אור ברסלב

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי דוד פרנקל

פרק ז

פרק ו

הלכה א

מתני' ארבע מיתות כו' סקילה שרפה הדג וחנק. דוקא נקט סידרא סקילה חמורה משרפה ושתיהן מהרג ושלשתן מחנק ונפקא מיניה למי שנתחייב שתי מיתות שנידון בחמורה:

ר"ש כו'. פלוגתייהו דר"ש ורבנן מפרש בגמרא:

זו מצות הנסקלין. שפירשנו בפירקא דלעיל ומשום דבעי למיתני מצות הנהרגין והנשרפין כיצד הדר ונקיט להאי:

גמ' ולרשות. ולמלכות לא ניתן אלא מיתת הרג לבד:

נאמר כאן. במכה עבד כנעני ומת תחת ידו נקם ינקם דהוי במיתת ב"ד משום דעבד שייך במצות שהאשה נוהגת בהן:

ונאמר להלן חרב. נוקמת וילפינן נקימה נקימה בגז"ש דמיתה זו בחרב:

חנק. לא מצינו לה רמז בקרא:

ומשני אמרת באמת אין לנו רמז במקרא לחנק אלא כיון שקבלנו ארבע מיתות נמסרו לב"ד וחנק הוא הקל שבהן ומצינו מתות בתורה סתם ולא נתפרש בהן באיזה מיתה ימות ואי אתה רשאי להחמיר אלא להקל דכתיב והצילו העדה אוקמוה אחנק שהיא הקל:

כל שם בת כהן אחת ארוסה ואחת נשואה בשרפה ומדאפקיה רחמנא ארוסה בת כהן מכלל ארוסה בת ישראל מסקילה לשרפה ש"מ שרפה חמורה:

ורבנן אמרין כל ארוסת אחת בת ישראל ואחת בת כהן בסקילה ומדנשואה בשרפה וארוסה בסקילה ש"מ סקילה חמורה:

ה"ג ר"ש דריש מה בת ישראל שהקילה התורה בנשואה שתהא בהריגה החמירה בארוסה שתהא בסקילה בת כהן שהחמירה התורה בנשואה שתהא בשרפה אינו דין שנחמיר בארוסה שתהא בשרפה ורבנן דרשין מה אם בת ישראל שהקילה התורה בנשואה שתהא בחנק החמורה בארוסה שתהא בסקילה בת כהן שהחמירה התורה בנשואה שתהא בשרפה אינו דין שנחמיר בארוסה שתהא בסקילה. וה"פ ר"ש סובר שרפה חמורה לכך קאמר כל שם בת כהן בשרפה אפילו ארוסה שלא תהא נשואה חמורה מארוסה ורבנן סברי סקילה חמורה לכך אמרי כל שם ארוסה בסקילה שלא תהא ארוסה בת ישראל שהיא בסקילה חמורה מארוסה בת כהן שתהא בשרפה:

ה"ג שתהא בסקילה את אביה היא מחללת באש תשרף ר' ליעזר אומר עם אביה בשרפה עם חמיה בסקילה ר' אבהו בשם ריב"ח כל מיתה שהיא למטה ממיתת אביה הכא בשרפה כמיתת אביה שהיא בשרפה כל שהיא למעלה ממיתת אביה ומאי ניהו ארוסה הכא במיתת חמיה בסקילה היא בשרפה כו'. וה"פ קשיא ליה מאי קאמר ר' ליעזר אילימא שזינתה עם אביה ועם חמיה מאי איריא בת כהן אפי' בת ישראל נמי עם אביה בשרפה ועם חמיה בסקילה אלא זינתה ברשות אביה דהיינו פנויה או ארוסה בשרפה ברשות חמיה דהיינו נשואה בסקילה קשה ר"א דלא כמאן דליכא מ"ד שתהא נשואה בת כהן בסקילה ומפרש ר' אבהו דה"ק כל שהוא למטה ממיתת אביה דהיינו נשואה בת ישראל שזינתה מאחר שהיא בחנק הכא בבת כהן כאלו זינתה מאביה שמיתתה בשרפה וכל שהיא למעלה ממיתת אביה כגון ארוסה בת ישראל שזינתה שהיא בסקילה החמורה ממיתת אביה ודאי אין מקילין בבת כהן אלא שבקינן לה בסקילה כדין זינתה עם חמיה:

היא בשרפה. אע"ג דבכל מקום הבועלים נידונים במיתת הנבעלת הכא בבת כהן כתיב היא למעט בועלה שאינו בשרפה אלא בחנק כבועל בת ישראל:

ואין זוממיה בשרפה. אע"ג שכל הזוממין שבתורה מקדימין לאותה מיתה מיעט רחמנא היא דוקא בשרפה אבל העדים בחנק כמו הבועל או כמו עדים זוממים דנשואי בת ישראל:

ה"ג כיוצא בו בחנק היא בשרפה והן בחנק:

רבנין. דאמרו הרג חמור דרשין ליה מעונשי עיר הנידחת שהן בכלל עכו"ם ודינן בסקילה והתורה הקילה עליהן לדונם בקלה הימנה וראוי שידונו בשרפה ולא די בשרפה אלא שאתה אומר התורה הקילה לדונו בסייף שהיא הקלה שבכולן ודאי אין הסברא נותנת לומר כן אלא אין הסייף הקלה שבכולן ולא הקילה התורה כל כך וכ"ת א"כ נאמר סייף חמור משרפה דאי אפשר דילפינן שרפה בגז"ש שיהא חמור מסייף כדאמרינן בבבלי:

ה"ג יצאו לידון בקלה בשרפה לא דייך שאת מוציאן בשרפה אלא שאת מוציאן לידון בקלה שבמיתות בהריגה:

ר"ש דאמר חנק חמור יליף ליה מנביא השקר שהוא ככל עכו"ם בסקילה לא די לומר שהתורה הקילה בחד דרגא ואי אמרת חנק קל אתה מיקל עליו בתרי דרגא:

ר"א מחליף. רבנן דרשין מנביא השקר ור"ש דרש מאנשי עיר הנידחת:

רבנן דרשין נביא השקר היה בכלל עכו"ם להיות בסקילה יצא לידון בקלה:

ה"ג ר"ש דרש נביא השקר בכלל עכו"ם היה בסקילה יצא לידון בקלה ממנו לא דייך שאת מוציאו לקלה אלא שאת רוצה להוציאו לקלה שבמיתות בחנק. וה"פ היה ראוי שיהיה בשרפה והקיל עוד מסתמא כוונת התורה לדונו בקלה שבקלות ש"מ חנק הוא הקל:

ה"ג ר"ש דרש אנשי עיר הנידחת בכלל עכו"ם היא בסקילה ויצא לידון בקלה לא דייך אלא שאת מוציאין לקלה שבמיתות בהריגה. וה"פ אנשי עיר הנידחת מהראוי לדונה בסקילה כשאר עובדי עכו"ם וחס הכתוב עליו לדונו בקלה אמרינן ודאי היקל לדונו בקלה. שבקלות בהריגה ש"מ סייף קל:

הלכה ב

מתני' משקעין אותו. שלא יתהפך אנה ואנה ותפול הפתילה על בשרו מבחוץ:

קשה לתוך הרכה. כורכין סודר קשה לתוך הרכה מפני שהרכה אינה חונקת לפתוח פיו והקשה מחבל גרונו ומניולתו לפיכך קשה מבפנים לחנוק ורכה מבחוץ להגן:

ומדליק את הפתילה. בגמרא מפרש:

מדליק. מתוך:

וחומרת לתוך בני מעיו. כווצת לשון חמרמרו מעי וילפינן מבני אהרן שנאמר בהם וכל בני ישראל יבכו את השרפה אשר שרף ה' ולא נשרפה גופם דהא כתיב ויקרבו וישאם בכתונתם ה"נ מתקיימת מצות שרפה אע"פ שאין נשרפים אלא בני מעים לבד והכי עדיף טפי דכתיב ואהבת לרעך כמוך ברור לו מיתה יפה:

רי"א. אין חונקין אוחו בסודרין דאף הוא אם היה מת בידם ע"י חניקה קודם זריקת הפתילה לא היו מקיימין מצות שרפה אף הוא לישנא בעלמא הוא כלומר אש יחניקוהו אף הוא ימות בידם ואין זה מצות שרפה:

בצבת. תרגום ומלקחיה וצבתהא:

שלא היה ב"ד של אותה שעה בקי. צדוקין היו שאין להם גז"ש אלא קרא כמשמעו:

גמ' ופריך ויתן קשה בפני עצמו. שיחניקנו לפתוח פיו ול"ל כלל הרכה:

ומשני אמור שלא יחניקנו. אם יקח הקשה לחוד ימות בחניקה:

במנים דקין. כלים רכין ודקין סתם המוצא מים שהן עומדין בפני הקשה:

בפתילה של בעץ היא מתניתא. הא דתנן ומדליק את הפתילה היינו שמתיך את הבעץ:

אבא וקסטיטירין. מין זפת מעורב עם האבר שיהא נמשך:

אתיא. הא דר"י כמאן דאמר דגרסינן במתני' וזורקה לתוך פיו ולא גרסינן בסיפא ויורדת לתוך מעיו שאין הבעץ יורד אלא שורף במקום שנוגע שם:

ברם. אבל למ"ד דגרסינן בסיפא ויורדת לתוך מעיו צ"ל פתילה של נפט היתה שמושכת ויורדת:

ניטלו דיני נפשות מישראל. גירו המלכות שלא ידינו עוד ד"נ א"נ שלא היה בדיינין כח להרוג העוברים וכדתנן סוף סוטה:

ניטלו דיני ממונות. מב"ד של ישראל:

בריך רחמנא. דניטלו ד"מ שאין אנו יודעין לדון על בוריין:

אמרי לי תינוק היית כו'. וקשיא מתני' דתנן שא"ל שלא היה ב"ד בקי:

ומשני כד כו'. כשהיה ר' לעזר בי ר' צדוק רואה דבר זה היה בן עשר שנים וכשהיה מהלך עם רבי היה ב' שלשים שנה דלאו אורח ארעא שילך אדם חשוב עם אדם שאינו בן שלשים שנה נמצא שמעשה דמייתי ר' במתני' היה מעשה אחרת וכה"ג משני בבבלי:

ותני כן. ותניא נמי הני שהיה רבי הולך בדרך עם ראב"צ:

מבית שיריון שם מקום:

הלכה ג

מתני' רבי יהודה אומר ניוול הוא זה. השתא משמע מפני שהורג מעומד ונופל:

סדן. עץ עבה תקוע בארץ כמות של נפחים:

גמ' א"ר יוחנן. ותניא נמי הכי בברייתא מדכתיב ורצת הרוצח ילפינן שהורגין בסייף דהכי קאמר במה שרצח ירצח:

יכול דוקא אם הרגו בסייף הוא יהרג בסייף אבל אם הרגו במקל יהרג במקל ולא בסייף:

נאמר כאן. במיתת הרוצח נקימה ומת תחת ידו נקם ינקם אע"ג דהאי קרא בעבד כנעני כתיב מ"מ מיתת ב"ד היא שהעבד חייב במצות כאשה:

יכול יטלנו מבין האגפיים. כלומר יהרגנו בחרב בכל מקום שירצה אפילו בין הכתפים מנ"ל שיהרג מן הצואר:

נאמר כאן. ברוצח:

ונאמר להלן. בעגלה ערופה:

ה"ג הבערה הבערה מה הבערה שנאמר להלן התזת הראש אף הבערה שנאמר כאן התזת הראש אי מה כאן מן הצואר אף להלן מן הצואר עריפה עריפה מה עריפה שיאמר להלן ממול עורף אף כאן ממול עורף. וה"פ ילפינן רוצח בגז"ש דהבערה מעגלה מה להלן בהתזת הראש אף רוצח בהתזת הראש אי מה רוצח מן הצואר שזה היא מיתה יפה אף בעגלה ערופה כן לכך כתיב עוד גז"ש עריפה שנאמר כאן בע"ע וערפו ונאמר בחטאת העוף ממול ערפו מה להלן ממול ערפו דוקא אף כאן ממול ערפו:

הלכה ד

מתני' קשה לתוך הרכה. שלא ינוול ע"י הקשה שיחבל גרונו:

גמ' חנק לית משכח. לא מצינו בתורה מיתת חנק:

ומשני אמרת. חנק ניתנה לאותן האמור בהן בתורה סתם מיתה ואי אתה רשאי למשוך עליהן מיתה חמורה דשמא לא נתחייב בהם אלא דוקא הקלה והיא חנק שהיא הקלה שבכולן:

לא מפני שהיא קלה. דס"ל כר"ש דאמר חנק והרג:

ה"ג לא מפני שהיא קלה אלא כל מיתה האמורה בתורה סתם אינה אלא חנק וכ"ה בבבלי ומסיק שם דיליף בגז"ש נאמר מיתה בידי שמים וימיתהו ה' ונאמר מיתה בידי אדם מה מיתה האמורה בידי שמים מיתה שאין בה רושם אף מיתה האמורה בידי אדם מיתה שאין בה רושם:

אמרת. במתני' תנן סדר חנק כך הוא כו':

תמן. בשרפה אתה אומר זה מושך הילך כו' שכך היתה גירסתו ברישא בשרפה:

וכא. והכא בחנק אתה אומר זה מושך אצלו כו':

א"ל תמן. בשרפה זה מושך מלפניו וזה מלארריו ואין שניהם מושכין בשוה כדי שלא יחנק אלא יפתח פיו אבל הכא מושכין זה מצד זה וזה מצד זה בשוה כדי שיחנק:

הלכה ה

מתני' אלו הן הנסקלין. אית מינייהו דכתיב בהו סקילה בהדיא והנך דלא כתיב בהו סקילה כתיב בהו דמיו בו דמיהם בם וכל מקום שנאמר דמיו בו דמיהם בם אינו אלא סקילה דילפינן מאוב וידעוני דכתיב באבן ירגמו [אותם] דמיהם בם:

הכא על האם ואשת אב והכלה והזכור. כתיב בהו דמיו בו:

הבא על הבהמה והאשה המביאה כו'. ילפינן בגז"ש כתיב הכא ואת הבהמה תהרוגו וכתיב במסית כי הרג תהרגנו מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה:

והמגדף והעובד עבודה זרה והמולך ובעל אוב וידעוני המחלל את השבת. כתיב בהו סקילה וקסבר תנא דידן מולך לאו עכו"ם הוא אלא חק עכו"ם בעלמא הוא מדתני עכו"ם ותנא מולך:

והמקלל אביו ואמו. כתיב בו דמיו בו וחמור הוא ממכה דאית ביה תרתי קלין אביו ואמו ומוציא שם שמים לבטלה דתנן לקמן אינו חייב עד שיקללה בשם:

והבא על נערה המאורסה והמסית. את היחידים כתיב בהו סקילה:

והמדיח. עיר הנידחת ילפינן הדחה הדחה ממסית:

והמכשף. דכתיב מכשפה לא תחיה וסמיך ליה כל שוכב עם בהמה מות יומת מה שוכב עם בהמה בסקילה אף מכשף בסקילה:

ובן סורר ומורה. מפורש בו סקילה:

גמ'. לכן צריכה. הא דתנן הבא על האם חייב שתים לא נצרכה אלא שהיו השני איסורים בהעלם אחד וקמ"ל דאפ"ה חייב אע"ג בעושה איסור אחד כמה פעמים זה אחר זה בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת הכא חייב שתים שהלאוין מחלקים אבל בשני העלמות לא צריך לאשמועינן דחייב שתים דהא אפילו באשה אחת בא עליה וחזר ובא עליה בשתי העלמות חייב על כל אחת ואחת:

ה"ג וחזר ובא עליה בשתי העלמות חייב על כל אחת ואחת:

מתני' משנתינו דוקא באשה אחת שיש לה שמות הרבה הוא דחייב שתים בשתי העלמות אבל נשים הרבה ושם אחד אפילו בהעלמות הרבה אינו חייב אלא אחת כיון שהן שם אחד:

ה"ג כהעלם אחד הוא:

א"ל לכן צריכה. לא נצרכה מתני' אלא להעלם אחד דחייב שתים דשמות מחלקין אבל בשתי העלמות לעולם חייב אפילו בנשים הרבה ושם אחד:

דאיתפלגון. כלומר לא תיקשי לך מאי מיבעיא ליה לר"ש בר' הלל פשיטא דחייב שתים כיון שהעלמות מחלקין משום דפליגי ר"י ור"ל כשהבועל בהעלם אחד והנבעלת בהעלמות הרבה אם הא חייב אחת והיא חייבת אחת על כל העלם והעלם או דלמא כיון דהוא אינו חייב אלא אחת אף היא כמוהו:

ה"נ כשם שהוא אינו מביא אלא קרבן אחד כך היא אינה מביאה אלא קרבן אחד:

שלא תאמר נשים הרבה. שכל אחת אינה מביאה אלא קרבן אחד אף הוא אפילו בהעלמות הרבה יעשה כהעלם אחד ולא יביא אלא קרבן אחד לפיכך צריך לומר שאף בכה"ג חייב על כל אחת ואחת:

ה"ג א"ר בון בר חייא שני דברים שיצאו מן הכלל חולקין ותני דבי ר"י כן. וה"פ שני דברים שיצאו מן הכלל אמרינן שיצאו לחלק לחייב חטאת על כל אחד ואחד ולא אמרינן דה"ל שני כתובים הבאים כאחד ואין מלמדין ותני נמי בברייתא דתני דבי ר"י כן:

בכלל. מכשף היו ולמה יצאו לחייב חטאת על הניחוש בפני עצמו ועל העינון בפני עצמו:

כלל בהיכרת. אם נכללו כולן בכרת ופרט אחד מהן והזהיר בו בפני עצמו בכרת שמעינן מדברי ר"י דה"ל דבר היוצא מן הכלל ללמד על הכלל כולו:

ה"ג דמר ר"א בשם ר"י ונכרתו הנפשות העושות והלא אחותו בכלל היתה ויצאה מן הכלל לחילוק על הכלל וה"פ כתיב ונכרתו הנפשות העושות וכתיב בתריה איש אשר יקח את אחותו כו' ונכרתו לעיני כו' ולמה יצאה לחלק לחייב על כל ערוה בפני עצמה ואפילו עשאן כולם בהעלם אחד דמה אחותו שהיא ערוה חייבין עליה בפני עצמה אף כל שהיא ערוה חייבין עליה בפני עצמה:

והכתיב ערות אחותו כו'. לא תגלה כי את שארו הערה ל"ל הלא אף היא בכלל כל העריות:

לידון בערייה. שחייב בהעראה דהיינו הכנסת העטרה אע"פ שלא גמר ביאתו:

ה"ג וגלה את ערותה:

ה"ג הואיל ואין חייבין עליה משום טומאה לא נעשה בו כו' וכ"ה בשבת. וה"פ הואיל ואין חייבין על הנדה משום ערוה אלא משום נדה לא ילפינן לה משאר עריות לענין העראה ואינו חייב אלא בגמר ביאה לכך איצטריך למכתב העראה בנדה בפירוש:

והכתיכ ואיש אשר ישכב את דודתו ערות דודו גלה. חטאם ישאו ערירים ימותו ל"ל דהא כבר כתיב ערות אחי אביך לא תגלה דודתך היא אלא לחלק:

לצורך. עצמו יצא שידון העובר בעונש ערירים ימותו כדמסיק:

ה"ג לידון בערירי הכתיב ואיש אשר יקח את אשת אחיו נדה היא ערות אחיו גלה ערירים יהיו א"ל לצורך יצאה לידון בערירי דאמר ר"י כו' וכ"ה בשבת. וה"פ ופריך והכתיב ואיש אשר יקח כו' שהוא מיותר אלא לחלק וא"ל אף זה יצא לעצמו שיהא נידון בערירי ואי קשיא תרי זימני לידון בערירי ל"ל איצטריך לכדאמר ר' יודן:

דאמר ר"י. כל היכא דכתיב ערירים יהיו רצונו לומר שלא יוליד בנים ואותן שהיו לו כבר קודם החטא אינן בכלל העונש:

וכל. מקום דכתיב ערירים ימותו אף הבנים שהיו לו ימותו ויקברן בחייו:

דודתו. הא דקשיא לך כרת דכתיב בדודתו ל"ל אומר אני לצורך יצאה למעט אם היה דודו אחי אביו מן האש ולא מן האב אין אשתו עליו ערוה:

ה"ג. למעט את אשת אחי אביו מאמו:

מה טעמא. כלומר מנ"ל:

באחי אביו מאביו הכתיב מדבר. אם אחי אביו מן האב הוא הוי קרוב לענין גאולה ומצות גאולה מוטל עליו יותר מקרובי האם אף דודתו שנאמר כאן מן האב ולא מן האם:

אף אשת אחיו. איכא למילף מדודתו מה דודתו מן האב אבל לא מן האם אף אשת אחיו דוקא מן האב אבל לא מן האם:

ופריך עד כדון כר"ע. הניחא לר"ע דאמר למדין למד מן הלמד בחולין ילפינן שפיר אשת אחיו מדודתו הנלמדת בגז"ש מגאולה אלא לר"י דאמר אין למדין למד מן הלמד אפילו בחולין אשת אחיו שהיא מהאב ולא מן האם מנ"ל:

ומשני תני ר"י נאמר כאן. ערות אשת אחיך לא תגלה:

יש לה היתר לאחר איסורה. אחר שטבלה חוזרת להיתירה הראשון:

אף אשת אחיו מאביו. הוא דהוי ערוה שיש היתר לאיסורה אם מת אחיו בלא בנים חוזרת להיתירה הראשון להיות מותרת לו אבל אשת אחיו מאמו אין היתר לאיסורה שאין יבום אלא לאחים מן האב ולא מן האם:

הא ר' יוחנן כו'. כלומר גופא ר' יוחנן קשיא ליה לחלק בעריות מנלן ושני מפני שיצאה כרת באחותו אבל ר"א בשם ר' הושעיה יליף ליה חילוק חטאות בעריות מפני שחלוקין בלאוין וכדמסיק:

לאוין חולקין. כריתות וחייב על כל אחד ואחד:

מה טעמא. כלומר כגון מאי:

ה"ג מה עביד לה ר"י באנשים הכתוב מדבר ובאה אחותו ללמד על כל הנשים ולית לר' אלעזר כן אית ליה לא תקרבו אחד האיש ואחד האשה ומה עבד לה ר' יוחנן פתר ואינו מחוור ועוד מן הדא כו' וכ"ה בשבת [פ"ז ה"ב]. וה"פ ור' יוחנן מ"ט לא יליף חילוק חטאות בעריות הואיל וחלוקין בלאוין ומשני הלאוין כתיבו בלשון זכר ובאה אחותו ללמד אף על הנשים חילוק חטאות ופריך ולית ליה לר"א שאף הנשים חייבין כרת בתמיה א"כ ע"כ איצטריך לומר שיצאה כרת באחותו לחלק ומשני אית ליה כרת בנשים ויליף ליה דכתיב לא תקרבו לשון רבים דמשמע אחד איש ואחד אשה ור"י הא כתיב לא תקרבו ומשני ר"י עלה בדעתו לפרש כן ואיני מחוור ליה לפרש רבים דקרא בזכר ובנקבה שהרי מצינו הרבה בקרא פעם מדבר בלשון יחיד על העם ופעם בלשון רבים על פרטי העם ועוד מהא דשמואל בר אבא מוכת דלאוין אינו מחלקין:

ויצאו שלמים כו'. אי ס"ד לאוין מחלקין למה יצאו שלמים לחלק כיון שהן מחולקין בלאוין ממילא חלוקין נמי לחטאת אלא ודאי חלוקין דלאוין לא שמה חלוקה:

א"ל לצורך יצאו למעט כו'. אבל לא לחילוק חטאות וכך שנויה בת"כ והנפש אשר תאכל כל בשר מזבח השלמים וטומאתו עליו ונכרתה והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו (שנאמר כל איש אשר יקרב מכל זרעכם אל הקדשים וגו') ולמה יצאו להקיש אליהן מה שלמים שהן קדשי מזבח וחייבין עליה אף כל שהן קדשי מזבח חייבין עליהן יצאו קדשי בדק הבית שאין חייבין עליהן משום פגול ונותר ואין האוכלן בטומאת הגוף ענוש כרת:

לצורך יצאו למעט קדשי בדק הבית. אבל לא לחילוק חטאות:

ופריך ולא מתני' היא. ממתני' שמעינן דליתא לקושית שמואל בר אבא:

ה"ג קדשי מזבח מצטרפין זה עם זה למעילה. אם נהנה משני מיני קדשי מזבח בשוה פרוטה מעל ומצטרפין נמי לכזית. לחייב עליהן משום פיגול נותר וטמא או משום מעלה בחוץ:

משא"כ בקדשי בדק הבית. שאין מצטרפין:

ה"ג מכיון שמצטרפין אינן חלוקין. סיומא דקושיא היא סד"א מקרא יליף ליה דמצטרפין וקאמר כיון דמצטרפין ממילא ידעינן דאינן חלוקין לחטאות דאי חלוקין הן אין לצרפן:

אר"ח וכן היא צריכה ליה. זו היא קושיתו נימא דחלוקין הן כיון שחלוקין בלאו ולא יצטרפו דעיקר טעמא דמתני' דמצטרפין מפני שאין חלוקין:

כלל בעשה ופרט בל"ת. מיבעיא ליה אי דרשינן בכלל ופרט או לא:

מילתיה הי"א. מדברי ר"א דמייתי שמעינן דדרשינן ליה בכלל ופרט:

כלל. היינו עשה:

שדך לא תזרע כו' פרט. היינו לא תעשה:

הזרע והזמיר בכלל היו כו'. ור"א לאו בכלל ופרט דריש ליה דא"כ אין בכלל אלא מה שבפרט אלא כיון דאיכא שני פרטים דמיא לכלל ופרט וכלל לענין זה שלמידין מהן דברים דדמיין לפרט בכל צד אבל מדלא כתיב מפורש כללא בתרא לא הוי כלל ופרט וכלל ממש לרבות כל מילי דדמיא לפרטא בחד צד:

אלא דבר שהיא עבודה בארץ ובאילן. וחרישה עבודת אילן היא שחורשין לאילנות כדתנן ריש שביעית:

מה עבד לה ר"י. הרי יצאו שני דברים ויש למילף מהן:

שני דברים הן. שיצאו מן הכלל הזרע והזמיר ושני דברים שיצאו מן הכלל אינן חולקין את הכלל לומר שיהא חייב על כל או"א וכמו שאינן חולקין אף אין מלמדין:

ופריך על דעתיה דר"א אינן חולקין. בתמיה וכי לית ליה לר"א שאינן חולקין:

ומשני אית לית. שני דברים אינן חולקין אבל סובר דמלמדין מיהת לדברים דדמיין להו בכל צד:

ופריך ולית ליה לר"י מלמדין. בתמיה:

ומשני שנייה היא. ודאימידה ר"י דמלמדיץ אלא שאני הכא שהכלל בעשה ושבתה הארץ ופרט בל"ת לא תזרעו:

ועשה מלמד על ל"ת. כשהכלל בעשה והפרט בל"ת נמצא שהעשה מוסיף על הפרט ניחא דהעשיה תשובה דדחיה לל"ת לכך היא יכולה להוסיף על ל"ת אבל בהפך כשהכלל בל"ת והפרט בששה מודה ר"א שאין מלמדין מהפרט על הכלל:

ה"ג על דעתיה דר"א ניחא מותר לחפור בה בורות שיחין ומערות ע"ד דר"י מהו לחפור כו'. וה"פ ר"א דסובר כלל ופרט הוא והפרט מלמד על הכלל דבעינן דבר המיוחד לעבודת הארץ דומיא דזריעה ובצירה הלכך לחפור בה בורות כו' ודאי שרי אפילו לכתחלה אבל לר"י דאמר הכלל במקומו עומד א"כ אפילו חפירת בורות כו' אסור דבכלל ושבתה הארץ משמע נמי חפירת בורות או דלמא מהני הפרט מיהו לענין זה לפרש הכלל שהיא העשה דלא איירי חלא בעבודת הארץ אבל חפירה מותר:

ומשני כשם שאין. הפרטים מלמדין שלוקין על עבודת הארץ כך אין מלמדים מהם היתר לחפירה ולומר דאיירי דוקא בעבודת הארץ:

טעמא דר"י. שהוא אומר אינו לוקה משמע אבל עשה יש בו מנ"ל שהוא בעשה מדכתיב שש שנים כו':

אפי' עשה אין בו. לר"י:

ופריך והכתיב מלא. לר' יוסי פריך דאמר אפילו עשה אין בו הרי מקרא מלא כתיב ושבתה הארץ דמשמע כל המלאכות אסורות בשביעית בעשה:

לענין ל"ת שבו. קסבר ר"י דריש ליה בכלל ופרט ואין בכלל אלא מה שבפרט זריעה וזמירה אין אבל שאר מילי לא נמצא אין כאן עשה בחרישה ותרווייהו אית להו כלל בעשה ופרט בל"ת לא דרשינן בכלל ופרט ולא פליגי אלא כשישנו שני פרטים אי ה"ל קצת כעין כלל בתרא וכדפרישית בסמוך לר' אלעזר או לא:

ה"ג יכול יהו לוקין על התוספות. ברייתא שנויה בבבלי מ"ק פ"ק וסיים בה פטור:

ר"י. מפרש לה דה"ק יכול. ילקה על החרישה וקרי לה תוס' דאינו מפורש בתורה דבפרשה לא כתיב אלא זריעה וזמירה כדאמרינן לעיל:

הרי ל"ג וכ"ה בשבת:

יכול ילקה על שני פרקים הראשונים. היינו תו' שביעית שאין חורשין בששית בשדה לבן אלא עד הפסח ובשדה האילן עד העצרת ונסיב לפטור דגמר משבת בראשית מה להלן לפניה ולאחריה מותר אף שביעית היא אסורה לפניה ולאחריה מותר:

אית תניי תני. איכא תנא דתנא איסור חרישה נפקא לן מקרא דשש שנים כו' ואיכא דמפיק ליה משדך לא תזרע חדא כר"י דאמר אין לוקין על החרישה אבל עשה יש בו וחדא כר"א דאמר לוקין ל"א חד תנא בסיומא דברייתא דלעיל יכול ילקה על תוספות שביעית ת"ל שש שנים כו' ואתיא כר"י דקאי על החרישה וקאמר כיון דאיכא נמי פרט בעשה דה"ל לאו הבא מכלל עשה מוקמינן גם הכלל ופרט בעשה ופטור על החרישה דאין בכלל אלא מה שבפרט זריעה וזמירה אין אבל חרישה לא ומאן דתנא ת"ל שדך לא תזרע קאי על איסור שני פרקים וכר"א וה"ק כתיב ובשנה השביעית כו' שדך לא תזרע דוקא בשנה השביעית אסור אבל קודם לכן אע"ג דנהנה ממנה בשביעית שרי אבל בשביעית עצמה אפילו על החרישה לוקה:

ה"ג מתניתא פליגא לר"א וכ"ה בשבת. ברייתא קשיא לר"א:

השמר בלא תעשה. בשחוטי חוץ כתיב השמר פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כי אם במקום אשר יבחר ה' באחד שבטיך שם תעלה עולותיך ושם תעשה וגו' וכל מקום שנאמר השמר פן ואל אינו אלא ל"ת:

מה העלייה שהיא בעשה. דשם תעשה אבל בחוץ לא דה"ל לאו הבא מכלל עשה שהוא עשה:

הרי הוא בלא תעשה. דכתיב השמר פן תעלה כו' והשמר לא תעשה:

אף שחיטה וזריקה שהן בעשה. דשם תעשה:

בגין דכתיב כו'. כלומר טעמא דכתב רחמנא שם תעלה ושם תעשה להקיש שחיטה וזריקה להעלייה מיניה שמעינן דאית בהו ל"ת הא אי לא כתיב היקישא ה"א שאינן בל"ת אמאי הא העלאה בכלל שם תעשה היא וה"ל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא אלא ודאי היכא דהכלל בעשה והפרט בל"ת לא דרשינן בדבר היוצא מן הכלל וקשיא לר"א:

ה"ג מה עביד לה ר"א. וה"פ ור"א איך מתרץ להך ברייתא:

ומשני שלא תאמר כו'. ודאי ללמד ששחיטה וזריקה בל"ת לא צריך היקישא דזה שמעינן מדה"ל דבר היוצא מן הכלל והיקישא איצטריך ללמד שאם עשאן כולם בהעלם אחת שחייב על כל אחת ואחת דאף שיצאה העלאה ליכא למשמע מינה שיצאה לחלק דסד"א שחיטה וזריקה שנאמרו בעשה אחת ושייכי להדדי כמו תולדה לאב דהא אם אין שחיטה אין זריקה אין לחייב עליהן אלא אחת והא דיצאה העלאה על עצמה יצאה א"נ לחייב על אחת מהן אם עשאה בפני עצמה אבל לא לחייב שתים לכך איצטריך היקישא לחלק שאם עשאן בהעלם אחת שחייב על כל אחת ואחת והא דתניא אף שחיטה וזריקה יהו בל"ת היינו כאלו כתיב ל"ת בכל אחת בפני עצמה שהלאוין מחלקין א"נ עיקר קושיתו לר"א היקישא ל"ל אבל מברייתא לא פריך שאינה שנויה בר"ח ור' אושעיא:

חייב משום זורע. שאף הנטיעה לצמוח פירי נעשית וזה אב בזרעים וזה אב באילנות:

דזומר כנוטע. דלצמוחי עביד:

נטע וזמר בשבת. בהעלם אחת:

על דעתיה דכהנא. דאמר נוטע כזורע משמע אבל זומר לא הוי כנוטע אלא כקוצר הלכך חייב שתים:

אינו חייב אלא אחת. שהרי הן שתי תולדות מאב אחד:

ופריך כלום אר"ז. הא לא אר"ז אלא הזומר כנוטע משמע כי היכי דחייב הזומר אף הנוטע כן הוא:

דלמא. שמא אמר הנוטע כזומר שפיר הוה משמע דבא לומר שאין חייב עליהן אלא אחת דהא שיהא חייב על הזומר אין לתלותו בנוטע דזומר מפורש ביה קרא כדמסיק:

הכל. אחד זמירה ואחד נטיעה היה בכלל שדך לא תזרע האמור בשביעית:

ויצאת זמירה. דכתיב וכרמך לא תזמור:

תוכן העניינים

קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סנהדרין

טוען…

אור ברסלב
תרומה

מקלידים לפחות שתי אותיות

מתעלם מניקוד ומכתיב מלא או חסר, ומבין גם לפי משמעות↑↓ מעבר · Enter פתיחה