קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי דוד פרנקל
פרק א · הלכה ב
מתני' מכות. מלקות ארבעים:
בשלשה. דכתיב ונגשו אל המשפט ושפטום שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן שלשה:
משום רי"א בעשרים ושלשה. דמלקות במקום מיתה עומדת דכיון דעבר על אזהרת בוראו ראוי הוא למות ומיתה זו קנס עליו הכתוב:
עיבור החדש. היינו חישוב דעיבור לחשב אם יעברוהו דאלו קידוש סובר תנא דידן דלא צריך וכרשב"י לקמן בגמרא ואיידי דתני עיבור השנה דהוי חישב והתם לא סגי דלא תני עיבור דאמירה בעי שיהא אדר שני דאי שתקי ממילא אינה מעוברת תני נמי גבי חדש עיבור וקרייה נמי לחישוב עיבור ואשמועינן דחישוב בעינן אבל לא קידוש כרשב"י:
עיבור השנה. שהיו ב"ד יושבין ורואין אם צרכין לעבר מפני האביב והתקופה בשלשה:
מתחילין בשלשה. שיעיינו אם יש להושיב ב"ד על כך שיעיינו בדבר אם אחד אומר צריך ושנים אומרים א"צ ודאי א"צ עיבור בטל היחיד במיעוטו שנים אומרים לישב ואחד אומר שלא לישב הולכין אחר השנים ומוסיפין עוד שנים והרי כאן חמשה שנים אומרים לעבר ושלשה אומרים שלא לעבר בטלו השניה במיעטן שנים אמרים א"צ ושלשה אומרים צריכה הולכין אחר הרוב ומוסיפין עוד שנים שיהיו שבעה שמעברין אותה ובגמרא מפרש הני שלשה וחמשה ושבעה כנגד מי:
גמ' ר"א. פריך לרבנן למה לא יהו מכות בכ"ג הרי פעמים שמת ממכותיו כדתנן פרק אלו הן הגולין לקה ומת תחת ידו אם כן ה"ל ד"נ והן בכ"ג:
מתני' סמיכת זקנים. על ראש פר העלם דבר של ציבור:
ועריפת העגלה. לאו דוקא עריפה דלא תני בה שלשה אלא במדידת העגלה פליגי ובגמרא מייתי לה מקראי דכתיב במדידה:
בשלשה דברי ר"ש. בגמרא מפרש טעמא:
החליצה בשלשה. דכתיב ונגשה יבמתו אליו לעיני הזקנים זקנים שנים ואין ב"ד שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי שלשה:
והמיאונין. קטנה יתומה שהשיאוה אמה ואחיה לדעתה ויוצאת במיאון שממאנת בבעלה צריך שיהיה בשלשה דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקנו ומיאונין דרבנן דמדאורייתא אפילו מיאון לא בעיא דאין קידושי קטנה כלום אא"כ קדשה אביה דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה:
נטע רבעי. אם בא לחלל על המעות:
ומעשר שני שאין דמיו ידועין. כגון פירות שהרקיבו שאין להן שער ידוע:
בשלשה. דמידי דממונא הוא:
ההקדשות. הבא לפדותן צריך שלשה לשומן:
והערכין המטלטלין. בגמרא מפרש:
והקרקעות. בגמרא מפרש:
אחד מהן כהן. דבערכין כהן כתיב כערכך הכהן:
ואדם כיוצא בהן. אמר דמי פלוני עלי צריך שיהיו עשרה ואחד מהן כהן שישומו אותו כמה הוא יפה למכור בשוק ונותן דמיו:
מתני' דיני נפשות בכ"ג. לקמן בפרקין יליף לה במתני' הרובע והנרבע. שור שרבע אשה ובהמה שנרבעת לאיש נידונים הבהמה ליסקל בכ"ג כאדם הרובע דאיתקש להדדי והרגת את האשה ואת הבהמה ואיתקש בהמה לאשה מה אשה בכ"ג אף בהמה בכ"ג והיינו רובע:
ואומר ואת הבהמה תהרוגו. בנרבע כתיב ואיתקש לאיש:
שור הנסקל. שנגח אדם ומת:
כמיתת הבעלים. כלומר כמו שהיה הבעל נדון בכ"ג אם היה חייב מיתה כך מיתת השור דהאי בעליו יומת קרא יתירא הוא להך דרשא ולא דנתחייב קטלא דכתיב מות יומת המכה רוצח הוא על הריגתו חייב מיתה ולא על הריגת שורו:
הארי והזאב כו'. שהמיתו אדם נידונין בסקילה כשור:
ברדלס. חיה היא:
כל הקודם להרגן. אם המיתו אדם זכה וא"צ להביאן לב"ד:
רע"א מיתתן בכ"ג. ואיכא בין ת"ק. לר"ע דלת"ק אף נחש בכ"ג ולר"ע נחש הקודם להרגו זכה שסלק מזיק מן העולם:
שמע כולהון. טעמא דשלשה וחמשה ושבעה מהנך קרא דברכת כהנים:
מכאן שמתחילין בשלשה. שבפסוק ראשון יש שלשה תיבות ובשני חמשה ובשלישי שבעה:
את שלשת שומרי הסף. בצדקיהו כתיב וכן חמשה ושבעה רואי פני המלך וכיון דאשכחן במלכותא דארעא כל הנך ממונין ועיבור השנה מטכסיסי מלכות שמים הן ליישב סדר השנים על מכונן:
מכאן לסנהדרי גדולה משל כל ישראל ואינן מכהנים ולויים דוקא כדמסיק וששים איש מעם הארץ וסובר כר"י דמתני' דלקמן סנהדרי גדולה שבעים:
אית הני ע"א. כרבנן דמתני' לקמן בפירקין דאמרי סנהדרי גדולה ע"א:
ולמה קורהו סריס. דמשמע אדם פחות כדכתיב והיו סריסים בהיכל המלך:
שמסרס את ההלכה. שחותח ומכריע פסק ההלכה:
כתיב אחד. בספר מלכים אומר חמשה רואי פני המלך וכתוב אחד בירמיה אומר שבעה רואי פני המלך:
להביא שני סופרי הדיינים. דהנך שנים היו סופרי הדיינים:
לית כאן עיבור ההדש. ל"ג במתני' עיבור החדש דא"צ ב"ד לעיבור דאם לא מקדשין ממילא הוא מעובר אלא קידוש החדש גרסינן במתני' שמואל אמר. עיבור גרסינן והיינו חישוב כדפירישית במתני' ואין להגיה קידוש דאין קידוש החדש פחות מעשרה ואנן תנן בשלשה אלא חושוב הוא וקמ"ל דקידוש בעשרה:
חבירים מהו לכנוס לקידוש החודש. מי בעינן דוקא זקן ויושב בישיבה דומיא דמשה ואהרן או דלמא בחבר סגי:
אר"ה חבר. הייתי והעלוני ר"ש בר רב יצחק לקידוש ולית אנא יודע אם הייתי ממנין השלשה או לא:
ופריך פשיטא. שלא היה ממנין שהוא היה חתנו של ר"ש בר יצחק ושלשה דקידוש החדש צריך שלא יהיו פסולים זה לזה:
ומשני או כו'. ודאי דלא היה ממניינם אלא מספקא ליה אי משום שהיה חתנו לא היה ממנין או משום דלא היה זקן אלא חבר:
הדא אמרה. ש"מ מדרב כהנא שחבירים נכנסין לקידוש החדש מיהו עדיין מיבעי לן חבירים מהו שיכנסו לעיבור שנה דטפי החמירו בעיבור שנה דצריך שבעה:
נשמעינה מהדא. תא שמע:
יקרוני. קראו לי שבעה זקנים לעלות למחר לעלייה המיוחדת לעבר בה את השנה ורצונו היה שיקראו ששה כדי שיהיו הוא והם שבעה. דנשיא מן המנין מדקאמר יקרוני שבעה זקנים ש"מ דזקנים בעינן:
הלכה נצרכה לי. בענין עיבור השנה ונכנסה לשאול עליה ובאמת לא נודע מי הוא שהיה שלא ברשות שהשליח טעה וקרא שבעה מלבד הנשיא:
ומה אלדד ומידד שכר ישראל יודעים שהן השנים. שניתותרו ולא היו משבעים זקנים ואפ"ה לא יצאו חוץ לאהל שלא רצה משה לומר להם שיצאו חוצה מפני כבודם אתה שאמרתי שאתה יהיה אחד מן המנויין פשיטא שלא תרד:
ואפי' כן. אע"פ שאמר שמואל שנכנס שלא ברשות חשש רשב"ג שמא מחמת חסידות אמר כן ולא עיברוהו באותו היום רק הפליג הדבר בדברי תורה ועברוהו ביום שלאחריו:
ה"ג תני סנהדרין שראו את ההרוג. כדאמרינן בירושלמי ריש פרק עגלה ערופה (הלכה א') כי ימצא חלל אין מציאה אלא בעדים הלכך צריכין שנים שיעידו על זה:
שנים נעשין עדים. כלומר יעמדו שנים מהם יועידו בפני השאר ויביאו עגלה ערופה:
ומעידין בפני אחרים. דכל הנך שראו וראויין להיות עדים אינן ראויין להיות דיינים:
כך חולקין בעדות החדש. בית דין שראו את החדש אם ראויין הן לקבל עדות החדש ממקצתם או מאחרים או אינן ראויין (כיון לדיינים שראויין לעדות):
ויקום חד כו'. אמתני' דר"ה פ"ג קאי דתנן התם ראוה שלשה והן ב"ד יעמדו שנים ויושיבו מחביריהם אצל היחיד ויעידו בפניהם ויאמרו מקודש וקשיא ליה למה יעמדו שנים וישובו שנים מחביריהם לא יושיבו מחביריהם אלא אחד ויעמוד חד לפני שלשה ואח"כ ישב העד הראשון ויעמוד חד ויעיד לפני שלשה. ואח"כ ישב העד הראשון ויעמוד העד השני ויעיד בפניהם אלא ודאי דפסול לדון כיון שהיה עד א"כ קשיא למה כשר השלישי הלא גם הוא ראוי להיות עד:
ומשני שנייא היא. שאני הכא שהוא בעצמו העיד ודאי אין נעשה דיין אבל אם לא העיד אע"פ שראוי להעיד נעשה דיין:
ר"ה ידע עדות לאדם אחד הלך התובע לדון לפני ר"ה וכפר הנתבע:
א"ר שמואל בר ר"י. כיון דאתה יודע דר"ה גברא רבה ואין כבודו שילך ויעיד לכך את מכחישו מה תעשה כשימחול על כבודו וילך ויעיד עליך לפני ב"ד אחר ויתגלה קלונך:
א"ל ר"ה. ועושין כן להעיד אחרי שכבר באו לפניו לדין א"נ אם מותר לו למחול על כבודו:
א"ל אין. מותר לעשות כן ועדותו עדות:
ושרא. וסילק ר"ה נפשיה מדין זה שאין עד נעשה דיין והלך והעיד לפני ב"ד אחר:
שנים אתה מקדש. שנה של כל יובל ויובל ב"ד מקדשין לשם יובל:
התנינן. ר"ה פ"ג:
מקויים. העדות מקויים והחדש שעבר חסר ויהיה ר"ח ביום שלשים:
מתניתא אמרה כן. תניא נמי הכי במתני' ה"ג תני לעיבור השנה מתחילין מן הצד וכ"ה בר"ה. וה"פ כיון שהעיבור תלוי בדעת הדיינים חיישינן שמא יסמכו על דעתו של גדול וימנעו מלומר דעתן כמו דחיישינן בד"נ אבל בקידוש החדש שהכל תלוי בהעדאת העדים מתחילין מן הגדול:
וההן ביתא דלרע. והך בית הנשיא שלמטה לא נהגו כן לענין עיבור השנה אלא מתחילין מן הגדול א"נ על ריש גלותא שבבבל הוא דאמר כן:
ולא שמיע. להך ביתא דלרע הא דא"ר יוחנן א"נ לשון קושיא הוא וכי לא שמיע להו הא דר' יוחנן:
ה"ג אמר הרי השנה מקודשת בעיבורה שהוסיפו לה חכמים שלשים יום א"ר יונתן כו':
בן הנפח. הוא ר' יוחנן:
שהחמה עודפת על הלבנה. דשנת הלבנה שנ"ד יום ושנת החמה שס"ה יום:
ועיברוה. לאותה השנה:
ה"ג לעיבור ה לכין אחר המינוי לבית הועד הולכין אחר הרגיל והוא שיהא כל אחד ואחד מדבר במקומו וכ"ה בר"ה. וה"פ לעיבור נכנס תחלה מי שנתמנה לעיבור תחלה אבל לקידוש החדש שנקרא בית וועד כדתנן שאין העדים הולכין אלא למקום הוועד נכנס תחלה הרגיל יותר להיות בבית הוועד ודוקא לענין הכניסה תחלה הוא דאמרינן הכי אבל לענין האמירה בבית הוועד הולכין אחר הזקנה שהזקן והגדול שבהם אומר תחלה:
כגון ר"ח. שהיה הגדול פותח תחלה כדאמרינן בסמוך לעיבור החדש מתחילין מן הגדול ור"י ור"ל שהיו יושבין עמו בעיבור החדש גומרין ל"א פתח לומר החדש מקודש והשאר חתמין השטרות ששולחין לבני הגולה והראשון עיקר:
כהנא. רב כהנא נתמנה קודם ריב"א ונכנס ריב"א קודם לרב כהנא לעבר השנה:
ה"ג ועאל ריב"א קמיה מיניה לעיבורא וכ"ה בר"ה:
אמר. רב כהנא ריב"א דהוא מארי דשמעתתא דאמר משמיה דר"י מי שנתמנה תחלה נכנס תחלה לעיבור והוא עצמו אינו מקיים דבריו:
ר"ח בר בא. היה עומד ומתפלל. נכנס ר"כ ועמד מאחוריו להתפלל:
ה"ג מן דחסל ר"ח מן צלותיה יתיב ליה דלא מיעבורו קומוי ר"כ מאריך בצלותיה וכ"ה בר"ה. וה"פ לאחר שסיים ר"ח תפלתו ישב ר"ח במקומו שלא לעבור לפני ר"כ שהיה מאריך בתפלתו ואסור לעבור לפני המתפלל:
כיון דחסל. לאחר שסיים ר"כ תפלתי א"ל ר"ח וכי כן המנהג אצליכם שאתם מצערין לגדולים שבכם שעיכבתני כל כך:
אכל מתכפר בתפלה. שהיא גדולה מקרבנות ועוד שמארכת ימים לכך הארכתי כל כך בתפלתי:
וצלי עלוי. והתפלל ר"ח על ר"כ שיאריך ימים וזכה להזקין עד שנעשו צפרניו אדומים כצפרנו תינוק:
ר"ל אקדמון. זקן אחד לכנוס לפניו לעיבור:
מן ההוא תרעא דלהלן. והוציאו לזקן ההוא מן הפתח השנייה דשם א"נ מת שם והוציאומן הפתח ההיא ולחוץ:
אמר. ר"ל כן יהיה לכל עושי אלה המבזים ת"ח:
ולא שמיע. לר"ל הא דא"ר קריספדא וכו' שאפי' רועי בקר כשירים לעיבור שנה וכיון שכן זקן ע"ה קודם לת"ח בעיבור שנה:
ככיר כו'. אם יהיה חום בקרקע שנצמח זרע בכיר ואפיל יחד כלומר חיטין שנזרעו בראש החדש והשעורים שנזרעו עכשיו דין הוא אדר ואם לאו לית דין אדר אלא שבט:
תור כו'. שור באדר בעדריה ימות מחמת חזוק הקור:
ובטל תינתא כו'. ובצל התאנה יהא מיצל בצהרים מפני החום:
ושלח במשכיה. ועורו יפשיט כלומר יתחכך בתאנה מחמת החום:
קדים כו'. אם כבר תשיש כח החרף כל כך שכשמנשבת רוח מזרחית שהיא חזקה מאוד ומביאה צינה וכשאתה מנשב בפיך ויוצא לקראתך בנפיחתך קשה מן הרוח ומחממתה דין הוא אדר ואם לאו שעדיין צינה חזקה לית דין אדר אלא שבט:
ואנן. רואין ששנה זו אפילו אחד מאלו אין בו ועיברו השנה על פיהם הרי דאפילו ארועי בקר סמכינן:
א"ר חלבו. לעולה שמיע לר"ל הא דרבי קריספדא אלא שאני התם שאין הרועים עיברו השנה אלא ב"ד אחושבנייהו סמכו והסכימו עם הרועים ל"א והסכים ב"ד עמהן שעיבורן עיבור בתמיה וכי לא כן אר"ז והוא וכו' והנך לא הורו מטעם אחד:
ופריך ולא כן אר"ז. והוא שמעברין השנה דוקא כשהסכימו כל הדיינין לעבר מטעם אחד אבל כשכל אחד אומר טעם אחר אין מעברין והכא הסכימו משלשה טעמים:
ומשני כיון כו'. דוקא כשכל אחד חולק על טעמו של חבירו ואין זה מודה לטעמו של זה הוא דאין מעברין אבל כשזה מודה לזה וזה לזה וכולהון טעמא איתנהו ביה בשביל שהרבה טעמים נאמרו בו לא נתבטלה ההסכמה:
ופריך ור"ל. למה הקפיד כל כך על דבר זה שלא נכנס לעיבור מאי כולי האי:
ומשני. חשש. להא דאר"ל כו':
זה עיבור. שנעשה בקיבוץ ועצה אחת וסוד לשון קיבוץ ועצה אחת הוא כדכתיב בסודם אל תבא נפשי זה המינוי. שממנין אותו בסמיכה להיות מורה הוראות:
כד סליק הכא. כשעלה לא"י:
הא גבי חדא. הא זכיתי לאחד מהדברים שקילל הנביא לרשעים שלא יזכו בו:
כד עאל לעיבורא כשנכנס לעלייה למניין לעבר השנה:
ה"ג טעמא דראב"צ בשעה כו' גם הם מקדשין אותו וכיון שב"ד שלמעלן רואין שאין ב"ד שלמטן מקדשין אותו הן מקדשין אותו וכ"ה בר"ה. וה"פ תנן ר"ה פ"ב ראב"צ אומר אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים וקאמר טעמו כיון שב"ד כו' הן מקדשין אותי ליום ל"א מיד בתחלת הלילה:
קריות. קרנות שהלכו כ"ד עגלות מלאות אנשים של בית רבי לעיבור שנה ללוד והכניסו בהם עין הרע ומתו כולם בזמן אחד לפיכך עקרוהו קביעת העיבור שהיה ביהודה ולוד היה ביהודה וקבעו לעבר בגליל:
בעיין מיעקר. רצה לעקור מיהודה שלא ליתן ביהודה הסימן שרגילים ליתן לשלוחים היוצאים להודיע לכל ישראל שנתעברה השנה רק הכל יהיה נעשה בגליל ל"א הסימן שהיו נותנים כל פעם כשקידשו החדש כדאמרינן בבבלי ספ"ב דר"ה:
אין אנו מניחין ביהודה אפילו זכר. בתמיה אף שעקרו עיקר חישוב העיבור משם הניחו דבר זה ביהודה לזכר שהסימן יותן שם:
ופריך והרי מצינו שקידשו את השנה בבעלת. ובעלת מיהודה כדכתיב ביהושע (ט"ו) ויהי הערים למטה בני יהודה כו' בעלה ועיים ועצם:
ומשני הדא בעלת בעל כו'. עיר בעולת היתה של יהודה ושל בני דן כדמוכחי קראי בסמוך וצ"ל שתנאי היה ביניהם שתהיה פעמים ליהודה ופעמים לדן:
ה"ג בעלה ועיים ועצם הרי הן מיהודה אלתקא וגבתון ובעלת הרי הן מדן. וה"פ בערי יהודה קחשיב ביהושע בעלה ועיים ועצם ובערי דן אלתקא וגבתון ובעלת:
והרי מצינו כו'. כמו גופא כלומר פרכינן לעיל והרי מצינו שקידשו את השנה בבעלת ואמרינן זימנין מיהודה כו' איכא לשנויי עוד בתים שבעיר היו מיהודה והשדות שסביבותיו היו מדן לכך קחשיב לבעלת בין ערי יהודה ובין ערי דן:
ולוד לאו מיהודה הוא. אלא מבנימין כדכתיב בד"ה ובנימן הוליד כו' ואת אפעל ובני אלפעל עבר ומשעם ושמר הוא בנה את אונו ואת לוד ובנותיה:
א"ל אין. שאין לוד מיהודה:
ופריך מפני מה אין מעברין בה. הלא לא גזרו אלא על יהודה כמפורש בסמוך:
הפוך. אמר ר"י לר"ז שיהפך עצמו ויראה לאחוריו:
אפיך. הפך ר"ז את עצמו וראה שר' אחא ור"י בן פזי עומדים שם שהיו מלוד:
א"ל. ר"ז עצתך היתה כדי לעשות אותי מבזה חכמים:
איטה. כמו עיטה וטעם וכמו עטיו של נחש שהוא לשון עצה:
על אביב. אם לא בישלה התבואה מעברין דקרא כתיב בחדש האביב:
ועל התקופה. בין על תקופת תמוז שמתעכבת ונמשכת שאין תקופת תשרי נופלת עד אחר החג מעברין בין על תקופת טבת שנמשך זמנה עד ט"ז בניסן שהבאת עומר תחול בתקופת טבת מעברין לדחות את המועדות:
ועל פירות האילן. אם מתאתר בישולם יותר מזמן העצרת מעברין שעצרת זמן הבאת הביכורים דכתיב וביום הביכורים ואם לא יביאם עמו בבואו לרגל צריך לטרוח ולעלות פעם אחרת:
וכשהיה אביב אחת מהן. שמתעברה שנה עליהן הכל שמחין שאין חוששין בדחיית הפסח לפי שאין התבואה ראוייה ואין איסור חדש נארך עליהן אבל כשאביב ראוי ליקצר והשנה מתעברת על הפירות והתקופות עצובין שזמן איסור חדש נארך עליהן:
ה"ג רשב"ג אומר על התקופה ול"ג אף:
על שלש ארצות. שלא הגיע אביב שלהן או שרואין ב"ד שמתאחר זמן בישול פירות האילן מעברין ושלשתן מא"י הם:
על שתים. אפילו על עבר הירדן והגליל מעברין הואיל וברובה דא"י לא מטא אביב לא קרינן ביה חדש האביב:
ועל אחד. מהם אין מעברין אפילו לא הגיעה ביהודה והגיע בעבר הירדן והגליל אין מעברין הואיל ומביאין העומר מעבר הירדן והגליל כדתנן במנחות אש לא ביכר סמוך לירושלים שהוא יהודה מביאין אותו ממקום רחוק והוא עבר הירדן והגליל:
וכשהיתה יהודה אחת מן המאוחרין הכל שמחין לפי שאין העומר מצוה להיות מן המובחר אלא מיהודה לפיכך אם בישל ביהודה ועברוה בשביל השתים כשמגיע זמן העומר כבר יבשו תבואות שביהודה ואין רך ומלא בעינן וצריך להביאו משאר ארצות ועוד שאם ביכר ביהודה ורואין ציבור שראוי להביא העומר וב"ד מעברין בשביל השתים מאריכין עליהן זמן איסור חדש וקשה להם הדבר אבל כשלא ביכר ביהודה ובאחת מהשתים ביכר אין קשה להם אע"פ שראוי להביא מהשלישית לפי שמצוותו להביא מיהודה:
לא מפני הצינה ולא מפני הגשמים. שלא יחדלו בכך מלבוא:
לא מפני הגדיים. שהן דקין אין מעברין עליהן כדי שיגדלו שהרי יכולין להקריב קטנים:
ולא מפני הגוזלין. שצריכין לקיני יולדות שבכל א"י וכן זבין וזבות שכולן משהין קוניהם עד עלותן לרגל אעפ"כ אין מעברין על כך שיכולין להביא בני יונה שכשרים כשהן קטנים:
ה"ג ולא מפני הטלאים:
וכולן עושין סעד לשנה. וה"פ אם השנה צריכה להתעבר מפני אחד מן הדברים שמעברים עליהם כגון על האביב ועל פירות האילן ועל התקופה ואמרינן לעיל על שתים מהן מעברין ועל אחד אין מעברין הללו גדיים וטלאים וגוזלות נעשו סעד ומצטרפים לאחד מהן ומעברין:
ר' ינאי כו'. רשב"ג פליג את"ק וסובר משום שנים מאלו נמי מעברין:
ארעייא. תתאה:
דמטא ומן ביעורא. שנה שלישית או ששית לשמיטה כל מי ששיהה מעשרותיו של שנה ראשונה ושנייה חייב לבערו עכשיו תרומה ניתן לכהן ומעשר ראשון ללוי ומ"ע לעני ומ"ש מתבערת בכל מקום שאם לא העלהו לירושלים קודם פסח היה מבערו ערב פסח ומתודה ביערתי הקדש וגו':
ממעטני זיתא. מקום קיבוץ הזיתים להתחמם זה על זה בגליל היו זיתים מרובין ובדרום חטין מרובין גליל ודרום מא"י הן וא"צ להודיען על העיבור שקרובים הן לב"ד אבל לבני גולה שרחוקין מא"י צריך להודיעה על העיבור שלא יאכלו חמץ בפסח:
אין מעברין לשנה. על התקופה אא"כ חישבו ומצאו תקופת תמוז חסירה מהשלמת צ"א יום שלה רובו של חדש תשרי:
ט"ו יום. ונופלת בי"ז אבל אם היתה תקופת תשרי נופלת בט"ז אין מעברין:
אחד ועשרים יום. ונופלת בכ"ב נמצא דליכא אפילו מקצת החג וקרא כתיב חג האסיף תקופת השנה:
והוא. הא דאר"י כ"א יום אבל אם אינן אלא כ' יום אין מעברין דוקא כשיקרב העומר שהוא ט"ו בניסן ביום שהוא סוף תקופת טבת והתחלת תקופת ניסן אבל אם תקופת ניסן בי"ז בניסן מעברין דכתיב שמור את חדש האביב שיקרב העומר בחדש שהוא אביב דהיינו ניסן של חמה שמתחיל ביום תקופת ניסן אע"ג דהאי קרא בפסח כתיב מסברא אמרינן דלא קפיד קרא אלא על העומר:
עד הפסח. קרא קפיד שיהא פסח שהוא ט"ו ניסן בחדש האביב דהיינו שתהא תקופה נופלת בט"ו ניסן:
והוא. ר' יוסי דאמר בט"ו בניסן אין מעברין דוקא אם יום ראשון של חג הוא בתקופת תשרי הא אם תקופת תשרי בט"ז בו מעברין דבעינן שיהא כל החג בתקופת תשרי:
לא פחות מחדש. היינו חדש של כ"ט יום:
ולא יותר על חדש. של שלשים דחדש משמע בין מלא בין חסר ולכך לא כללינהו יחד אין מעברין את השנה לא פחות ולא יותר מחדש:
לא בשביעית. לפי שמאריכין עליהן איסור עבודת קרקע:
ולא במוצאי שביעית. בשמינית לפי שכלה הישן ומאריכין עליהן איסור חדש:
בערבי שביעית. להוסיף להם חודש לעבודת קרקע:
הדא דתימר. לא אמרן שאין מעברין בשביעית ובמוצאי שביעית:
היא שביעית כו'. ל"ש שביעית ל"ש שאר שני שבוע לעולם מעברין שהרי יכולין להביא ירק ותבואה מח"ל ממה שחרשו וזרעו שם בשביעית:
לחם ביכורים. לחם אביב ממש שעכשיו היה מבכר:
ה"ג עשרים לחם וגו' אין לך מבכר בא"י יותר מבעל שלישיה ולא ביכר אלא אותו המין והביא לאיש האלקים אימרי הביאו לאחר העומר שנאמר תן לעם ויאכלו הואיל והיתה כו' וכ"ה בנדרים. וה"פ אין לך ארץ קלה לבכר פירותיה בבל א"י יותר מבעל שלישיה ולא ביכר שם אלא שעורים שמבכרים ראשין לכל המינים ולא הביאו אותן אלא לאחר העומר שהרי אמר ליתן לעם לאכול ואלו קודם העומר אסורים:
הואיל כו'. מעתה שהיתה השנה ראוייה להתעבר מפני האביב שכשהגיע ניסן עדיין רוב אביב מבחוץ דהא לאמר ט"ז לא ביכרו אלא שעורין ולא קרינן ביה חודש האביב:
שהיה שנה רעבון. בקרא מפורש כן:
והיו הכל קופצין לגרנות. שכלה התבואה הישנה וצריכין לאכול מן החדש:
אין מעברין את השנה מפני הטומאה. כגון שהיה הנשיא חולה ואמדוהו למות ערב פסח או שני ימים קודם ויהיו ישראל טמאים או שהיו רוב הציבור טמאים סוף אדר וכלתה אפר הפרה ואינן יכולין למצוא עכשו פרה אדומה אין מעברין בכך ועושין בטומאה:
שעיבר מפני הטומאה. לקמן מפרש מה טומאה היתה שם:
שכן מצינו כו'. ת"ק קאמר לה אין מעברין מפני הטומאה שכן מצינו שחזקיה עיבר את השנה מפני הטומאה והתפלל על עצמו כדכתיב כי אכלו את הפסח בלא ככתוב וגו' ל"א ה"ק ר' יוסי שכן מצינו בחזקיהו שעיבר את השנה מפני הטומאה דהיינו טומאת ע"ז וטעה בזה שאין מעברין אלא על טומאת מת שאם אינו מעברין עבדינן בטומאה כדכתיב איש איש אבל מפני טומאת עכו"ם אין מעברין דהא בלא"ה לא עבדינן פסח בטומאת עכו"ם אלא בטומאת מת בלבד לכך ביקש רחמים על עצמו מ"מ שמעינן מהכא שעל טומאת מת מעברין דאל"כ במאי טעה חזקיהו:
אע"פ שעברו כו'. ודאי יפה עשה שעיברה מפני הטומאה אלא אחרת היתה שלאחר שנתקדש החדש לשם ניסן נמלך ועשאו אדר שני לכך ביקש רחמים על עצמו שעשה שלא כדין שאין מעברין אלא אדר והוא עיבר ניסן:
רשב"י אומר משום ר"ש. לא עיבר חזקיהו את השנה אלא השיא את ישראל לעשות פסח שני ושלא כדין דחה לפסח ראשון לפיכך ביקש רחמים על עצמו:
מינה. מהך קרא כי אכלו וגו':
ומ"ד מעברין מה מקיים קרא כי אכלו את הפסח בלא ככתוב הא כדין עברוהו:
ומשני מפני שעיברו ניסן. לאחר שקידש ניסן נמלך ועשאו אדר שני ואין מעברין אלא אדר:
ואתייא כי האי מאן דאמר מפני הטומאה עיברוה אתיא כי הא דאמר ר' סימון טומאת מת היתה שם ושלא כדין עשה שהרי בטומאת מת עושין בראשון ועיבור ל"ל:
מצאו תחת המזבח. והיו הכהנים וכלי שרת טמאים ולא היה פנאי לטהר הכל: