אור ברסלב

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שבועות· רבי דוד פרנקל

פרק א · הלכה ב

הלכה א

מתני' כל שיש בה ידיעה בתחילה. אידיעות הטומאה קאי ואיידי דזוטרא מילייהו מפרש להו ברישא והדר מפרש שבועות דנפישי מילייהו ויציאות ומראות כל חדא וחדא מיפרשא במסכת דידיה להכי לא פרשינהו כאן ולא תננהו הכא אלא משום דדמו להדדי בשתים שהן ארבע:

ידיעה בתחלה. שידע שנטמא:

וידיעה בסוף. משאכל את הקדש בהעלם או נכנס למקדש בהעלם ויצא נודע לו שבטומאה אכל או בטומאה נכנס:

והעלם בנתיים. כשאכל את הקדש נעלמה ממנו טומאה או קדש או נכנס למקדש ונעלמה ממנו טומאה או מקדש:

ה"ז בקרבן. המפורש באותה הפרשה דהיינו קרבן עולה ויורד כלומר לעשיר ועני עשיר מביא חטאת בהמה ועני חטאת העוף ודל שבדלים עשירית האיפה והיא מנחת חוטא האמורה בכל מקום:

שעיר הנעשה בפנים. ג' שעירים נעשים לציבור ביה"כ אחד מתן דמו לפנים וחבירו משתלח לעזאזל כמ"ש בפ' אחרי מות ואחד קרב במזבח החיצון למוסף והוא כתוב בפ' פנחס עם שאר כל מוספי המועדות וזה שמתן דמו לפנים תולה עם יה"כ על יש בה ידיעה בתחלה ואין בה ידיעה בסוף:

תולה. להגן עליו מן היסורים שאע"פ שאינו יודע שחטא ראוי לקבל עונש:

עד שיתוודע לו. שאכל קדש בטומאה ויביא קרבן עולה ויורד:

גמ' ת"ל ונעלם ונעלם ב' פעמים. תרי ונעלם כתיבי גבי טומאת קרבן עולה ויורד ונעלם והוא טמא ונעלם ממנו והוא ידע קמא דוקא למיגמר מיניה על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש ואידך קרא יתירא הוא לדרשא הטל והוא ידע בין תרי ונעלם ודרוש לאחר שהיתה ידיעה נעלם ש"מ דבעי ידיעה בתחלה וידיעה בסוף לא צריכא קרא דאי לא ידע שחטא אמאי מייתי קרבן:

עד כדון. הניחא לר"ע דדריש לשונות כפולים שבתורה אייתר ליה ונעלם להך דרשא אלא לר"י דאמר דברה תורה כלשון בני אדם ולא אייתר ליה מידי מנ"ל לידיעה בתחלה ובסוף:

ומשני ר' ישמעאל כר'. ס"ל דפליג אר"ע ואמר אינו צריך הרי הוא אומר ונעלם מכלל דידע שלמד בבית רבו שהנוגע בטומאה טמא והוא ידע שנגע אבל לא התבונן שניטמא בטומאה כשנוגע בה:

הא ר"י כר'. הא כמו גופא וכן הוא בכמה מקומות בירושלמי וה"פ גופא ר"י כר' מיבעי' לי מי צריכין נמי לומר רבי כר"י סובר דאמר לקמן סוף פ"ב ונעלם ונעלם שני פעמים לחייב על העלם טומאה ומקדש דאי לא ס"ל כר"י קשיא לר' תרי ונעלם ל"ל או איכא לאוקמי ר' כר"ע:

ופשיט ואפי' כו'. לעולם כר"ע ס"ל דפליג לקמן אר' ישמעאל ואמר על העלם טומאה חייב ואינו חייב על העלם מקדש ודקשיא לך תרי ונעלם ל"ל איצטרך חד ידיעה והעלם הטומאה בשעה שנכנס למקדש וחד ידיעה והעלם הטומאה בשעה שאכל קדש:

ואית. ואיכא מאן דבעי למשמע דבעינן ידיעה בסוף מדכתיב באשם והוא ידע ואשם וקשיא הא כבר כתיב ברישא והוא טמא ואשם ש"מ דלאו בידיעה בתחלה איירי ואם אינו ענין לידיעה בתחלה על כרחך אידיעה בסוף קאי:

ר' בון. פריך דבעי ידיעה בסוף לא צריך קרא דאם לא נודע לו בסוף שחטא איך מביא קרבן אלא כך צריכין למדרש מקרא והוא ידע ואשם אם אינו ענין לידיעה בסוף תנהו ענין לידיעה בתחלה ומוקי ונעלם לדרשא אחרינא:

התיבון. הקשו בני הישיבה לר' בון לשיטתך נאמר דכל החטא' בעי ידיעה בתחלה דכתיב בחטאת או הודע אליו חטאתו ולידיעה בסוף לא צריך קרא תנהו ענין לידיעה בתחלה:

ה"ג מעתה אם אינו ענין לידיעה בסוף תנהו ענין לידיעה בתחלה:

ומשני פתר לה. תפרש קרא או הודע כו' לידיעה בסוף ודקאמרת פשיטא הא קמ"ל אפי' נודע לו אחר יה"כ מביא קרבן דתנן בפ' בתרא דכריתות חייבי חטאות ואשמות ודאין שעבר עליהן יה"כ מביאין אחר יה"כ חייבי חטאות ואשמות תלויין פטורין דשעיר המשתלח כבר כיפר עליהן וסד"א שיהא שעיר המשתלח מכפר על כל העבירות ואפי' ודאין פטורין ת"ל או הודע אליו חטאתו:

ומניין שאין פרשת קרבן עולה ויורד שחייבתו התורה קרבן על הטמא לא קאי אטומאת מגע אלא אם כן אוכל באותה טומאה קדש או נכנס למקדש:

ה"ג הזהיר וענש על זדון טומאה כו'. וה"פ ופשיט הואיל והזהיר עונש על זדון טומאה וחייבין נמי קרבן על שגגת טומאה מה מצינו כשהזהיר עונש על זדון טומאה כרת בטומאת מקדש וקדשיו הזהיר וענש שנאמרי ולא יטמאו את מקדשי הרי זה אזהרת מקדש בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר הרי אזהרת קודש כי את מקדש ה' טמא ונכרת הרי עונש מקדש והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וגו' הרי עונש קודש:

ה"ג ראב"י אומר מתוך שנאמר לא אכלתי באוני ממנו ולא ביערתי ממנו בטמא יכול ישראל שאכלו את המעשר אוננים או בטומאה יהו מביאין קרבן ת"ל מאלה כ"ה בת"כ. וה"פ השתא דאמרת הואיל והזהיר במקום אחר מביא קרבן א"כ נאמר אף האוכל מעשר שני באנינות או בטומאה שהוזהר עליו יביא קרבן על שגגתו ת"ל והיה כי יאשם לאחת מאלה קרא יתירא הוא דהא כבר כתיב והוא ידע ואשם לאחת מאלה אלא ללמד אף שאמרה מי שנעלם ממנו טומאה ואכל דבר האסור לו בטומאתו מביא קרבן לא על כל דברים אסורים נאמר אלא על מקצת מהם וזה דקאמר יש מאלה חייב עליהם קרבן והיינו האוכל קודש בטומאה אבל לא האוכל מעשר בטומאה:

שאינו. נענש בעונו בזדון לא כרת ולא מיתה ולא נוקי מיעוטא דקרא באוכל תרומה בטומאה דכיון שחייב על זדונו מיתה שנאמר ומתו בו וגו' אף הוא מביא על שגגתו קרבן ת"ל מאלה לא מוקמי' קרא אלא במסתבר טפי דהיינו האוכל קדש שהוא החמור שהוא בכרת ודרש הכי לאחת מאלה הוא דמביא קרבן ולא לכולם:

או מה להלן בתרומה. קרא דכל קדש לא תגע מוקמי' ליה בקדש ובתרומה ה"נ נימא דקאי אתרווייהו א"נ כיון דגם בתרומה כתיב אזהרה אטומאה נאמר דאשגגה דידיה חייב בקרבן עולה ויורד ולת"ק פריך דאלו לראב"י כבר אימעיט תרומה מדכתיב לאחת מאלה:

ומשני ולא מע"ז למדתה. חטאת על מה היא באה ומה ע"ז בכרת אף חטאת אינה באה אלא על כרת דוקא אבל תרומה שאינה אלא במיתה דכתיב ומתו בו כי יחללוהו אין קרבן באה עליה:

ומע"ז למדתה. כיון דילפת מע"ז א"כ אף ידיעה בתחלה איכא למילף מחטאת דכתיב או הודע וגו' ול"ל והוא ידע [שחייב] בקרבן עולה ויורד:

אמר לו. ר' מנא ליכא למילף מע"ז ידיעה בתחלה דבע"ז מייתי קרבן קבוע שוה לעני ולעשיר משא"כ בקרבן עולה ויורד ולא ילפי מהדדי הלכך איצטרך קרא בקרבן עולה ויורד אף לידיעה בסוף:

ופריך ומה חמית מימר. א"כ מה ראית לומר דקרא בטומאת מקדש וקדשיו איירי נימא קרא בטומאת תרומה איירי:

ומשני נאמר כאן כו'. כלומר לאו מע"ז נלמד אלא מג"ש בהמה טמאה יליף דאיירי בטומאת מקדש וקדשיו וכדמסיק:

נאמר כאן. בקרבן עולה ויורד נפש כי תגע כו' או בנבלת בהמה טמאה:

ונאמר להלן. באוכל קדשים בטומאת הגוף בצו את אהרן נפש כי תגע בכל טמא בטומאת אדם או בבהמה טמאה ואכל מבשר זבח השלמים:

ת"ל באוכל קדשים בטומאת הגוף והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה וכתיב בטומאת המקדש בפרשת פרה אדומה טמא יהיה עוד טומאתו בו מה טומאת קדש בעולה ויורד אף טומאת המקדש בעולה ויורד:

מה חמית מימר. מה ראית לומר וטומאתו עליו קאי אטמא שאכל בשר קדש הטהור וטומאתו עליו היינו על גוף האדם:

או נאמר עליו קאי אבשר דכתיב ברישא וטהור שאכל בשר טמא הוא דחייב כרת אבל טמא שאכל את הטהור אינו בכרת:

ת"ל וטומאתו עליו. ונאמר להלן בטומאת המקדש עוד טומאתו בו מה להלן בטומאת הגוף הכתוב מדבר אף טומאתו האמורה כאן בטומאת הגוף הכתוב מדבר ולא בטומאת הבשר:

ואכל. כלומר מקרא שאחריו דכתיב ואכל בלשון זכר מלמדינו דוטומאתו עליו נמי בטומאת הגוף מדבר דכתיב ונפש כי תגע בכל טמא ואכל מבשר זבח השלמים ונכרתה הנפש ההיא הרי שהתחיל הגוף בלשון נקבה נפש כי תגע ולא כתיב כי יגע וסיים בלשון נקבה דכתיב הנפש ההיא ואמר ואכל שהוא לשון זכר באמצע והאי ואכל קאי ודאי אגוף אף אתה אל תתמה על וטומאתו עליו דפתח וסיים בלשון נקבה ולשון זכר באמצע ואפ"ה קאי אגוף ומסתברא הכי שהרי בטומאת הגוף היה עוסק והולך וכבר פסק מלדבר בטומאת בשר דכתיב והבשר אשר יגע בכל טמא לא יאכל הרי טומאת בשר והבשר כל טהור יאכל בשר פסק מטומאת בשר והתחיל בטומאת הגוף וסמוך ליה והנפש אשר תאכל וגו' ומשום דהזכיר הכתוב את האוכלו בלשון נקבה וכתיב וטומאתו עליו בלשון זכר היינו סבורים שבטומאת בשר מדבר עכשיו מקרא השני יוכיח שאף הוא בלשון הזה מדבר ואי קשיא שני כריתות בטומאת הגוף ל"ל תריץ כבר אצטריכא לה בבבלי בפרקין שלש כריתות הכתובים בטומאת הגוף שנים כאן וא' בפ' אמור:

נאמרו קדשים לשם רבים. שלמים לשון רבים הם וטומאה בלשון יחיד דכתיב וטומאתו עליו ולא כתיב וטומאתם עליהם:

לא דיבר. וטומאתו עליו משמע שעדיין היה עליו ויכול הוא ליטהר ממנה הכתוב מדבר וזהו הגוף שהטומאה פורחת ממנו ע"י טבילה:

יצא בשר. ואי ס"ד בבשר טמא איירי קרא אין טומאה פורשת ממנו לעולם ומאי עליו דקאמר קרא:

א"כ מה הועיל לו יה"כ. אמתני' דתנן שעיר הפנימי ויה"כ תולה עד שיתוודע לו ויביא עולה ויורד פריך כיון שצריך להביא לבסוף קרבנו א"כ מה הועילה כפרה זו:

באשם תלוי. אע"ג שאם יוודע לו חייב להביא חטאתו מהני לה האשם תלוי מיהת שאם מת קודם הבאת אשם תלוי עונו בו ואם מת אחר הבאת אשם תלוי אע"פ שלא נתוודע לו כבר כיפור אף יה"כ כן מת קודם יה"כ עונו בה לאחר יה"כ כבר נתכפר אע"פ שלא נודע לו קודם מיתה:

וכפר על הקדש. בשעיר הנעשה בפנים כתיב באחרי מות:

טומאת ע"א. שעבר במזיד ולא אתרו ביה שאינו נהרג או בשוגג ולא אתיידע ליה סד"א שעיר זה יתלה לו להגן מן היסורים עד שיוודע לו וכן בגילוי עריות ובשפיכות דמים:

מחוקות התועבות. וגומר ולא תטמאו בכל אלה:

מטומאות ולא כל טומאות. והואיל ולא פירש לך הכתוב על איזו מהם מכפר לא מסרו אלא לחכמים לפרש על איזו מדבר צא ולמד בבנין אב:

מה מצינו שחלק כו'. כלומר איזהו טומאה שחלק בה הכתוב לסקל עליה דומיא דשעיר הפנימי דקולא היא דיחיד מתכפר בקרבן שלא חסר בו ממון משלו הוי אומר זה טומאת מקדש וקדשיו שהקיל בו בעולה ויורד:

אף כאן. שחילק להיות בכפרה ואין שאר טומאה עמה דע שבטומאת מקדש וקדשיו הכתוב מדבר:

ממקומו הוא מוכרע. אין אתה צריך להכריעו ממקום אחר כי בו עצמו הכריע הכתוב שאינו מדבר אלא בטומאת מקדש וקדשיו:

וכפר על הקדש. דקאי על המקדש ואפקוה בלשון קדש למשמע מיניה גם טומאת קדש:

ה"ג יכול על כל טומאת מקדש כו'. וה"פ יכול על כל טומאה שבמקדש וקדש בין שיש בה ידיעה בין שאין בה ידיעה שעיר הפנימי מכפר:

ת"ל ומפשעיהם. לכל חטאתם חטאים דומיא דפשעים מה פשעים שאינן בני קרבן שפשעים אלו המרדים כלומר מזידים אף חטאים שאינן בני קרבן יצא שיש בה ידיעה בתחלה וידועה בסוף והעלם בינתים שהיא בת קרבן:

תוכן העניינים

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שבועות

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה