קרבן העדה על תלמוד ירושלמי פסחים· רבי דוד פרנקל
פרק ז · הלכה יא
מתני' כל הנאכל בשור הגדול. שכבר הוקשה כל מה שעתיד להקשות בו:
יאכל בגדי הרך. ראוי לאכילה בפסח בן שמונה ימים אבל מה שאין נאכל בשור הגדול אין נימנין עליו בפסח אע"פ שעכשיו הוא רך הואיל וסופו להקשות:
וראשי כנפים והסחוסין. וה"ק ומהו הנאכל בשור הגדול הסחוס שבראש כף הכתף ושאר סחוסים כגון תנוכי אזן וסחוסי חזה והצלעות הקטנות שבסוף השדרה הואיל ובשור הגדול נאכלים ע"י שליקה יאכלו בגדי הרך בצלי:
אבל המותיר בטהור. אפי' בטהור:
והשובר בטמא אינו לוקה. המותיר משום לא תותירו והשובר משום לא תשברו דכתיב בו בכשר ולא בפסול:
גמ' גידים הרכים. גידים שבצואר הגדי והטלה שהן רכים וכשמזקינין סופן להיות קשים ל"א גידי שדרה:
נימנין עליהן. בפסח ונחשבין כבשר:
דאיתפלגון. דפליגי:
דתנינן תמן. בפ' העור והרוטב:
אלו שעורותיהן. מטמאין כבשרן:
ועור חזיר של ישוב. מפני שהוא רך ואוכלין אותו:
חטרת. גבנון שיש לו לגמל:
גמל הרכה. כל זמן שלא טענה משאוי:
עגל הרך. כל זמן שיונק:
עור בית הפרסות. כשחותכין הרגלים והוא רך:
בית הבושת. בית הרחם של נקבה:
ועור שתחת האליה. עור הזנב מתחת מקום שאין שער שהוא רך:
חומט. תחלת ברייתו בכעדשה ממש בשולי התיק שלה:
הלטאה כחולדה. עורה חלוק מבשרה:
וכולן שעבדן. כל אלו שאמרו שהן מטמאין כבשר אם עיבדן נעשו עור ובטלו מתורת בשר וטהורין:
או שהילך בהן. ששטחן לדרוס עליהן שהוא קצת עיבודן:
יש להן עורות. ואין מטמאין כבשרן:
אמר רבי יוחנן לא שנו. שעורותיהן כבשרן אלא לאיסור שאסור לאכול העור:
ולטומאה. דמטמאין כבשר דכתי' אלה הטמאים לכם לרבות שעורותיהן כבשרן:
אבל ללקות. לענין מלקות אם אכל לעורן אין לוקין עליהן דהא סופן להקשות. משנה שלימה שנה רבי. כלומר רבי שנה סתם ולא חילק משמע דלכל מילי בשר הוא וקשיא מוחלפת השיטה דרבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש:
שנייא היא. תמן שאני התם שהוא עור ועור ודאי סופו להקשות משא"כ בגידים שאין סופן להקשות כל כך הוה ליה כבשר א"נ דסובר בגידין שאין סופן להקשות פליגי:
ופריך כל שכן דמחלפא שיטתיה דרבי שמעון בן לקיש דהשתא התם שסופו להקשות קאמרת דבשר הוא כל שכן כאן בגידין ולמה קאמר שאין נימנין עליהן:
טעמא דרבי שמעון בן לקיש. גבי פסח דלא חשיב לגידין כבשר דכתיב מיעוטא ואכלו את הבשר ולא גידים אבל בעור של עגל הרך אזיל בתר השתא:
חד מיחלף. הא דאמר רבי יוחנן התם בעגל לדרבי שמעון בן לקיש ורבי יהודה סובר שהוא כבשר:
וחד. משני כהאי תנא דשאני הכא דכתיב ואכלו את הבשר ולא גידים:
מאן דמיחלף. לא קשיא ליה הנך קושית דלעיל:
וכמה ישבור. בעצם בפסח ויהא חייב:
כדי שתהא היד מחגרת. כשמעביר ידו על העצם היד מתעכבת מלעבור מפני השבר:
ה"ג מאן דאמר צפורן כ"ש יד מ"ד יד אבל צפורן לא:
שיש עליו בשר. שיעור אכילה:
וממקום בשר. שתהא השבירה במקום הבשר ולא במקום אחר שבעצם:
בעי מעתה. שאם אין עליו בשר כשיעור אכילה אין בו משום שבירת עצם א"כ לעולם לא יהא חייב עד שיקח אבן וישברנו דמה שהוא משברו בשעת אכילה מסתמא אין עליו בשר כשיעור:
וירסס. לשון שבירה כדכתיב ואת הבית הגדול רסיסיה:
עצם כתיב בקרא ועצם לא תשברו בו ולא כתיב ועצמות לחייב על כל עצם ועצם:
הדא דתימר. לא אמרן שאינו חייב על עצם אחד אלא אחת דוקא בהתראה אחת:
אבל בשתי התראות אפי' בעצם אחד אם שברו וחזר ושברו חייב על כל אחת ואחת:
ה"ג ועצם לא תשברו אחד עצם שיש עליו בשר ואחד עצם שאין עליו בשר ר' ירמיה בעי וכו'. וה"פ ר"י פריך וכי אין זה פליג על ר' שמעון בן לקיש דאמר עצם שאין עליו בשר מותר לשוברו:
ומשני לא אמר. רשב"ל אלא שאינו חייב מלקות אבל איסורא מיהו איכא:
כשבא. הפסח בטומאה משעה ראשונה הוא דאין בו משום שבירת עצם אבל אם בא בטהרה ונטמא אחר כך הרי זה כאילו הוא עכשיו טהור ולוקה עליו:
ה"ג מתיב ר"י לרשב"ל והא תנינן אבר שיצא מקצתו חותך עד שמגיע לעצם וקולף עד שמגיע לפרק וחותך ויקוץ. וה"פ לרשב"ל כיון שקולף למה ליה שחותך במקום הפרק הא באמצע העצם נמי שרי כיון שאין עליו בשר העצם:
ומשני מפני מוח שבתוך העצם. ופריך ויחלוץ בשר מן העצם עד מקום שיצא ויקוץ דהא בפסול אין בו משום שבירת עצם א"נ ה"פ ויחלוץ במקום הפרק לחוד ול"ל קליפה:
ומשני שלא לפקע תחת הבשר. חיישינן כשיחתוך בכח על מקום הקלוף ישבר גם במקום הכשר: