קרבן העדה על תלמוד ירושלמי ראש השנה· רבי דוד פרנקל
פרק ג · הלכה ה
מתני' לתקיעה. בפשוטין ואע"ג דתקיעה ביובל לא לתפלה ולא לזכרון אלא לסימן שילוח עבדים וחזרת שדות לבעליהן אפ"ה כעין ר"ה בעי כדמפרש בגמ' ולברכות. למנין הברכות דבעי למימר מלכיות זכרונות ושופרות ביה"כ של יובל כמו בר"ה:
רי"א וכו'. טעמא מפרש בגמרא:
גמ' אני ה' אלהיכם. הוא לשון אני אדון לכם וסמיך ליה בחדש השביעי זכרון תרועה:
עד. כאן שמעינן ר"ה שאומרים מלכיות זכרונות ושופרות ביה"כ של יובל מנין שאומרים מלכיות וכו':
ת"ל והעברת שופר וגו'. שאין ת"ל בחדש השביעי דהא כתיב בכמה מקומות דיה"כ בחדש השביעי הוא והכא יה"כ כתיב:
ת"ל והעברת שופר. פשוטה משמע העברת קול א':
ר"ה. מניין דבעינן פשוטה לפניה ופשוטה לאחריה:
ה"ג תלמוד לומר והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו':
מה כאן. ביה"כ תוקע ומריע ותוקע דהא תרועה כתיב בין הפשוטות:
עד כדון כר"ע. דדריש לשונות כפולות ואייתר לן בחדש השביעי כיון דכתיב ביה"כ:
לר"י. דסובר דברה תורה כלשון בני אדם ואע"ג דכתיב כפל בחדש הז' וביה"כ ליכא למילף מיניה מידי מנ"ל בר"ה פשוטה לפניה ולאחריה:
אין תימר שלא היה שם תקיעה כלל וה"ק היו תוקעין תרועה:
תתקעו ולא תריעו. מכלל דבמסעות תתקעו ותריעו הרי תקיעה בפני עצמה ותרועה בפני עצמה וכתיב ותקעתם תרועה שנית היינו שתהא תרועה שנית ותקיעה שלישית:
יובל היא. ברישא כתיב והעברת שופר וקדשתם שנת החמשים שנה וקראתם דרור והדר כתיב יובל היא תהיה לכם וקרא יתירא הוא והכי תדרשנ' יובל היא לכם מ"מ ואפי' לא נעשה בו דברים הללו העברת שופר ושמיטת הקרקעות שקנו זה מזה דכתיב בתר הכי ושבתם איש אל אחוזתו אעפ"כ שם יובל עליו להיות אסור בזריעה ובצירה וקצירה כדכתיב לא תזרעו וגו'. או יכול אע"פ שלא שילחו העבדים יהא יובל ת"ל היא אם עשית דברים הללו היא יובל ואם לאו אינו יובל דקסבר מקרא נדרש לפניו מיעוטא דהיא אקריאת דרור קאי דסליק מיניה:
מאחר שהכתוב וכו' דר' יוסי סובר מקרא נדרש לפניו ולאחריו:
שאפשר ליובל בלא שילוח עבדים. פעמים שאין עבד עברי בישראל שיטעון שילוח:
אבל א"א. שלא יהא שופר מצוי בעולם לפיכך יש לנו לומר כשתלה הכתוב לא תלה אלא בדבר המצוי בעולם:
תקיעת שופר תלויה בב"ד. לצוות לשלוח' לתקוע:
שילוח עבדים תלויה בכל אדם. ואם ימאן יבטל היובל לפיכך לא תלה הכתוב בו:
ואתייא. הא דאמרי' ששילוח עבדים ביד כל אדם כהא דאר"ש וכו':
ויצום אל בני ישראל. כאלו כתיב על בני ישראל צום שלא ישעבדו איש באחיו מבני ישראל ובזכות זה יהיו נגאלים:
ואתיא. הא דאר"ש כהא דא"ר הילא לא נענשו ישראל שגלו מן הארץ אלא ע"פ שילוח עבדים ולמה דוקא על שילוח עבדים לפי שהיא היתה מצוה ראשונה להם במצרים ובשבילה נגאלו ממצרים:
הה"ד מקץ שבע שנים וגו'. לעיל מיניה כתיב כה אמר ה' אלקי ישראל אנכי כרתי ברית את אבותיכם ביום הוציאי אותם מארץ מצרים מבית עבדים לאמור מקץ שבע שנים תשלחו איש את אחיו העברי וגו' וקשיא היכן כרת ברית שעי"כ יהיו נגאלים אלא כדאמר ר"ש ויצום אל בני ישראל:
ועשירים במקום אחר. וצריך להביא ממרחק לחמה וה"נ אי לאו דכתיב ויצום אל בני ישראל לא היינו יודעין היכן נצטוו ישראל על שילוח עבדים בצאתם ממצרים ושע"י כן נגאלו ואי מקץ שבע שנים וגו' לא היינו מפרשים ויצום אל בני ישראל דקאי על שילוח עבדים:
קידוש ב"ד וכו'. כלומר הנך תלתא מעכבים היובל:
לא בסוף הן משמיטין. ואיך יעכב השמטה זו את היובל שכבר עבר:
שמע לה מן הדא. תי' לקושית הש"ס דהשמטת כספי' בסופה היא:
כבר נשמעו דבריך משעה שקיבל עליו ה"נ אם נתנו בתחלתו בלבם להשמיט כספים בסופה הרי היא יובל ואם לאו אינו יובל:
כדי ליתן את המצוי. שופרות של אילים זכרים המצויים למצוי לראש השנה שהוא בכל שנה ושנה:
ואת שאינו מצוי. של יעל שהוא מין חיה שקורין טנבו"ק א"נ של כשבה שאינו מצוי שיהא לכשבה קרן שזהו מום כדתנן בבכורות:
לשאינו מצוי. ליובל שהוא אחת לחמשים שנה: