קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי דוד פרנקל
פרק יא · הלכה ו
מתני' המתנבא בשם עכו"ם. שנאמר ואשר ידבר בשם אלהים אחרים:
כיון שנכנסה לרשות הבעל לנישואין. בגמרא מפרש:
מקדימין. כלומר מוכנים לאותה מיתה שהיו מחייבים את הנידון:
ובועלה. כלומר כל הבועלים נידונין כמיתת הנבעלת חוץ מבועל בת כהן:
גמ' ה"ג הכל היה בכלל אך הנביא אשר יזיד לדבר דבר בשמי אשר לא צויתיו לדבר וגו' בין באות בין במופת בין בעכו"ם בין בשאר כל המצות עכו"ם למה יצאה לידון שעכו"ם בין שנתכוין לעקור את כל הגוף בין שלא נתכוין לעקור את כל הגוף דברי ר' שמעון חונקין אותו ודברי חכמים סוקלין אותו ובשארי כל המצות בעוקר כל הגוף דברי חכמים סוקלין אותו ודברי ר' שמעון חונקין אותו אבל בעוקר מקצת דשאר מצות דברי הכל יבין ליה פיונטייה משום לא תענה ברעך עד שקר:
והכי פירושה בפרשת שופטים כתיב אך הנביא כו' ומת הנביא ההוא ולא נזכר בהך פרשתא שנתן הנביא אות או מופת או שדיבר לעבוד עכו"ם אבל בפרשת ראה כתיב כי יקום בקרבך נביא כו' ובא האות והמופת אשר דבר אליך לאמר נלכה אחרי אלהים אחרים ונעבדם כו' והנביא ההוא וגו' יומת כי דבר סרה על ה' וגו' להדיחך מן הדרך וגו' וקשיא למה יצאה עכו"ם אלא לידון דחלוקה עכו"ם משאר כל המצות דאלו עכו"ם בין בעוקר כולו בין בעוקר מקצת חייב מיתה לדברי הכל דפליגי ר"ש ורבנן בברייתא דתניא נביא שהדיח בסקילה רש"א בחנק. וטעמא דר"ש דכתיב יומת וכל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק ורבנן ילפי הדחה הדחה ממסית כתיב הכא כי דבר סרה להדיחך וכתיב במסית כי ביקש להדיחך מן הדרך אפילו מקצת במשמע ובעוקר הגוף דשאר כל המצות נמי פליגי ר"ש ורבנן חכמים סברי שהוא בסקילה דכתיב נמי התם בפרשת ראה דתניא ללכת בה ללכת זו מצות עשה דמשמע לעשות ובעכו"ם ליכא עשה ש"מ דאשאר כל המצות נמי קאי ויומת דהך פרשה היינו סקילה דילפי הדחה הדחה ממסית וכדכתיבנא ולר"ש בחנק אבל עוקר מקצת דשאר מצות אין בו מיתה לד"ה ואפילו לרבנן דאמרי שאר מצות כתובים בפרשת ראה מ"מ עוקר מקצת דילפינן מדכתיב מן הדרך משמע להו דלא קאי אלא אעכו"ם דאל"כ עכו"ם למה לי אבל לוקה מיהת דהשתא העונה שקר בחבירו לוקה משום לא תענה העונה עדות שקר כלפי מעלה לא כ"ש:
יבין ליה פיונטיה. נותנין לו מכות :
שנתנבא בתחלה. ולא נתברר לנו עדיין נבואתו:
שומעין לו.. לעבור על מצות התורה לפי שעה א"נ חייבין לשמוע לו והעובר על דבריו חייב מיתה והוא שיהא ראוי לנבואה:
שנתנבאו כאחת. דברי אחד מסכים לדברי חבירו וכן שני נביאים שנתנבאו בעיר אחת וכל אחד מעיד על חבירו:
חד אמר צריך ליתן אות ומופת. דחיישינן תרווייהו משקרי אבל כשהאחד מוחזק לנביא מעיד על חבירו שהוא נביא אמת ואין צריך לאות ומופת:
וחרנה. ואידך אמר א"צ ליתן אות ומופת דתרי לא חשידי:
א"ל. שאני התם שישעיה עסק אז בתחיית המתים דמעיקרא אמר ישעיהו כי מת אתה ועכשיו אמר שיחיה ה"ל כתחיית המתים דאע"ג שאמר לו כי תעלה בית ה' ביום השלישי גם זה בכלל תחיית המתים הוא כדכתיב ביום השלישי יקימנו ונחיה לפניו:
לא סוף דבר. הא דתנן משנכנסה לרשות הבעל לנישואין ה"ל נשואה אע"פ שלא נבעלה לאן דוקא שנכנסה לחופה הוא דהוי ברשות הבעל אלא אפילו נכנסה לבית שיש בו החופה ת"ל נשואה:
בעיא הדא מילתא. מיבעיא לן דבר זה:
טריקלין הוא בית הגדול ובו קיטון והוא החדר הקטן שפתוח לחדר הגדול והחופה היא בחדר הקטן ונכנסה בחדר הגדול מי הוי ברשות הבעל כאלו נכנסה לחופה א"ד כיון דחומת הקיטון מפסקת אינה כחופה:
ליידה מילה. אמתני' דנערה שנתכתתה קאי דתנן התם מסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל הרי היא ברשות הבעל ופריך לאיזה דבר היא מאז ברשות הבעל:
ליורשה. אם מתה בדרך בעל יורש נדונייתה אע"ג דקיי"ל אשתו ארוסה מתה אינו יורשה הכא כיון דמסרה אחולי אחיל האב מהשתא מחמת קירוב הנישואין אבל לתרומה ולהפרת נדריה שלא בשותפות ולמציאתה דאינה אלא משום איבה ועדיין ליכא למיחש לה לא מהניא מסירה לחופה:
להפרת נדריה. אף לענין הפרת נדריה כבר יצאה מרשות האב משמסרוה שלוחי האב לשלוחי הבעל ולא קרינן בה ואם בית אביה נדרה אלא ואם בית אישה נדרה:
מודה. שאין הבעל מיפר נדרים אלו עד שתיכנס לחופה:
לזנות בית אביה. בנערה המאורסה כתיב והיא בסקילה:
פרט. אם זנתה אחר שמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל שלא תהא בסקילה כנערה המאורסה שזינתה אלא בחנק כנשואה שזינתה ש"מ משמסרו שלוחי האב לשלוחי הבעל לא קרינן בה תו בית אביה:
כיוצא בהם כו'. אמתני' קאי דתנן כל הזוממים מקדימים לאותה מיתה וקאמר לעולם הזוממים במיתה שבאו לחייב הנידונים איש או אשה כגון אם באו לחייבה שרפה אף הם כיוצא בה וכן בסקילה וכן בחנק ואין חילוק ביניהן אלא בבת כהן:
הדרן עלך הנחנקין. וסליקא לה מסכת סנהדרין.
סוף הספר