קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי דוד פרנקל
פרק ז · הלכה ט
מתני' אחד העובד עכו"ם. בדבר שדרך עבודתה בכך:
ואחד הזובח כו'. העובד העכו"ם באחת מארבע עבודת הללו חייב אפילו אין דרך עבודתה בהן וכל שאר עבודות חוץ מאלו אינו חייב עד שיעבוד כדרך עבודתה:
והמקבלו עליו לאלוה. ואפילו באמירה בעלמא דאיתקש לזביחה דכתיב ויזבחו לו ויאמרו אלה אלהיך:
והאומר לו אלי אתה. בפניו ואתא סיפא לגלויי רישא דאי תנא רישא ה"א ה"מ בפניו אבל שלא בפניו לא תנא סיפא בפניו מכלל דרישא שלא בפניו ואפי' הכי חייב:
אבל המגפף כו'. שלא כדרכה:
המגפף.. מחבק:
עובד בל"ת. דלא מיחייב מיתה שלא כדרכה אלא בהנהו דפרט בהו קרא:
הנודר בשמו. קונם עלי כל פירות שבעולם בשם ע"א פלונית אם ארחץ:
המקיים. נשבע בשמו:
עובר בלא תעשה. ושם אלהים אחרים לא תזכירו:
הפוער עצמו. מתריז רעי בפניו:
זו היא עבודתו. ואפילו נתכוון לבזותו חייב עליו מיתה:
והזורק אבן למרקוליס. שמצדדים שלשה אבנים אחת מכאן ואחת מכאן ואחת מלמעלה על גביהן וקורים אותה ישראלים מרקוליס שהוא חילוף השבח אבל העובדים אותה קורין אוחה קוליס שהוא לשון שבח ועובדין אותה בזריקת אבנים:
גמ' ופריך ולא מגדף כתוב. והיינו מברך השם ולא עובד עכו"ם:
ומשני כאדם כו'. והכי איתא בספרי ראב"ע אומר כאדם שאומר גרפתה את הקערה ולא חיסרת איסי בן עקביא אומר כאדם שאומר לחבירו גירפתה את כל הקערה ולא שיירת ממנה כלום וה"פ ראב"ע מפרש קרא את ה' הוא מגדף בעכו"ם וה"ק עובד עכו"ם הוא מהפך הקערה על פיה ואינו מחסר ממנה כלום אלא החסרון הוא בו ואיסי בן עקביא אומר קרא קאי אמברך את השם שגורף את הקערה ואינו משייר ממנה כלום שעוקר את הכל ורשב"א אומר משל דאיסי לשניהם שהיו יושבין כו' דמגדף היינו עובד עכו"ם ומברך ששניהם אינן משיירין כלום שכל המודה בעכו"ם או מברך ה"ז ככופר בכל התורה וכרת דעכו"ם מדכתיב את ה' הוא מגדף שמעינן וברייתא זו דתני בה כרת דעכו"ם מאת ה' הוא מגדף ילפינן אתיא ככ"ע:
ה"ג לא תעבדם הייתי אומר בכל עבודה שבעולם חייל לא תשתחוה כו'. וה"פ אי כתיב לא תעבדם ה"א אינו חייב עד שיעבדנה בכל העבודות שישנו בה אבל אם לא עבדה אלא בעבודה אחת אינו חייב עליה מיתה תלמוד לומר לא תשתחוה השתחוייה בכלל העבודות היא ולמה יצאה להקיש אליה מה השתחויה שהיא עבודה יחידית חייבין עליה בפני עצמה אף כל עבודה ועבודה של עכו"ם חייבין עליה בפני עצמה:
אינו חייב אלא אחת. היינו מפני שכולן הן עבודת. גבוה:
מודה. מיהת אם עבד עכו"ם בעבודתה ובעבודת גבוה ובהשתחוייה בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת שהלאוין מחלקן עבודתה ילפינן מלא תעבדם ועבודה גבוה שלא כדרכה מדכתיב ולא יזבחו וגו' השתחוייה מדכתיב לא תשתחוה:
כד מר כו'. וכדאמר ר"ש בר זעירא מולא יזבחו וגו' ילפינן אזהרה לעבודת פנים א"נ ה"ק כשהיה אומר רשב"ז ולא יזבחו בא ללמד על עבודת גבוה אמרו ליה לך ותני קדשים דקרא ולא יזבחו לא קאי אעכו"ם אלא אזהרה לשוחט קדשים בחוץ:
ה"ג זובח לה טלה בעל מום פטור. וה"פ השוחט טלה בעל מום לעכו"ם פטור:
מאי כדון. מנלן:
כל. הראוי לה' לא תעשון כן לעכו"ם ואם עשה כן חייב מיתה אבל אם איני ראוי לה' פטור ממיתה:
ה"ג ר' בון בר חייא בעא קומי ר"ז לא תשתחוה להם פרט לא תעבדם כלל כי לא תשתחוה לאל אחר חזר ופרט פרט וכלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט וה"פ אמרינן השתתויה בכלל היתה ויצאה ללמד על הכלל נדרוש בפרט וכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט השתחוייה אין מידי אחרינא לא:
לא תעשון כן כלל. לעבודת גבוה כדאמרינן בסמוך כל לה' לא תעשון לעכו"ם:
זובח לאלהים יחרם פרט. זובח אין מידי אחרינא לא:
בלתי לה' לבדו. כל שהוא לה' יהיה לו לבדו ולא לעכו"ם:
והכל בכלל. ונרבה אפילו מגפף ומנשק יהא חייב עליהן מיתה ובמתני' תנן אבל המגפף כו' בלא תעשה:
לאיזה דבר כו'. כלומר לכך יצאה השתחואה ללמד עבודה שיש בה מעשה הוא דחייב עליה מיתה ושאין בה מעשה פטור ומגפף אין בה מעשה:
ה"ג המגפף והמנשק אינן מעשה:
ופריך מעתה. אי מהך קרא יליף נימא אינו חייב עד שיעשה שלשתן יחד דהיינו זובח וקיטר ואמר אבל על חד מינייהו פטור:
לא בא הכתוב. לעולם אפילו על חד מינייהו חייב והא דקחשיב שלשתן לא בא הכתוב אלא לספר גנותן של ישראל הנך שלשתן עשו לעגל ולא לה':
מאי כדון. מעתה מנ"ל דאאמירה לחוד חייב מיתה:
נאמר כאן אמירה. ויאמרו לו:
ונאמר אמירה במסית. בסתר לאמר:
עשה בה אמירה כמעשה. שעל אמירה זו נהרג:
אלא ולשמש. בוי"ו:
אין כאן כלל ופרט. לומר אלהים אחרים כלל ולשמש או לירח פרט וממעטינן כל שאר עכו"ם ממיתה:
אלא ריבויים. בהנך פרטיים מרבינן שאר עבודות:
ה"ג והא כתיב את זה תאכלו מכל אשר במים כל אשר לו סנפיר וקשקשת במים בימים ובנחלים מעתה אין כאן כלל ופרט וכלל אלא ריבוייא בגין דכתיב וי"ו. וה"פ מעתה כל היכא דכתיב וי"ו לא דרשינן בכלל ופרט א"כ נמעט הכל אלא מה שבימים ובנחלים דוקא:
כל הן. כל ס"ת שאני רואה שכתוב בה ובנחלים אני מוחק הוי"ו דהא דרשינן כלל ופרט וכלל ש"מ שאין שם וי"ו:
מכל אשר במים. דמיותר אתי לריבוייא מה שבגיגית ולאו בכלל ופרט וכלל דרשינן ליה ולעולם ובנחלים כתיב בוי"ו:
האומר לו אלי אתה. אם חייב חטאת או לא:
ה"ג מחלוקות ר"ע וחכמים. וה"פ ריש כריתות תנן המגדף חייב קרבן וחכמים פוטרים שנאמר תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה יצא מגדף שאינו עושה מעשה וכי היכי דפליגי במגדף ה"נ פליגי באומר אלי אתה:
השתחוה. לעכו"ם מהו מי הוה מעשה וחייב חטאת אפילו לרבנן או לא:
בכפיפת קומה. דהיינו השתחויה דהוה מעשה וחייב:
מה בין המעלה והמוריד שפתותיו. דהיינו מגדף דפטרי רבנן:
ה"ג ר' יוחנן אמר הואיל וישנו בלב. וה"פ ודאי עקימת שפתיו הוי מעשה ומגדף שאני הואיל ועיקר חיובו תלוי בלב שמכוין לברך את השם שאם מברך כל היום ואין לבו כלפי מעלה אלא שהעלה השם לדבר אחר ומכנהו בשם המיוחד ומקללו פטור:
כמחלוקות. כשם שחלוקין ר"ע וחכמים במגדף פליגי נמי בהשתחויה:
קרייא. קרא דמייתי חכמים למעט מגדף דכתיב תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה ומשמע להו דבעינן מעשה רבא מיניה איכא למעט נמי השתחויה ובעינן מעשה רבא כגון זיבוח וקיטור ודדמיין ליה: