קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי דוד פרנקל
פרק א · הלכה ג
מתני' אין דנין לא את השבט. בגמרא מפרש:
נביא השקר. בחנק בגמרא מפרש מנ"ל דבעי ע"א:
ולא את כה"ג. דאמר קרא את הדבר הגדול יביאו אליך דבריו של גדול יביאו אליך ומשה במקום ע"א קאי שהרי לא נתמנו הזקנים אלא להקל מעליו אבל בלא"ה כל הדברים הצריכים ע"א היו נעשים על ידו לבדו:
ואין מוציאין למלחמת הרשות. כל מלחמה חוץ ממלחמת שבעה עממין ומלחמת עמלק קרויה מלחמת רשות:
אלא בב"ד של ע"א. דכתיב בדוד ואחרי אחיתופל יהוידע בן בניהו אחיתופל זה יועץ ויהוידע בן בניהו זו סנהדרין שהיה מופלא שבכולן וכולם נגררים אחריו:
על העיר. ירושלים שקדושתה גדולה משאר קדושת א"י:
ועל העזרות. קדושתן גדולה מקדושת ירושלים ואי אפשר לחדש. קדושה אלא ע"פ ב"ד של ע"א דכתיב ככל אשר אני מראה אותך וגו' וכן תעשו לדורות מה משכן קדוש ע"פ משה שהוא במקום סנהדרי גדולה אף תוספת העיר והעזרות ע"פ סנהדרי גדולה כמפורש בגמ' ואין עושין סנהדריות לשבטים. שהיו מושיבין סנהדרי קטנה של כ"ג לכל שבט ושבט דכתיב לשבטיך ושפטו מצוה בשבט לדון את שבטו:
אלא ע"פ ב"ד של ע"א. כדאשכחן במשה דאוקי סנהדריות בעצת יתרו ומשה במקום ע"א קאי:
אין עושין עיר הנדחת כו'. דכתיב והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא וגו' איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא כל העיר לשעריך אלא לשער המיוחד שהוא לשכת הגזית ששם סנהדרי גדולה יושבין:
בספר. עיר המבדלת בין א"י לארץ העמים דכתיב מקרבך ולא מן הספר:
ולא שלשה. עיירות בא"י ובגמרא מפרש:
גמ' ופריך איתא תמי. בא וראה שנים אין דנין כדתנן לקמן פרק נגמר הדין ואיו דנין שנים ביום אחד כ"ש שבט כולו שאין דנין כאחת דאי כל אחת בפני עצמו לאו היינו שבט:
בנשיא. של שבט שחטא בחטא שחייבין עליו מיתת ב"ד אין דנין אותו אלא ע"פ ב"ד של ע"א דכתיב דבר גדול יביאו אליך דבריו של גדול והאי נמי גדול הוא:
ה"ג בחורש שבין שני שבטים כו'. וה"פ מתני' איירי בבאין על עסקי נחלות שבט זה אומר היער שבינינו שלי ושבט זה אומר שלי הוא וכתחלתה של א"י מה תחילתה ע"א אף כאן ע"א:
אר"ז. מנ"ל בנביא שקר דבעינן ע"א:
נאמר כאן זדון. בזקן ממרא כתיב והאיש אשר יעשה בזדון:
אף זדון שנאמר כאן בנביא שקר. דהאי בזדון דזקן ממרא מיותר ללמד דנביא שקר כזקן ממרא מה זקן ממרא בע"א כמפורש בקרא כדתנן לקמן פרק הנחנקין אף נביא שקר כן:
נאמר כאן בזקן ממרא. והגידו לך את דבר המשפט:
ה"ג תמן תנינן אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ונביא ואורים ותומים וסנהדרין של ע"א ובשתי תודות ובשיר ב"ד מהלכים ושתי תודות אחריהם וכל ישראל אחריהם הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת וכל שלא נעשית בכל אלו הנכנס לשם אין חייב עליה רב אמר בתחלה כו'. וה"פ תמן תנינן שבועות פ"ב אין מוסיפין כו' וכאן במתני' לא קחשיב כל הני דלא תני אלא הני שהן בע"א ואמר רב טעמא דמתני' דשבועות בתחלה כשעלה דוד לקנות גורן ארונה שהוא מקום המקדש כתיב ויעל דוד בדבר גד הרי דבעינן מלך ונביא:
ה"ג אשר נראה אלו אורים ותומים:
זה סנהדרין. דקשיא אביהו ל"ל אלא דקאי אסנהדרין שנקראו אביך כדכתיב שאל אביך וגו':
השיר. מנ"ל דכתיב וילך אחריהם הושעיה וחצי שרי יהודה ויהודה היה על הידות הוא השיר של תודה א"נ אסיפא דקרא סמיך דכתיב וילכו אחריו בכלי שיר דוד והם כינורות ונבלים וצלצלים שהם שיר של תודה כמפורש בבבלי:
תודות. מנ"ל דכתיב ואעמידה שתי תודות נחמיה קאמר בספר עזרא כשנבנית חומת ירושלים ובא לקדש את העיר ואעמידה שתי תודות גדולות אצל החומה מבחוץ ותהלוכות לימין מעל החומה להקיף את העיר בתהלוכות שהלכו דרך ימין כשפניהם לחלל העיר הלכו תמיד לצד ימין עד שהקיפו את כולה:
ה"ג מה כתיב מהלכות אלא תהלוכות. ללמד שהיו נוטלית ע"י אחר והן עצמן לא היו יכולין להלוך שאין התודות עצמן היו אלא הלחמי חמץ שבה:
מייתי לה. הא דבעינן לתוספות עזרה הני דתנן במתני' מקרא מן התורה:
וכן תעשה. קרא יתירא למידרש לדורות:
שאל אביך ויגדך וגו' ל"ג ליה הכא:
זו כנגדו. שני כהנים נושאים אותן זה אצל זה:
והוא יושב ממולי. ובצידו היה יושב:
ממול עדפו. מול שהוא רואה את העורף הרי שהוא אחריו:
ה"ג מ"ד זו אחר זו נמצא כל מקום ומקום מתכפר בתודה אחת ומ"ד זו כנגד זו כל מקום ומקום מתכפר בשתי תודות. וה"פ למ"ד זו אחר זו חיצונה לבד מקדשה וכשנכנסה אחרונה לשם לא נפסלה ביוצא שלא עברה במקום חול אלא במקום מקודש ולמ"ד זו כנגד זו אין אחת מקודשת יותר מחברתה דהא כל מקום ומקום שתי תודות מקדשות:
ה"ג מ"ד זו אחר זו יאות דתנינן הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת ואיזו היא פנימית זו שסמיכה לבית דין ברם כמ"ד זו כנגד זו למה ר' יסא בשם ר"י כו'. וה"פ בשלמא למ"ד זא"ז אתיא שפיר הא דתנן הפנימית נאכלת לפי שאין נפסלת ביוצא כדפרישית בסמוך ואיזו פנימית זו שסמוכה לב"ד שממוצעת בין התודה הראשונה ובין הב"ד אלא למ"ד זו כנגד זו מ"ש פנימית מן החיצונית הא תרווייהו נפסלו ביוצא:
על פי נביא. חגי זכריה ומלאכי שהיו שם על פיהם ברוח הקדש נאכלת הפנימית שממוצעת בין העם לחומה ונשרפת החיצונה ואין טעם בדבר:
תניי תמן. תני התם בבבל במתני' כל שלא נעשית באחת מכל אלו דאי כל אלו בעינן קשיא במה קידשו בבית שני בשלמא נביא יש כאן אבל אורים ותומים לא היו במקדש שני:
ה"ג אורים ותומים אין כאן:
אשכח תני. מצא ברייתא דתני בה רי"א צריך אורים ותומים:
אר"א איתפלגון כו'. כלומר ואי קשיא לן בית שני איך קידשו תריץ דהנך שני ברייתות פליגי בפלוגתא דר"י ור"ל וכדמסיק מ"ד באחת מכל אלו סובר קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבא ואיצטרך עזרא לקדשה וכיון דלא היו. שם אורים ותומים צ"ל באחת מכל אלו קדושה ומ"ד בכל אלו סובר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולעתיד לבא ולא הוצרך עזרא לקדשה אלא לזכר בעלמא. בונין. בימי עזרא היו בונין תחלה המקדש ואח"כ היו מקדישין אותו דאם הקדישו תחלה למקום בית המקדש היה נזונים עיניהם מן ההיכל ש"מ דסובר קדושה ראשונה קידשה לשעתו ולא קידשה לעתיד:
מקדישין ואח"כ בונין. שהרי היה המקום מקודש בלאו קדושתן דקדושה הראשונה קידשה לעתיד וע"כ לומר שהיו עושין קלעים להיכל הלכך היו יכולין לקדש תחלה ולבנות אח"כ:
אין רואין את המחיצות כאלו הן עולות. כלומר אין רואין מחיצות הבית אפי' בחרבנן כאלו הן עומדות דקדושה הראשונה בטלה:
במה מוסיפין. דודאי אין העזרה מתקדש אלא בדבר הנאכל בה ויוצא ממנה נפסל דומיא דירושלים שאין מתקדשת אלא בדבר הנאכל בה ויוצא ממנה כפסל:
ומשני בשתי הלחם שהיו מקריבין בחג השבועות:
ופריך ומקדישין בי"ט. בתמיה ולאחר יום טוב היו נותר:
אלא בלחם הפנים. שמקריבין בכל שבת:
ומקדישין בשבת. בתמיה:
אלא בלילה. בליל מוצאי שבת או עצרת שעדיין לא היו נותר עד למחרת שנאכלות ליום ולילה:
ופריך ומקדישין בלילה. בתמיה ואין קידוש אלא בששת הבנין ואין בנין בית המקדש בלילה:
מנחת מאפה. מנחת חביתי כה"ג אע"ג דמנחת מחבת היתה כדכתיב על מחבת בשמן תעשה אפ"ה קרי לה מנחת מאפה דכתיב בה תופיני שהיתה אפויה אפיית הרבה שאחר חליטתה אופה בתנור ואח"כ חזר ומטגנה במחבת:
ופריך הניחא בעלייתן מן הגולה. בימי עזרא היה להם לחמי תודה שהיו מקריבין תחלה קרבן תודה דקדושה ראשונה קידשה לעתיד לבא אלא בכניסתן לארץ דהיינו בבית הראשון לא היו יכולין להקריב קרבן עד לאחר הקידוש:
במה קידשו. מאין היה להם לחמי תודה הא אינן קדושים אלא לאחר. שנשחט עליהן הזבח:
הבאות. מבמה שבנוב וגבעון ששם היו מקריבין קודם בנין הבית:
שתי ביצים. שתי בריכות מים היו בהר הזיתים:
ה"ג תחתונה ועליונה התחתונה היתה קדושתה גמורה שנתקדשה בכולן. וה"פ תחתונה ליורד מן ההר וסמוכה למקדש נתקדשה בכולן בכל השנויה במתני' שמימי בית ראשון נתקדשה שמאז הכניסוה וחיברוה לעיר:
ה"ג והעליונה אין קדושתה גמורה בעלייתן כו'. וה"פ העליונה בשיפולי ההר שלא נתקדשה בבית ראשון וקדושת עזרא לא היתה קדושה גמורה שהרי לא היה שם מלך ואורים ותומים וכל אלו השנויים במתני' הצריכין לקידוש:
וחברים אוכלין שם קדשים קלים אבל לא מעשר שני דאכילת קדשים מצוה שנאמר ואכלו אתם אשר כפר בהם לא גזרינן אבל מעשר שני שאין מצוה באכילתה גזרינן ביצה התחתונה אטו עליונה ועמי הארץ לא גזרו כדמסיק:
והעליונה ע"ה אוכלין שם קדשים קלים אבל לא מ"ש שסוברים ודאי לפנים מן החומה הוא ולא עשו לתחתונה חומה בפני עצמה אלא לסימן שלא לאכול שם מ"ש שאין מצוה באכילתה אבל קדשים מותר לאכול שם:
ה"ג וחבירים אין אוכלים שם כו':
ומפני מה לא קידשוה. כלומר ומפני מה הקיפו לעליונה בחומה הא לא קידשוה:
מפני שהיתה תורפת ירושלים. גילוי ערות ירושלים היתה שם שמשם נוחה ליכבש:
ואין עושין סנהדריות לשבטים. מנ"ל:
ת"ל לשבטיך ושפטו. סמך לשבטיך לושפטו לומר שכל שבט ידון שבטו:
תלת אמודין. שלשה אמוראים פליגא בטעמא דמתני' דתני א' או שתים וקשה השתא שתים עושין א' מיבעיא:
אחת עושין. לכתחלה ושתים אין עושין לכתחלה אבל בדיעבד יש לה כל דין עיר הנדחת ואסור לבנותה ושלש אין לה עיר הנידחת אפי' בדיעבד:
הסמוכות. אם העיירות סמוכות עושין שתים אבל מפוזרות אין עושין אלא אחת ויותר נראה דה"ג הסמוכות אין עושין והמפוזרות עושין:
וחרנה. ואידך אמר בהיפך מפוזרות אין עושין כל עיקר כלומר אפי' בדיעבד אין לה דין עיר הנידחת אבל סמוכות עושין שתים:
ה"ג שמא ישמעו אויבים כו'. שמתוך שהיא במקומות מפוזרות יש לחוש ביותר שישמעו האויבים:
ואית דבעי מימר. וטעמא דאמוראי קדמאי דאמרי סמוכות אין עושין משום דשמא יפוצו האויבים על אחת מהעיירות הסמוכות ויעשו קרחה דשלש עיירות סמוכות קרחה הן: