קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי דוד פרנקל
פרק ז · הלכה ז
מתני' אם אדם חטא כו'. אע"ג שאינו מפורש במתני' שהבהמה נהרגת מ"מ מדתני השוכב עמה בסקילה שלא למדנו אלא ממה שהבהמה נסקלת שייך שפיר למיתני אם אדם חטא כו':
תקלה. מכשול עון:
גמ' את יליף דמיהם בם כו'. כתיב כאן דמיהם בם וכתיב באוב וידעוני דמיהם בם מה להלן בסקילה אף כאן בסקילה:
קרי ביה. נמי לא תישכב:
עד כדון. הניחא לר"ע דדריש מקרא ומסורה אלא לר"י מנ"ל אזהרה לנשכב ומשני דכתיב לא יהיה קדש מבני ישראל שלא יהיה מזומן למשכב זכר:
כרת לנשכב לר"י מנין. בשלמא לר"ע דיליף מואת זכר וגו' עליו כתיב כי כל אשר יעשה וגו' אלא לר"י מנ"ל כרת אבל עונש לנשכב לא קשיא ליה דמפורש ביה קרא תועבה עשו שניהם מות ימותו:
ונגם קדש היה בארץ. עשוי כתועבות הגוים אשר הוריש וגו' מה קדש האמור כאן יש בו תועבה אף בלא יהיה קדש יש בו תועבה וכתיב כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה ונכרתו הנפשות וגו' ש"מ תועבה דעריות בכרת:
תועבה מתועבה. אין כל תועבות דעריות. בכרת אלא הכתובים בפרשה ונכרת לנשכב ילפינן בגז"ש תועבה האמור בלא יהיה קדש מתועבה האמור במשכב זכור דכתיב ואת זכר לא תשכב משכבי אשה תועבה היא ועליה כתיב ונכרתו מה תועבה האמור שם כרת אף תועבה דהכא כרת:
מתניתא אמרה כן. תניא נמי הכי דמתועבה דעונש שמעינן נמי כרת לנשכב:
כתיב תועבה עשו שניהם. מלמד ששניהם שוין בין לאזהרה בין לכרת בין לעונש:
עונש מנין. מנ"ל שהוא בסקילה:
ה"ג את יליף הריגה מהריגה סקילה מסקילה דמיהם בם מדמיהם בם. וה"פ כתיב הכא ואת הבהמה תהרוגו ובסמוך באשה המביאה בהמה עליה כתיב והרגת את האשה ואת הבהמה מות יומותו דמיהם בם ילפינן הריגה מהריגה מהדדי והדר ילפי דמיהם בם דכתיב גבי אשה המביאה בהמה עליה מדמיהם בם דכתיב גבי אוב וידעוני מה התם בסקילה אף כאן בסקילה:
עד כדון. הניחא לר"ע דיליף למד מלמד בחולין אלא לר' ישמעאל דגם בחולין לא יליף למד מלמד מנ"ל:
ומשני ר"י מן אתריה. ר"י יליף ממקומו דכתיב סקילה התם דיליף תהרוגו מהרג תהרגנו דכתיב במסית דמפורש ביה וסקלתו באבנים:
ור"ע מן אתריה. ור"ע ניחא ליה למילף ממקומו הסמוך ליה מאשה המביאה בהמה עליה אע"ג דלמד מן הלמד הוא:
כרת לנשכב. עם בהמה לא מצינו לר"י בשלמא ר"ע דיליף אזהרתו מדכתיב בכל בהמה לא תתן שכבתך קרי ביה לא תתן שכיבתך א"כ כרת נמי שמעינן מהתם דלעיל כתיב ונכרתו אלא לר"י כרת מנ"ל דלא יהיה קדש לא קאי אלא אגברי ולא אבהמה וה"ה דקשיא נמי לר"י אזהרה מנ"ל:
עונש. לסקילה לנשכב לא מצינו בין לר"י בין לר"ע:
ה"ג כל שוכב עם בהמה מות יומת וכתיב זובח לאלהים יחרם. וה"פ כתיב כל שוכב עם בהמה מות יומת אם אינו ענין לשוכב דהא כתיב ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת תנהו ענין לנשכב סקילה מנ"ל מדסמיך ליה זובח לאלהים יחרם והיינו שוחט לעכו"ם יומת:
מה זה בסקילה וכרת. דהא כתיב בעכו"ם והוצאת את האיש וגו' אף זה נשכב בסקילה וכרת ואזהרה נמי מזובח יליף:
מה מפקא ביניהון. מאי בינייהו הא בין לר"י בין לר' עקיבא שוכב ונשכב באזהרה וכרת ועונש:
שכב את הזכר ונשכב ממנו. בהעלם אחת איכא בינייהו:
ה"ג על דעתיה דר"י חייב שתים על דעתיה דרבי עקיבה אינו חייב אלא אחת. וה"פ ע"ד דר"י חייב שתים דשני לאוין הם דמתרי קראי אתיין אחד מלא תשכב ואחד מלא יהיה קדש לפיכך חלוק חטאות ביניהם לר"ע אינו חייב אלא אחת לא תשכב לא תישכב חדא הוא:
בין. לר"ע ובין לר"י חייב שתים דחלוקין בכריתות שוכב מדכתיב ונכרתו הנפשות ונשכב ילפינן מזובח לאלהים יחרם אע"ג דלר"ע מצינן למילף כרת לנשכב מונכרתו מ"מ השתא דאיצטריך למילף עונש דידיה מזובח וגו' ילפינן נמי כרת מיניה:
שכב את הזכור ואת הבהמה. לדברי הכל חייב שתים שחלוקין בלאוין זכר מדכתיב ואת זכר לא תשכב וגו' בהמה דכתיב ובכל בהמה וגו':
נשכב כו'. לדברי הכל חייב שתים אפילו לר"י דאזהרה דזכר מלא יהיה קדש ודבהמה מסמיכת דזובח וגו' כדפרישית בסמוך:
שכב שני זכרים. בהעלם אחת:
מאחד שמתחייבין על ידו. שני הנשכבים אף הוא חייב שתים:
הזכור לא עשו בו קטן כגדול. בנשכב מיירי וה"ק לחייב שוכב דתניא ואיש אשר ישכב את זכר בין קטן בין גדול בא תנא דהך ברייתא לפרושי לאו בכל קטנים אמרית לך אלא דלא בעינן בר עונשין לחייב שוכבו אבל גדול קצת בעינן והיינו שיהא בן תשעה שנים:
עד שתהא בת שלש שנים ויום אחד. דומיא דנקבה קטנה שאין ביאתה ביאה עד שתהא בת שלש שנים ויום אחד:
מה ראו ר"י ור"ע ליחלק בזכור ובהמה. חיוב נשכב מהיכא ובשאר עריות מודו שהאשה הנשכבת חייבת כמו השוכב:
כתיב שאר בשר. איש ואשה הנשואים זה לזה נקראו שאר בשר וכתיב בריש הפרשה איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו לשון רבים לרבות השוכב והנשכב אבל זכר ובהמה אינן נקראים שאר בשר לכך איצטרך קרא לנשכב:
התיבון. הקשו בני הישיבה הרי נדה דלא כתיב בה שאר בשר ואפ"ה לא נחלקו אזהרה וכרת דידה מנ"ל אלא סברים איש ואשה שוין מסברא:
ה"ג ולא נחלקו. עליה:
מכיון דכתיב קריבה קריבה. כתיב הכא לא תקרבו וכתיב התם ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב כמי שכתובים שתיהם כאן וכאן:
לא תקרב לגלות ערותה. משמע דוקא הוא מצווה שלא לגלות ערוותה אבל היא אינה באזהרה:
היא בל תקרב היא בל תגלה. כי היכי לגלות ערותה קאי אנקיבה אף לא תקרב קאי נמי אנקיבה שהיא לא תקרב אליו בנדתה:
ה"ג את יליף דמיהם בם מדמיהם בם. וה"פ יליף דמיהם בם דהכא מדמיהם בם דכתיב באוב וידעוני מה התם בסקילה ה"נ בסקילה (ונחלפו הנוסחאות כמ"ש לעיל בתו'):
הגע עצמך. אמתני' פריך דתנן הבהמה נסקלת לפי שבאת לאדם תקלה על ידו אמור לנפשך בא על בהמה בשוגג דתניא היא נסקלת על ידו והוא פטור הרי אע"ג שלא בא לאדם תקלה על ידה אפ"ה נסקלת:
ר"ש. פריך בין אלישנא קמא בין אלישנא בתרא הרי החורש בפרה בשבת שנסקל דאיכא תקלה וקלון ואפ"ה היא פטורה:
לית לך. אין לך לומר אלא כהא דאר"ש בר ר"י:
למען יכרתון אין כתיב כאן. דאז הוה משמע דקאי אישראל העושים אלא למען יכרת כתיב משמע דקאי אכסף וזהב שעיקר הוא העושה ולכך כתיב לשון יחיד וה"ק קרא מהראוי שיכרת העושה שגורם לישראל לעשות עצבים כדכתיב וכסף הרבתי להם וזהב עשו לבעל ש"מ כל הגורם לאדם לעשות הרע נכרת ה"נ בהמה שגרמה לאדם לבוא עליה אפילו בשוגג נסקלת אבל החורש בה בשבת אין היא גורמת בדבר שבלא היא היה יכול לחרוש הלכך פטורה:
כאינש. כאדם האומר ישתחקו עצמותיו של פלוני שהוליד בן לעשות הרע אע"ג שהוא לא פעל ועשה רע מ"מ כיון שהאב הוא הגורם שבנו הרשע בא לעולם מקללין אותו: