קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי דוד פרנקל
פרק יא · הלכה ג
מתני' ושלש בתי דינים היו שם. בירושלים דמשתעי בה קרא וקמת ועלית:
אחד יושב על פתח הר הבית. הוא שער המזרחי שלפנים מן החיל לפני עזרת הנשים:
ואחד יושב. למעלה הימנו כשעברו עזרת נשים ובאים לפתח עזרת ישראל:
ואחד יושב בלשכת הגזית שהיא בנויה בתוך העזרה חציה בקדש וחציה בחול:
באין לזה שעל פתח הר הבית. זקן זה שהורה בעירו ונחלקו ב"ד שבעירו עליו והזקיקן הכתוב לעלות לירושלים באים הוא וב"ד שבעירו לב"ד זה שעל פתח הר הבית שהרי בו פוגעים תחלה:
תלמיד שהורה לעשות. תלמיד שלא הגיע להוראה ונחלק על ב"ד שבעירו ובאו לב"ד הגדול ושאלו וחזר לעירו והורה כבתחלה פטור שאין להם לסמוך על הוראתו והתורה לא חייבה אלא מופלא ומומחה לב"ד כדילפינן מכי יפלא ממך במופלא שבב"ד הכתוב מדבר:
נמצא חומרו קולו. חומר העבירה שעבר והורה אע"פ שלא הגיע להוראה מוסיף על ההמראה שהמרה על פי ב"ד היא נעשית לו קולו לפטרו מן המיתה שאם היה זקן והגיע להוראה והמרה ע"פ בית דין היה חייב מיתה:
גמ' במופלא שבב"ד. במומחה לב"ד למעוטי תלמיד:
ממך זה עצה. שנחלק בעיבור השנה שקרוי סוד ועצה וגבי עצה כתיב ממך דכתיב ממך יצא חושב על ה' רעה יועץ בליעל:
אגדה. היינו הלכה למשה מסיני שאף עליה נהרג:
בין דם לדם. שנחלק בדם נדה או בדם לידה או בדם זיבה:
ובין נגע לנגע. שנחלקו בנגעי אדם או בנגעי בגדים:
ה"ג דברי אלו הערכים והחרמים כו' ריבות אלו השקיית סוטה כו'. וה"פ כתיב דברי ריבות ה"מ למכתב דבר ריב וכתיב דברי ריבות לרבות חרמים וערכין והקדשות שהן באות ותלות ע"י דיבור הפה וריבות זו השקיית סוטה שהיא ע"י הריב שבינה ובין בעלה באה ועריפת העגלה שע"פ הרוב ע"י מריבה שבין הרוצח והנרצח היא באה וטהרת המצורע שע"י הריב של לשון הרע נגעים באים:
וקמת מב"ד. מדכתיב וקמת מכלל דביושבים עסקינן והיינו ב"ד שיושבין במקום הקבוע להן עד עת האוכל ושם באין הצריכין לדין ולהוראה בכל עיר ועיר ואזהר רחמנא לב"ד של אותה העיר שהמחלוקות ביניהם לילך ולישאל:
אלא בגבהו של עולם. שתהא ירושלים גבוה מכל העיירות שבא"י וארץ ישראל גבוה מכל הארצות:
מ"ט. כלומר מנלן:
לרבות ב"ד שביבנה. ששם היו סנהדרי גדולה יושבים קודם שנחרב הבית:
לשאולה. שצריכין לילך ולשאול משם ההוראה אבל אינו חייב מיתה אא"כ המרה נגד הב"ד הגדול שבירושלים:
הורה. לעצמו אפילו ע"מ לעשות ולא עשה פטור:
הורה. לאחרים ע"מ שלא לעשות פטור דכתיב והאיש אשר יעשה בזדון לא שיאמר בזדון אלא שיורה לעשות או שיעשה בעצמו:
אשר יעשה. בזדון לא הוא שיעשה אין במשמעות המקרא הזה שהוא לבדו יעשה דהא כתיב לבלתי שמוע וליכא לפרושי דקאי על אחרים העושים דהא אינן עושים בזדון אלא ודאי שעל ההוראה קאמר שיורה בזדון לעשות כהוראתו:
היה מלמד הלכה. לתלמידים בשם רבו ואח"כ בא מעשה לידו והורה כך שומעין להוראה זו אע"פ שהוא עצמו נוגע בדבר:
ה"ג אם משאירע לו מעשה לימוד עושים לאחרים. אם אין הוראה נוגעת בו שומעין לו אבל אם נוגעת לעצמו אין שומעין לו:
הנוי בעל צורה:
נאה להם. שעל ידי המידות האלה דבריהם נשמעים בעיני הבריות כי הנאה אהוב יותר וכשהוא בכח יוסיף לדבר וכן דברי העשיר נשמעים ואוהביו רבים והיודע לכלכל דבריו בחכמה וכן דברי הזקן והמכובד נשמעים מאוד וכשיש להחכם בנים צדיקים וישרים ילמדו ממנו להנהיג גם את בניהם בדרך הישר גם הם יקילו ממנו עול הציבור וכל המידות אילו נאה לציבור שבקל ישובו לה' באהבה גמורה:
עטרת. זה העושר:
תפארת. זה הנוי:
ותפארת בנים אבותם. זה בנים:
תפארת בחורים כחם. זה הכח:
והדרת זקנים שיבה. זקן זה שקנה חכמה. ונגד זקניו כבוד. זה הכבוד:
כולן נתקיימו ברבי ובבניו. מקצתן ברבי ומקצתן בבניו ור"י אומר כולן נתקיימו ברבי עצמו: