קרבן העדה על תלמוד ירושלמי סנהדרין· רבי דוד פרנקל
פרק א · הלכה א
דיני ממונות. הודאות והלואות:
בשלשה. הדיוטות אף דג' פעמים אלקים דכתיב בשומרים הוו כאלו כתובים ג"כ בפרשת אם כסף תלוה דעירוב פרשיות כתובים כאן אפלו הכי לא אצרכוהו חכמים שלשה מומחים כדי שלא תנעול דלת בפני לוין שמא יכפור הלוה ולא ימצא מומחים לכופו לדין:
גזילות וחבלות בשלשה. מומחים דשלשה פעמים אלקים כתב בפ' שומרים שהן גזלות שזה טוענו שלח יד בפקדונו ואלקים משמע לשון שררה ומומחה:
נזק. אדם באדם או שור המועד שהזיקו שמשלמים נזק שלם:
וחצי נזק. שור תם שהזיק אדם ואע"ג דהיינו חבלות איידי דבעי למיתני תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה שאינו משלם כמו שהזיק אלא משלם יותר תנא נמי חצי נזק שאינו משלם כמו שהזיק שהרי משלם פחות ואיידי דתנא חצי נזק תנא נמי נזק:
והמוציא שם רע. לא מצאתי לבתך בתולים וענשו אותו מאה כסף:
דיני נפשות. דאם אמת הדבר וזנתה תחתיו נסקלת ודיני נפשות בעשרים ושלשה דר"מ סובר אם יהיה צריך לדיני נפשות יוסיפו עד כ"ג:
גמ' מנן תיתי ליה. מנ"ל דדיני ממונות בשלשה אי מדכתיב והיו אלה לכם לחקת משפט דמשמע בין ד"מ בין ד"נ שוים א"כ נאמר דגם דיני ממונות בעשרים ושלשה כדיני נפשות:
ומנין שדיני ממונות בשלשה:
ה"ג ואחד דיני נפשות בעשרים ושלשה ומנין כו' ואין דורשין תחילות. לענין דלגופיה אתא דליזול לגבי הדיינים ולא ליעבד דינא לנפשיה:
ואין ב"ד שקול. ואין עושין ב"ד זוגות דצריך לקיים בו אחרי רבים להטות ואם יתחלקו לחצאין אין כאן רבים:
אלא אשר ירשיעון. לשון רבים:
ר' אבהו. פריך לר' יהיה דיני ממונות בתחלה בשלשה כדי שיגמר הדין בחמשה דהא אפילו נאמר דסובר כר' יונתן דאין דורשין תחלות מ"מ עד האלקים וגו' מיותר וע"כ לומר לרבות עוד שנים קאתי ואין ב"ד שקול ומוסיפין עליהן עוד אחד:
ה"ג ושיגמור בשלשה. כלומר אם יחלקו שיהא שלשה הרוב ונלך אחריהם:
אשכח. מצא ברייתא דתני חזקיה מפורש בה דר' אף בד"מ בעי חמשה:
הרוג ע"פ מטים. אינו נהרג עד שיהיה שנים מטים לחוב יתר על המזכים כדתנן לקמן בפרקין:
מה עדים. בעינן שנים כדכתיב ע"פ שני עדים יקום דבר:
ופריך לא הן גזולות הן חבלות. שניהם מפורשים ודין אחד להם תרתי למה לי:
אשכח. מצא ברייתא דתני רשב"י:
אתא מימר לך. קרא ואלה המשפטים בא ללמד שאין הדיין צריך. שידע כל הדינים הנדרשים מקרא על בוריין אלא משידע הדינים הנזכרים בפשוטו של מקרא יכול לדון ובמתני' נמי קא משמע לן שידע הדינים המפורשים בתורה דכתיב בהו אלקים שהן גזילות וחבלות:
ותייא. ואתיא הא דרשב"י כהא דאמר ריב"ח:
ריב"ח. באו שני אנשים לפניו לדין ואמרו לו על מנת כן דנין לפניו שידון להם דין תורה אמר להם אני איני יודע דין תורה. בכל הדינים שבאים לפני ואפשר שאהיה טועה בדבר אבל היודע מחשבות כלומר הקב"ה יפרע מאותן הדיינים שפוסקים הדין במתכוין נגד הדין תורה הלכך קבלו עליכם מה שאני אומר לכם שמע מינה שאין הדיין צריך לידע כל הדינים:
ר"ע. כשבאו בני אדם לפניו לדין היה אומר להם הוו יודעין שלפני ה'. אתם עומדין ולא לפני עקיבא בן יוסף הלכך אל תטענו שקר:
ניטלו דיני נפשות. מסנהדרין גזרה המלכות שלא ידונו עוד ד"נ א"נ הן עצמן ביטלו:
ה"ג בימי ר"ש בן יוחי ניטלו דיני ממנות. מב"ד של ישראל:
בריך רחמנא. דניטלו ד"מ שאין אני חכם לדון דיני ממונות:
ב"ד חצוף'. שעברו על תקנת חכמים:
תריהון. אמרין:
תמן תנינן. בכורות פ"ה:
מה שעשו עשוי. ולא הדר דינא. וישלם למי שהפסיד מביתו. כל מה שהפסיד לו וקשיא הך מתני' לר"י ור"ל דהיה דן את הדין יחידי משמע:
ה"ג בשאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשלשה. מתני' איירי שאמרו הבעלי דינים שמקבלים את היחיד כשלשה ע"מ שידין להם דין תורה:
במה אנן קיימין. במאי עסקינן:
ה"ג אם בשטעה ודנן דין תורה בדא מה שעשה עשוי אם בשטעה ודנן בשיקול הדעת בדא ישלם מביתו. וה"פ אם בשטעה בדבר משנה אמאי מה שעשה עשוי הא קיי"ל טעה בדבר משנה חוזר ואם בשטעה ודן אותם משיקול הדעת כגון דאיכא תרי תנאי ולא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר וסוגיין דעלמא כחד מינייהו ואזל איהו ועביד כאידך אמאי ישלם מביתו הא עדיין לא נתברר שטעה בדין תורה:
וטעה ודנן משיקול הדעת. ולכך מה שעשה עשוי לפי שאין כאן טעות מבורר ולכך ישלם מביתו מפני שהגיס דעתו לקבל על עצמו לדון יחידי דין תורה קנסינן אותו:
דתנינן. אבות פ"ד:
שאים דן יחידי אלא אחד. הקב"ה שהוא יחיד בעולמו ואי אפשר שיטעה ואפי' יחיד מומחה מדת חסידות שלא ידון יחידי שמא יבא לטעות:
מימינו ומשמאלו. וקשיא וכי יש שמאל למעלה והלא הכל ימין שנאמר ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב אלא אלו מימינים לזכות ואלו משמאילים לחוב וע"פ הכרעתם העולם נידון:
אבל אגיד לך את הרשום בכתב אמת. וחותמו של הקב"ה אמת ש"מ שהוא חותם יחידי:
לעולם אין הקב"ה עושה בעולמו דבר שחותם אא"כ נמלך בב"ד של מעלה. ללמד דרך ארץ:
מה טעם. מנלן:
אימתי. מפרש וצבא לשון חיל כמו וכל צבאם:
וה'. דבר עליך רעה. וקשיא הא כתיב מפי עליון לא תצא הרעות והטוב אלא ודאי וה' הוא וב"ד והרעה יוצאת מפי הב"ד:
שהוא אלקים חיים ומלך עולם. ור"ל בסמוך מפרש דברי ר' בון איך נרמז דבר זה בתיבת אמת:
שלא קיבלתי מאחר. מלכותי שאין לי ראשית:
שאין לי שותף. שאותיות הן כ"ז והמ"ם סתומה היא לבדה האמצעית והיא מורה על אחדותו ולכך סתומה מכל צד היפה מראה דחק בזה:
שאיני עתיד למסור מלכותי לאחד. שאין לי אחרית:
ר' בא. ור' בנימין בר יפת היה להם דין לפני ר"י ויצא הדין לזכות לר' בנימין:
אתא. בא ר' בא לפני ר' אמי לקבול על ר"י שדן יחידי:
ואלף. ולמד לו ר' אמי מומחה שכסף לבעל הדין ודן דינו דין:
ר' אבהו. היה יושב בבה"כ בקיסרין שהיתה עשויות כמדרון ודן יחידי:
א"ל. תלמידיו ולא כן למדתנו רבינו אל תהא דן יחידי שאין דן יחידי אלא אחד:
אמר להו כיון שבאין הבעלי דינים ורואין שאני יושב יחידי ואפ"ה באין ודנין לפני הו"ל כאלו קבלו אותי כשלשה לדון יחידי:
ותני כן. ותניא נמי הכי:
ר"י. הלך לדון לפני ר"ח הגדול והושיב אצלו ב"ד ואחד מהן תלמידו ולא רצה לדון יחידי. ופריך ולא כן תני. בברייתא הרב ותלמידו אין מונין אלא אחד א"כ מאי מהני התלמיד שהושיב אצלו:
ומשני נאמר. תלמיד חבר היה לר"ח כר"ל לר"י דלגמרא דידיה היה צריך אבל לסברא דידיה לא הוי צריך:
גזר דין. פסק דין הוי יצא מרב שהיה דן יחידי:
מן ר' אחא. נמי הוה יצא פסק דין שדן יחידי וכן מר' יונה ומר' יוסי:
תמן תנינן. בכורות פ"ח:
כיני מתני'. כן היא מתני' החשוד ליטול שכרו כו' דודאי הנוטל שכר בטילו וכדמסיק דינו דין אלא איירי בשחשוד ליטול יותר משכר בטילו א"נ האומר שנוטל שכר לדון דיניו קיימין אבל הנוטל בסתר דיניו בטלין:
חד. אדם אחד הלך לדין לפני רב הונא אמר לו להעמיד במקומו אדם שיחפור תחת הדקל והיינו שכר בטילו הניכר שמבטל עבור הדין:
ר"ה. היה רועה שוורים וידע עדות לאדם אחד וא"ל האדם ההוא שיבא לב"ד ויעיד לו ואמר לו ר"ה שיתן לו שכרו שצריך לבטל עבורו לרעות הבהמות:
ותני כן. ותניא נמי הכי:
ולעד שכר עדותו. מה שמבטל בהליכתו שהולך לב"ד להעיד:
חד. אדם אחד טימא לכהן בטומאת מת או שרץ ובא הדבר לפני ר"י וחייב המטמא ליתן לכהן חולין שיאכלם בימי טומאתו שאילו לא טימאתו היה יכול לאכול תרומה:
סברין. סברוהו למימר לא שיאכילנו חולין בחנם אלא לא ישלם לו אלא כאילו הן תרומה שהיא בזול שאינה ראויה אלא לכהן בימי טהרתו:
המבצע חוטא. משבאו לדין אסור לדיינים לבצוע:
והמברך. המשבח:
כשעשה משה. כמו שעשה משה שאמר כי יהיה להם דבר בא אלי ושפטתי בין איש ובין רעהו:
אבל אהרן. כששמע מחלוקות ביניהם קודם שבאו לפניו לדין היה רודף אחריהן ומטיל שלום ביניהם:
הרי זה מברך. שצדקה הוא עושה כדאמרינן בבבלי איזהו עושה צדקה בכל עת זה הזן בניו ואינו אלא מנאץ וה"פ דקרא הלל רשע לה' על תאות נפשו שהשיג ואין זה הלל אלא ניאוץ כמו הגזלן המברך ה' ע"י גזלו מנאץ הוא דמצוה הבאה בעבירה היא וה"ה לשאר מצות שבתורה:
אילו אחי יוסף. מפרש בירך לשון קללה וחירוף כמו ברך נבות אלקים ומלך וה"ק ובוצע ברך כל המחרף אחי יוסף נאץ ה' כי כשאמר יהודה מה בצע וגו' מיד הולדו לדבריו ואילו אמר להשיבו אל אביו לא היו ממרים פיו:
כל מקום שיש אמת אין משפט שלום. דאמת היינו דין תורה ואין בו. לפנים משורת הדין כמפורש בבבלי פ"ק דע"א אין שם שלום כדאמרי' בעלמא [ב"מ ד"ל:
] לא חרבה ירושלים אלא על שהעמידו דיניהם על דין תורה:
יש שלום. לפנים משורת הדין אין משפט אמת וקרא משמע שיהא משפט אמת ושלום בהדי הדדי אלא ש"מ מצוה לבצוע מן התורה. נמצא שהוא משפט אמת ושלום:
מעלה עליו הכתוב כאלו כו'. אקרא קא דכתיב ויהי דוד עושה משפט וצדקה וקשיא ליה אם משפט אין צדקה אלא שהדן דין אמת עושה צדקה עם הזכאי והחייב:
משפט משפט אמורין בפרשה. בפ' שופטים ושוטרים כתיב ושפטו את העם משפט צדק לא תטה משפט ללמד שידון משפט אמת ומשפט שלום כדכתיב אמת וגו':
ר' זכריה שאל לפני ר' אמי מי עבדינן עובדא כהנך תנאי דאמרי מצוה לבצוע. ותני ליה ברייתא דר"ש בן מנסיא דלדידיה ניחא קראי דר"א ודריב"ן כדמסיק:
פוטר מים ראשית מדון. אם באת לפטור ולהשליך המריבה המשולה במים ולשום שלום ביניהן:
ראשית מדון. קודם שתשא ותתן בדין פטור אותה:
אף הפשרה צריכה הכרעת דעת. כלומר כשם שהדיין מצווה שלא להטות הדין כך מצווה שלא להטות הפשרה:
חזק. אלים:
ויהא החזק אויבו. וירדפנו והא דנקט אחד רך שאם היו שניהם חזקים השני היה מסייעו:
הרי שהיה יושב. אצל הדיין. ואין הדין בא לפניו רק לפני הדיין לבד וראה שיש זכות לעני וחוב לעשיר והדיין טועה בדבר מניין שלא יירא מלפני העשיר או יחוס על כבודו וישתוק:
שנאמר לא תגורו מפני איש. והאי תגורו לשון כינוס הוא מלשון אגרה בקציר:
את מי הן דנין. כאילו דנין הקב"ה כדמסיק:
בעדת אל. אלו הדיינים כדכתיב ושפטו העדה:
וליפרע מאותו האיש. מי שקיבל שלא כדין א"נ מן הדיין:
בנערה מאורסה פליגין. מוציא שם רע דמתני' לאו במוציא ש"ר דקרא איירי שהוא בעדים שהבעל מביא עדים שזינתה כמפורש בכתובות פ"ד דבכה"ג אף ר"מ מודה דבעינן כ"ג דהא אנפשות קאתי אלא מתני' איירי שאינו בא להרגה שאין לו עדים שזינתה תחתיו ולא בא אלא להפסידה כתובתה ור"מ סובר כיון דעכשיו אין כאן עדות ה"ל ד"מ וסגי בשלשה וכשיבואו עדים שזינתה בעינן כ"ג:
מקום שנסקלת. באותו ב"ר שנסקלת שהוא ב"ד של כ"ג שם מפסדת כתובתה דחיישינן שמא כשיצא הקול יבואו עדים ויעידו שזינתה תחתיו הילכך מעיקרא בעי כ"ג שלא להוציא לעז על הדיינים שיאמרו לפי שלא ידעו לדון הוסיפו עליהם:
אבל במוציא ש"ר. שאמר הבעל שיש לו עדים אע"פ שלא מצא עדים אח"כ ד"ה אף קנס ומלקות דבעל אין דנין אלא בכ"ג נ"א בנערה מאורסה פליגין שאמר הבעל להביא עדים שזינתה חחתיו ואיכנוף כ"ג ולא מצא עדים והלכו להן ואמר דונו לי להפסיד כתיבתה רמ"א בשלשה וחכ"א הואיל והיו מעיקרא כ"ג לצורך נפשות אף ד"מ אין אלא בכ"ג שחוששין לכבודן של הראשונים אבל במוציא ש"ר שכבר הביא הבעל עדים שזינתה ועתה מביא האב עדים להזימם דשני הכיתות לחייב מיתה באים לד"ה אף קנס ומלקות דבעל אין דנין אלא בב"ד של כ"ג:
הן תניתא פליגא את עביד דלא פליגא. וה"פ דבריך תמוהים בהא דתנן דפליגי ביה והיינו מוציא ש"ר דתנן מחלוקות במתני' אמרה דלא פליגי בה ובמה דלא תנן מחלוקות והיינו לענין הפסד כתובה את אומר דפליגי ביה:
לוקה ונותן מאה סלע כו'. כגון שהביא האב עדים והזימו עידי הבעל שהעדים נסקלים והבעל נותן מאה סלע ולוקה:
ורבנן אמרין מקום שהעדים נסקלין. דהיינו בב"ד של כ"ג שם ע"י אותו הב"ד הבעל לוקה נותן מאה סלע:
ה"ג אבל נערה המאורסה כ"ע מודו בשלשה מפסדת כתובתה בשלשה. דגירסא שלפנינו קשיא השתא במוציא ש"ר דאיכא עדים ויש בדיני נפשות אר"מ בשלשה לוקה ונותן מאה סלע נערה המאורסה לא כ"ש דסגי בשלשה:
ה"ג ואתיא דר' מנא כר' אבהו ודר"י בר' בון כר' זעירי. דגרסינן בירושלמי כתובות [פ"ד ה"ד] ר' זעירא סובר סקילה ומלקות וקנס שני דינין להם ור' אבהו אומר דין אחד הוא וקאמר ר' מנא דקאמר לר"ה מוציא ש"ר בכ"ג משום שסובר דין אחד הוא כר"א ור"י כר' זעירא דשני דינין הן הלכך לר"מ סגי בשלשה ורבנן דאמרי בכ"ג הואיל ותבע נפשות תחלה:
שור הנסקל לר"מ. דאמר נערה מאורסה מפסדת כתובתה בשלשה אע"ג שיש בה דיני נפשות א"כ אף ממון דשור הנסקל דהיינו כפר בשלשה או דלמא דין "אחד" הוא ואף הממון בכ"ג כמוציא שם רע:
כולו ממון הוא. מסברא אין החיוב אלא על הבעלים שישלמו הכפר ובהמה פטורה דאין לה דעת אלא גזירת הכתוב הוא שתסקל ודאי שני דינין הן והממון בשלשה ל"א כולו ממון אף מיתת הבהמה אינה אלא ממון שמפסידין ממוו הבעלים וא"צ אלא שלשה גזירת הכתוב הוא. שתיסקל בכ"ג הלכך אין להחמיר בכפר שיהיה ביותר משלשה: