קרבן העדה על תלמוד ירושלמי פסחים· רבי דוד פרנקל
פרק ו · הלכה ה
מתני' הפסח ששחטו שלא לשמו. בי"ד שחל להיות בשבת כסבור כשם שמותר לשמו כך מותר שלא לשמו:
חייב חטאת. שחילל שבת בשוגג:
אם אינן ראויין. לפסח כגון עגל או איל בן שתי שנים או נקבה:
חייב עליו חטאת. אם נעלמה ממנו שבת או סבור שמותר לשחוט אחרים לשם פסח בשבת דהאי לאו טועה בדבר מצוה הוא דהכל יודעים שאין זה כשר לפסח:
ואם ראויין הן. כגון שה בן שנה של שלמים ששחטו לשם פסח דמתוך שטרוד ובהול לשחוט פסחו טעה בזה ולא נזכר שהקדישו לדבר אחר:
ר"א מחייב חטאת. אע"פ שטעה בדבר מצוה:
ור"י פוטר. דקסבר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה כל דהו פטור מחיוב חטאת שבה וזה עשה מצוה שהקריב קרבן דכל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשירים ואף הנשחטים מכשיר ר' יהושע:
מה אם פסח שמותר. לשוחטו בשבת לשמו שינה את שמו מודית ליה שהוא פטור כדתני לעיל:
ששינה בדבר האסור. ששחטו לשם קרבנות אחרים שאסורין לשחטן בשבת:
ששינן בדבר המותר. ששוחטו לשם פסח שמותר לשחטו בשבת:
אמורי ציבור. קרבנות האמורים בציבור בשבת כגון תמידין ומוספין יוכיחו שמותרין לשחטן לשמן והשוחט שאר זבחים לשמן בשבת חייב:
שיש להן קצבה. שאינו רואה אחרים הרבה עסוקין בשחיטתן וכיון שנשחט התמיד יודע הוא שאין צריך לשחוט עוד הלכך אין זה טועה אלא שוגג דלא היה לו לטעות בדבר:
תאמר בפסח שאין לו קצבה. שהכל צריכין. לכך והרי הוא רואה הרבה אחרים עוסקין בשחיטתו וטרוד להתעסק במצוה ואפילו שחט הוא פסח כבר ומצא זבח זה עומד בעזרה וקסבור שהוא פסח ושחטו לשם מי שהוא וטעה בכך טועה בדבר מצוה הוא:
רבי מאיר אומר. השוחט זבחים אחרים בכל שבתות השנה לשם אימורי צבור פטור:
גמ' מתני'. דמחייב בשוחט פסח שלא לשמו איירי ביודע שהוא פסח ושחטו לשם שלמים. דאי באינו יודע וטעה פטור דעקירה בטעות לא הוי' עקירה וה"ל כשוחט לשם פסח:
יש בעשייתו מצוה. וכשר אף על גב שהוא הזיד בעשייתו:
אין בעשייתו מצוה. כיון שבמזיד החליפו וחייב:
ופריך אילי ציבור. ב' אילים שמביאים בעצרת על הלחם עולה שהיה סבור שהן שני כבשים שמביאין על הלחם לשלמים:
שמא לא עלו לציבור לשם אילים. בתמיה הא ודאי דעולין א"כ הא דתנן במתני' כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה היינו ביודע שהוא שלמים ושחטן לשם עולה שעקרן במזיד וש"מ דיש בעשייתן מצוה:
ותני כן. ותניא נמי הכי:
מתניתא. הא דקתני במתני' ושאר כל הזבחים ששחטן לשום פסח אם אינן ראויין חייב בסבור שהוא פסח ושחטו לשם פסח אבל היה יודע שהוא שלמים וכו' פליגי בה רבי מנא ורבי יוסי:
אין בעשייתו מצוה. כיון שטעה בדבר הלכה ואומר מותר אונס הוא אי נמי סובר השוחט אחרים לשם פסח בזמנו פסול:
מסתברא. דהלכתא כרבי מנא ביודע שהוא שלמים ושחטו לשם עולה דיש בעשייתו מצוה:
ודרבי יוסה באחרייתא. דהלכתא כר"י בהי' יודע שהוא שלמים אלא שהיה סבור לומר שאם שינה שלמים לשם פסח בזמנו דכשר ויש בעשייתו מצוה:
אמרין. בני הישיבה אין ק"ו דרבי אליעזר תשובה על דברי ר"י שהוא יכול לומר דזבחים ששינה לפסח דין הוא שיהא פטור שכן דרכו להחליף שעכשיו זמן שחיטת פסח תאמר בפסח ששינה לזבחים שאין דרך שיחליף בזמן ההוא דהיינו בארבעה עשר אחר חצות הלכך הוא חייב א"נ ה"ק כיון דפסח אינו פסול בשינה את שמו אלא בעוקר שם פסח ממנו ובשוחט אחרים לשם פסח דפליג ר"י אינו אלא בטועה ולשון ראשון נראה עיקר:
ולא הדא דר"י תשובה על ק"ו דר"א שהוא יכול לומר ק"ו אחר ומה אם פסח של ראובן ששינה לשם שמעון דהיינו שינוי בעלים ששינה לדבר המותר אפ"ה חייב זבחים שאסורין לשמן אינו דין שיהא חייב:
ותימר חייב. כלומר ואת אומר ומודית לי שהוא חייב:
דברי רבי מאיר אפי' עגל. של זבחי שלמים ששחט לשם אימורי ציבור חייב:
את שמע מינה תרתי. מדברי ר' אליעזר למידין דר"מ פליג בשני דברים:
הכי גרסי' את שמע מינה דבר שיש לו קצבה ודבר שאין דרכו להתחלף. וה"פ אימורי ציבור דבר שיש לו קצבה ועגל אין דרכו להתחלף בקרבנות תמידין ומוספין של שבת שאין בהן עגל ואפ"ה פוטר ר"מ מיהו יש בעשייתו מצוה שהרי כשר הוא הזבח אף על פי שלא עלה לבעלים לשם חובה:
יש בעשייתו מצוה כגון יבמתו נדה ובא עליה. חייב אפילו לרבי מאיר דהוה ליה לשיולי אם היא נדה או לא. רבי יוחנן אמר אין בעשייתו מצוה. כלל נמי פוטר רבי מאיר כגון שפוד של שחוטה של קדשים ושפוד של נבלה וביקש לאכול משחוטה ואכל משל נבלה כיון דטרוד בדבר מצוה פטור ל"א יש בעשייתו מצוה כגון יבמתו נדה ובא עליה פוטר רבי מאיר אף על גב דהוה ליה לשיולי וכ"ש בשיש לפניו שפוד של קדשים שחוטה ושפוד נבלה ואכל משל נבלה דפטור דלא הוה ליה לשיולי ור"י אמר דבשפוד של קדשים שחוטה ושפוד של נבלה אין בעשייתו מצוה מיקרי וכ"ש ביבמתו נדה ובא עליה דה"ל לשיולי:
ה"ג שכח ומל וכו'. וה"פ מי שהיה לו שני תינוקות למול אחד בשבת וא' באחד בשבת ושכח ומל את של אחר השבת בשבת. הרי אין בעשייתו מצוה שהרי מל אותו קודם זמנו ואפילו הכי פוטר ר"י כיון שהיה טרוד בעשיית מצוה ולא הו"ל לשיולי וקשיא לר' יוחנן:
למחר יש בעשייתו מצוה. הלכך פוטר ר' יוחנן כיון שיש בתינוק זה שמל מצוה למחר מיקרי שפיר טרוד בדבר מצוה משא"כ בנבלה לעולם אין באכילתו מצוה:
דר"מ היא. אהא דתנן בשבת פרק ר"א דמילה במי שיש לו שני תינוקות אחד למול בע"ש ואחר בשבת ושכח ומל של ע"ש בשבת פטור א' למול בשבת וא' למול אחר השבת ר"א מחייב ור"י פוטר כך היה ר"י שונה במשנתינו וקאמר עלה דמתני' דר"מ היא דאמר דבר שעשייתו מצוה פטור וה"נ מצוה קעביד:
ה"ג דבר שאין בעשייתו מצוה במחלוקת. וה"פ בהא פליגי ר"א ור"י כדתנן במתני' ה"ג רבי שמעון אומר דבר שאין בעשייתו מצוה חייב ודבר שיש בעשייתו מצוה במחלוק' וכ"ה בבבלי. וה"פ ר"ש סובר בא' למול אחר השבת והאחד למול בשבת לדברי הכל חייב דהא אין בעשייתו מצוה כי פליגי אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת דמצוה קעביד פוטר ר"י:
רבי יוסי בשם ר"י דברי רבי מאיר. דפוטר דוקא שיהיה שה תמים ובן שנה שראוי לפסח:
ושלמים. לאפוקי חולין:
וראוי להשתנות לשם פסח. כגון שהוא קודם זמן הקרבתו:
ה"ג דבר שאין לו קצבה ודבר שדרכו להתחלף. בעינן דוקא שנתחלף בקרבן שאין לו קצבה שדרכו להחליף לאפוקי עגל שאין דרכו להתחלף בפסח ותמידין:
ויש בעשייתו מצוה. דשלמים כשירים אפילו שחטן לשם פסח אבל אם חסר א' משלש אלה מחייב ר"מ:
ה"ג מה אית לך דבר שאין לו קצבה. כלומר מהו דבר שאין לו קצבה:
רבי ירמיה סבר לומר כל הקרבנות שדוחין את השבת נקראים דבר שאין להן קצבה שהרי אינו כתוב בתורה כמה קרבנות ידחו את השבת אלא כל פעם שיארע י"ט או ר"ח בשבת דוחין את השבת:
שאין את יכול לעמוד על מניינן. והיינו פסח:
כד הוה מטי וכו'. כשהגיע למתני' דפר"א דמילה דפליגי ר"א ור"י בהיה לפניו שתי תינוקות:
אמר יפה לימדני ר' ירמיה דדבר שאין לו קצבה היינו שלא נזכר בתורה סכום מנינם דאס"ד דדבר שאין לו קצבה היינו דבר שאי אפשר לברר מנינם קשה הרי תינוקות שידענו כמה הם שזמנם למול בשבת ואפי' הכי פטור אלא ודאי כדר' ירמיה:
דברי ר"ש. דאמר בדבר שיש בעשייתו מצוה מחלוקת:
תיפתר. הא דפליגי רבי אליעזר ור"י במתני' והיינו בשיש שם חבורה אחת שלא שחטה הפסח עדיין וה"ל טרוד בדבר מצוה:
והוא ששכח ומל של שבת בע"ש. הוא דמחייב ר"א אבל בשעדיין עומד של שבת למול כיון דטרוד בדבר מצוה דרמיא עליה פטור:
מלו בשחרית. תינוק של שבת מל בשחרית ובין הערבים מל את של אחר השבת או של ע"ש מהו מי אמרינן כיון דניתנה שבת לדחית אצלו פטור או דלמא בהאי שעתא בין הערבים לא ניתנה שבת לדחות אצלו וחייב:
סבר ר"י פטור. דניתנה שבת לדחות לגבי הדין גברא:
רבי בא אמר. שרבי ינאי מחייב כיון שכבר מל של שבת ולא הוה טרוד:
וליידה מילה וכו'. לרבי בא פריך א"כ לאיזה צורך אמר ר' ינאי שקדם ומל של שבת בע"ש הא אפי' קדם ומל בשבת חייב:
ומשני בא להודיעך איך דרכן של תינוקות להתחלף שיהיה חייב א"כ בא ללמדך איך בא לטעות בכך:
ה"ג על דעתיה דר"ז ר' ינאי כר"מ וה"פ ר' ינאי דמוקי למתני' והוא ששכח ומל של שבת בע"ש אתיא מתני' כר"מ שהוא סבר דכל טרוד בדבר מצוה פטור:
מה דאר"ח. דבעי' שתהא חבור' אחת שלא שחטה כר"ש דאמר בשכח ומל את של אחר השבת בשבת חייב לכ"ע:
ומה דא"ר ינאי. והוא ששכח ומל את של שבת בע"ש כר"מ אתיא וכדפרישי' ופריך משיבין דבר בין ר"מ לר"ש. א"כ מאי איכא בין ר"מ לר"ש הא לתרווייהו בעינן שיהא טרוד בדבר מצוה:
ומשני אשכחין פליגא בין ר"מ לר"ש בשיור. כלומר בהרבה דברים כגון בדבר שאין לו קצבה ובדבר שאין דרכו להתחלף:
אילין תינוקת ספיקות. מי שיש לו שני תינוקות למול למאי אתה מדמה אותן לדבר שיש לו קצבה או לדבר שאין לו קצבה:
הכי גרסינן אין תעבדינון כדבר שאין לו קצבה אפי' אין שם תינוק אחר למול ואין תעבדינון כדבר שיש לו קצבה והוא שיהא שם תינוק אחר למול. וה"פ כדבר שאין לו קצבה אפי' מל של שבת בע"ש פטור ואם תדמה אותו כדבר שיש לו קצבה בעינן שיהא שם תינוק אחר למול דה"ל טרוד ממש אבל בלא"ה חייב:
ופריך איתא חמי. בא וראה:
הקדים זמנו פטור. אם מל שלאחר השבת בשבת אע"ג דלא קעביד מצוה ואם איחר זמנו ומל של ערב שבת בשבת דקעביד מצוה מחייב ר"י:
מחלפא היא מתני'. איפוך משנתינו וכדתני רבי שמעון והקדים זמנו חייב לכ"ע ובאיחר זמנו פוטר רבי יהושע:
מן קושיא. מכח קושיא זו דמשנתינו היא בהיפך דהוה נמי קשיא לה לר' ינאי הלכך מוקי למתניתין בששכח ומל של ע"ש בשבת דלא ניתנה השבת לדחות אצלו וגרע מן מל של אחר שבת בשבת דאיירי בשעדיין התינוק שזמנו בשבת עומד למול דטרוד בדבר מצוה:
אפי' דבר שאינו בעשייתו מצוה. כגון ששחט בעל מום לשם פסח הואיל וטועה בו וסובר שעושה מצוה פטור:
פירש. ואינו עוסק עוד במילה:
ציצין. שיורי ערלה וציצין המעכבין בשר החופה רוב העטרה והחופין מיעוט העטרה הן ציצין שאינן מעכבין:
היידין ר"י. כלומר הי ר' יוסה:
ההוא דתנינן. ס"פ לולב הגזול:
פטור מפני שהוציאו ברשות. אף ע"ג כיון דאגבה נפיק ביה ותו לא קעביד מצוה כיון שיש קצת מצוה בנטילתו בידו כל היום כמנהג אנשי ירושלים הלכך פטור על הוצאתו שהוא גמר מצוותו א"נ כיון שמתחלה היה טרוד בדבר מצוה אע"ג שכבר קיים המצוה קודם הוצאתו:
אף בסכין של מילה כן. מיבעיא ליה אם כן הדין אף בסכין של מילה לאחר שמל מותר לטלטלו:
אף במצה כן. שהוציא יותר ממצותו או יותר מכשיעור אם הוא חייב או לא: