קרבן העדה על תלמוד ירושלמי פסחים· רבי דוד פרנקל
פרק ז · הלכה ז
מתני' הציץ מרצה. ופטור מפסח שני:
נטמאו בעליו. טומאת הגוף במת אין הציץ מרצה וחייב בפסח שני דהא בשעת זריקה לאו בר מיעבד פסח הוא דרחמנא דחייה:
הנזיר. דכתיב ביה וכי ימות מת עליו והימים הראשונים יפלו אם נטמא במת קודם הבאת קרבנותיו סותר:
הציץ מרצה על טומאת הדם. ותגלחתו כשרה ומותר לשתות יין וליטמא למתים:
ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף. ואם נטמא בעת הבאת קרבנותיו סותר את הכל:
נטמא גופו בטומאת התהום. כל טומאת מת שלא ידע בה אדם קודם לכן נקראת טומאת התהום:
הציץ מרצה. דהלכה למשה מסיני שהותר טומאת התהום להם כיון שלא הכיר אדם בטומאה זו מעולם ואם נודע לו בטומאה זו אחר שהקריב פסחו אינו צריך לעשות פסח שני וכן נזיר שנודע לו בטומאת התהום לאחר שהביא קרבנותיו אינו צריך להביא קרבן טומא':
גמ' מתניתא. דתני הפסח שנזרק דמו ואח"כ נודע שהוא טמא הציץ מרצה דוקא שנטמא הדם לאחר שקיבלו בכלי אבל אם נטמא עד שהוא יורד מצואר בהמה דאף הקבלה בטומא' היתה נעשה כמקבל מים ואין הציץ מרצה:
מה לכם בגלוי. שהדרך לכם בגלוי והאי לכם קאי גם אטמא לנפש דכתיב ברישא דקרא שתהא גם הטומאה גלוי לכם:
עד כדון עושי פסח. כלומר אשכחן עושי פסח:
מה עליו שהוא בגלוי. שברובה לו הטומאה:
ק"ו שמרצה הציץ. שהורעתה כחו בטומאה ידוע שנדחה לפסח שני ואין טומאה הותרה אלא בצבור:
ופריך קל שאת מיקל ביחיד את מחמיר בציבור. כדמפרש ואזיל דבין בפסח בין בנזיר איכא חומרא וקולא נמצא דלאו יפוי כח הוא וליכא למילף ציבור בק"ו:
קל שאתה מיקל ביחיד. שאף שנתוודע לו לפני זריקה הרי הוא כאלו נתוודע לו לאחר זריקה ופטור מפסח שני דלעולם הציץ מרצה אפילו נתוודע לו קודם זריקה:
ה"ג את מחמיר עליו בציבור שאם נתוודע לו לפני זריקה יעשה כמי שנתוודע לאחר זריקה בשביל שלא יאכל הבשר. וה"פ אם נטמא הציבור לפני זריקה אוכלין הבשר בטומאה כדאמרינן לעיל בפרקין אליבא דרבנן ועכשיו שאנו אומרים שהציץ מרצה על טומאת התהום שלהם וה"ל כאילו נתוודע לאחר זריקה ואסורים לאכול הבשר דאם נטמאו הציבור לאחר זריקה לכ"ע אל יאכלו הבשר בטומאה:
שלא יביא קרבן טומאה. שאם נטמא לאחר זריקה כבר נסתלק ממנו תורת נזיר:
ה"ג מחמיר בנזיר טמא שאם נתוודע לו לפני הזריקה יעשה כמי שנתוודע לו לאחר זריקה. וה"פ דאם נתוודע לו לפני זריקה סגי ליה בקרבן אחד ואם נתודע לו לאחר זריקה צריך להביא קרבן על כל טומאה וטומאה בפני עצמה:
כהדא דתני. בברייתא שצריך להביא קרבן על כל טומאה:
עובד של פסח. כהן המקריב הפסח שנטמא בטומאת התהום מי מרצה הציץ עליו או לא:
שהורעת כוחן בזקן ובחולה. שאין שוחטין הפסח על זקן וחולה:
עובד שיפה כחו בזקן או בחולה. דכהן שהוא זקן וחולה כשר לעבודה:
ופריך לא אם אמרת בבעלים שיפה כחן בשאר כל הטומאות שבשנה. ואפי' אינה טומאת מת. שהטמאים משלחין קרבנותיהם:
תאמר בעובד וכו'. כהן שהוא טמא אסור בעבודה ולא הותרה לו אלא טומאת מת:
מאי כדון. הלכתא מאי:
לכם. בפסח כתיב או בדרך רחוקה לכם לשון רבים בין לו בין לעובד:
סברין מימר. סברוהו בני הישיבה לומר:
עליו. כי ימות מת עליו דילפינן מיניה שהותרה טומאת התהום בנזיר משמע נמי עליו לבדו ולא על העובד:
מן מה דתני. לבתר דשמעו הא דתניא היא נזיר היא עושי פסח כלומר דחד דינא לשניהם:
הדא אמרה. זאת אומרת מה דנוהג בפסח נוהג בנזיר:
המת שנקבר בקש ובתבן ובעפר ובצרורות. שהטומא' מכוסה מכל אדם דשמא גל של אבנים או עפר או צרורות נפל עליו ולא הכיר בו אדם מעולם:
אבל מים ואפילה ונקיקי הסלעים. זו הטומאה מכוסה ונעלמה שהמציץ יכול לראותה ולא גמירי הלכתא בטומאה שהיא בתהום המכוסה מן הכל. כל שאת יכול לפנותו. כלומר שעומד לפנותו:
ופריך וקש ותבן סתמא אינו עומד לפנותו לימא דברייתא זו דלא כרבי יוסי:
דרבי יוסי אמר תבן וביטלו בטל. לענין אהילות תנן דטומאה שיש לה אהל חלל טפח אינה בוקעת למעלה מן הגג האהל אבל טומאה רצוצה שאין לה חלל טפח כנגד' עד לרקיע טמאה שבוקע' ועולה וכן הל' למשה מסיני והלכך בית שיש בו מת או כזית מן המת ומילאוהו תבן או קש וביטלו הוי' רצוצה ובוקעת אבל אם לא ביטלו הויא כמאן דפנייה ויש לה חלל ואלו הכא תניא דתבן או קש סתמא אין עתיד לפנותו:
דברי הכל היא. לעולם אפילו כרבי יוסי אתיא נמי הברייתא:
מה דאר"י כשבללו בעפר. ומסתמא אדעת' שיעשה זבל ודעתו לפנותו אבל תבן בלא עפר המונח בשדה סתמא בטל:
יש תבן שהוא כעפר. סתמא דש"ס קאמר שאין צריכין למוקמי' דר"י בשבללו בעפר אלא דאיירי בתבן שעתיד לפנותו ואפ"ה אם ביטלו מבוטל וברייתא בסתם תבן שאין עתיד לפנותו ל"א הש"ס מקשה אדר"ח דקאמר דר"י איירי בשבללו עם עפר הא רבי יוסי קאמר יש תבן וכו' ושמע מינה דאף בסתם תבן סובר ר' יוסי דאינו בטל הרי הוא. כסתם עפר שאין אנו יודעים אם דעתו לפנותו או לא סתמיה בטיל:
הרי הוא כסתם תבן שאין אנו יודעין אם יפנהו אם לאו דסתמיה בטל:
חיפהו מחצלות. על גבי התבן ביטל התבן שמסתמא אין דעתו לפנותו:
איתא חמי. הש"ס מקשה אר' ינאי בוא וראה אם מילא כל הבית במחצלת לא ביטל וכשכיסה המחצלת על התבן נאמר דביטל המחצלת והתבן:
מילאוהו חריות. אם מלא הבית או החריץ בחריות של דקל:
צריכה. מבעיא לן אם הוה כסתום או לא:
ואפילו רוק אפילו אם מילאוהו ברוק הפה הוה סתימה לשעתו:
ופריך וחש לומר. וניחוש דלמא אחד בסוף העולם יודע בזה המת:
ה"ג בחזקת החי בחיי וכ"ה בנזיר. וה"פ ואין לומר דאמרינן דאותו שיודע בטומאת מת זה גם הוא מת דמוקמינן החי בחזקתו שעדיין חי:
תיפתר שמצאו קמצוץ. פירש שמרגלותיו מונחים אצל ראשו שאלו אדם קברו היה מונח כדרכו א"נ שמצאו שנים וראשו של זה גבי רגליו של זה:
אין לך שהותר קבר התהום אלא לטומאת המת בלבד:
ה"ג הא נבלה לא ק"ו מה אם המת שמטמא באוהל עושה קבר התהום נבלה שאינו מטמא באהל אינו דין שתעשה קבר התהום. וה"פ אינו דין שהוסרה בה טומאת התהום כגון שהכניס ידו בעפר ונגע וא"כ לאיזה דבר אמרו שאינו עושה קבר תהום אלא המת בלבד:
ומשני להוציא משכב ומושב. לאפוקי טומאת זיבה שלא הותרה בטומאת התהום לפי שעושה משכב ומושב:
תמן תנינן. בפרק שני דזבחים:
מחוסר בגדים. כהן גדול ששימש בפחות משמנה וכהן הדיוט בפחות מארבע בגדים:
מחוסר כיפורים. זב ומצורע שטבלו והעריב שמשן ולא הביאו כפרתן:
ושלא רחוץ ידים ורגלים. מן הכיור:
ערל. כהן שמתו אחיו מחמת מילה:
יושב. או עומד ע"ג כלים שיש חציצה בין רגלים לרצפה:
דרומאי. זקני דרום:
בטמא טומאת זיבה או צרעת. איירי טמא דמתני' דמחלל עבודה ועל כרחך בקרבן יחיד קאמר דאלו קרבן ציבור קרב בטומאה:
מאחר שהותרה טומאה. לכהנים לעשות פסח בטומאה:
מה אם הבעלים שיפה כחן בשאר כל הטומאות בשנה שמשלחין קרבנותיהם כשהן טמאים:
הורעתה כחן בטמא מת בפסח. שאין שוחטין על טמא מת אלא נדחה לפסח שני כדכתי' איש איש וגומר:
עובד. דהיינו כהן שהורעה כתו בשאר טומאות בכל השנה שהרי אם נטמא בשרץ אסור לו להקריב קרבן כ"ש שאינו מרצה בטומאת מת:
ועוד ששנה רבי. במשנתינו:
ואין הציץ מרצה על טומאת הגוף וסובר ר"ש בן לקיש דבכהן איירי מתני' כדמסיק ובטומאת מת:
אין תימר. ואם תאמר דבטומאת זיבה וצרעת איירי מתני' לית יכיל. אי אפשר לומר כן דהא תני סיפא נטמא טומאת התהום הציץ מרצה וכבר אסיקנא לעיל דלא אמרו טומאת התהום אלא למת בלבד לאפוקי טומאת זיבה:
מה עבדין לה דרומאי. והא קשיא לדידהו מתני' פתרין לה. מפרשין למשנתינו כשנטמאו הבעלים טומאת הגוף הוא דאין הציץ מרצה:
ופריך והא תנינן נזיר. ואי בשנטמאו הבעלים הא לא שייך לומר ביה אין הציץ מרצה דאם נטמא אין זה קרבנו וצריך להביא קרבן טומאה:
פתרין לה בעובדין. בנזיר אפילו כהן העובד שנטמא במת אינו מרצה כיון דגם הבעלים שנטמאו במת אין זה קרבנם ה"ה בעובד נמי פסול אבל בשאר קרבנות שהבעלים משלחין קרבנותיהן בטומאה אף בעובד כשר וכן בפסח הואיל והותר לעשות פסח ליחיד כשבא בטומאה הותר לכהן העובד שאם היה טמא מת שהפסח כשר:
ע"ד דרשב"ל. דפריך ממתני' משום דסבר שאין חילוק בין כהן העובד לבעלים וכי היכא דבעלים שנטמאו אין עושין פסח ה"ה כהן העובד וכיון דפסול בפסח כ"ש בשאר קרבנות:
הרי זה קל וחומר. דר' שמעון בן לקיש ק"ו שיש עליו תשובה שהן יכולין להשיב לו שהכהן עדיף מבעלים:
שמילת זכריו ועבדיו מעכבין אותו. מלעשות פסחו:
בעיא קומי ר' מנא. הקשה לפני ר' מנא אזקני דרום:
ה"ג אלו יחיד בפסח אינו למד מן הציבור בפסח:
וה"פ השתא יחיד טמא מת בפסח נדחה לשני ואינו נלמד מציבור בפסח ואיך נלמד כהן העובד בקרבן יחיד בשאר ימות השנה מן הציבור בפסח:
ההן טמא. האי טמא דמתני' במאי מוקמת ליה בטמא טומאת זיבה וצרעת:
והתנינן. במתני' מחוסרי כפרה פסול ולמה לי טמא השתא משטבל הוא מחלל כשהוא טמא לא כל שכן:
ההן טבול יום. כלומר ותו האי טבול יום דמתני' במאי מוקמת ליה אי בטבול יום מן המת השתא טמא מת אינו מחלל טבול יום דידיה לא כל שכן ובטבול יום דזבין ליכא לאוקמי שהוא כל שכן ממחוסרי כפרה דמחלל:
מגע זבין. לעולם בטבול יום דזב ודקשיא דהוא כ"ש ממחוסרי כפרה שאני טבול יום דאיירי שנגע בזב ואף הוא טמא טומאת ערב ומחלל:
פתרין כולה. מפרשין לכולה מתני' בזב וטבול יום איירי בזב שראה ראיה אחת שאינו טמא אלא יום אחד כבעל קרי:
הכי גרסינן טמא שראה שתים זב. שראה שתי ראויות שטמא טומאת שבעה ואינו מביא קרבן:
שראה שלש. ראויות שמביא קרבן:
ופריך על דעתין דרומאי מגע זב כזב מנא להו:
ומשני נשמעינה מן הדא. תא שמע מהא דרבי אושעיא:
מהו עון הקריבין דם. הוא מה שקרב על גבי המזבח:
זב. וכי דם טומאת זיבה שייך בו אלא מגע זב שנגע בו זב אם כן הוא הדין עון המקריבין שהם הכהנים אפי' מגע זב אינו מרצה הציץ:
הדא אמרה. זאת אומרת:
הי' הציבור מגעי זבין וכו'. אינן עושין בטומאה דהא אמרנו שמגעי זב כזב: