי הרי תני ואשם אחד שהוא אשם מעילות ואין בו כרת:
ומשני לא. בא התנא לשנות אלא הנך שאין היתר לאיסורן אבל שבועות יש היתר לאיסורן כשהולך אצל חכם ומתיר לו שבועתו:
הדא אמרה. קאי אסיפא דמתני' דכריתות דתנן התם רמ"א אף אם היתה שבת והוציאו בפיו חייב מדקאמר אם היתה שבת ולא קאמר סתם אף אם הוציאו בפיו חייב משום מלאכה דיה"כ דהא ביה"כ קאי זאת אומרת אין חילוק מלאכות ביה"כ ולא מרבינן ביה ל"ט מלאכות כדמרבינן לשבת מדכתיב אלה הדברים וכיון שכן אמרינן אין הוצאת מלאכה ביה"כ דמלאכה גרועה היא:
אלו מי שעשה כולן בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת על כולן כו'. כלומר הא דאמרינן שאין אבות מלאכות ביה"כ היינו לענין זה שאם עשאן כולם בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת אבל אם עשה אחת ממלאכת שבת חוץ מן הוצאה חייב עליה דסד"א כיון שאין בו חילוק מלאכות אינו חייב עד שיעשה כולן קמ"ל דלא:
אסור לאכול מצה בלילי פסח. דמגו דחייל שבועתו אמצה דכל השנה חייל נמי על מצת מצוה דלילה הראשונה דפסח:
לוקה משום שבועת שוא. שאין השבועה חלה על דבר מצוה שנאמר להרע או להיטיב דבר שבידו לעשות או שלא לעשות משא"כ מצוה שחובה עליו לעשות:
שלא אשב בצל סוכה. של מצוה:
לא סוף דבר כו'. אסיפא קאי דתנן קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי היום ואכל נבלות כו' קאמר לאו דוקא שאמר סתם אכלתי אלא אפי' אמר אם אכלתי מדבר פלוני דמשמע אכילה חשובה:
לא סוף דבר. לאו דוקא שאמר אם אכלתי היום כשרות וטרפות אלא אפילו אמר אם אכלתי היום נבלות כו' נמי אסורה:
לא סוף דבר לבא. לאו דוקא שנשבע להבא אם אוכל נבלות אלא אפי' אם נשבע לשעבר אם כבר אכלתי היום ונמצא שאכל נבלות אסורה:
ה"ג לא סוף דבר ר"ע אלא אפי' רבנן. וה"פ לא תימא מתני' דוקא ר"ע דאמר בשבועה אוסר עצמו בכ"ש דאזלינן בתר לשון בני אדם דכ"ש הוי אכילה הלכך אמרינן אף אכילת נבלות במשמע שבועתו שכן הוא בלשון בני אדם אבל לא רבנן קמ"ל הכא אף רבנן מודו דמיקרי אכילה ואסורה:
לא סוף דבר נבלות כו'. לאו דוקא בנשבע שלא אוכל ואכל נבלות אשתו אסורה אלא אפי' אכל עפר מיקרי אכילה ואסורה: