קרבן העדה על תלמוד ירושלמי שבועות· רבי דוד פרנקל
פרק א · הלכה א
שתים. כתיבי בקרא או נפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב אוכל להיטיב לא אוכל להרע שמענה את עצמו וה"ה לכל דבר שהוא הן ולאו להבא דלהרע או להיטיב להבא משמע:
שהן ארבע. יש לרבות עוד שתים אחרים דלא כתיבי והן הן ולאו דלשעבר כמו אכלתי ולא אכלתי לא אכלתי ואכל:
ידיעות הטומאה. או נפש כי תגע בכל דבר טמא האמור בויקרא אצל טומאת מקדש וקדשיו:
שתים. כתיבי בקרא דכתיב ונעלם ממנו והוא טמא משמע שנעלמה ממנו טומאה וע"י אותו העלם אכל בשר קדש הרי אחת או נכנס למקדש הרי שתים:
שהן ארבע. יש לרבות עוד שנים חיובים אחרים העלם קדש והעלם מקדש וזכור הוא את הטומאה:
יציאות השבת. הוצאה מרשות היחיד לרה"ר ילפינן מקרא מדכתיב ויצו משה ויעבירו קול במחנה וגו' לא תפיקו מרה"י לרה"ר:
שתים. אחד לעומד בפנים ונטל החפץ ממקומו והוציאו לחוץ ואחד לעומד בחוץ והושיט ידו לפנים ונטל החפץ והוציאו:
שהן ארבע. יש להוסיף עוד שתים היינו הכנסה אע"ג דלא כתיבי אמרינן כשם שהקפידה התורה מרשות לרשות בהוצאה כך הקפידה על ההכנסה אחת לעומד בפנים והוציא ידו לחוץ ונטל החפץ והכניס ואחת לעומד בחוץ ונטל החפץ ממקומו והושיטו לפנים והניחו:
מראות נגעים שתים שהן ארבעה. שנים כתיבי בקרא שאת ובהרת שהם ארבעה תולדה דשאת ותולדה דבהרת דלא כתיבי בקרא:
גמרא ה"ג מהו שתים שהן ד' שתים לחיוב ושתים לפטור או ד' לחיוב וד' לפטור כ"ה הגירסא ריש שבת. וה"פ במתני' דשבת תנן יציאות השבת שתים שהן ד' בפנים ושתים שהן ד' בחוץ ומבעיא ליה פירושא דמתני' ב' לחיוב לבע"ה העומד בפנים דהיינו הוצאה והכנסה שהוא לבדו עשה עקירה והנחה וחייב על שגגתו חטאת ועל זדונו בלא התראה כרת ובהתראה סקילה שהן ארבע עוד שתיים שאסרו חכמים שלא עשה אלא מקצת מלאכה או ה"ק שתים כתובים בקרא והן שתי הוצאות אחד לבע"ה ואחד לעני שהן ד' הכנסות דאתיין מדרשא א' לבע"ה וא' לעני וכולן בפנים על ד' אלו חייב בקרבן ושתי הוצאות שהן ד' שתי הכנסות שאין בהן קרבן בפנים אלא עונשין בחוץ דעברי אאיסור דרבנן:
ה"נ נישמעינה מן הדא שבועות שתים שהן ארבע א"ר בא תמן כולהון לחיוב ברם הכא חיוב ופטור אתינן מיתני הדא אמרה ד' לחיוב וד' לפטור א"ר יוסי מתני' אמרה כן שבועות שתים שהן ד' לחיוב ודכוותה יציאות השבת שתים שהן ד' לחיוב והתני דלתות כו' וכ"ה בשבת וה"פ נשמעינה מן הדא תא שמע ממת י' דהכא דתנן שבועות שתים שהן ד' יציאות השבת שתים שהן ד' ותו לא וקשיא למה לא תני גם הכא יציאות השבת שתים שהן ד' בפנים ושתים שהן ד' בחוץ כדתנן בשבת:
א"ר בא. כלומר וא"ר בא דלא קשיא התם בשבועות דלאו עיקר שבת הוא ולא נקט אלא איידי דשתים שהן ד' לא קחשיב אלא חיובין אבל הכא דעיקר שבת הוא תני חיובי ופטורי ור' בא אמר מילתיה בשבת לכך קרי שבועות תמן ושבת הכא:
הדא אמרה. זאת אומרת כלומר מדברי ר' בא שמעינן דארבע לחיוב וד' לפטור קאמר דאי ס"ד שתים לחיוב ושתים לפטור קאמר א"כ אף בשבועות תני פטורין הדרא קושיא לדוכתא ליתני התם נמי ב' שהן ד' בפנים ושתים שהן ד' בחוץ:
אר"י מתני' אמרה כן. ממתני' גופא איכא למידק דנקט חיובי ולא פטורי דשביעות שתים שהן ד' ודאי כולהו לחיובא ה"נ יציאות השבת כולהו לחיובא:
והתני דלתות כו'. לר"י פריך ממתני' גופא ליכא למידק דהא בברייתא תני אמתני' דשבועות כל הנהו שתים שהן ארבע וקחשיב נמי דלתות ההיכל שתים שהן ד' שאין בהן לא חיוב ולא פטור על כרחך לומר דלא חש למיתני דוקא דומיא דשבועות א"כ י"ל אף יציאות השבת תני חיובי ופטורי והא דלא קחשיב דלתות ההיכל במתני' דשבועות דדוקא לר' יהודה דאמר פ"ד דמידות ב' דלתות היו בהיכל וכל אחת היתה משתי לוחות ומחוברות בחליות ונכפפות ונכפלות זו על זו ה"ל שתים שהן ד' אבל לרבנן ד' דלתות היו אין כאן שתים שהן ד' ומתניתין דשבועות אתיא כרבנן:
ופריך ניתני. בשבת שנים עשר פטורים ב' עקירות לעני בלא הנחות וב' הנחות בלא עקירות וכן לבעה"ב כגון פשט העני ידו מליאה לפנים ונטל בע"ה ממנה הרי עקירה לעני והנחה לבע"ה או שנתן לתוכה והוציא הר' עקירה לבע"ה והנחה לעני וכן פשט בע"ה כו' ועוד ד' פטורים דמתני' גבי חיובא העני חייב ובע"ה פטור וכן בע"ה חייב והעני פטור הרי י"ב פטורים:
ומשני לא אתינן כו'. לא אתי תנא דמתני' לאשמועינן אלא פטור שכנגד החיוב בבבא דרישא תנן פשט השני את ידו לפנים כו' העני חייב קחשיב בבבא דסיפא פשט העני את ידו לפנים פטור דידיה וכן לבע"ה ולא קחשיב אלא אותו שפושט את ידו ומכניס או מוציא דבבבא דרישא חייב חטאת והכא פטור לפי שלא עשה כל המלאכה שחיסר ממנה או עקירה או הנחה אבל שאר פטורי שלא פשטו ידם חוץ מרשותם לא קחשיב:
אמר רחב"א מהו כו'. בא לתרוצי הא דפריך י"ב פטורים הן דלא קחשיב אלא פטור ומותר והן הנך פטורי דתנן ברישא העני חייב ובע"ה פטור ומותר וכן בע"ה חייב והעני פטור אבל פטורי דבבא דסיפא שהן פטור אבל אסור לא קחשיב:
עני ועשיר אחד הן. דמה לי עני ומה לי עשיר ומנו אותן חכמים שנים משום דהוצאה מלאכה גרועה:
הוצאה והכנסה שנים. דהוצאה אב והכנסה תולדה וכללם בלשון אחד דתני יציאות השבת וקאי נמי על ההכנסה:
ואין הכנסה בכלל. בתמיה הא לא משכחת יציאות ד' לחיוב בלא הכנסה אלא ודאי מנו חכמים הוצאות והכנסות לאחד:
המוציא מרשות לרשות. דתנן במתני' פ' כלל גדול:
אין המכניס בכלל. בתמיה מי לא עסקינן דמעיילי מרה"ר לרה"י וקרי לי' הוצאה:
הכניס כו'. בהעלם אחד חייב אע"ג דלא הוי אלא חצי שיעור בכל אחד ש"מ הוצאה והכנסה אחת הן ומצטרפין:
ה"ג ר"ש בר נחמן בשם ר' יונתן שמע לה מן הדא ויצו משה ויעבירו קול במחנה לאמר איש ואשה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא וקשיא ויכלא העם מלעשות הל"ל אלא ש"מ אל יעשו עוד מלאכה היינו מלאכת ההבאה שלא יוציאו מרשות בתיהם לרה"ר וכן הגזברים לא יקבלו מידן ויכניסו מרה"ר ללשכה שהיא רה"י נמצא מהך קרא מוכח דהוצאה והכנסה איקרו מלאכה:
שמע לה מן הדא. מהאי קרא דהוצאה והכנסה הויין מלאכה:
לא תוציאו משא. לעיל מיניה כתיב השמרו בנפשותיכם ואל תשאו משא ביום השבת והבאתם בשערי ירושלים ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת וכל מלאכה לא תעשו שמע מינה הוצאה והכנסה קרויים מלאכה:
ר' מנא אמר לה. להך שמעתתא תנינן תרתין כללן כו' סתם ולא אמרה משמיה דר' יוחנן אבל ר' אבין אמרה משמיה דר"י:
תנינן. פעמים ב' כללים בבבא אחת ולא דמיין זה לזה:
ה"ג שבועות שתים שהן ד' מביא ד' קרבנות ידיעות הטומאה שתים שהן ד' מביא ב' קרבנות. וה"פ כגון הכא דתנן שבועות שתים שהן ד' שמביא קרבן על כל הארבע והדר תני ידיעות הטומאה שתים שהן ד' דליכא למימר ד' לקרבן דלר"ע על העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש ומתני' ר"ע דמחייב בין לשעבר בין לעתיד אבל לר"י אינו חייב על העתיד על כרחך לומר שתים שהן ד' דנקיט גבי ידיעות הטומאה מהן לחיוב מהן לפטור איירי ופליג אדר' יוסי דאמר לעיל בעינן שיהו כולן לחיובא א"נ ה"ג שבועות שתים שהן ד' מביא ב' קרבנות מראות נגעים שתים שהן ד' מביא ארבע קרבנות וה"פ מתני' כר"י ול"ק שבועות דר"י אינו חייב על העתיד דשתים שהן ד' דקתני בשבועות לא הוי כולהו לחיובא אלא מהן לחיוב ומהן לפטור:
פתר לה. מפרש לה פירוש וטעם אחר אמאי קאי ואמר דלא דמיין דרישא שבועות שתים שהן ד' לא אתיא אלא כר"ע דלר"י אינו חייב אלא על העתיד לבוא ונגיעת הטומאה שתים שהן ד' לא אתיא אלא כר"י דלר"ע אינו חייב על העלם מקדש ל"א ר"א בר אבין מפרש מתני' פירוש אחר תנן כולהו לחיובא אלא שבועות ר"ע וידיעות ר"י:
ה"ג שבועות שתים שהן ד' ר"ע אומר ידיעות הטומאה שתים שהן ד' ר"י:
ר' חגיי. הקשה לפני ר' יוסי ולמה מוקי ידיעות כר"י דוקא הא גם כר"ע מצי אתיא וקאמר שתים לחיוב ידע תחלה שהוא מקדש ונעלם וידע וכן בקדש ושתים לפטור העלם טומאה ומתני' דתנן שתים שהן ד' מהן לחיוב מהן לפטור:
א"ל ר' יוסי העלם טומאה ומקדש מאן אית ליה ר"י ומתני' פ"ב קמפרש העלם טומאה והעלם מקדש ואיך אנן בעינן לאוקמי ידיעות כר"ע:
ואינו חייב אלא אחת. אפי' לר' ישמעאל:
היך עבידא. היכי דמי:
נטמא וידע. שנטמא דה"ל ידיעה בתחלה אח"כ נעלמה ממנו הטומאה ונכנס למקדש ויצא ונזכר שהוא טמא ושכח שזהו המקדש ובהעלמה זו נכנס למקדש ובשעת כניסה נודע לו שהוא טמא ונזכר שנכנס למקדש בטומאה שני פעמים אינו חייב אלא אחת אע"ג דאין ההעלמות שוות כיון דאינו חייב קרבן אא"כ נכנס בטומאה למקדש ה"ל כאלו אכל חלב וחלב בהעלם אחת שאינו חייב אלא אחת ולא אמרי' בכה"ג ידיעות מתחלקות:
היך. כלומר היכי דמי שיהיו יותר העלמות העלם טומאה או מקדש:
עד שהוא בהעלם טומאה נעלמה הימנו מקדש. וה"ל העלם זה וזה דתנן בפ"ב דחייב קרבן נמצא שיש כאן ג' פעמים העלמות וידיעות:
ה"ג ואמר טומאה זו אין חייבין עליה קרבן ונכנס למקדש ויצא כו'. וה"פ ויש עוד העלם חדש שיודע שזה מקדש ושנטמא אלא שסובר שאין חייבין על טומאה זו קרבן על כולן אינו חייב אלא אחת ולא דמיא העלמה בתרא להעלם טומאה ממש דהתם לא ידע דקעביד שום איסור אבל הכא יודע דקעביד איסורא אלא שטועה בקרבן וכיון דעיקר שגגה שגגת קרבן הוא למונבז ה"ל כאוכל חלב וחלב:
מפני מה כו'. כדמפרש בעי' ואזיל יאמרו מקרוס כו':
ואם לאו מה יאמרו. מחזיר היה שיפרש מה הוא שואל:
יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא. אחרי שאין לנו חלוק במראת לבן למעלה מקרום ביצה אלא ד' מראית הללו יאמרו כל מראה לובן שהוא מקרום ביצה ולמעלה טמא דקיי"ל לעולם ישנה אדם לתלמידו דרך קצרה ולמה הזכירו שמותן:
ה"ג א"ל יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא א"ל לומר שמצטרפין זה עם זה ומנין כו'. וה"פ הש"ס מפסיק באמצע הברייתא ופריך מנין שמצטרפין ומשני לה אח"כ מייתי סיומא דברייתא א"ל ויאמרו כו':
מנו אותן חכמים שנים. והן שאת ובהרת:
מה שנים. הכתובים בקרא מצטרפין דגבי אהדדי כתיבו אף השניים דאתיין מריבוים מצטרפין:
אם בשאינו מינו מצטרף. דשני אבות שני מינים הם ומצטרפים כ"ש אב ותולדה דידיה שהן מין אחד שמצטרפין:
והיו אין כתיב כאן. דכתיב אדם כי יהיה בעיר בשרו שאת או ספחת או בהרת והיה בעור בשרו לנגע צרעת ה"ל למיכתב והיו דהא קאי על רבים ולמה כתיב והיה לשון יחיד ללמד שכל אלו מצטרפים והרי הן כאחד:
שאינן מצטרפין. פי' שאינן מצטרפין:
לנגעי צרעת. והיה בעור בשרו לנגעי צרעת ה"ל למכתב וכתיב לנגע צרעת ללמד שהן מצטרפים לכן נקט לשון יחיד:
שאין מצטרפין. כמו שהן מצטרפין:
א"ל. ר' יהושע לר"ע אביו יאמרו כו' ס"ד דר' יהושע הא דאמר אביו שמצטרפים היינו שכל הארבע מראות מצטרפים זה עם זה לכך אמר יאמרו מקרום ביצה ולמעלה טמא ומצטרפים ולא צריך לחילוקן:
א"ל ר"ע ללמד שאינן זה למעלה מזה. שאינן מצטרפין מפני שזו למעלה מזו אלא בהרת מצטרף עם סיד מפני שהיא תולדתה ומינה אע"פ שנמוכה ממנה שתי מעלות וכן שאת עם קרום ביצה אבל שאת עם סיד אינה מצטרפת אע"פ שאינה נמוכה ממנה אלא מעלה אחת מפני שאינה מינה:
ופריך הש"ס ויהא זה למעלה מזה. מנ"ל דקפיד קרא בצירופן אסדר מעלתן:
ומשני אם אומר את כן. דזה למעלה מזה צ"ל הכהה וגם הכהה מן הכהה טמא דאל"כ קרום ביצה אמאי טמא דהא איהו נמוך למטה מנגע שאת הכתוב בקרא שתי מעלות:
והתורה אמרה והנה כהה הנגע ולא פשה טהור ואם פשה אפי' כהה טמא אבל כהה מן הכהה אפי פשה טהור ואת אמרת אפילו כהה מן הכהה ה"ל נגע וטמא אלא ודאי כיון דבמינו כהה הוא ולא כהה מן הכהה א"כ ה"ה לענין צירוף ולא בעינן שיהא זה למעלה מזה וליכא למימר שיהא קרום ביצה טהור דהא מרבינן לקמן מקרא טפלה לבהרת וטפלה לשאת:
ותייא. ואתיא הא דאמרינן שאין ההצטרפות בזה למעלה מזה כי האי דאר"ח שתולדת בהרת היא נמוכה משאת אבל בהרת ושאת מצטרפין:
דמר. דאמר ר"ח בהרת ושאת דמיין לשני מלכים שזה גדול מזה ותולדותיהן סיד וקרום ביצה דמיין לב' דוכסות ודוכס של מלך הגדול גדול מדוכס של מלך הקטן אבל אינו גדול ממלך הקטן כך סיד גדול הוא מקרום ביצה אבל לא משאת ש"מ שאין צירופ' בזה למעלה מזה דהא ודאי כל דוכס שייך למלכו ואין כבודו של מלך הקטן לילך עם דוכס של מלך השני אבל שני המלכים יחד הולכין וכן בהרת ושאת מצטרפים:
שגריריהן. שלוחן קסבר שמואל אין המראות קרובין כל כך כמו מלך ודוכס:
מלך. ושר חילו ומלך וריש גלותא שמלך הראשון גדול משר חילו ודרכו לילך עמו אע"פ שהוא קטן ממנו הרבה ומלך השני קטן ממלך הראשון ודרכו לילך עם ריש גלותא אבל אינו הולך עם שר חיל של מלך הראשון אע"פ שהוא גדול מריש גלותא:
מתניתא אמרה. מברייתא זו דמייתי מוכח שאין זה למעלה מזה שבאת להוכיח דבהרת יש לה תולדה ומצטרפת עמה דמה שאת שכהה שלה הוא קרום ביצה והכהה ממנה טהור לגמרי ואפ"ה יש לה תולדה ומצטרפת השאת עם קרום ביצה כדכתיב לשאת ולספחת שיהא טפילה לשאת בהרת שכהה שלה שאת וקרום ביצה כהה מן הכהה ושניהם טמאים לא כ"ש שיש לה תולדה ומצטרפת עמה ש"מ שאינן זה למעלה מזה דהא סיד נמוכה מבהרת שתי מעלות וכן קרום משאת:
א"ל. ר' יוסי אין מכאן שום ראיה ראה מה לשון הוא אומר יש לה מראה שני ולא קאמר שלישי ש"מ דלא קאי אהצטרפות התולדה כלל שהיא שלישי להאב אלא ה"ק ומה השאת הקל יש לה מראה שנייה כלומר תולדה בהרת לא כ"ש אבל לענין הצטרפות אינה מצטרפת אלא עם השאת שהיא מראה השניה אבל עם השלישי לא וכמ"ד זה למעלה מזה מצטרפין:
ה"ג שני יש לה שלישי לא ומה חמית כו':
ומה חמית מימר. ולא תיקשי מאי פשיטא ליה לתנא דשאת יש לה שני ובבהרת מספקא לי':
ומשני שאת זו שאת וכתי' ספחת ש"מ דמרבינן לה תולדה שהיא מינה וזו היא כקרום ביצה:
שאת זו שאת כו'. סתמא דש"ס מפ' למ"ד שאינן זה למעלה מזה מנ"ל שיש תולדה לשאת ובהרת וקאמר דדייק ליה מקרא דכתיב לשאת ולבהרת הרי שתי אבות וכתיב ספחת הרי תולדה לבהרת וכתיב ומראה עמוק לרבות תולדה דשאת דהעומק וגובה א' הם בסוג כדמסיק וכ"ה בת"כ מראה עמוק לרבות לו מראה רביעי:
כמראה הצל גבוה ממראה החמה. כך השאת שפלה מבהרת שכל מראה הלבן ביותר עמוקה ממראה שאינה לבנה כל כך:
ה"ג עמוקה כמראה החמה שהיא עמוקה מן הצל. וה"פ צריך שיהיה הנגע לבן כל כך שיהיה הנגע עמוק מעור הבשר כמראה החמה שהיא עמוקה מן הצל אבל אם אינו לבן כל כך טהור הוא:
ספחני. אספני:
שאת ובהרת אחת. ומצטרפים זה עם זה:
ספחת שנייה לזה ולזה. מן ספחת מרבינן טפלה לשניה ומינה ששני התולדות מצטרפים זה עם זה ועם האבות דהא שניהם ספחת להאבות שניהם:
מתניתא אמרה כן. ברייתא דמייתי מוכחת כן דרבנן פליגי וסברי דמצרפים כולן יחד דתני אם מקצת הנגע כבהרת ומקצתה וכשאת נעשית שאת כמספחת ומצטרפים דהא אין המספחת עזה כשאת ואפ"ה מצטרפים שאת לא כ"ש ש"מ דסובר תנא דברייתא דכולן מצטרפין וכרבנן: