קרבן העדה על תלמוד ירושלמי פסחים· רבי דוד פרנקל
פרק ט · הלכה ז
מתני' או זכר בן שתי שנים. דאינו ראוי לפסח:
יפלו דמיו לנדבה. נותנים אותם המעות לתיבה שבמקדש ומקריבין מהן עולות נדבה:
לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח. דהוה לי' פסח שמתו בעליו ואין כאן מנויין:
גמ' מתניתא. דתנן המפריש נקבה לפסחו וכו' איירי לאחר כפרה לאחר שהגיע זמן הקרבת הפסח עדיין הוא שם ופסח גופי' בשאר ימות השנה שלמים הלכך יביאנו שלמים:
קודם לפסח. המפריש נקבה לפסחו קודם פסח תרעה ותמכר ויביא בדמיה פסח:
לאחר הפסח. תרעה ותביא בדמיה שלמים:
תימכר שלא במום. דהואיל ולא חזיא למלתיה מום גמור הוא ולא קדשה קדושת הגוף ותימכר מיד:
לאחר הפסח. תרעה ותביא בדמיה שלמים דכיון דאם הפריש פסח ונתכפר באחר וניתותר זה קרב שלמים הלכך הך דניתותרה לאחר הפסח שם שלמים עליו ואזיל ליה שם פסח מיניה וחייל עליה שם שלמים אלא שאינה יכולה ליקרב נקבה הואיל מכח פסח קאתי א"כ מתני' כר"ש ולאחר כפרה דאי כרבנן. אפי' קודם פסח נמי רועה ואף על גב דאף לרבנן לדמי פסח קאתי קודם פסח מכל מקום לענין שרועה דינם שוה ולא ה"ל לתנא לסתום שיפלו לנדבה:
ופריך לא כן. סברנו לומר לעיל כל שנר' וכו' אין גופו קרב שלמים. ואלו במתני' תנן לא יביאנו בנו אחריו לשם פסח אלא לשם שלמים והא ודאי איירי בשמת לאחר חצות וכדדייק בבבלי א"כ היה ראוי לקרב בפסח:
ומשני פתר לה. למתני' בשהפריש מעות שאין בהן דיחוי הלכך יביאנו בנו אחריו לשם שלמים: