קרבן העדה על תלמוד ירושלמי פסחים· רבי דוד פרנקל
פרק ו · הלכה ד
מתני' אימתי מביאים עמו חגיגה. עם הפסח בי"ד:
בזמן שהוא בא בחול ובטהרה. דאע"ג דפסח דחי שבת וטומאה חגיגה לא דחיא שבת וטומאה:
ובמועט. שהיה הפסח מועט לאכילת בני החבורה ואוכלין החגיגה תחילה כדי שיהא הפסח נאכל על השובע כדמפרש בגמ' במרובה. שהיתה החבורה מועטת ודי להן בפסח לבדו:
ובטומאה. שרוב ציבור טמאין:
אין מביאין עמו חגיגה. שחגיגת י"ד היא רשות:
מן הצאן ומן הבקר. משא"כ פסח שאינו בא אלא מן הכבשים ומן העזים:
גמ' היתה באה מן המעשר. ממעות מעשר שני:
דבר שהוא חובה בא מן המעשר. בתמיה הא קי"ל כל דבר שבחובה אינו בא אלא מן החולין:
ופריך ולא יאכל הפסח על השובע. ומה בכך:
שלא יבא לידי שבירת עצם. שמתוך שהוא רעב לאכול הבשר שסביב העצמות ישבור עצם מעצמות הפסח וכתיב ועצם לא תשברו בו:
חגיגה הבאה עם הפסח. בארבעה עשר:
היתה מתבערת עמו. כלומר לא היתה נאכלת אלא עד שהפסח נאכל:
ופריך איתא חמי. בוא וראה הא אין זמן אכילתן שוה:
ותימר הכין. ואת אמרת כן דביעורן שוה:
ומשני בעולה עמו על שלחנו. בשר חגיגה העולה על השולחן עם הפסח צריך לבער בזמן ביעור הפסח שאי אפשר שלא נדבק בו מן הפסח:
התבשילין וכו'. כלומר ולא עוד אלא אפי' התבשילין העולין עמו על השלחן צריך לבערן בזמן הפסח מטעם זה שנדבק בו מן הפסח:
הדא אמרה. זאת אומרת מי שאוכל גבינה ורוצה לאכול בשר צריך לבער גם החתיכת לחם שהיה על השלחן בשעה שאכל הגבינה: